פורום אוצר החכמה

נתגלגל לידי עלה בודד מפנקסו של בן ישיבה, הקטע הכתוב בסגנון ספרותי-מה, ראוי לענ"ד לענות בו, הרי הוא לפניכם.

כשלט 'עצור' המתנוסס בפרשת הדרכים, ועומד במרוצתם הסואנת של שועטיו, כמזח המשיב אחור את גלי הים ונחשוליו ואומר לו עד פה תבוא, כך ניצב לו הרמח"ל בשער מסילתו, קוטע את זרימת החיים, ומעמיד בפני הבאים אך שני ברירות, 'כי כל עניני העולם בין לטוב בין לרע הנה הם נסיונות לאדם'-פרק א. ובסוף הפרק מרחיב וקובע: וכל מה שיוכל לחשוב שהוא אמצעי לקרבה הזאת ירדוף אחריו ויאחז בו ולא ירפהו, וכל מה שיחשב שהוא מניעה לזה יברח ממנו כבורח מפני האש'.

נראה מדבריו כי אין דבר 'פרווה' בעולם אלא או שהוא אמצעי לקירבת ה' שהיא התכלית, או שהיא מניעה.

דומה שיש בכאן מעצור לתחושת הזרימה החופשית המפכה בכל יצור עצמאי, חסימת טענות אנשי השוק: וכי מה רע בכך? למה לא לנסות? אין סתם דברים מענינים או נסיונות חויה, אלא רק במסגרת של אמצעי קירבה לה' (כגון מנוחה או נופש בעלי אתגר מוגדר).


ע"כ הציטוט. מכאן המחשבות נטוות הלאה, באשר להזדקקותינו והשתמשויותינו בפורום זה, ובכלל.

הרעיון מוזכר בחובת הלבבות שער עבודת האלקים פ"ד

קבלתי הארה מחכימה לגופם של דברים באישי.

שמעתי בקלטת הספדו של הגר"ד הקשר זצ"ל על מרן הגרש"ז אויערבאך זצ"ל, שסיפר (כמדומה) שכשלמד הגרש"ז מסכת נדרים והגיע לענין רשות ומצוה, תמה ולא הצליח להבין, איך שייך רשות, ממנ"פ אם נצרך לעבודת השי"ת הרי הוא מצוה וחובה! ואם לאו, אסור והביא דברי החוה"ל. עד שלבסוף נדחק מכח הקושיא, שצ"ל שכיון שאינו מפורש ממש למצוה רק ע"י שהוא צריך לה, זה מחשיב זאת לרשות.

לבל יחסר המזג, מקורות מספרי החסידות הכותבים את היסוד הנ"ל שאין דבר בעולם שיהיה דבר הרשות, ראה תורת חיים ריש פרשת כי תצא (במלחמת ה'רשות הכתוב מדבר'-ביאור הענין), ובספר בארות המים פר' צו בשם הרה"ק רמ"מ מרימנוב.

כתב בשו"ת אבן ישראל, חלק ט סי' קסו (עמ' 200 באוצר):

אני רק שאלה. נניח שאני מאד מאד רעב, ואוכל לא לשם מצוה, אלא לשם הפגת הרעב.
לשיטת חובת הלבבות, מה היא. מצוה או עבירה.

יש לציין בנושא זה, תשו' חת"ס הידועים (או"ח סי' קצ"ז) הנכתבים להישמח משה, ובתוכה דברים בענין דעתו על "חסידות" בנוגע לרבים, ומחלק שם בין תרי"ג מצוות לשאר ענינים, עיין שם דברים קילורין לעינים, ונוגע הרבה ל"חסידות בזמנינו בחצריהם וטירותם".

אור החיים בראשית מט ג:
"דבר ידוע הוא כי כל רוחניות שבעולם מתחלק לג' בחינות, אחד קדושה, ואחד חול, ואחד חלק רע".

[ושמא יש להעיר להאי עניינא גם מדין שבועת ביטוי, שאינה חלה אלא על דברי הרשות (שבועות כה א ורמב"ם נדרים ג א).]

קליפת נוגה?!

שמח תשמח כתב:

יאיר כתב:נ"ל דאם אתה עובד ה' באמת ממילא זוהי מצוה (שתוכל לעבדו כראוי) ואין הדבר תלוי בכוונתך.

ואם אני אדם מן השורה ולא "עויבד"? אז זה מצוה או עבירה?

פסחים (מט ע"ב):
"תניא רבי אומר עם הארץ אסור לאכול בשר".

מעיין,
למיטב "ידיעתי" בקבלה: קליפת נוגה הוא עירוב טוב ברע, וזה לא דומה לדבר הרשות.

לא הבנתי מה הקשר בין מכתב החת"ס להימנעות מדברי הרשות שכל דרשות החת"ס מלאים מזה (וגם כתבי הגר"א).

דברי הרמב"ם ודברי הטור שבכל דרכך דעהו וכו' הם כדברי החובת הלבבות במלים אחרות. (מי הם הראשונים דעתם נגד החובת הלבבות? הירושלמי הידוע ומפרשיו?)

לכאורה דברי הרשות הם בגדר קדש עצמך במותר לך ואם כן אין דבר כרשות לסוברים שזה דין ממש, שהרי הכל דבר יש להתקדש מעיר הדין דקדש.

איני בקי בקבלה, אך לפחות לפי דברי בעל התניא שכנראה ידע קצת קבלה... בספרו הנודע לקוטי אמרים תניא פרק ז ח ועוד כותב שדברי הרשות הם קליפת נוגה שמעורב בהם טוב ורע ומסתבר שכך מצא בכתבי הקבלה הקדמונים.

הרעיון בחת"ס הוא, שמה שאין הלכה פסוקה וחוב גמור, (קרי דברי הרשות) דרך העבודה לחשב בפרטית חשבונו של עולם כפי תנאי המצב והמקום.
הן אמת שגם בעבירה, מצינו בחינה של עבירה לשמה, אבל אין זה רק לאנשים גדולים במקרים חריגים.

בכל אופן די ברור מקריאת ספרי החת"ס שהמינעות מדברי הרשות - דבר שגור בחת"ס כמשהו השייך לכל יהודי באשר הוא.

זקן ששכח כתב:ואם אני אדם מן השורה ולא "עויבד"? אז זה מצוה או עבירה?

פסחים (מט ע"ב):
"תניא רבי אומר עם הארץ אסור לאכול בשר".

אמת שאני עם הארץ, אבל שאלתי היתה על מלפפון. אם אכלתי מלפפון מתוך רעב ולא לשם מצוה. לפי החובת הלבבות, האם זו עבירה?

ידועה תוכחתו של המגיד משרים לבית יוסף על ששתה מחצית הכוס מים יתר על צרכו.

נוטר הכרמים כתב:נתגלגל לידי עלה בודד מפנקסו של בן ישיבה, הקטע הכתוב בסגנון ספרותי-מה, ראוי לענ"ד לענות בו, הרי הוא לפניכם.

כשלט 'עצור' המתנוסס בפרשת הדרכים, ועומד במרוצתם הסואנת של שועטיו, כמזח המשיב אחור את גלי הים ונחשוליו ואומר לו עד פה תבוא, כך ניצב לו הרמח"ל בשער מסילתו, קוטע את זרימת החיים, ומעמיד בפני הבאים אך שני ברירות, 'כי כל עניני העולם בין לטוב בין לרע הנה הם נסיונות לאדם'-פרק א. ובסוף הפרק מרחיב וקובע: וכל מה שיוכל לחשוב שהוא אמצעי לקרבה הזאת ירדוף אחריו ויאחז בו ולא ירפהו, וכל מה שיחשב שהוא מניעה לזה יברח ממנו כבורח מפני האש'.

נראה מדבריו כי אין דבר 'פרווה' בעולם אלא או שהוא אמצעי לקירבת ה' שהיא התכלית, או שהיא מניעה.

דומה שיש בכאן מעצור לתחושת הזרימה החופשית המפכה בכל יצור עצמאי, חסימת טענות אנשי השוק: וכי מה רע בכך? למה לא לנסות? אין סתם דברים מענינים או נסיונות חויה, אלא רק במסגרת של אמצעי קירבה לה' (כגון מנוחה או נופש בעלי אתגר מוגדר).


ע"כ הציטוט. מכאן המחשבות נטוות הלאה, באשר להזדקקותינו והשתמשויותינו בפורום זה, ובכלל.

ראה מה כתב "במאמר העיקרים" למטה ד.ה וצריך http://www.otzar.org/wotzar/Book.aspx?8 ... 9D&page=22
והביאור הוא פשוט כי אמנם כשמסתכלים בכלליות אזי יש מעשים שהינם מצוות או עבירות ויש מעשים שאינם בגדר זה אך בהסתכלות עמוקה על כל פרט ופרט ובכל מעשה קטן ואפילו תנועה אפשר לשייך את אותו הדבר לצד של רצון ה', לטוב,מצוה או חלילה להיפך...

כבר הרבה זמן שלא קראתי טקסט כ"כ חשוב ויפה הכתוב בצורה כ"כ מתומצתת ומדוייקת להפליא, מומלץ ביותר! (יש שם הרבה דברים הקשורים לאשכולות כאן בפורום).

הבוקר ראיתי שבעצם הרעיון הזה מובע בבהירות יתירה הלכה למעשה בדברי השו"ע או"ח סי' רלא, וז"ל: כללו של דבר, חייב אדם לשום עיניו ולבו על דרכיו ולשקול כל מעשיו במאזני שכלו, וכשרואה דבר שיביא לידי עבודת ה' יתברך יעשהו, ואם לאו אל יעשהו, ומי שנוהג כן עובד את בוראו תמיד.

מרחביה כתב:כתב בשו"ת אבן ישראל, חלק ט סי' קסו (עמ' 200 באוצר):

ללא שם.jpg

מי הם הראשונים שחולקים?

רק כדוגמה עולים בזכרוני דברי הרמב"ם בפירושו לאבות (א טז) על חמשת חלקי הדיבור.

מרחביה כתב:רק כדוגמה עולים בזכרוני דברי הרמב"ם בפירושו לאבות (א טז) על חמשת חלקי הדיבור.

זכורני שמרן הראי"ה ציין לדברי הראב"ד בבעלי הנפש, שחולק על חובה"ל, אולם לא פירש הרב שיחתו.

ברשותכם שאלה

לשון הגמ' במכות יב, א: ת"ר: ורצח גואל הדם את הרוצח מצוה ביד גואל הדם אין גואל הדם רשות ביד כל אדם, דברי רבי יוסי הגלילי. ר' עקיבא אומר רשות ביד גואל הדם, וכל אדם חייבין עליו.

הרשות הזו, למר כדאית ליה כו', לפי חוה"ל היא עבירה? דומה שפשוט שלא! הרי נאמר שזה רשות.

מה שיתכן, ועל זה שאלתי,
יתכן שגואל הדם יטען שאין לו מנוחה לנפשו, לא מסוגל לעבוד את ה' עד שיראה בשונאיו...
כך שיש כאן מניעים של מצוה, הגם שהמעשה עצמו אינו מצוה, אלא בגדר רשות.

ואם המניע אינו מניע של מצוה, אלא נקמנות גרידא, יהא זה אכן בגדר עבירה מוסרית.

כך "הבחירה" כולה, נוגעת בדברים שמובילים למצוה, והם עצמם בגדר בחירה ורשות.

בירור האמת כתב:זכורני שמרן הראי"ה ציין לדברי הראב"ד בבעלי הנפש, שחולק על חובה"ל, אולם לא פירש הרב שיחתו.

עין אח"ה ברכות א, ד (נגיש ברשת)

למאי_נמ? כתב:

בירור האמת כתב:זכורני שמרן הראי"ה ציין לדברי הראב"ד בבעלי הנפש, שחולק על חובה"ל, אולם לא פירש הרב שיחתו.

עין אח"ה ברכות א, ד (נגיש ברשת)

כוונתך לעין אי"ה?

נוטר הכרמים כתב:כשלט 'עצור' המתנוסס בפרשת הדרכים, ועומד במרוצתם הסואנת של שועטיו, כמזח המשיב אחור את גלי הים ונחשוליו ואומר לו עד פה תבוא, כך ניצב לו הרמח"ל בשער מסילתו, קוטע את זרימת החיים, ומעמיד בפני הבאים אך שני ברירות, 'כי כל עניני העולם בין לטוב בין לרע הנה הם נסיונות לאדם'-פרק א. ובסוף הפרק מרחיב וקובע: וכל מה שיוכל לחשוב שהוא אמצעי לקרבה הזאת ירדוף אחריו ויאחז בו ולא ירפהו, וכל מה שיחשב שהוא מניעה לזה יברח ממנו כבורח מפני האש'.

משלי פרק טו, כד:
אֹרַח חַיִּים לְמַעְלָה לְמַשְׂכִּיל לְמַעַן סוּר מִשְּׁאוֹל מָטָּה

למאי_נמ? כתב:

בירור האמת כתב:זכורני שמרן הראי"ה ציין לדברי הראב"ד בבעלי הנפש, שחולק על חובה"ל, אולם לא פירש הרב שיחתו.

עין אח"ה ברכות א, ד (נגיש ברשת)

הראי"ה לא פירש היכן מוכח בראב"ד דלא כחוה"ל.

נראה לי שההגדרה המדויקת מופיעה בספה"ק "שפת אמת" וז"ל:
" כי בכל דבר -יש נקודה חיות, מחי החיים. רק- שבעוה"ז נסתר הפנימיות.
וזה המבוקש מאיש ישראל- לעורר ולגלות הפנימיות שיש בכל דבר ע"י המצוות.
שבכל מעשה נמצא ממצות הש"י - עשה או ל"ת. ...
כי צריך כל אדם להאיר הנקודה הטמונה, וכאלו היא במאסר עד שיגבור האדם להאיר מהחשיכה ..
(ראה תרל"א,ג)
" ובכל דבר רשות יש ג"כ מצווה להיות לש"ש או עשה או ל"ת. קדושים תהיו. ולא תתרו כו'."
(תצא תרל"א, ב)

משמע שיש 'דבר רשות', רק יש בזה גופא ג"כ מצווה או להיפך.

ראה לקו"ש חי"ט לר"ה-ו' תשרי שכאשר יהודי רוצה גשמיות ה"ה בעצם רוצה להשתמש בה להגשמת רצון השי"ת.
וה"ה לכאן.

http://www.otzar.org/wotzar/Book.aspx?9 ... 78&page=25

באות כ"ד מביא הגה"צ ממונקאטש בשם רמ"ע מפאנו שאין דבר רשות בעולם וחק נתן בהנהגות הצדיקים בדברים שהמתנגדים מונים אותם עי"ש
אלא שלא הזכיר מקור דברי הרמ"ע