הש"ך בתקפו כהן סי' ו כתב:ולכאורה יש כאן תימה גדולה על הנ"י איך לא ראה פשיטות הש"ס, אבל באמת צ"ל שהיה להנ"י גי' אחרת בש"ס דלא איפשטא הך בעיא, וכן מוכרח לומר שהיה גורס הה"מ שכ' על דברי הרמב"ם וז"ל, ואפילו היה הרועה מזוין כו' זו בעי' דלא איפשטא שם, ולפיכך כ' ה"ז אונס להקל על השומר וכן בהלכות עכ"ל. ומ"מ אין גי' זו עיקר והעיקר כגיר' הספרים שלנו, וכן בב"י ובב"ח בח"מ סי' ש"ג כתבו על דין זה דרועה שהוא בעיא דאיפשטא בפ' הפועלים וכן עיקר דאי לא איפשטא הל"ל תיקו, ולא מצינו בכל הש"ס בעיא דלא איפשטא דלא קאי בתר הכי תיקו, אלא כשרוצה למפשט הבעי' ודחי לה ושקיל וטרי אליבא דהבעיא, אבל כל היכא דליכא אלא בעיא לחוד ותו לא מידי קאמר בש"ס תיקו וזה סוגיא בש"ס בכמה דוכתי דו"ק ותשכח. ואפשר דהנ"י היה גורס נמי בהך בעיא דרועה תיקו, וכמו שמשמע קצת מלשונו, אבל מדברי המגיד לא משמע כן שדרכו לכתוב בבעיא דסלקא בתיקו סלקא בתיקו, ובבעיא דלא איפשטא בעיא דלא איפשטא, ומדכתב הכא בעיא דלא אפשטא משמע שלא היה גורס תיקו. שוב ראיתי בש"ס כ"י על קלף ישן נושן אי' להדיא בהך בעיא דרועה תיקו. וכגיר' הנ"י. ומ"מ הדבר ברור דגירסת הרי"ף היה כמו גירסת כל הספרים שלפנינו ודלא כנ"י, וכן היה גורס הרמב"ם ודלא כהה"מ. וגם ברי"ף מוכח שהיה גורס כן, דאי היה גורס כהנ"י ובא להורות דלא מהני תפיסה בבעיא דלא איפשטא וכמו שהבין הנ"י מדבריו, א"כ קשה למה הורה לנו כן דוקא בבעיא זו יותר מכל אבעיות שבש"ס ולא אישתמיט חד דוכת' שהורה לנו הרי"ף כן בשאר אבעיות, א"ו כדפירשתי.
והנה מצינו בש"ך שם הרבה לאורך הספר שהוא דן לחלק בין תיקו לאיבעיא דלא איפשטא, ראה לדוג' בקטע דלהלן, סי' עח:
אך בזה נ"ל לחלק בין תיקו או בעיא דלא איפשטא, דבתיקו לא מהני שום פשיטות, אבל בבעיא יאמר התופס שיש לו מקום לפשוט הבעיא מן המשנה או מברייתא או מן הש"ס ויברר לפני הדיינים דבריו, ויראו הדיינים שיש טעם בדבריו אע"פ שלא נפשטה הבעיא בש"ס מועיל תפיסתו וכמ"ש מהרש"ל. אך מ"ש מהרש"ל דאפילו אינו ת"ח שיש בידו להכריע, או אפילו טעם וסברא ולא יכול להציע לפנינו, מ"מ מאחר שאם ת"ח מופלג שהיה יכול להכריע ולפשוט הבעיא הרשות נתונה לו, אם כן עכשיו אפילו שהוא עם הארץ, מכל מקום יכול לומר קים לי כדעה אחת עד כאן לשונו. בזה לא נ"ל כותיה דכיון דלא נפשט הבעיא לחכמי הש"ס ונשאר הדבר להם בספק, איך יאמר מי שהוא עם הארץ קים לי כסברא זו בלא טעם וראיה, וכן מוכח מכל הפוסקים דאין לחלק בין תיקו לבעיא, ואף ע"פ שכתבתי לקמן סימן צ"ב דבפלוגתא דרבוותא אפי' עם הארץ יוכל לומר קים לי כפוסק זה, היינו משום דכיון דלאותו פוסק ברור ליה הדין כך יכול לומר אנא סבירא ליה כהאי פוסק, או משום טעמא דעביד אינש דינא לנפשיה וכמו שאכתוב בסי' פ"ח, אבל בבעיא דלא נפשטה כיון דעד היום לא נתברר הדין לשום אחד מחכמי הש"ס או לשום פוסק או גדול, איך יאמר מי שהוא ע"ה קים לי כסברא זו בלא טעם כלל. אבל אם הוא ת"ח ומראה פנים לפשוט הבעיא יכול להיות שכל הפוסקים מודים דמהני תפיסה, דלא מיירי אלא כשאין כאן לפנינו שום פשיטות משא"כ בכה"ג כן נ"ל.
אבל לא נתברר לי שורש הענין, האם יש איזה טעם מוקדם למה יש מקומות דאמרי' תיקו ויש מקומות דהאיבעיא לא איפשיטא ול"א תיקו, דמה"ט יש ביניהם חילוק לענין האם יתכן למצוא ראיה. ומה ההסבר בהאי כללא שכ' הש"ך דאם שו"ט וכו' כבר ל"א בזה תיקו.
בקיצור, מה ידוע על הענין.