ומקור הדברים בשל"ה הק' (שער האותיות אות דל"ת דרך ארץ סי' כז),
ותמיד תהיה תפלה שגורה בפי אב ואם, להתפלל על זרעם, שיהיו לומדי תורה, וצדיקים, ובעלי מדות טובות, ויכוין במאד על זה בברכת התורה - 'ונהיה אנחנו וצאצאינו' כו', וכן בברכת אהבה רבה 'אבינו אב הרחמן המרחם רחם עלינו ותן בלבנו' כו', יחשוב גם כן על זרעו וזרע זרעו עד עולם. וכן כשאומר 'למען לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה', בכל מקומות כאלה יעשה תפלתו קבע, בכל לבבו ובכל נפשו.
והנה בספר כף החיים (או"ח סי' כח אות ב) מובא שפעם א' ראה האריז"ל חכם א' שנפטר מזמן והגיע הזמן להעלות לעולם גבוה יותר, ואז צריך להזדכך על עבירות דקות יותר, ונענש אז על מה שבשעה שאמר למען לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה בהיותו מכוין בתפלתו הסיח דעתו מן התפלין, ובאותה שעה נענש גם על דקדוק קל כזה, ע"כ. [וכן הובא פרי מגדים (אשל אברהם או"ח סימן כח ס"ק א) מספר מקור חכמה סולת בלולה ס"ק א בשם האר"י ז"ל] ומקור הדברים בשער הגלגולים (הקדמה דף כב)].
וחשבתי לומר דאותו החכם נשתקע טובא בכוונה מיוחדת זו בתפילה על בניו, ודוק.
אולם ראיתי בעזר מקודש (אבן העזר סימן כג ס"ק ג) שמובא כל הענין בנוסח אחר לגמרי, וז"ל,
ומה שכתוב בשם האר"י ז"ל אודות מי שהרהר והסיח דעתו מתפילין באמרו שלא ניגע לריק. נראה שהיה זה בהשתקעות הרהור ובהתעוררות תאוה בנפשו בציור בדמיונו פועל התאוה ההיא בפועל שהוא סגנון הקובע רושם במדות הנפש להתעורר למה שיש בו גרירה ח"ו לגלוי עריות ממש וגם מצד טומאה בלילה על ידי רושם התעוררות כזה יש קפידא מה שאין כן בזולת זה.
