הערות על ספר פסקי תשובות

[אבןטובה]

שגיאות מי יבין שייך במקרים מיוחדים אבל לא כשבכל עמוד יש בו דברים שמביא מספרים שכשמעיינים שם נראה ההיפוך ממש מה שכתב זה נקרא זדון ולא שוגג

[אריך]

הדבר פשוט שהפסק"ת אינו רואה עצמו רק כאנציקלופדיה, אלא כספר של הלכה למעשה, ואף אם אינו מחבר תשובות משל עצמו, אבל הוא משתדל להוביל את הקורא גם לידע עת המעשה אשר יעשה בפועל מתוך שלל השיטות שבספר. לא בבחינה של פוסק הדור, אלא בבחינה של מו"צ שמשיב לשואליו דבר. וזו כמובן מעלה עבור המעיין שמבקש לדעת מה לעשות ולא רק את סיכום הדעות והשיטות. אמנם זה מועיל כמובן רק למי שבאופן כללי מקובלת עליו מסורת הפסיקה של בעל הפסק"ת, שהיא אכן "חסידית" יותר (מה יש? אסור? לחסידים לא מגיע? לא מתאים לך - יש עוד ספרים על המדף).

אינני רואה שום עוולה במה שכתב על לחמניות מזונות. יש לו על מה להסתמך, וזכותו לנטות לקולא ולהורות לשואליו להיתר לפי המנהג הרווח והפסיקה הרווחת בסביבתו, ואינו צריך להתחשב בחומרות או בנערווים ששמים עליהם דגש במקומות אחרים או לפי מסורות אחרות של פסיקה.

הייתי מסכם זאת כך: עיון בפסק"ת הוא כאילו הלכת לשאול את הרב החסידי שבשכונת מגוריך מה לעשות. ופשוט.

א. כתבת שאינך רואה עוולה במה שכתב על לחמניות מזונות. ובהנחה שקראת את דבריי, לא הבנתי: למו"צ חסידי מותר לצטט מקורות שלא קיימים???

ב. יש הבדל אם אתה כותב שישנו מנהג כזה, ובין לשונות מפוצצים שמתייחסים למנהג הכללי בעם ישראל. ובזה יצרת עוולה הפוכה, לפני דבריך מחקו מנהגי קהילות מפני דברי משנה ברורה, ועכשיו מרדדים את המנהגים האלה על פני כל תבל, ומי שעושה אחרת, יצפצפו כנגדו - נגד המנהג אתה עושה. אין זה אלא חומרה!

ג. שים לב למה שהבאתי שם. הפסק"ת כותב על לחמניות מזונות שהמנהג נשתרש להקל, "אבל יראי שמים ואנשי מעשה מחמירים על עצמם לחשוש לדעה השניה", מה שנעשה כאן הוא לתפוס 'בעלות' גם על אלה שלא נוהגים כך, ולקבוע שהם מחמירים על עצמם "לחשוש" לדעה השניה. סליחה, אלה שנוקטים שלחמניות מזונות הם המוציא, לא עושים זאת בתור חומרא ולא בתור חשש, הם צועקים על כך בראש כל חוצות (ראה הכרוז ב'וזאת הברכה'). המשנ"ב כותב מפורש (והובא בפסק"ת עצמו) שצריך טעם הרבה מאד, אז איך אפשר לצייר כזאת תמונה כאילו מחמירים על עצמם. זה פשוט לכבוש את המלכה עמי בבית, יש קהילות ענקיות שהמשנ"ב בעבורם הוא אכן מורה דרך, [וכאן זה לא רק משנ"ב, אלא רוב הפוסקים כמ"ש הפסק"ת עצמו], ובא ספר אחד שמסכם את הסוגיא ומגלה לאותן קהילות: דעו לכם, אתם עושים זאת בתור חומרא ובתור חשש. מקומם!!

ד. נסיונך לצייר את הספר כהוראת מו"צ חסידי תמוהה בעיני. הספר הזה אינו הוראות קצרות, הוא מתיימר לצייר את התמונה הכללית, אם נקח את לחמניות מזונות כדוגמה, זה מה שנעשה שם, להביא את שני הצדדים.

קצרו של דבר: כפי שכתבתי התועלת של הספר הזה הוא במה שאכן מסכם את הענין באופן כללי בדרך נעימה ונוחה. אך לצערנו יש בו עיוותים ומגמתיות (כדוגמת קיצוץ לשון השבט הלוי שהבאתי: אין בידינו למחות בחוזק יד, והמחבר בחוזק יד מחק את המילים האחרונות).

[שלמה בן חיים]

הספר פסקי תשובות ספר מראה מקומות נפלא ונותן אפשרות ללמוד את המשנה ברורה עד פסק ההלכה בנושאים אקטואליים, ולכך כל כך מגינים ומשבחים אותו, הוא באמת עשה עבודה נפלאה וחייבים אנו למחבר זה טובה כפולה ומכופלת.
אך דא עקא, ספר זה היה טוב אילו היה כתוב בכל עמוד באותיות קידוש לבנה 'לא להלכה', ולא רק בהקדמה בקצרה. ההצעה שניתנה כאן בפורום להוציא קונטרס של תיקוני טעויות של הספר, היא אינה הצעה מעשית. גם הרצון להביא כאן כמה מהטעויות שבספר זה ממש מצחיק. כי כל מי שלומד בספר הזה ובודק את המקורות שהביא ולמד את הסוגיא בעיון יודע שיש בספר הזה טעות בכל עמוד ממש, ואינני מגזים. ביניהם טעויות חמורות ממש של הכשלה באיסורים דאורייתא. ולכן כל המצטדקים וטוענים שאין לכתוב על הספר טעות בידם, מצוה לפרסם שהספר הזה הוא לא מדוייק ויש בו טעויות לרוב. ואכתוב את סוג הטעויות שיש בו לפי סדר החומר שלהם.
א. חוסר הבנה של העניין ההלכתי אשר מחמתו כותב נפקא מינות לא נכונות.
ב. מגמתיות של פסק נגד מרן המשנה ברורה, ואף שסומך עצמו על שו"ע הגר"ז ועוד. כל ספר שיש לו מגמתיות הוא ספר פסול, לא יתכן שספר יכתב לכלל ישראל ויש בו מגמתיות של פסק, המגמתיות הזו קיימת גם בדברים שממש אין להם שחר ואף שנפוצו בכמה קהילות באותם קהלות גופא התלמידי חכמים שבהם מנסים לבער מנהגים אלו ולא לחזקם.
ג. הבאת מקורות לא נכונים, פעמים וכתוב שבספר זה וזה כתוב כך וכך וכשתפתח הספר תמצא שלא מיניה ולא מקצתיה.
ד. החלפת שמות הפוסקים, לדוגמא החזון איש התיר, ובספר שלום עלי נפשי [ובכוונה המצאתי שם של ספר בכדי לא לתת ציונים כאן מי גדול ממי] אסר, הרואה אומר אם החזון איש התיר והשלום על נפשי אסר ודאי שמותר כי מי הוא השלום עלי נפשי כנגד החזון איש, אך מה לעשות שהתהפכו היוצרות והחזון איש אסר והשלום עלי נפשי התיר...
ה. טעויות רבות בציון המקורות.

טעויות אלו אינם ענין של אחד או שניים בספר, טעויות אלו שזורות בכל הספר כמעט בכל עמוד. חלקם יותר וחלקם פחות, כך שכל המגינים על הספר כנראה לא עיינו בדברים שהוא מביא.
אילו הספר היה מתתקבל כמראה מרומות מה טוב, אך מה אעשה שעיני ראו ולא זר, שמורה הוראה פסק פסק הלכה, והשומעים אחר שיעורו ביטלו את דבריו כי דבריו הם נגד הפסק שראו בפסקי תשובות...
דרך אגב יש לי הצעה לשעשוע נחמד מאד, כשמוצאים בו טעות בציון המראה מקום אפשר לפעמים לבדוק הלאה והלאה ולמצוא מי הראשון שטעה בזה כך לפעמים יש תאונת שרשרת, ספר אחד הביא בשם ספר אחר דבר לא נכון וממנו העתיק לעוד ספר וממנו לעוד ספר וכו' וכו'. זה שעשוע נחמד לחקור זאת אבל דבר ברור שההלכה נרמסת על ידי ספרים כאלו.

[שש ושמח]

ראשית ברצוני להדגיש שאני משתמש מפעם לפעם בס' פסקי תשובות למצוא מ"מ וכדו', ויש לי תועלת ממנו ואני מכיר למחבר טובה ע"כ.
מ"מ, מנו כאן כמה חסרונות בס' הנ"ל, א. טעויות סתם. ב. חוסר הבחנה בחשיבות המקורות. ג. שמוטה לפי "אג'נדה" מסויימת [היינו לא רק שפוסק כך, שזה אולי זכותו אם מבהיר את שיטתו לכל קורא, אלא שמציג זאת כמנהג כל ישראל, או שמביא רק את הפוסקים הסוברים כשיטתו]. - אך יש להוסיף חסרון אחר ולדעתי הוא מהותי מאד, והוא חוסר הירידה לשרשי הדברים ולמקורותיהם הראשונים. ולמשל כשיש מחלוקת בראשונים ונחלקו כמה שותי"ם לפני מאה שנה איך לפסוק, לא יציין כלל לראשונים, אלא רק לשותי"ם הנדחים הנ"ל. כמובן שזה משפיע גם על המשקל המיוחס לכל דעה, וכנ"ל. ואביא כמה דוגמאות לדברי.

פסקי תשובות סימן תרמט אות א':
בבית יוסף ריש סימן תרמ"ה כותב בשם הרמב"ן שהדס וערבה שכבשן או שלקן לרפואה פסולים, ולדבריו הוא הדין לולב, ובפתחי תשובה תמה על זה שלא שמענו כבוש פסול רק באתרוג שהוא דבר מאכל אבל לא בשאר מינים, ואכן יש שהגיהו בדברי הב"י "הדס וערבה שכבשן כשרים", אך מאידך מצינו לכמה מן האחרונים שחששו והיו מקפידים שלא יהיו ההדס והערבה והלולב כבושים עשרים וארבע שעות במים.

ובכל אריכות הלשון לא ראה צורך להזכיר שלנו, בניגוד לב"י ולשאר האחרונים, יש את הלכות לולב להרמב"ן, ושם (אות ס"ב במהדורת הר"י כהן) מבואר לפסול! [וכן במאירי שם (אות קס"ח במהדורת הנ"ל) מביא כן בשם הרמב"ן ומדייק כן מד' הראב"ד], כך שכל הנידון כאן מיותר, והצגת הדברים כאילו יש כאן מחלוקת שקולה באחרונים היא מטעה ביותר. [ואמנם כבר הזכיר בהערה 2 שם שהשד"ח ראה כת"י של ארחו"ח שמוכח שא"א להגיה].

פסקי תשובות סימן תרנא אות ו:
סעי' ב', מ"ב סקט"ו: ואפילו בירך עליו כבר ואח"כ נוטלו פעם שני כגון בשעת אמירת הושענות צריך ליטלו בימין. והאתרוג בשמאל - כן מפורש במג"א (סק"ו) ושו"ע הרב (סעי' י"ג), וצריך עיון מדוע אין העולם נזהרים בכך, וכנראה נשתרש הדבר משום שצריך להחזיק הסידור כדי לקרוא ההושענות שאין הכל בקיאין בו בע"פ,

אין מפורש כך במג"א [הרכיב ב' תירוצים נפרדים של המג"א]. [ובדרך אגב, אף שתמיהה זו אינה משלו אלא מדברי ספר חיים וברכה, לא מובן מה צ"ע על מנהג העולם, הרי עיקר ההלכה היא שאם נטל שניהם בידו אחת יצא, וההושענא אינה אלא מנהג, ומהיכ"ת שעל כולם להחמיר בזה].

פסקי תשובות סימן תרנח אות א:
כתב בבכורי יעקב (סק"א) עפ"י דברי הרמב"ם בפירוש המשניות שירושלים בכלל המקדש (וכן כתב בערוך ערך 'גבל'), ועפ"י מה שפסק הרמב"ם בחיבורו שקדושת המקדש וירושלים לא בטילה ורוב הפוסקים הסכימו בזה עם הרמב"ם, יש לפסוק שאותם מקומות שבירושלים העתיקה שבודאות נתקדשו בקדושת ירושלים, כסביבות מקום המקדש והכותל המערבי ובמקום קברי בית דוד שבהר ציון וקבר חולדה הנביאה שבמרומי הר הזיתים חיוב נטילת לולב שם הוא מן התורה כל שבעה, ונפק"מ לענין פסולי 'שאול' ו'חסר' שפסולים שם כל שבעה, וכן לענין כוונת הנטילה שיש לו לכוין לקיים מצות נטילת לולב בספק אי מדאורייתא אי מדרבנן שלא יעבור על בל תגרע ובל תוסיף (כמבואר ברמב"ם פ"ב מהל' ממרים) עכתו"ד הבכור"י, ומסיים "ולא ראיתי לאחד מהפוסקים ראשונים ואחרונים שהזכיר דבר מזה אשר הוא ברור לפענ"ד".
ואכן חידושו מופלא, והפוסקים שלאחריו שקלו וטרו הרבה בראיות ונימוקים מש"ס וראשונים, מהם להצדיק דבריו ומהם להפריך דבריו שאין מקום לחומרא זו, וגם בקרב גדולי ירושלים נחלקו הדיעות בזה, חלקם לא הקפידו על כך, וחלקם היו מהדרים ומקפידים ללכת בכל יום לכותל המערבי לקיים שם מצות לולב.

ותמוה שבכל האריכות הגדולה לא הזכיר שכבר הבכור"י בעצמו הביא ששיטת רש"י דירושלים אינה בכלל מקדש. ושכן היא שיטת ריטב"א ר"ן ומאירי שם.

פסקי תשובות שם:
אמנם זה ברור שאם כבר קיים מצות לולב בעירו ובמקומו ואח"כ עלה לרגל לירושלים לכל הדיעות אין חייב שוב ליטול לולב כדי לצאת חיוב מן התורה.
ובהערה 4 שם: מקראי קודש שם שו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' ב'. ולדברי הגרי"פ פערעלא הנ"ל איכא חיוב למי שבא לירושת"ו לכותל המערבי לנענע שוב, אך כבר תמה על דבריו במקראי קודש שם ומפלפל בזה, ומיהו בשו"ת וישב הים להגר"י הלל סי' י' העלה דנכון מאד לנענע שוב הלולב ומיניו בלי ברכה למי שבא לכותל כדי לקיים מצוה מה"ת אף על פי שכבר נטל הלולב במקומו עיין שם.

איך כותב שברור(!) שלכל הדעות(!) אין בזה חיוב בזמן שהוא בעצמו מביא שיש אחרונים שכתבו שיש בזה חיוב, וגם הציץ אליעזר שהביא כתב רק שכיון שיש ס"ס שלא כהבכור"י, ומצרף עוד ספק שאולי אם קיים החיוב בשעה שהיה חיוב מדרבנן נפטר אח"כ אף שמתחדש עליו חיוב דאורייתא, א"כ למעשה יש לפטור. [ולדעתי עיקר סברת הציץ אליעזר הנ"ל תמוהה עד מאד, שהרי לא רק שקיים המצוה בשעה שהיה פטור אלא חסר בצורת המצוה, שהמצוה היא לשמוח לפני ה' והוא לא קיים זה].

פסקי תשובות תרס"ד אות ג':
אך כבר נהגו להכין ערבות לכל אחד ואחת, וגם (10) לקטנים וקטנות ותינוקות בני יומן מכינים עבורם ערבות והאב או האם חובטין את הערבות בעבורם.
ובהערה 10 שם - ומקורו קדוש במנהגי וורמישא וז"ל "ועושה הושענא מערבה לכל בני ביתו לגדול וקטן לזכר ולנקיבה לכל אחד ואחד בפני עצמו", וכו', עכ"ל.

דברים אלו מדברים בעד עצמם. הרי בודאי מנהג רוב ישראל שלא להכין לקטני קטנים, ובפרט שלא ליטול "עבור" קטן בן יומו. וכמדומני שגם מנהג רוב החסידים אינו כן. ומ"מ הראיה ממנהג וורמישא הנ"ל ודאי דבר בטל היא, שבפשוטו כוונתו רק לאלו שנוטלים בעצמם.

[מנצפך]

רבותי!
כמדומני שלפני שפותחים אשכול כזה חובה לפתוח קודם אשכול הדן יסודית בהלכות 'מכה רעהו בסתר',
איזה היתר יש לפרסם דברים בפורום ציבורי כ"כ נגד ספר של מחבר, כאשר יתכן שאינו יודע כלל שישנו פורום כזה ואשכול כזה בתוכו?

אם אכן אתם מחפשים לעזור, אולי מישהו יועיל בטובו להתקשר להרב הנכבד, ולדון אתו בנושא, ואם אכן יש צורך לפרסם לציבור שיש להזהר מלפסוק הלכה ע"פ ספרו, הוא יכול לעשות זאת בעצמו, ואם הוא חושב שאין זה מתפקידו, אולי יש ללכת לפוסק ולשאלו מה יש לעשות כדי לאפרושי רבים מאסורי?!

שהרי בודאי הפרסום כאן בפורום לא הוא יהא זה אשר יציל את כלל ישראל ממכשולות אלו, שהרי ישנם רבבות מהם אשר פוסקים הלכה ע"פ ספרו, ואינם חשופים לפורום.

בכל אופן להמשיך ולתקוף את הספר כאן בפורום ודאי שאין בזה שום תועלת, ויש בו חשש איסור וארור חמור ביותר.

[שש ושמח]

לא הבנתי איך אפשר לטעון שאין כאן תועלת מכיון שהפורום אינו פתוח לכלל הציבור, ומצד שני לטעון שיש כאן עוולה כלפי המחבר מכיון שזה פורום ציבורי מאד. פרסום הגנאי הוא בדיוק לאלו שיש להם תועלת מכך, ולא ברור למה שיהיה אסור.

[סגי נהור]

ב. מגמתיות של פסק נגד מרן המשנה ברורה, ואף שסומך עצמו על שו"ע הגר"ז ועוד. כל ספר שיש לו מגמתיות הוא ספר פסול, לא יתכן שספר יכתב לכלל ישראל ויש בו מגמתיות של פסק, המגמתיות הזו קיימת גם בדברים שממש אין להם שחר ואף שנפוצו בכמה קהילות באותם קהלות גופא התלמידי חכמים שבהם מנסים לבער מנהגים אלו ולא לחזקם.

על זה כתבו לעיל שמה שבעיניך הוא חסרון בעיני אחרים (ולדוגמא בעיניי) הוא מעלה. ולא מפני שיש בו מגמתיות של פסק נגד המ"ב ח"ו (כדבריך חסרי הבסיס), אלא מפני שלא קיבל את המ"ב כפוסק יחיד ומביא גם שיטות נוספות שנהגו ונוהגות בקהילות ישראל.

מה שכתבת על "כל ספר שיש לו מגמתיות" הוא הבל. מה פירוש מגמתיות? במקרה זה המגמתיות היא מסורת הפסיקה, כגון על מי מסתמכים ואיזה משקל נותנים למנהגים וכדומה. וכמו שכתבתי לעיל, לא מתאים לך - יש ספרים נוספים על המדף. אבל אחרים רוצים דווקא בספר כזה, ואנא די לנסות לגזול את כבשת הרש.

לגבי שאר הערותיך, אם הדברים נכונים זה באמת חמור. אבל חבל ששרבבת ענין זה בתוך שאר הדברים.

[אריך]

ב. מגמתיות של פסק נגד מרן המשנה ברורה, ואף שסומך עצמו על שו"ע הגר"ז ועוד. כל ספר שיש לו מגמתיות הוא ספר פסול, לא יתכן שספר יכתב לכלל ישראל ויש בו מגמתיות של פסק, המגמתיות הזו קיימת גם בדברים שממש אין להם שחר ואף שנפוצו בכמה קהילות באותם קהלות גופא התלמידי חכמים שבהם מנסים לבער מנהגים אלו ולא לחזקם.

על זה כתבו לעיל שמה שבעיניך הוא חסרון בעיני אחרים (ולדוגמא בעיניי) הוא מעלה. ולא מפני שיש בו מגמתיות של פסק נגד המ"ב ח"ו (כדבריך חסרי הבסיס), אלא מפני שלא קיבל את המ"ב כפוסק יחיד ומביא גם שיטות נוספות שנהגו ונוהגות בקהילות ישראל.

מה שכתבת על "כל ספר שיש לו מגמתיות" הוא הבל. מה פירוש מגמתיות? במקרה זה המגמתיות היא מסורת הפסיקה, כגון על מי מסתמכים ואיזה משקל נותנים למנהגים וכדומה. וכמו שכתבתי לעיל, לא מתאים לך - יש ספרים נוספים על המדף. אבל אחרים רוצים דווקא בספר כזה, ואנא די לנסות לגזול את כבשת הרש.

אין לאף אחד בעיה עם הספר 'מנהג ישראל תורה' ודומיו שכולם מבינים שהם באים לבסס ולהעמיד מנהגים, ומי שמעוניין יילך אחריו ומי שלא לא. אבל ספר פסק"ת אינו מצהיר על כך, וגם עוסק לרוב בסוגיות והלכות שאין בהם שאלה של התנגשות משנ"ב ומנהגים, וכפי כותרתו "ליקוט מספרי שו"ת והלכה", ונוצר מכך טשטוש מוחלט אצל המון העם שאינם יודעים שבמקומות שעולה הנושא הזה של משקל המנהגים הספר נוקט בקו מאד מסויים. אולי אין זו אשמה של המחבר, אבל ראוי להכריז זאת ברבים. (וכל זאת מבלי לדון על השיבושים, שעל זה עיקר הטענה).
גם ראוי לדון על העמדת הדברים שיש מנהגי קהילות מול משנ"ב. על אלו מנהגים מדובר. האם גם ה"מנהג" של לחמניות מזונות ראוי להחזיק בו בכל עוז מכח הכלל שכך נהגו אבותינו?? הרי זה דבר חדש. יש כאן צורך בז' נקיים על כל נושא ונושא לראות ולהבחין מה המשקל, ואולי מנהג כזה אותיות גהנם הוא? ואיך אפשר להוציא ספר ענקי כזה מלא הכרעות ונתינת משקל בנושאים עדינים בלי מתון מתון מתון. ובלי שימוש גדולי חכמים על כל נידון ונידון.

[בני ברקי]

מענין לענין באותו ענין, דוגמא לאנשים שלקחו את המ"ב כמילה האחרונה תוך כדי שינוי מסורת אבות.
כידוע המ"ב פוסק בהלכות תשעה באב שאין לקרוא קר"ש עם תפילין בתפילת מנחה כי זה כקורא בתורה ותלמוד תורה אסור בתשעה באב.
כידוע חסידים כן נהגו לקרות קר"ש עם תפילין במנחה בת"ב. אברך שהתחנך בישיבות ליטאיות אולם הגיע מבית חסידי(נוסח ספרד ואי אכילת שרויה וכו...)למד את המ"ב הנ"ל והבין שאביו וסבו ולמעלה בקודש עוברים על איסור ת"ת בת"ב וכו.. והלך לשאול את הגרי"ש איך לנהוג (מ"ב מול מסורת אבות) הגרי"ש ענה לו שהוא עצמו נוהג לקרות קר"ש בתפילת מנחה כי כך נהגו אבותיו וזה מנהג הגון נכון וכשר!!!. ובדיוק בשביל כאלו מקרים נכתב הספר פסקי תשובות
רבותי!! מאות שנים לפני המ"ב קהילות נהגו ופסקו כפוסקים מסוימים שנכון שהמ"ב ראה לנכון לא לפסוק כמותם הם כן רוצים להמשיך לפסוק כמו שפסקו אבות אבותיהם
ואני לא מדבר רק על מנהגים (כמו מנהג ישראל תורה) אלא על דברים הלכתיים נטו שנהגו כמו חלק מהפוסקים והמ"ב פסק כחולקים

[שלמה בן חיים]

מענין לענין באותו ענין, דוגמא לאנשים שלקחו את המ"ב כמילה האחרונה תוך כדי שינוי מסורת אבות.
כידוע המ"ב פוסק בהלכות תשעה באב שאין לקרוא קר"ש עם תפילין בתפילת מנחה כי זה כקורא בתורה ותלמוד תורה אסור בתשעה באב.
כידוע חסידים כן נהגו לקרות קר"ש עם תפילין במנחה בת"ב. אברך שהתחנך בישיבות ליטאיות אולם הגיע מבית חסידי(נוסח ספרד ואי אכילת שרויה וכו...)למד את המ"ב הנ"ל והבין שאביו וסבו ולמעלה בקודש עוברים על איסור ת"ת בת"ב וכו.. והלך לשאול את הגרי"ש איך לנהוג (מ"ב מול מסורת אבות) הגרי"ש ענה לו שהוא עצמו נוהג לקרות קר"ש בתפילת מנחה כי כך נהגו אבותיו וזה מנהג הגון נכון וכשר!!!. ובדיוק בשביל כאלו מקרים נכתב הספר פסקי תשובות
רבותי!! מאות שנים לפני המ"ב קהילות נהגו ופסקו כפוסקים מסוימים שנכון שהמ"ב ראה לנכון לא לפסוק כמותם הם כן רוצים להמשיך לפסוק כמו שפסקו אבות אבותיהם
ואני לא מדבר רק על מנהגים (כמו מנהג ישראל תורה) אלא על דברים הלכתיים נטו שנהגו כמו חלק מהפוסקים והמ"ב פסק כחולקים

אמת!!! אף אחד לא חלק על זה שיש מקומות שהמנהג לא כהמשנה ברורה, אמנם כנראה המגינים לא בדקוא את הספר הנ"ל הספר אינו נכתב במגמה ליישב ולבאר את מנהג העולם. הספר פשוט מרמה, ואני אומר מרמה כי זה רמאות של ממש, הוא יכול לכתוב אמנם כתב כן המשנה ברורה וכן כתב וכן כתב אבל כבר נהגו לא כן וכן כתב וכן כתב. במקום זה הוא מציג כאילו רוב הפוסקים פסקו דלא כמהשנה ברורה והוא במגמתיות לא מביא את שיטות הסוברים כהמשנה ברורה, גם במקומות שהם פוסקים גדולים אשר מימיהם אנו שותים.
בקצרה, הספר מכסה תחת היותו מראה מקומות כמה דברים שהוא אינו מגלה שזה מגמתו.
ושוב לא זו הבעיה היחידה של הספר הבעיה הראשונה העולה על כולם היא מה שלא תמיד מבין את שורשי הדברים.
אגב גם בנושא זה, כשאדם לא מבין את השורשים של הדברים כל יסודות הנהגתו הוא מה שסבו עשה אחרת גם אם סבו אינו תלמיד חכם, וכשאדם מבין את הסוגיא היטב ורואה שכל מה שנהגו הוא נגד דברי כל הפוסקים הוא לא כל כך נבהל לעשות אחרת ממה שנהג סבו. ועל כל פנים הוא מברר מה סבו בדיוק נהג ואז פתאום הוא מגלה שמנהג סבו לא צריך להיות נהוג אצלו.
לדוגמא אביא דבר שאולי ירגיז כאן אבל אביא אותו, רבין מן החסידים עושים קידוש על יי"ש פחות מרביעית [של ר' חיים נאה לא רק פחות משיעור חזו"א] יש כמה ספרים שמצדיקים אותו ולא בדקתי אבל ודאי שהפסקי תשובות מצדיק את המנהג הזה. האם ראוי לעשות כן גם כשיש יין על השולחן? סבא נהג כך גם כשהיה לו יין על השולחן? ונא לא ללמוד מדוגמא זו כי זה מה שעולה לי בראש יש עוד דוגמאות רבות כאלו.

[בני ברקי]

מענין לענין באותו ענין, דוגמא לאנשים שלקחו את המ"ב כמילה האחרונה תוך כדי שינוי מסורת אבות.
כידוע המ"ב פוסק בהלכות תשעה באב שאין לקרוא קר"ש עם תפילין בתפילת מנחה כי זה כקורא בתורה ותלמוד תורה אסור בתשעה באב.
כידוע חסידים כן נהגו לקרות קר"ש עם תפילין במנחה בת"ב. אברך שהתחנך בישיבות ליטאיות אולם הגיע מבית חסידי(נוסח ספרד ואי אכילת שרויה וכו...)למד את המ"ב הנ"ל והבין שאביו וסבו ולמעלה בקודש עוברים על איסור ת"ת בת"ב וכו.. והלך לשאול את הגרי"ש איך לנהוג (מ"ב מול מסורת אבות) הגרי"ש ענה לו שהוא עצמו נוהג לקרות קר"ש בתפילת מנחה כי כך נהגו אבותיו וזה מנהג הגון נכון וכשר!!!. ובדיוק בשביל כאלו מקרים נכתב הספר פסקי תשובות
רבותי!! מאות שנים לפני המ"ב קהילות נהגו ופסקו כפוסקים מסוימים שנכון שהמ"ב ראה לנכון לא לפסוק כמותם הם כן רוצים להמשיך לפסוק כמו שפסקו אבות אבותיהם
ואני לא מדבר רק על מנהגים (כמו מנהג ישראל תורה) אלא על דברים הלכתיים נטו שנהגו כמו חלק מהפוסקים והמ"ב פסק כחולקים

אמת!!! אף אחד לא חלק על זה שיש מקומות שהמנהג לא כהמשנה ברורה, אמנם כנראה המגינים לא בדקוא את הספר הנ"ל הספר אינו נכתב במגמה ליישב ולבאר את מנהג העולם. הספר פשוט מרמה, ואני אומר מרמה כי זה רמאות של ממש, הוא יכול לכתוב אמנם כתב כן המשנה ברורה וכן כתב וכן כתב אבל כבר נהגו לא כן וכן כתב וכן כתב. במקום זה הוא מציג כאילו רוב הפוסקים פסקו דלא כמהשנה ברורה והוא במגמתיות לא מביא את שיטות הסוברים כהמשנה ברורה, גם במקומות שהם פוסקים גדולים אשר מימיהם אנו שותים.
בקצרה, הספר מכסה תחת היותו מראה מקומות כמה דברים שהוא אינו מגלה שזה מגמתו.
ושוב לא זו הבעיה היחידה של הספר הבעיה הראשונה העולה על כולם היא מה שלא תמיד מבין את שורשי הדברים.
אגב גם בנושא זה, כשאדם לא מבין את השורשים של הדברים כל יסודות הנהגתו הוא מה שסבו עשה אחרת גם אם סבו אינו תלמיד חכם, וכשאדם מבין את הסוגיא היטב ורואה שכל מה שנהגו הוא נגד דברי כל הפוסקים הוא לא כל כך נבהל לעשות אחרת ממה שנהג סבו. ועל כל פנים הוא מברר מה סבו בדיוק נהג ואז פתאום הוא מגלה שמנהג סבו לא צריך להיות נהוג אצלו.
לדוגמא אביא דבר שאולי ירגיז כאן אבל אביא אותו, רבין מן החסידים עושים קידוש על יי"ש פחות מרביעית [של ר' חיים נאה לא רק פחות משיעור חזו"א] יש כמה ספרים שמצדיקים אותו ולא בדקתי אבל ודאי שהפסקי תשובות מצדיק את המנהג הזה. האם ראוי לעשות כן גם כשיש יין על השולחן? סבא נהג כך גם כשהיה לו יין על השולחן? ונא לא ללמוד מדוגמא זו כי זה מה שעולה לי בראש יש עוד דוגמאות רבות כאלו.

א.אין מטרת הספר(ונראה לי שהוא עצמו כותב כך בהקדמה) להביא את הפוסקים שסוברים כמ"ב כי המ"ב לא צריך חיזוק הוא רק מביא את החולקים על המ"ב כי זה כל מטרת הספר...לא הייתי קורא לזה מגמתיות אלא מטרת הספר להביא ולציין גדולי הפוסקים שחולקים על המ"ב וקהילות רבות פסקו כמותם.

ב.ספרים שמצדיקים אותו?? זה הט"ז!!!

[אריך]

לא אתעייף מלהסביר שוב: הספר הזה נכתב בשפה נייטרלית. וזו הבעיה. אנשים שהם לא חסידים מאמצים מנהגי חסידים. מנהגים בעייתיים משתרשים.
מה לא מובן?

[שש ושמח]

לדוגמא אביא דבר שאולי ירגיז כאן אבל אביא אותו, רבין מן החסידים עושים קידוש על יי"ש פחות מרביעית [של ר' חיים נאה לא רק פחות משיעור חזו"א] יש כמה ספרים שמצדיקים אותו ולא בדקתי אבל ודאי שהפסקי תשובות מצדיק את המנהג הזה. האם ראוי לעשות כן גם כשיש יין על השולחן? סבא נהג כך גם כשהיה לו יין על השולחן? ונא לא ללמוד מדוגמא זו כי זה מה שעולה לי בראש יש עוד דוגמאות רבות כאלו.

ספרים שמצדיקים אותו?? זה הט"ז!!!

אין כזה ט"ז. הט"ז (ר"י סק"א) הוא על ברכת בורא נפשות ולא על קידוש, ומצרף מה שהתו' מסתפקים אם מברכים ב"נ על פחות מרביעית.
-----
דברי הפסקי תשובות בזה (רפ"ט אות י"א) אינם גרועים כמו שחשבתי שיהיו [בענין זה יש כמה פוסקים חסידיים שהחמירו בתוקף]:

ולדברי המשנ"ב (סימן ער"ב סקכ"ט): גם במקדש על יי"ש יש לו ליזהר לקחת כוס מחזיק רביעית, ולשתות ממנו מלוא לוגמיו שהוא רוב רביעית. ומיהו גם בזה מצינו מסורות של גדולים וצדיקים שהיו מקדשין על כוסית קטנה של יי"ש וטועמים פורתא, בהסתמך על שיטת הט"ז (סימן ר"י סק"א) שעקב חריפותו בפורתא נמי מייתבא דעתיה ומברכין עליו 'בורא נפשות', ולכן הוא הדין שיוצאים בטעימא פורתא י"ח קידוש. אמנם גם בזה למי שאין מסורת ברורה בידו אין לו להקל כן, כי דברי הט"ז הם נגד המג"א (סימן ק"צ סק"ד) והכרעת המשנ"ב (כנ"ל) ושאר אחרונים, ורק בשעת הדחק או כשיש עוד צירופים יוכל להקל.

רק לא הבנתי מהו "מי שיש לו מסורת ברורה" שיכול להקל בזה. כל אחד שאביו נהג בזה [אולי מחמת שהאדמו"ר שלו נהג כן] יכול להקל? לכאורה גם אם נאמר שאפשר לסמוך על הט"ז נגד המג"א והמ"ב במקום שהמנהג כמוהו, זה תלוי מה המנהג הכללי ולא שכל אחד יכול לנהוג כאביו, הלא כן?

[אבןטובה]

כבר כתב בהגר"ב זילבר באז נדברו ז"ל שמי שמחבר ספר העמיד את עצמו ברבים לביקורת ואין בזה משום מכה רעהו בסתר
וזה פשוט שספר פסקי תשובות הוא מכשול לרבים

[נשר]

לרגל לימוד סי' קס"ח לאחרונה ב'דרשו', באתי לעורר בדבר הלכה, אודות בעיות ותמיהות בספר היקר פסקי תשובות בסימן זה, ואהיה כאן לפה לכמה ת"ח שכואבים מאד סביב ענין זה המהווה מכשול לרבים לדעתם.
אדגיש: לולי העובדה שספר זה התקבל אצל ההמון כספר פסק הלכה למעשה, החרשתי, אבל מכיון שמדובר בדבר שלפי דעתי ודעת עוד אחרים יש כאן מכשול בהצגת ההלכה, אין לאגור הדברים, ואשתמש בבמה זו. הלקח העולה מעיון בסוגיא זו כיצד היא מוצגת בספר הנ"ל, הוא שהספר המצויין הזה יביא את תועלתו כאשר יפתחו את המקורות שלו בפנים.

בפסקי תשובות קסח אות י מעמיד שתי הבנות בדעת הרמ"א שכתב שנילוש לענין פת הבאה בכיסנין היינו הרבה תבלין או דבש וכו'. הראשונה היא בשם דעת תורה שהעיקר תליא במה שיש רוב מי פירות שאז תלינן שמן הסתם נרגש טעם המי פירות. השניה היא שצריך שיהיה נרגש הטעם הרבה מאד עד שעי"ז הם העיקר וטעם העיסה טפל (כל' המ"ב סקל"ג). בהערות הוא מייחס את השיטה השניה לט"ז וסתימת הרבה אחרונים, ערוה"ש, ומשנ"ב (ואכן המ"ב כ' להדיא שצריך שיהיה נרגש הטעם הרבה מאד).
וכותב הפסק"ת (בד"ה ולענין מעשה):
לבני אשכנז נשתרש המנהג כהדעה הראשונה (ר"ל ה'דעת תורה') ולשער ברוב, וכל שנתברר שיש רוב בסוכר ובתבלינים והמרגרינה ומי הפירות וכו' נגד המים נוהגים לברך מזונות, וזאת כיום שלהמונים קשה להתייחס לדברים כפי הדעה השניה, כי הרבה פעמים קשה לשער אם טעם המי פירות והתבלינים הם בגדר 'נרגש טעם' או 'נרגש טעם הרבה מאד', ולכן סמכו סמיכה של ממש על הדעה הראשונה שהיא נוחה יותר להלכה למעשה להמונים.

מה המקור של הפסק"ת לדברים נלהבים אלה?
הערה 77: "כמ"ש השואל במנח"י ח"ט סי' יז, ולא העיר בתשובתו כלום על כך, וכ"כ בשו"ת שבט הלוי ח"ח סי' לב".

ובכן הבה ונפתח את המנח"י בתשובתו לר' יוסף זלצר רב דקהילת עדת ישורון יוהנסבורג:
אחדשה"ט כמשפט, הנני בזה בתשובתי - אף שאני מוטרד מאוד כידוע לכב"ת, - ע"ד שאלתו, וז"ל: הנה באתרא הדין נהגו הנחתומים לאפות לחם מזונות בצורה זו, מכניסים כמות מים וכנגדם מי פירות בשוה, וע"י צירוף ביצים סוכר ושמן נעשים המים המעוט, והנה אף שאין טעם תערובת המי פירות ניכר בעיסה, וטעם הלחם כמעט שוה ללחם רגיל, סמכו לברך עליו במ"מ, על סמך מש"כ המהרש"ק בס' החיים (סי' קס"ח סעי' ז') והמהרש"ם בדע"ת (שם), דבכה"ג ברכתו במ"מ. - לאחרונה נתברר שהמי פירות שהשתמשו בו עד השתא, עובר תהליך שבו עושים ריכוז וכו' (וכאן עובר לענין של תרכיזים).
מה אומר כאן השואל? הוא מספר למנח"י שביוהנסבורג סמכו לברך במ"מ על לחמניות שיש שם רוב על סמך הדעת תורה הנ"ל. הוא בכלל לא שואל על עצם ההנהגה הזו של אנשי יוהנסבורג יצ"ו, רק שואל על תרכיז שהוסיפו לו מים האם דינו כמי פירות ועל זה סובבת תשובת המנח"י.
השאלות: איפה הרב פסק"ת ראה כאן ש"נשתרש מנהג", "סמיכה של ממש"? ומה הראיה מכך שהמנח"י לא העיר לו על כך, בעוד שלא נשאל על כך כלל. ברור שיש מקום לסמוך על המהרש"ם, אבל לדייק מכך שהמנח"י מסכים לכל המלל המפוצץ אודות המנהג שהשתרש וסמיכה של ממש, זה כבר עורבא פרח.
ובכלל, איפה המקור לסברא המחודשת והמוזרה כ"כ שכיון שלהמונים קשה להתייחס ולשער לכן סומכים על שיטת מהרש"ם נגד הרבה פוסקים, ונגד משנ"ב וערוה"ש? נראה שזו סברא פרטית של הרב פסק"ת ללא שום מקור.

נעבור למקור השני שמצויין שם בהערה 77. "וכ"כ בשו"ת שבט הלוי ח"ח סי' לב".
מה כתוב שם?
אין שם מילה וחצי מילה אודות איזשהו "מנהג שנשתרש", ובודאי שלא כתוב הטעם המוזר הנ"ל. מה הוא כן כתב: "ובענין מזונות לחם שבזמנינו, אם נעשין בתערובת רוב מי פירות, דהיינו שיהיו משונין בטעם ובמראה כמש"כ בדע"ת לאפוקי מי אורז וכיו"ב, ורק מיעוט מים באופן שמן הסתם ניכר היטב הטעם בעיסה אין בידינו למחות בחוזק יד".

בקיצור: על המילים "נשתרש המנהג כהדעה הראשונה" כותב הפסק"ת בהערה שני מקורות: א' השואל במנח"י ושתיקת המנח"י. ב' וכ"כ בשבט הלוי. וזה פשוט לא נכון. השואל במנח"י מדבר על יוהנסבורג, שעם כל הכבוד לעיר ואם זו, אין זה מורה על מנהג כללי. והשבט הלוי כלל לא מעמיד שיש כזה מנהג ורק כותב שאין בידינו למחות בחוזק יד.

וחשבתי אולי מנהג זה הוחלט ע"י הרב פסק"ת בעצמו מתוך צפייה בציבור, אמנם זה לגיטימי בספר חידושיו, אך אין זה נכון להביאו בספר שהגדרתו (בשער) "ליקוט מספרי שו"ת והלכה", בפרט שציון המקורות ממש מטעה כאילו כך נכתב בפוסקים וזה ליתא וכנ"ל.

נמשיך הלאה: מיד אח"כ ממשיך הפסק"ת:
"ועפי"ז נהגו להקל במה שמצוי בימינו לחמניות מזונות וכו'".

ובהערה על "נהגו להקל" כתב: "ובשו"ת שבה"ל שם שהנוהגים כן אין בידינו למחות בעדם". עכ"ל ההערה.
וצ"ע על הפסק"ת איך קיצץ את סיום דברי השבה"ל שמשנים את התמונה, שלשונו הוא: "אין בידינו למחות בחוזק יד". וגם בלי שינוי זה, איך אפשר לכתוב למעלה שנהגו להקל, שכל הקוראים יבינו שכך עושים ונכון לעשות, ולצייר את הצד השני: ש"יראי שמים ואנשי מעשה מחמירים על עצמם", תראו איזה לשונות 'מחמירים', ו'על עצמם', ובה בשעה להעתיק למטה את השבט הלוי שברוב עדינותו כתב לשון חריפה של אין בידינו למחות בחוזק יד.

יצא לי לעיין בספר וזאת הברכה ולפי מה שהוא כותב דעת הגרשז"א וכן דעת "אחד מגדולי הדור" (וכוונתו להגריש"א כפי שכותב בהקדמה) יש לשער ברוב מי פירות בלבד כמהרש"ם. ובשמם מובא שכך מנהג ירושלים.

הגאון ר' אשר וייס שליט"א הגדיל אף לדחוק את דברי המשנ"ב כשיטה זו שע"י רוב מי פירות מסתמא נרגש הרבה ואין צריך לדקדק. (שו"ת מנחת אשר)

בספר וזאה"ב מביא שכן היא הוראת הגר"צ וובר שליט"א.

והפלא מתעצם מדוע היה צריך להזדקק לשואל במנח"י ולקצץ בדברי השבה"ל.

כמובן כל הנ"ל זה לגבי הנידון שהעמיד הפסקי תשובות מי פוסק כשיטת המהרש"ם. יש נידונים נוספים בלחמניות מזונות שאכמ"ל (שכהיום נהוג לקבוע עליהם וכו')

[קראקובער]

בעוד מאה שנה ידונו בכובד ראש על כללי פסיקה במחלוקת בין הפסקי תשובות ודרשו...

[סגי נהור]

על זה כתבו לעיל שמה שבעיניך הוא חסרון בעיני אחרים (ולדוגמא בעיניי) הוא מעלה. ולא מפני שיש בו מגמתיות של פסק נגד המ"ב ח"ו (כדבריך חסרי הבסיס), אלא מפני שלא קיבל את המ"ב כפוסק יחיד ומביא גם שיטות נוספות שנהגו ונוהגות בקהילות ישראל.

מה שכתבת על "כל ספר שיש לו מגמתיות" הוא הבל. מה פירוש מגמתיות? במקרה זה המגמתיות היא מסורת הפסיקה, כגון על מי מסתמכים ואיזה משקל נותנים למנהגים וכדומה. וכמו שכתבתי לעיל, לא מתאים לך - יש ספרים נוספים על המדף. אבל אחרים רוצים דווקא בספר כזה, ואנא די לנסות לגזול את כבשת הרש.

אין לאף אחד בעיה עם הספר 'מנהג ישראל תורה' ודומיו שכולם מבינים שהם באים לבסס ולהעמיד מנהגים, ומי שמעוניין יילך אחריו ומי שלא לא. אבל ספר פסק"ת אינו מצהיר על כך, וגם עוסק לרוב בסוגיות והלכות שאין בהם שאלה של התנגשות משנ"ב ומנהגים, וכפי כותרתו "ליקוט מספרי שו"ת והלכה", ונוצר מכך טשטוש מוחלט אצל המון העם שאינם יודעים שבמקומות שעולה הנושא הזה של משקל המנהגים הספר נוקט בקו מאד מסויים. אולי אין זו אשמה של המחבר, אבל ראוי להכריז זאת ברבים. (וכל זאת מבלי לדון על השיבושים, שעל זה עיקר הטענה).
גם ראוי לדון על העמדת הדברים שיש מנהגי קהילות מול משנ"ב. על אלו מנהגים מדובר. האם גם ה"מנהג" של לחמניות מזונות ראוי להחזיק בו בכל עוז מכח הכלל שכך נהגו אבותינו?? הרי זה דבר חדש. יש כאן צורך בז' נקיים על כל נושא ונושא לראות ולהבחין מה המשקל, ואולי מנהג כזה אותיות גהנם הוא? ואיך אפשר להוציא ספר ענקי כזה מלא הכרעות ונתינת משקל בנושאים עדינים בלי מתון מתון מתון. ובלי שימוש גדולי חכמים על כל נידון ונידון.

שאלה פשוטה אשאל: אם הספר היה הולך אחר המשנ"ב בכל ענין, ומעמיד את הפוסקים אחרת כ"יר"ש המחמירים" (בחומרות) או אפילו כנוהגים שלא כדין (בקולות) - גם אז היית מזדעק? אם כן, יש רשימה ארוכה עד מאוד של ספרים שאתה מוזמן להזדעק כלפיהם...

אבל בתור מי שמברך מזונות לכתחילה על לחמניות מזונות, ע"פ מנהג אבותי ואבות אבותי ללכת אחר פסק שו"ע הרב שכל שנילוש ברוב מי פירות ברכתו מזונות (ובעל נפש יחמיר, ולא רק בזה אלא בכל עוגות ועוגיות שאין בהם מילוי), סבורני שמותר שיהיה על מדף הספרים גם ספר אחד שמעמיד מנהג זה כעיקר הדין!
ושוב, כל זאת ללא קשר לשאר הטענות שעלו כאן על הספר.

[אפרקסתא דעניא]

מה שייך בזה מנהג אבות? קביעות סעודה משתנה לפי מנהג רוב אנשי כל דור ודור. אף אחד לא אוכל לחמניות כאלו לקינוח אלא לשביעה, והאוכל ושבע נכנס לספק דאורייתא.

[נשר]

לפי מנהג רוב אנשי כל דור ודור.

לאחרונה התחילו להתעורר אצלי ספקות בענין זה. (ולא שבגלל זה אני מברך מזונות על הנ"ל.)

מי הם רוב אנשי הדור?

רוב העולם? המדינה? הציבור החרדי? הרי הלחמניות שאוכלים בשמחות זה רק בציבור שלנו.

ומי אמר שמספיק לחם שמדי פעם הרוב קובע עליו אולי צריך שהרוב קובעים עליו את רוב ארוחותיהם ולא רק בשמחות המזדמנות?

ובנוסח אחר - אולי שכשהראשונים אמרו שהמוציא מברכים על הלחם שרוב העולם קובעים עליו הכוונה ללחם שעליו עיקר הקביעות של האנשים, ואז הלחם שעונה על ההגדרה זה רק הלחמים והפיתות? סוף סוף זה מה שנמכר בחנויות ובמכולות לקביעות סעודה כמוצר עיקרי.

[אריך]

אבל בתור מי שמברך מזונות לכתחילה על לחמניות מזונות, ע"פ מנהג אבותי ואבות אבותי ללכת אחר פסק שו"ע הרב שכל שנילוש ברוב מי פירות ברכתו מזונות (ובעל נפש יחמיר, ולא רק בזה אלא בכל עוגות ועוגיות שאין בהם מילוי), סבורני שמותר שיהיה על מדף הספרים גם ספר אחד שמעמיד מנהג זה כעיקר הדין!
ושוב, כל זאת ללא קשר לשאר הטענות שעלו כאן על הספר.

זה שמנהגו הפרטי של מחבר ספר הוא באופן מסויים, אינו מצדיק ציור תמונה מעוותת. נזכיר שוב: ספר פסק"ת בא ללקט את דברי הפוסקים (כך בשער), ולא להכריע. אנשים קוראים את הספר כדי לקבל תמונה על כל הצדדים, כי כך זה כביכול מוצג.
אגב, בנושא של לחמניות מזונות, דוקא מגדולי הרבנים החסידיים יצא בכל תוקף להחמיר. הלא הוא הגרמ"ש קליין בקונט' שלו. ובמכתב עליו חתמו הרב ווזנר ור' ניסים (מודפס בחוט שני). בפסק"ת לא מביא אותו, כנראה שלא התפרסם אז עדיין. אולם הכרוז של גדולי הפוסקים באמריקה כבר הודפס מזמן בוזאת הברכה, ולא צויין כלל בפסק"ת. למה אין זכות של הקורא התמים לדעת שזה לא פשוט?

[סגי נהור]

אבל בתור מי שמברך מזונות לכתחילה על לחמניות מזונות, ע"פ מנהג אבותי ואבות אבותי ללכת אחר פסק שו"ע הרב שכל שנילוש ברוב מי פירות ברכתו מזונות (ובעל נפש יחמיר, ולא רק בזה אלא בכל עוגות ועוגיות שאין בהם מילוי), סבורני שמותר שיהיה על מדף הספרים גם ספר אחד שמעמיד מנהג זה כעיקר הדין!
ושוב, כל זאת ללא קשר לשאר הטענות שעלו כאן על הספר.

זה שמנהגו הפרטי של מחבר ספר הוא באופן מסויים, אינו מצדיק ציור תמונה מעוותת. נזכיר שוב: ספר פסק"ת בא ללקט את דברי הפוסקים (כך בשער), ולא להכריע. אנשים קוראים את הספר כדי לקבל תמונה על כל הצדדים, כי כך זה כביכול מוצג.
אגב, בנושא של לחמניות מזונות, דוקא מגדולי הרבנים החסידיים יצא בכל תוקף להחמיר. הלא הוא הגרמ"ש קליין בקונט' שלו. ובמכתב עליו חתמו הרב ווזנר ור' ניסים (מודפס בחוט שני). בפסק"ת לא מביא אותו, כנראה שלא התפרסם אז עדיין. אולם הכרוז של גדולי הפוסקים באמריקה כבר הודפס מזמן בוזאת הברכה, ולא צויין כלל בפסק"ת. למה אין זכות של הקורא התמים לדעת שזה לא פשוט?

אני שוב חוזר על שאלתי הפשוטה: האם היית אומר את אותו הדבר גם אם ההכרעה שלו היתה הפוכה (כמו בכרוז שאתה מדבר עליו), או שכשמכריעים בדרך המקובלת עליך זה בסדר. ואני שואל זאת מפני שבהרבה מאוד ספרים / עלונים / חוברות / ליקוטים מכריעים באופן מסוים בלי להציג כלל את החולקים ובלי שום הסתייגות (והורגלנו בכך עוד מילדות, שבמדור ההלכה בעיתון הילדים אין מזכירים כלל את הפסיקה השונה. וזה כמובן רק לשם ההמחשה) ולא ראיתי שהזדעקת על כך. ולכן ההיטפלות בענין זה על הפסק"ת היא כאמור בגדר נסיון לגזול את כבשת הרש.

[אריך]

למה כבודו לא שם לב את מה שאני כותב שוב ושוב?

אני מזדעק על העיוות בהצגת הדברים והשכתוב לפי הצורך. למה זה לא מובן?

לעצם השאלה שלך:

ספר או עלון שיכתוב את דברי המ"ב בלי לציין שיש מנהגים חלוקים, אין לי טענה עליו כי המ"ב הוא המסכם והמברר ומכריע בין השו"ע ונו"כ, ונתקבל אצל עם ישראל כפוסק אחרון. גם אותן קהילות שמחזיקות במנהגם כנגד המ"ב, מודות שיש כאן פוסק אחרון. אלא שאין פוסק מבטל מנהג שיש לו ביסוס.
ובא נעזוב רגע את המ"ב ונדבר על מקרה שרוב פוסקים נקטו הלכה מסוימת, ויש קהילות שנהגו אחרת ע"פ אבותיהם, האם יש לך טענה על מישהו שמביא את ההלכה כפי שמופיעה בפוסקים ולא מיידע שיש נוהגים אחרת?
ה"ה כלפי מ"ב.
ברור שאדם שאין לו מנהג, ימליצו לו כולם לפסוק כהמ"ב, כי זה שורת ההלכה הפשוטה והישרה (אולי חוץ ממקרים בודדים שיש פסק תמוה והשיגו עליו רבים).

[אוצר החכמה]

לא כל כך הבנתי את הדיון כאן.
האם אתה משיג על הספר בנושא מסויים, או אפילו על כל שיטת הפסיקה שלו? אם כן העניין מובן מאז ומעולם כל מפרסם ספר היה נתון להשגות על שני העניינים האלה.

אבל אם אתה משיג על עצם העובדה שהוא כותב את דעתו, אז זה לא מובן לי. כל מי שכותב ספר או מורה הוראה כותב ופוסק כפי דעתו וכך היא דרכה של תורה והרוצה יקבל והרוצה יחדל.
כמובן שיש איזה מגבלות לדוגמה שאם יבא אדם ויפסוק בסתמא (או אפילו לא בסתמא) כאחת שיטות הראשונים שרבותינו בעלי השו"ע וכל הפוסקים דחאוה מהלכה וכל ישראל לא נוהגים כמוה זה אינו ראוי אבל כאן לא מדובר במקרה כזה.

[אריך]

הבעיה עם הספר היא הצגת דברים שהם חד צדדיים, בצורה שאינה משתמעת כזו (ומלבד טעויות ממש, שאם הן קיימות, אין מי שלא מבין שזו בעיה).

כיצד?

א) ספר שמעיד על עצמו שהוא ליקוט מספרי השו"ת, מכריע שלא בהתאם לתעודת הספר (וגם שלא לפי הכתפיים של המחבר). וגם בלי להודיע שהוא עושה כאן הכרעה.

ב) כתיבת לשונות שמתארים מנהג כללי של הציבור, בעוד שאין זה מנהג כללי, אלא של עדתו, וגם זה לא בטוח כלל. את הדוגמה הבאנו לעיל לענין לחמניות מזונות. ע"ש.

[סגי נהור]

למה כבודו לא שם לב את מה שאני כותב שוב ושוב?

אני מזדעק על העיוות בהצגת הדברים והשכתוב לפי הצורך. למה זה לא מובן?

לעצם השאלה שלך:

ספר או עלון שיכתוב את דברי המ"ב בלי לציין שיש מנהגים חלוקים, אין לי טענה עליו כי המ"ב הוא המסכם והמברר ומכריע בין השו"ע ונו"כ, ונתקבל אצל עם ישראל כפוסק אחרון. גם אותן קהילות שמחזיקות במנהגם כנגד המ"ב, מודות שיש כאן פוסק אחרון. אלא שאין פוסק מבטל מנהג שיש לו ביסוס.
ובא נעזוב רגע את המ"ב ונדבר על מקרה שרוב פוסקים נקטו הלכה מסוימת, ויש קהילות שנהגו אחרת ע"פ אבותיהם, האם יש לך טענה על מישהו שמביא את ההלכה כפי שמופיעה בפוסקים ולא מיידע שיש נוהגים אחרת?
ה"ה כלפי מ"ב.
ברור שאדם שאין לו מנהג, ימליצו לו כולם לפסוק כהמ"ב, כי זה שורת ההלכה הפשוטה והישרה (אולי חוץ ממקרים בודדים שיש פסק תמוה והשיגו עליו רבים).

אז הנה הגענו ללב הענין. אתה טוען שמאחר שהמשנ"ב מקובל כפוסק אחרון בעם ישראל, לכן אין מקום לספר שנוקט באופן אחר. זה בדיוק גזל כבשת הרש שאני מדבר עליו.
נכון שרוב הקהילות האשכנזיות (אגב, לא רק אשכנזים הם "עם ישראל") קיבלו את המשנ"ב כפוסק אחרון, אבל יש גם קהילות שלא. הרי פסק"ת לא המציא משהו יש מאין אלא הוא מבטא ומייצג תופעה ומסורת קיימת, שאצל רבים לא התקבלו להלכה בכל מקום הכרעותיו של המשנ"ב (והסוציולוגים בוודאי יוכלו לבוא ולמנות היכן כן והיכן לא או רק באופן חלקי). ומותר שיהיה ספר אחד שיבטא את התופעה הזאת ואת מסורת הפסיקה הזאת, לצד רוב הספרים שהם כמובן להפך. והנסיון של הרוב לדרוס את המיעוט - מקומם.

[אריך]

למה כבודו לא שם לב את מה שאני כותב שוב ושוב?

אני מזדעק על העיוות בהצגת הדברים והשכתוב לפי הצורך. למה זה לא מובן?

לעצם השאלה שלך:

ספר או עלון שיכתוב את דברי המ"ב בלי לציין שיש מנהגים חלוקים, אין לי טענה עליו כי המ"ב הוא המסכם והמברר ומכריע בין השו"ע ונו"כ, ונתקבל אצל עם ישראל כפוסק אחרון. גם אותן קהילות שמחזיקות במנהגם כנגד המ"ב, מודות שיש כאן פוסק אחרון. אלא שאין פוסק מבטל מנהג שיש לו ביסוס.
ובא נעזוב רגע את המ"ב ונדבר על מקרה שרוב פוסקים נקטו הלכה מסוימת, ויש קהילות שנהגו אחרת ע"פ אבותיהם, האם יש לך טענה על מישהו שמביא את ההלכה כפי שמופיעה בפוסקים ולא מיידע שיש נוהגים אחרת?
ה"ה כלפי מ"ב.
ברור שאדם שאין לו מנהג, ימליצו לו כולם לפסוק כהמ"ב, כי זה שורת ההלכה הפשוטה והישרה (אולי חוץ ממקרים בודדים שיש פסק תמוה והשיגו עליו רבים).

אז הנה הגענו ללב הענין. אתה טוען שמאחר שהמשנ"ב מקובל כפוסק אחרון בעם ישראל, לכן אין מקום לספר שנוקט באופן אחר. זה בדיוק גזל כבשת הרש שאני מדבר עליו.
נכון שרוב הקהילות האשכנזיות (אגב, לא רק אשכנזים הם "עם ישראל") קיבלו את המשנ"ב כפוסק אחרון, אבל יש גם קהילות שלא. הרי פסק"ת לא המציא משהו יש מאין אלא הוא מבטא ומייצג תופעה ומסורת קיימת, שאצל רבים לא התקבלו להלכה בכל מקום הכרעותיו של המשנ"ב (והסוציולוגים בוודאי יוכלו לבוא ולמנות היכן כן והיכן לא או רק באופן חלקי). ומותר שיהיה ספר אחד שיבטא את התופעה הזאת ואת מסורת הפסיקה הזאת, לצד רוב הספרים שהם כמובן להפך. והנסיון של הרוב לדרוס את המיעוט - מקומם.

כדי שלא להלאות הציבור, זו הפעם האחרונה שאני כותב לך: חזור וקרא מה שכתבתי לאורך כל הדרך, ותראה שלא על זה התלונה על הפסק"ת. נדמה לי שיש לך כאב על הענין הזה של דריסת המיעוט, והוא מקלקל השורה שאתה נתפס שוב ושוב לענין הזה. אני יכול להבין אותך. אבל זה שייך לאשכול אחר. כאן עוסקים בטעויות/עיוותים/ ומצגים מטעים שבפסק"ת. לא באו לומר שאין תועלת בפסק"ת, אבל חשוב לדעת שא"א לסמוך עליו להלכה, למי שרוצה לדעת מה הפוסקים שהוא מביא אותם אומרים, וגם היה רוצה לדעת איזה פוסקים הועלמו ממנו.

[נ.ב. היום שלח לי חבר מסמך שלם של הערות ותמיהות על הפסק"ת ח"ב. אם אקבל ממנו רשות, אפרסמו לתועלת. אם כי יתכן והוא לא ירצה לפרסמו.]

[ליטוואק פון בודאפעסט]

א. אם היה כותב את דעתו כשאר ספרי הלכה שבמדף, אין עליו טענה. הוא יכול לפסוק כדעתו. אבל כאן הוא התיימר להיות הליקוט בה"א הידיעה של הספרים על הנושא, וחצי דבריו הם לענין. לכן בחצי השני, שיש בה הרבה טעיות וסילופים, הוא מרמה את הציבור שאינם יודעים ההבדל בין החצי הזה להאחר. וזהו טענת רוב המגיבים פה. ומה גם שאינו מתיימר להיות פוסק שבכוחו להכריע בשום דבר.

ב. ענין מכה רעהו בסתר הוא לא לענין כלל. מי שהפיץ את דבריו ברבים, ודבר כזה הוא מכשול לרבים, אין להתריע אלא בסתר?! לפרסם עוד ועוד לכל מי שלומד הלכה שאין ספר בר סמכא, כדי שלא יוכל אחד להוציא ספר זה על חבירו בתור ראיה לכלום, ולא יסמכו ע"ז מורי הוראה. אני בעצמי ראיתי הרבה פוסקי צדק שאין הפסקי תשובות זז מעל שלחנם, ולדאבונינו יש להם להפוסקי צדק האלו סמכות בהלכה.

ג. אני זוכר הפעם הראשון שהרגשתי בסילופים שלו היתה בענין אמירת תחנון. הוא מביא מהגרי"ש אלישיב והגרמ"פ זכרון צדיקים לברכה, שמי שנמצא במנין שאין אומרים תחנון עבור מנהג שאינו מוזכר בהלכה, ולא הצליח לשכנעם לומר תחנון, יכול לומר בעצמו. (כך מונח בזכרוני). מקור הדברים הוא בספר ליקוט על התפילה, אשר מי שיעיין שם בפנים יראה שסילף את הדברים לגמרי, וכוונת הפוסקים הוא שהואיל והציבור עושה שלא כדין, יש לומר תחנון ובפומבי בפניהם כדי למחות על מעשיהם (עכ"פ בספר ההוא היתה ברור שזאת היא כוונת הגריש"א, והגרמ"פ אינו ברור, ועכ"פ אינו ככוונת הפסק"ת). וכל אחד מבין מה היתה כוונת המלקט....

ד. אם המחבר היה מחבר ספר נגד המ"ב, להראות איך שלא כל הכרעותיו הם מחייבים, ויש שיטות אחרות שיש לנהוג אחריהם, היו כל העם סוקלים אותו, ובצדק. מי שמך לאיש לכתוב ספר מיוחד נגד הרשכה"ג האחרון? צייר לעצמך אם אברך אחד יקח על עצמו המשימה לכתוב ספר להראות כל מה שיש להפריך בספר אחר מגדולי הפוסקים, האם אריך למיעבד הכי? יש להעיר ולהקשות, אבל לכתוב ספר מיוחדת נגד גדולי הפוסקים אינו אלא לבר הכי, הראב"ד והבעל המאור, החזו"א והש"ך, ולא למי שבעצמו יודע שאין בו שום סמכות הלכתית, ואינו אלא מלקט. אלו גרים ובעלי תשובה שאינם יודעים איך לנהוג, ולכן בוחרים לעצמם עיירה אחת במזרח אירופה ותולים עצמם בהנהגות קלושות של יהודי צדיק שהיה מתגורר בעיירה, ואח"כ הם מתיימרים לדבר בפומבי נגד הח"ח?! (אין הכוונה על המחבר עצמו, אלא על אלו שמצדיקים הנהגה כזאת משום שיש לשמור על הנהגות קלושות אלו ואחרים). כלנו גרים ובעלי תשובה, מי שסומך על המ"ב ומי שסומך על מנהגי האדמו"ר שלו, ואלו שמתגאים נגד אחרים במעלת המסורה שלהם, עושים כן תוך העלמת עין מהמציאות שלהם.

ה. אם המחבר היה כותב שהואיל ויש שנוהגים אחרת מהמ"ב, יש להביא מקור מעשיהם מהספר שהמ"ב הכריע נגדו, היינו יכולים ג"כ לקבל את זה. אמנם הואיל ולא ביאר כוונתו, לא בהקדמתו ולא בכל מקום שהוא עושה כן, הרי הוא מעוות את הפסק, כאילו אלו הם החולקים על המ"ב.

ו. באופן כללי אלו הליקוטים הם בעיא אמיתית. גם אלו שלא אהבו את הליקוטים הקודמים, כיוונו על החיי"א והמ"ב, שהמלקט הוא ת"ח אמיתי, אלא שהוא מוריד את הסמכות של הלימוד בעיון. אמנם ליקוטים שאינם אלא מלאכה ולא חכמה, ואין בהם שום גישת ת"ח והבנה אמיתית בסוגיא, עושה רושם כאילו כל מי ששמע על הראדיא איזה שיעור על הלכה כבר יודע את הסוגיא ויכול ל'סמוך' על שיטה זו או אחרת. זה גורם לשכחת התורה ממש.

ז. למעשה מספר פסקי תשובות אין מנוס כלל. חוץ מזה שפוסקי צדק למיניהם משתמשים בה, יש מעל השלחן ויש מתחת השלחן, אם יש ריב בביהכנ"ס איך להתנהג, והרב אומר דבר אחד, מיד רץ לו איזה צוציק להמדף, מדפדף מהר בפסקי תשובות וצועק על הרב. ואם אין שם רב, הדבר הרבה יותר גרוע. ע"י אשכולות כאלה יתחילו לשרש בראשו של הצוציק שלנו, שדבר זה בזוי עד מאד להביא ספר כזה, ואם אין לו מקור אמיתי, הרי הוא כמי שמביא ציטוט מעיתון לענין פסק הלכה.

[אוצר החכמה]

הבעיה עם הספר היא הצגת דברים שהם חד צדדיים, בצורה שאינה משתמעת כזו (ומלבד טעויות ממש, שאם הן קיימות, אין מי שלא מבין שזו בעיה).

כיצד?

א) ספר שמעיד על עצמו שהוא ליקוט מספרי השו"ת, מכריע שלא בהתאם לתעודת הספר (וגם שלא לפי הכתפיים של המחבר). וגם בלי להודיע שהוא עושה כאן הכרעה.

ב) כתיבת לשונות שמתארים מנהג כללי של הציבור, בעוד שאין זה מנהג כללי, אלא של עדתו, וגם זה לא בטוח כלל. את הדוגמה הבאנו לעיל לענין לחמניות מזונות. ע"ש.

א. איני מכיר את הספר. האם אינו מביא בכלל דעות בעניין (אז זה באמת קושיה איך זה ליקוט אם זה באופן קבוע) או שמביא דעות ומכריע את דעתו ואז מה הבעייה לא הבנתי את כוונתך "בלי להודיע שעושה הכרעה".
ב. זו הערה מקומית ולא כללית ואם הוא עושה את זה הרבה הרי זה בכלל ההשגות שיש מקום להשיג על הספר כמו שהזכרתי.

[אריך]

הבעיה עם הספר היא הצגת דברים שהם חד צדדיים, בצורה שאינה משתמעת כזו (ומלבד טעויות ממש, שאם הן קיימות, אין מי שלא מבין שזו בעיה).

כיצד?

א) ספר שמעיד על עצמו שהוא ליקוט מספרי השו"ת, מכריע שלא בהתאם לתעודת הספר (וגם שלא לפי הכתפיים של המחבר). וגם בלי להודיע שהוא עושה כאן הכרעה.

ב) כתיבת לשונות שמתארים מנהג כללי של הציבור, בעוד שאין זה מנהג כללי, אלא של עדתו, וגם זה לא בטוח כלל. את הדוגמה הבאנו לעיל לענין לחמניות מזונות. ע"ש.

א. איני מכיר את הספר. האם אינו מביא בכלל דעות בעניין (אז זה באמת קושיה איך זה ליקוט אם זה באופן קבוע) או שמביא דעות ומכריע את דעתו ואז מה הבעייה לא הבנתי את כוונתך "בלי להודיע שעושה הכרעה".
ב. זו הערה מקומית ולא כללית ואם הוא עושה את זה הרבה הרי זה בכלל ההשגות שיש מקום להשיג על הספר כמו שהזכרתי.

תשובתי: קרא את הספר. יש אותו באוצר...

[פרי יהושע]

איני מצוי בספר זה יש בו כנראה כמו כל ספר מעלות וחסרונות, כלל לא רצוי ללמוד מספרי הקיצור וכבר צווחו על כך קמאי דקמאי, וכל אחד שלומד סוגי' פעם אחת רואה שכך זה, אבל פעם הזדמן לי להציץ בקונטרס על דיני צניעות שלו ודי נחרדתי אני מוכרח לומר שלא ידעתי מהיכן צצו חומרות נוראיות כאלו ולא ידעתי עליהם מעודי.

[דוד העיתונאי]

להביא אותם בתור מקור למנהג מומלץ, שמי שאינו נוהג כמוהו מתעטר בנזר "המחמיר", הוא הטעיה.
מלבד זאת, עצם הנחתך אודות המנהג לא פשוט לי בכלל, אולי בחו"ל זה כך, אבל בא"י אצל הבני תורה רבים אינם מקילים לאכול לחמניות מזונות בלא המוציא. וכי סוד הוא שיש רבנים רבים שמורים בתוקף שאין להקל בדבר (ראה הכרוז שמובא בוזאת הברכה), וכי באמת אף אחד לא שומע להם? יודעני בי ובעוד רבים אחרים שמקפידים בזה. אז לקבוע באופן גורף שכך נוהגים, תמוה (בפרט שמסתבר שהמנהג כיום יונק חלק מאונו מהפסקי תשובות בעצמו).

יש לו כוח להורות הלכה למעשה כפי המנהג, ולמה שאתה קורא "הבני תורה" הוא קורא "המחמירים", ואתה מכיר רבים שמחמירים, אך היא אפשר להוציא לעז על כ"כ הרבה יהודים שנוהגים כך דורות.
אתה נותן משקל גדול יותר לדעת המשנ"ב, וכמוך רבים מהציבור הליטאי.
והוא נותן משקל יותר גדול למנהג.
נדמה לי שהוא ת"ח יותר גדול ממך, הוסמך להוראה ע"י פוסקי הדור, קיבל הסכמות להוצאת הספר וקיבל הסכמה מרבבות יהודים ת"ח שהוגים בספרו.

[אוצר החכמה]

הבעיה עם הספר היא הצגת דברים שהם חד צדדיים, בצורה שאינה משתמעת כזו (ומלבד טעויות ממש, שאם הן קיימות, אין מי שלא מבין שזו בעיה).

כיצד?
א) ספר שמעיד על עצמו שהוא ליקוט מספרי השו"ת, מכריע שלא בהתאם לתעודת הספר (וגם שלא לפי הכתפיים של המחבר). וגם בלי להודיע שהוא עושה כאן הכרעה.
ב) כתיבת לשונות שמתארים מנהג כללי של הציבור, בעוד שאין זה מנהג כללי, אלא של עדתו, וגם זה לא בטוח כלל. את הדוגמה הבאנו לעיל לענין לחמניות מזונות. ע"ש.

א. איני מכיר את הספר. האם אינו מביא בכלל דעות בעניין (אז זה באמת קושיה איך זה ליקוט אם זה באופן קבוע) או שמביא דעות ומכריע את דעתו ואז מה הבעייה לא הבנתי את כוונתך "בלי להודיע שעושה הכרעה".
ב. זו הערה מקומית ולא כללית ואם הוא עושה את זה הרבה הרי זה בכלל ההשגות שיש מקום להשיג על הספר כמו שהזכרתי.

תשובתי: קרא את הספר. יש אותו באוצר...

אני לא מחפש לגבש את דעתי על הספר אני מנסה להבין מה אתה טוען עליו.

[דוד העיתונאי]

א. אם היה כותב את דעתו כשאר ספרי הלכה שבמדף, אין עליו טענה. הוא יכול לפסוק כדעתו. אבל כאן הוא התיימר להיות הליקוט בה"א הידיעה של הספרים על הנושא, וחצי דבריו הם לענין. לכן בחצי השני, שיש בה הרבה טעיות וסילופים, הוא מרמה את הציבור שאינם יודעים ההבדל בין החצי הזה להאחר. וזהו טענת רוב המגיבים פה. ומה גם שאינו מתיימר להיות פוסק שבכוחו להכריע בשום דבר.


ד. אם המחבר היה מחבר ספר נגד המ"ב, להראות איך שלא כל הכרעותיו הם מחייבים, ויש שיטות אחרות שיש לנהוג אחריהם, היו כל העם סוקלים אותו, ובצדק. מי שמך לאיש לכתוב ספר מיוחד נגד הרשכה"ג האחרון? צייר לעצמך אם אברך אחד יקח על עצמו המשימה לכתוב ספר להראות כל מה שיש להפריך בספר אחר מגדולי הפוסקים, האם אריך למיעבד הכי? יש להעיר ולהקשות, אבל לכתוב ספר מיוחדת נגד גדולי הפוסקים אינו אלא לבר הכי, הראב"ד והבעל המאור, החזו"א והש"ך, ולא למי שבעצמו יודע שאין בו שום סמכות הלכתית, ואינו אלא מלקט. אלו גרים ובעלי תשובה שאינם יודעים איך לנהוג, ולכן בוחרים לעצמם עיירה אחת במזרח אירופה ותולים עצמם בהנהגות קלושות של יהודי צדיק שהיה מתגורר בעיירה, ואח"כ הם מתיימרים לדבר בפומבי נגד הח"ח?! (אין הכוונה על המחבר עצמו, אלא על אלו שמצדיקים הנהגה כזאת משום שיש לשמור על הנהגות קלושות אלו ואחרים). כלנו גרים ובעלי תשובה, מי שסומך על המ"ב ומי שסומך על מנהגי האדמו"ר שלו, ואלו שמתגאים נגד אחרים במעלת המסורה שלהם, עושים כן תוך העלמת עין מהמציאות שלהם.

ו. באופן כללי אלו הליקוטים הם בעיא אמיתית. גם אלו שלא אהבו את הליקוטים הקודמים, כיוונו על החיי"א והמ"ב, שהמלקט הוא ת"ח אמיתי, אלא שהוא מוריד את הסמכות של הלימוד בעיון. אמנם ליקוטים שאינם אלא מלאכה ולא חכמה, ואין בהם שום גישת ת"ח והבנה אמיתית בסוגיא, עושה רושם כאילו כל מי ששמע על הראדיא איזה שיעור על הלכה כבר יודע את הסוגיא ויכול ל'סמוך' על שיטה זו או אחרת. זה גורם לשכחת התורה ממש.

נביא כמה קטעים מלשונות הפוסקים שליט"א וזצ"ל בהסכמתם לספר:
"ויתקבל גם חלק זה הראשון בכלל ישראל כמו חלקים אחרים שהוציא לאור מכבר, שגם אני נהנה הרבה מהם".
רח"מ ואזנר: זיכה וזכה להאיר עיני המון העם מחד גיסא ובמיוחד עיני מורי ההוראות וכו' כדי להורות לעם ה' את המעשה אשר יעשון,
בשולי הגליון הוסיף אביו הגרש"ה ואזנר: והם דברים מועילים ופסקים שיצאו מפי חכמי ישראל (אמיתיים ?=נ קשה לזהות את המילה)בפרט לאלו שאין מספיקים לרדת לעומק ההלכה ע"י יגיעה אמיתית.
וקיבל עוד הסכמות מהגרש"ז אויערבאך, הגרי"ש אלישיב הגר"נ קרליץ ועוד פוסקים מפורסמים, הסכמותיהם הובאו במהדורה הראשונה ואינם תח"י.

האם נדמה לכבודו, שספר המשנה ברורה התקבל בכל עם ישראל מיד בעת צאתו לאור לפני כ130 שנה, כפוסק ולא כמלקט. שמעתי מאיזה חכם (איני בטוח שזה נכון אבל ייתכן) שסיבת ההצלחה של הספר הייתה, מפני שהוא הציע לאנשים שו"ע עם באר היטב ושערי תשובה וליקוט של שאר הפוסקים, שעלה יותר זול מלקנות את השו"ע הענק עם כל הנו"כ. אחרי שאנשים טעמו כי טוב הוא זה הלך והתפשט בכל עם ישראל. עכ"פ מסתבר שלקח זמן עד שזה התקבל בליטא, בפולין ובגליציה לא כ"כ הכירו אותו עדיין כפוסק. כיום ניתן לומר שרוב קהילות האשכנזים קיבלו את הוראות המשנ"ב.
החזו"א כותב במכתב הידוע שמונה את המשנ"ב והמג"א, שספר שהתקבל הוא כמו פסק של בי"ד הגדול, גם לא מצאתי כעת את הלשון המדוייקת. ומעניין שהחזו"א עצמו חולק הרבה על המשנ"ב הלכה למעשה.
מה תעשה אם עם ישראל לא ישמעו למחאות שלך בפורום אוצר החכמה, והמעמד של הספר "כפוסק ולא כמלקט" רק ילך ויגדל. וגם בציבור הליטאי. האם תוכל להסביר גם אז חילוק בין המשנ"ב אליו.
חוץ מזה שאתה סבור אין לו כתפיים רחבות לפסוק ולהתנסח בלשון שונה במקצת מבהספרים שליקט.

[ארזי ביתר]

ברבות השנים, נמחק...

[לעומקו של דבר]

כפי הנראה, עם ישראל ישאר חלוק באופן מוחלט בנושא זה. יש את האנשים שרואים בו את מאור הדור, ויש אנשים שחושבים שהוא עשה את העוול הגדול ביותר לדור.

בכל אופן, אם יוכל אחד מהחברים היקרים דפה, לרכז את כל הטענות הממוקדות על הספר עצמו, לכדי תגובה אחת, או אפילו בקובץ, תהיה לזה תועלת גדולה לכל הצדדים. אולי גם להגהמ"ח שליט"א.

יש גם באמצע, אל תקצין.

בכ"א כמדומה שעיקר הטענות הם: (הסדר ע"ד העורך בלבד)
1. הספר אינו רק ליקוטים כשמו, אלא גם הכרעות הלכתיות של המחבר, גם כנגד ובין אחרונים שמקובלים להלכה, כאשר הקוראים סומכים עליו לא מפני סמכותו ההלכתית אלא מפני שחושבים שהכל רק מלוקט מתשובות של גדולי הפוסקים.
2. החשבת מנהגי קהילות מסויימות (חסידיות בעיקר) כנגד ההלכה הפשוטה, וזאת בספר אוניברסלי לכלל העדות (האשכנזיות לכה"פ), וזאת כנ"ל גם בחוסר סמכות וגם ללא הצדקה להורות כמנהגים אלו לקהילות אחרות.
3. טעויות רבות - הבאת הלכות בצורה שגויה ומוטעית.
4. פסיקה כשיטות של פוסקים שלפני המשנה ברורה, זאת למרות שהמשנה ברורה ראה אותם ודחאם מהלכה, וזאת בשונה לחלוטין ממטרתו המוצהרת של הספר. (כמובן שגם לכאן שייכת סמכותו ההלכתית של המחבר, ז"א שהטענה ההיא שגם אם זכותו לפסוק כדבריהם, אין לו זכות לעשות כן בספר שאין עניינו הכרעותיו ההלכתיות של המחבר אלא "פסקי תשובות" של גדולי הפוסקים, וזה כאשר ברור שאם הספר היה מכריז על עצמו "משנה ברורה החדש, פסקים על סדר שו"ע, להכריע מחדש במחלוקת האחרונים במקום שנהוג בק"ק דלא כהמ"ב", הרספקט אליו היה שונה לחלוטין)

[לעומקו של דבר]

האם נדמה לכבודו, שספר המשנה ברורה התקבל בכל עם ישראל מיד בעת צאתו לאור לפני כ130 שנה, כפוסק ולא כמלקט. שמעתי מאיזה חכם (איני בטוח שזה נכון אבל ייתכן) שסיבת ההצלחה של הספר הייתה, מפני שהוא הציע לאנשים שו"ע עם באר היטב ושערי תשובה וליקוט של שאר הפוסקים, שעלה יותר זול מלקנות את השו"ע הענק עם כל הנו"כ. אחרי שאנשים טעמו כי טוב הוא זה הלך והתפשט בכל עם ישראל. עכ"פ מסתבר שלקח זמן עד שזה התקבל בליטא, בפולין ובגליציה לא כ"כ הכירו אותו עדיין כפוסק. כיום ניתן לומר שרוב קהילות האשכנזים קיבלו את הוראות המשנ"ב.
החזו"א כותב במכתב הידוע שמונה את המשנ"ב והמג"א, שספר שהתקבל הוא כמו פסק של בי"ד הגדול, גם לא מצאתי כעת את הלשון המדוייקת. ומעניין שהחזו"א עצמו חולק הרבה על המשנ"ב הלכה למעשה.
מה תעשה אם עם ישראל לא ישמעו למחאות שלך בפורום אוצר החכמה, והמעמד של הספר "כפוסק ולא כמלקט" רק ילך ויגדל. וגם בציבור הליטאי. האם תוכל להסביר גם אז חילוק בין המשנ"ב אליו.

לשון אחרת: אתה משווה בין מח"ס חפץ חיים (או מח"ס חיי אדם ערוך השולחן דרכי תשובה וכו') למח"ס פסקי תשובות.
נאה.

[עמקן]

חלק מהטעות על ספר פסקי תשובות שייכים בד"כ בכל ספר ליקוטים. אבל יש מהם שצ"ע אם הם נעשו בתום לב. יש שמועות שהספר לא נכתב רק להמטרה המוצהר שלו להביא דברי הפסוקים, אלא יש בו מטרה סמויה להכשיר הנהגת עדת המחבר גם כשנראים נגד ההלכה, עכ"פ כפי המקובל. אין זה דבר רע לכתוב ספר להצדיק מנהג שלך כזה מוצהר. אבל להגניב זה בספר האמור להיות אחרת אינו ישר, ובכל ענין מטיל חשד על כל הספר. השאלה היא אם יש אמת לכל השמועות. אני ראיתי המחבר כמה פעמים והוא דוקא נראה כאדם חביב ונעים שאינו כ"כ חשוד בעיני. יתכן שאנשים החליטו כן משום שיש מקומות בספר שהמחבר נתן משקל יתר למנהג שלו ומשקל פחות להמקובל, אבל יתכן שזה נעשה בתום לב. ברור שמי שיש לו מנהג מסוים יחשוב שמשקלו גדול יותר ממי שאין זה מנהגו. וא"כ יתכן שהוא לא הרגיש כלל שצורת הדברים כמו שהובא אצלו מעוות. השאלה אם יש מקור יותר מוסמך להשמועות או לא.

[י. אברהם]

אני ראיתי המחבר כמה פעמים והוא דוקא נראה כאדם חביב ונעים שאינו כ"כ חשוד בעיני.

מספרים הפלגות על התנהגותו בכבוד הבריות.

[אריך]

מתחילים לקחת את הדיון למקום האישי. ואחלה פניכם להמנע מלהכנס למקומות שכאלה כשאפשר לבא לידי חטא. בפרט שאין בזה נפק"מ, ועלינו לדון על הספר לגופו, והתלמידי חכמים שאני מכיר שטענו קשות על הספר, לא מכירים את הרהמ"ח שליט"א, והכל מתוך דיון ענייני. (כעת הנני מנסה להשיג הסכמה של חכ"א לפרסם רשימה ארוכה של הערות שלו על שנים שלושה סימנים בפסק"ת).

[י. אברהם]

בעיני ראיתי את הספר אצל אברך (חסידי) א' בר אוריין
אשר מחשש החזקת ספר שאינו מוגה בביתו
הדביק עליו פתק, עליו כתב שאפשר להשתמש בס' רק למראי מקומות בלבד.