אסופת "סודות" בקבלה

[שבע]

לט

המשך קבוצת סודות וטעמים בקבלה

כת"י לונדון - הספריה הבריטית, Or. 1055 (קטלוג מרגליות 756).
כתיבה איטלקית, מאה יג-יד.


הסוד עוסק בענייני גלגולי נשמות, ולכן נכתב בכתב-סתרים, כדרך הקדמונים שהסתירו מאד עניינים אלו.


לט.
("משה והבל")

דף 117ב:
"ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים,
נזכר בבא אליו הנבואה על ג'ה'ז'ה'ג' הבג' בהא'ב'בד' א'ב'בה', ג'הט'יט' בז'ודה כגוה' (*) הב'ג' [= שנענש הבל בהקרבת קרבן (**), שהציץ בעודה בגוף הבל].
וז'ג' [= ועל] כן ה'ד'ייב'א ד'ד'ה' ג'איב'ז' להבג' [= נתיירא ממה שאירע להבל].
וכבר ידעת מה שאמ'ר ויד'ז'בב' [= ויתעבר] יי' בי ג'ד'ז'ה'ב'ד' [= למענכם] - שהוא מסוד העיבור (***) בעניין צדיק ורע לו.
בהבג' [= בהבל] כתיב ויהי הבג' ב'וז'ה ט'אה' [= הבל רועה צאן], ובד'ג'ה [= ובמשה] כתיב וד'ג'ה [= ומשה] היה ב'וז'ה אד' ט'אה' [= רועה את צאן]".

(*) כנראה צ"ל: בגוח'.
(**) בכ"י ניו-יורק בהמ"ל 1883, דף 87 א: קרבנו.
(***) בכ"י נ"י במקום המלה "העיבור" - מלה לא ברורה.

וכנודע בפי המקובלים ש"חטאו" של הבל היה שהציץ בשכינה.

שוב מצאתי סוד זה - בכ"י וינה 149, כתיבה איטלקית, מאה ט"ו, דף 47ב:
"ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים.
נזכר הנביא בבוא אליו הנבואה על שנענש בהקריבו קרבן שהציץ בעודו בגוף הבל, על כן נתיירא ממה שאירע להבל.
כבר ידעת מה שאמ'רו: ויתעבר יי' בי למענכם - שהוא מיסוד העבור בעניין צדיק ורע לו.
בהבל כתי'ב: ויהי הבל רועה צאן, ומשה היה רועה את צאן.
וזהו מה שאמ'רו חכמים, כי נפשו שלהבל היתה נפשו שלמשה, והמשכיל יבין".

וראה בארוכה בכ"י פרנקפורט Oct. 127, כתיבה ספרדית, מאה ט"ו-ט"ז, דף 12ב-13א.


מצ"ב סריקות מכ"י לונדון
וכ"י ניו-יורק בהמ"ל

[שבע]

הרחבה לסוד לט - ("משה והבל")

בפירוש רבינו בחיי על התורה, פ' שמות:
"ועל דרך הקבלה - אלהי אביך, אדם הראשון,
כי כשהקריב הבל קרבן הציץ בשכינה יותר מן ההשגה ועל כן נתחייב מיתה.
ומזה הזכיר בכאן: ויסתר משה פניו כי ירא מהביט - ממה שהביט כבר,
כאדם שמתבייש ממה שכבר אירע לו"
(עיי"ש, ולעיל שם על פסוק "ומשה היה רועה").


בפירוש הריקאנטי על התורה, פ' בראשית:
"ותוסף ללדת את אחיו את הבל וגו'.
הסוד המקובל בענין הבל גדול מאד, נרמז בפסוק ומשה היה רועה וגו', והבן זה".

עוד שם:
"ודע כי יש לתמוה על מיתת הבל, כי לא מצינו לו עון שיענש עליו מיתה כזו.
והתשובה היא כי בהקריבו קרבנו הציץ להסתכל יותר מן הראוי.
ונרמזה תשובתו בפסוק ויסתר משה פניו כי ירא וגו', והמבין יבין".


בספר "מאירת עינים" לר' יצחק דמן עכו, פרשת בראשית:
"עוד מצאתי על סוד הגלגול... (עיי"ש)
עוד - ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים, נזכר בבא אליו הנבואה על הבל שנענש בהקרבת קרבנו שהציץ בשכינה, ועתה נתירא ממה שאירע להבל, וכבר ידעת מה שאמרו על ויתעבר יהו-ה בי למענכם - רמוז הבל, ויתעבר מלשון עיבור, ויתעבר זה הבל, ובהבל כתיב ויהי הבל רועה צאן, ובמשה כתיב ומשה היה רועה.
מה שאמר ומשה היה, ולא אמר וירעה משה, או ומשה רעה, רומז על נפש הבל שהיה רועה, ולכך הלכה מהבל למשה, לפי שהבל בשעה שהקריב קרבנו הציץ ונסתכל יותר מהראוי לו, וכח מ'שה ר'בינו ע'ליו ה'שלום היה גדול וידע הענין, ונתיירא שלא יגרום לו ההסתכלות וההצצה גלגול כמו שגרם להבל, ועל כן ירא מהביט וכו'.
הבל מפני שהשיג בעליונים מה שלא השיג שום אדם אחריו וההביל עצמו בענוה ובשפלות והיה בר הבל - הגביהו השם בגוף קדוש על כל קדושי מטה ונעשה בר ממשות, שכן משה לשון ממשות.
קין שנתגאה וחשב לקנות כל העולם - השפילו השם בגוף שבלעו הארץ וירד בתהומות, ונעשה קרח מכאן ומכאן, וכשמו כן הוא, כי קרח בן יצהר חסר וא"ו, כי נפש קין היא של קרח, הרי הבל וקין, משה וקרח.
וטעם מפני מה נדון קרח בבליעת הארץ ולא באחת מארבע מיתות ב"ד, כי שלם לו השם מדה כנגד מדה, הוא גרם לדמו של הבל שיבלע בארץ, ומשה גרם לקרח שתפתח הארץ את פיה ותבלענו..."


וראה עוד בספר "מערכת האלקות", פרק תשיעי:
"ושמענו בהבל כי אולי נענש ליהרג בעבור כי כאשר שעה יי' אל מנחתו ותצא אש מלפני השם ותאכל את מנחתו הציץ באש ההיא ונענש.
ואולי כי כן האמת בענין ההריגה, ואמנם למטה ארמוז כי קיום העולם לא היה ראוי בו ואף אם לא נהרג.
וכן שמענו במשה ע"ה בענין ויסתר משה פניו כי יראה מהביט אל השם, ידע את אשר נעשה לו כבר בהבטתו, וכענין אשר נזכיר עוד למטה בקבלה בענין גלגולו".


וראה בתיקוני-זוהר, תיקון סט, דף קא,ב - קב, א ("בההוא יום הציץ ומת"), עיין שם בארוכה, ובדף קיא, א.


וראה בשער הפסוקים להאר"י, פרשת יתרו:
"ויאמר משה אל ה' לא יוכל [העם לעלות אל הר סיני כי אתה העדתה בנו לאמר הגבל את ההר וקדשתו] וגו',
הנה ר"ת העדתה בנו לאמר - הוא הבל,
לרמוז כי משה הוא הבל אשר הציץ ומת ונענש,
ולכן אמר משה שהוא הבל, כי כבר העדתה בי מקדמת דנא, שנענשתי על כיוצא בזה, ואיני צריך אזהרה עתה".

ובספר הליקוטים, פרשת אחרי:
"משה בא לתקן עון הבל ממש שהציץ,
ומשה נאמר בו ויסתר משה פניו כי ירא מהביט וכו'.
ולזה זכה שתנתן התורה על ידו,
שנרמז בהבל -
אות ה', חמשה חומשי תורה.
וב"ל - בראשית, לעיני כל ישראל".

[שבע]

מ

המשך קבוצת סודות וטעמים בקבלה

כת"י לונדון - הספריה הבריטית, Or. 1055 (קטלוג מרגליות 756).
כתיבה איטלקית, מאה יג-יד.


מ.
("כהן ולוי" / "ימין ושמאל" / "מים ואש" / "לבן ואדום" / "הלל ושמאי")

דף 117ב-118א:
"ואתה צריך לדעת כי הכהנים ממדת החסד, והלוים ממדת הגבורה, וישראל כמשמעו - המדה הנתונה ליעקב - התפ'ארת.
וכן בספר תורה עולים כהנים ואחריהן (הלוים) לוים ואחריהן ישראלים.
ולכן אמרו כהנים בעלי מומין לא ישאו [את] כפיהם, ואמ'רו רבותי'נו ע'ה' כשם שהוא מנוקה מכל מדה רעה, כך יהא מנוקה מכל מום.
ועל כי מדתם החסד, לפיכך נתנה לכהן המעלה לכפר העוון, כי בחסד יכופר עון. ולקרב הנפשות ולהדבק בבוראם, כי הנפש אחר שהיא מנוקה מעון היא נדבקת בבוראה.
ועל כן היה הכהן קדוש ומקודש יותר משאר העם, מפני שלימות מדתו ותמימות גופו.
ולכך הזהירנו לקדשו ולהרבות כבודו, כמו שאמ'רו וקדשתו - לכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון [ולברך ראשון]. כל זה מוכרח כי הוא התחלת הכל, שנ'אמר עולם חסד יבנה.

וזהו מעלת הימין על השמאל, לקנח בשמאל ולא בימין. וכוס של ברכה בימין ולא בשמאל, (ולנשיאות) [ונשיאו'ת] כפים (היא) [היה] הימין למעלה מן השמאל.
ומטעם זה כל [דבר] אשר לא יבא באש טהרתו במים, ואשר יבא באש טהרתו באש, אך במי נידה יתחטא, כי [היא] הטהרה הגדולה.

ומדת החסד מלובנת, ולכן היו מלבינים עונות ישראל שהן אדומים ממדת הדין האדומה בהשתנותה, שנ'אמר אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, ואם יאדימו כתולע כצמר יהיו, ר"ל יהיו מחולים על ידי החסד שהוא לבן בהמשכותיו, כאשר ביארנו.

ועל זה הטעם אמ'רו רבותי'נו כי האב מזריע לובן, והאם מזרעת אודם - לפי חילוק המידות.
[וגם כשרוא'ה דם היא עומדת בטומא'ה, ר'ל' למד'ת הדין. ובעת שתטהר ותתעבר, הדם יהפך לחלב, ר'ל' למלת {בגליון: למדת} החסד].

מעלת הכהן על [מעלת] הלוי - כמעלת הימין על השמאל.

עוד אמרו [ר'בותינו] ע"ה: כשר בתורים - פסול בבני (יונים) [יונה], כשר בבני יונה - פסול בתורים.
ר"ל כי התורים צריכים להיות גדולים ולא קטנים, כי סבתם [מים,
ובני יונה צריכי'ם להיות קטני'ם ולא גדולי'ם, כי סבתם] אש.

ומזה הטעם אמרו על הלל הזקן שהיה רחמני ולא קפדן, כי היה בא ממדת החסד, ושמאי להפך.

ומזה הטעם שאמרנו חייבו חכמ'ים (לשים) [לשום] בכוס של ברכה מים, (כי אין שלימותו כי אם) [שאין שלימו'ת אלא] במים.
ועל המים (תיקנו) [התקינו] לברך שהכל נהיה בדברו, [ואמרו ג'ם כ'ן: שכח ובירך על היין שהכל - לא יחזור], מטעם (אמרתי) עולם חסד יבנה.

והשם יראנו נפלאות מתורתו, אמן סלה".

תיקוני הנוסח ע"פ כ"י ניו-יורק בהמ"ל 1883, דף 87א-ב.
נדפס בספר "הנפש החכמה", סימן סא.


בספר "מאירת עינים" לר' יצחק דמן עכו, פ' ויקרא, מובא סוד דנן, באריכות רבה,
ונראה מדבריו שם שסוד דנן הוא מדברי ר' עזריאל ז"ל (וראה להלן בהערה על סוד מז).
ואני מצ"ב מתוך כ"י אוקספורד בודלי, Hunt 411, דף 103ב-104ב
החל מן המלים "עוד על סוד הקרבן..."

[שבע]

מא-מג

המשך קבוצת סודות וטעמים בקבלה

כת"י לונדון - הספריה הבריטית, Or. 1055 (קטלוג מרגליות 756).
כתיבה איטלקית, מאה יג-יד.


מא.
("לשון ידיעה אצל הבורא")

דף 118א:
"אַל תִּפְחֲדוּ וְאַל תִּרְהוּ [...] הֲיֵשׁ אֱלוֹהַּ מִבַּלְעָדַי וְאֵין צוּר בַּל יָדָעְתִּי (ישעיה מד, ח),
כטעם ואם לא אדעה, וכטעם ואדעך בשם - שהוא ההמשכה והדבקות, כטעם וידע אדם [עוד] את (חוה) אשתו, שר'ל' הדבקות.
וכל לשון ידיעה אצל הבורא, כגון זה, הוא ההמשכה והדבקות, שהוא משפיע טובו וחסדו עליו.
[והש'ם יראנו נפלאו'ת מתורתו"].

תיקוני-הנוסח ע"פ כ"י ניו-יורק בהמ"ל 1883, דף 87ב.
נדפס בספר "הנפש החכמה", סימן סא.

וראה בפירוש הריקאנטי על התורה, פ' וירא, על פסוק "ארדה נא ואראה הכצעקתה" ("וכן כל לשון ידיעה...").


מב.
("אות ברית קודש")

דף 118א:
"חק (בשאירו) [בשארו] שם וצאצאיו חתם באות ברית קודש.
צריך אתה לדעת, כי אות ברית קודש קורא (את) [אות] התורה, [התורה] הקודמת ב' אלפים שנה קודם (ב)בריאת העולם, אשר הברית דוגמתה.
ובביאור אמרו: סוד יי' ליריאיו [ובריתו להודיעם] - זו (זו) ברכת מילה וכו' ".

תיקוני-הנוסח ע"פ כ"י ניו-יורק בהמ"ל 1883, דף 87ב.
נדפס בספר "הנפש החכמה", שם.


מג.
("ה' קולות")

דף 118א:
"שמו של הק'ב'ה' תורת אמת.
ובביאור אמרו מעיו עשת שן - זה ספר ויקרא.
ואמרו עוד בברכות: זוכה לתורה שניתנה בה' קולות - הם ה' ספירות: הז'כר (= תפארת) והנ'קבה (= עטרה) (*) והנצח וההוד וצדיק.
הם שהשיג ושהיה יכול משה ר'בינו ע'ליו ה'שלום לקבל, ולא עוד.
ועליהם נאמ'ר: יהי אור ויהי אור, ה' פעמ'ים".

תיקוני-הנוסח ע"פ כ"י ניו-יורק בהמ"ל 1883, דף 87ב (ושם: "בה' קולות - הת'פארת' והעט'רה והנצ'ח וההו'ד וצדיק. הם שהשיגו").
נדפס בספר "הנפש החכמה", שם.

וראה לעיל סוד ה ("מעמד הר סיני"), ובספר "מאירת עינים" לר' יצחק דמן עכו, פ' יתרו (יט, כ), ובריש פ' וארא.

[שבע]

מד

המשך קבוצת סודות וטעמים בקבלה

כת"י לונדון - הספריה הבריטית, Or. 1055 (קטלוג מרגליות 756).
כתיבה איטלקית, מאה יג-יד.


מד.
("פירוש י"ג מדות")

דף 118א:
"פי'רוש י'ג' מדות
כשתזכור אותם שתכוין כל מדה [ומדה] לספירה המזומנת לה, כמו שמפורש בכאן.

ג' שמות הראשונים: יי' יי' אל -
השם הראשון - התשובה שהיא השלישית.
(פי'רוש) השם (השיני) [השני] - תפ'ארת,
השם השלישי (שהוא) אל, [הוא] הע'טרה.

רחום וחנון ארך אפים - לתש'ובה.
[ו]רב חסד ואמת נוצר חסד לאלפים - לתפא'רת.
נושא עון ופשע וחטאה [ונקה] - (לעון) [לעין (= לע'טרה, וכ"ה בכ"י 1883)], שהיא מדת הדין הרפה".

תיקוני-הנוסח (למעט התיקון האחרון) ע"פ כ"י ניו-יורק בהמ"ל 1883, דף 87ב, והאחרון ע"פ כ"י ניו-יורק בהמ"ל 8124, [9]ב.
נדפס בספר "הנפש החכמה", סימן סב.


וראה בפירוש הריקאנטי על התורה, פ' כי תשא ("יי' יי' אל - שלש מדות הללו הם שמות, וקראו אותן רז"ל מדות, והראשון מדת המלך בעל התשובה, והשני כסא המלך שהוא תפארת ישראל, והשלישי מדת טובו הרומז לשכינת עוזו. והעשרה הנותרים נכללים בשלשה שהזכרנו, כי רחום וחנון וארך אפים לתשובה... ועוד אמרו שלשה מדות אחרים לבעל הרחמים והם ורב חסד... ואמת... נוצר חסד לאלפים... עוד אמרו שלש מדות אחרות למדת הטוב והם נושא עון ופשע וחטאה... זהו דעת הרב הגדול ז"ל בפירוש שלש עשרה מדות ואחריו נטו רוב חכמי הקבלה").

וראה בספר "שושן סודות", סימן ער ("ולפי מה שראינו בפירושם דעות שונות לבעלי העבודה, והדעת הברור והנקי מכל סיג הוא דעת הרמב"ן, ולכן אכתוב הכלל העולה מדבריו ז"ל.... ועליו ראוי לסמוך עליו. וכן נהגנו בזה האופן כל ימינו, ואלהים ישמע שועתינו ויאזין ויקשיב תפילתינו למען שמו הקדוש"), עיין שם היטב.

וראה בספר "מאירת עינים" לר' יצחק דמן עכו, פ' כי תשא, מה שהעתיק "מקבלת החכם ר' יהושע תלמיד גדולי הדור הרשב"א וריב"ט נר"ו" -
והוא מצ"ב מכ"י אוקספורד בודלי - Hunt.411, דף 87ב:
"כונת י"ג מדות היא כן..."

[שבע]

מה

המשך קבוצת סודות וטעמים בקבלה

כת"י לונדון - הספריה הבריטית, Or. 1055 (קטלוג מרגליות 756).
כתיבה איטלקית, מאה יג-יד.


מה.
("טעם תקיעת שופר וכוונתו")

דף 118א-ב:
"טעם תקיעת שופר וכוונתו.
השופר - הוא רמז לתפ'ארת, כי הוא מז'כר {בגליון כ"י נ"י 1883: נ'ראה: מזויין} כמוהו.
התרועה - רמז לעין (= לע'טרה) שהיא מדת [הדין]רפה, והתרועה (כעין י') - עניין יללה, שהיא מורא {שם: נ'ראה: מורה} הדין, ועושין פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה, שהיא רמז לתפ'ארת שהיא מדת הרחמים, כדי שתהא מדת הדין כלולה ברחמים.

וכן [ב]עניין המסעות, תרועה יתקעו למסעיהם - רמז לע'טרה (שהיתה) [שהיא] מולכת [אותם] במדבר. ועל הע'טרה נאמ'ר ותרועת מלך בו.
וגם עליה נאמ'ר: היא שעמדה לאבותי'נו ולנו.
והיא ה(שכינה, והיא) אספקלריא שאינה מאירה.

וביום הכיפורים של יובל נזכיר, ותוקעים פשוטה, דכת'יב והעברת שופר תרועה, לפי שהן רמז למדת הרחמים.
והזכיר תרועה, לפי שאי איפשר בלא (כן) [דין], פי'רוש הע'טרה, כי הוא הפועל.

ומניינו {בגליון, בכתיבה שונה: ס'א' ומצינו; וכ"ה בכ"י 1883} בפרשת חצוצרות
בהתועד הנשיאים ובהקהיל את הקהל תוקעין ולא מריעין, לפי שהתקיעה רמז למדת הרחמים.
ובמסע את המחנות מזכיר תרועה, שהיא רמז (הדין) [לדין], והיא השכינה [ההולכת] עמם, והיו מריעים כדי (שתתעלה) [שתעלה] למעלה (ותוכלל במדת הרחמי'ם) [ותכלל עם מדת רחמי'ם]".

תיקוני-הנוסח ע"פ כ"י ניו-יורק בהמ"ל 1883, דף 87ב-88א (ושם מופיע הקטע "וכן [ב]עניין המסעות" בסוף הסוד).
נדפס בספר "הנפש החכמה", סוף סימן טז.


בספר "מאירת עינים" לר' יצחק דמן עכו, פ' אמור, לאחר שערך את סודות השופר (והתרועה והתקיעה) בסגנונו הוא, וחזר להביאם בסגנונו של ר' שם טוב ן' גאון בספרו "כתר שם טוב" (בשם מורו ר' יצחק בן טודרוס), בא בשלישית להעתיק את הסוד דנן כלשונו. ועל כי האריכות מרובה, הרגיש צורך להתנצל על כך, ואלו דבריו המתוקים מפז:

"ואע"פ שבלשון זה דברים שהובנו כבר ממה שכתבתי למעלה, טוב בעיני לכתוב הלשון שלם כאשר נכתב או כאשר נשמע. ואם לא יהיה בו רק חדוש אחד בדבור או במלה אחת, על אותו הדבור לבדו נאות הוא להביא הלשון שלם בדרך זו שהיא דרך האמת, כי לפעמים יזכור החכם בעל הלשון, סודות נפלאים ברמז בדברים שהם נראים פשט ושיחה בעלמא. ואין צריך לומר שאם ימצא החכם חדוש בענין ארוך שיעתיק הענין ההוא כולו בעבור אותו החדוש, אלא גם ספר שלם המאריך בלשונו ללא צורך, כאשר ימצאו מהם רבים שכופלין ומשלשין עד כמה פעמים הדבר, הואיל ויען כי נמצא בו דבר טוב שכל האוהב חכמה ורודף אחריה לא יקח הדבור והחדוש ההוא לבדו, רק הספר כולו יש לו להעתיק, כי אולי המסתכל בכונה שלימה פעמים רבות באריכות ההוא יתגלו אליו דברים נעלמים אשר ישמח עליהם כל הימים. והארכתי בעניין זה לקיים מקרא דכתיב: ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר, כי אולי יעורר דברי זה עיני הרואים".

על יסוד דברים אלה - יבין כל מעיין בצדק - כי גם מעלה יתירה זו נמצאת לאשכול דנן, ודי לחכימא.
יזכנו ה' להגדיל תורה ולהאדירה / ולמלאות את הבית כולו אורה / ולשכללו בכל אבן יקרה / כי טוב סחרה מכל סחורה.

[שבע]

מו

המשך קבוצת סודות וטעמים בקבלה

כת"י לונדון - הספריה הבריטית, Or. 1055 (קטלוג מרגליות 756).
כתיבה איטלקית, מאה יג-יד.


מו.
("כ"ב אותיות" / "אבנים מפולמות")

דף 118ב:
"הכ'ב' אותיות שהן מל'ב' (אותיות) נתיבות נקראו אבנים מפולמות".

תיקון-הנוסח ע"פ כ"י ניו-יורק בהמ"ל 1883, דף 88א.
נדפס בספר "הנפש החכמה", סוף סימן טז.

[שבע]

מז

המשך קבוצת סודות וטעמים בקבלה

כת"י לונדון - הספריה הבריטית, Or. 1055 (קטלוג מרגליות 756).
כתיבה איטלקית, מאה יג-יד.


מז.
("חסד ופחד" / "נצח והוד" / "יסוד ועטרה")

דף 118ב-119ב:
"אלו הב' ספירות שהם החסד והפ'חד נקראו כתרים לאשר למטה מהם.

וידי אדם מתחת כנפיהם, ר'צונו ל'ומר [על] התפ'ארת, שכבר ביארנו שהוא הז'כר,
לא כפי בשר ודם, אלא כף זכות וכף חובה.

ועל אילו נאמ'ר כי יש לכסף מוצא ומקום לזהב -
קורא כסף לחסד, וכבר ביארנו כי גוונו לבן.
ו[קורא] זהב לפחד, וכבר ביארנו כי גוונו אדום.

ומצד ימין החסד - צורת עגל {בגליון, בכתיבה שונה: "איני מבין כי הכתו'ב אומ'ר ופני שור מהשמאל"},
ובצורה ההיא טעו ישר'אל. ועל כן חייבה תורה להביא פרה אדומה, ואמרו: תבוא (האם) [פרה] (ותכפר על מעשה) [ותקנח צוא'ת] בנה.

ומשם טעם טהרת טמאים במים חיים, כי המים הנרמזים בחסד - הם למעלה מגרמת הטומאה,
שהגורם הטומא'ה הוא מצד שמאל, כי היא מדת הדין הקשה.

ומזה הטעם ציותה התורה לרחוץ הכהן במי כיור, לרמוז כי עניין הטהרה נשפעת מן החסד.
ובגדי כהן לבנים [כ]שרוצה ליכנס לפני ולפנים, לרמוז לבונת {בגליון: נ'ל' לכוונת} החסד, כי הלובן רמז לחסד כאשר ביארנו.
{בגליון כ"י נ"י 1883: מזה נוכל להבין למה לא נכנס כ'הן ג'דול בבגדי זהב ב'יום ה'כיפורים"}.

ומצד שמאל - צורת אריה {בגליון, בכתיבה שונה: "איני מבין כי הכתו'ב אמ'ר ופני אריה אל הימין"}.

ומשם סוד הזאת דמים, עבור ששם מדת הדין שגוונו אדום, ולכך עבודתה בדם, כי כן חייבה החכמה לתת לכל מדה ומדה כח לפי עניינה.

ולכן אמ'ר הפסוק בשני השעירים: גורל אחד ליי' וגורל אחד לעזאזל - לשטן שהוא מקבל שפע (ממדות) [ממד'ת] הדין כדי שלא יקטרג.

ועוד משם נרמז מצות שחיטה וכיסוי הדם, כי השחיטה היא מכח הדין.
ועל כן אמרו [ר'בותינו ז"ל] לשחוט בסכין שאינה פגומה, כדי שתצא נפשה מהרה בשביל כבוד המדה הנמשך ממנה כח זה.
וגם כסוי הדם [כמו כן רמז] לכבוד המדה (המדה) ההיא.

ובגדי זהב של כהן רמז לאותה מדה, כי הכהן נלבש לכוונת שתי המדות: הח'סד והפ'חד שהיא מדת הדין.
[= בכ"י נ"י 1883 גרס: נלבש לכונת {בגליון: נ'וסח א'חר: לכסות} הפחד].

וטעם ניסוך המים לכוונת מדת החסד,
וניסון היין לכוונת מדת הפחד.

והרחקת הטמאות ומאכלים (טמאים) [אסורים] וכל מיני טומאה בא מן הצד ההוא, והם מטמטמין הלב.

ועל זה אמרו חכמ'ינו ז'ל' שכר מצוה - מצוה, ושכר עבירה - עבירה.
ר'צונם ל'ומר, כי הגורם (ה)מצוה (ש)הוא החסד והיצר טוב נשפע משם,
המתעסק במצוה (תאצל) [נאצל] עליו המדה (הזאת) הטובה [הזאת], ושפע היצר [ה]טוב (יאצל) [נאצל] עליו לברכו ולהצליחו.

ושכר עבירה עבירה - הוא כמו כן הפך הטובה.
וכן אמ'רו ר'בותינו ז'ל': [בא לטהר מסייעי'ן לו],
(ה)בא ליטמא פותחין לו, כלומ'ר מטמטמין אותו, שיצר הרע שהוא שפע המדה השמאלית נאצל עליו.

ולכן אמ'ר שלמה ע'ה':
לב חכם לימינו, כל כוונתו וחפצו להמשך (אחר) [לצד] הימין - למען שתאצל עליו המדה הימנית.
ולב כסיל לשמאלו - להפכה.

וגם נאמ'ר: שיויתי יי' [ל]נגדי תמיד כי מימיני בל אמוט, ר'צה ל'ומר למדה הימנית [בל אמוט ממנה].


ומזאת המדה השמאלית מקבל [הכסיל] כח (גלגל מאמדים) {בגליון: נ'ראה מאדים; וכ"ה בכ"י 1883}, שהוא ממשיך המלחמה ושפיכות דמים.

ובעבור זה אנו מענים נפשותינו ביום הכיפורים, להחליש היצר (הטוב) שלא יהא נגרר אחר יצר הרע והנשפע מן המדה ההיא.
ובשביל טעם זה כל התעניות.

ועל עניין זה כיונו רבותי'נו ע'ה' לומ'ר: שני מלאכים מלוים לו לאדם אחד טוב ואחד רע, ר'צונם ל'ומר למה שהזכרנו, כי האדם בדוגמא של מעלה.


ועל שתי המדות האלה: הח'סד והפ'חד - הזהירה התורה לומ'ר: לא יהיה לך אלהים (אחרים) [על פני], ר'צה ל'ומר שלא [יקצץ] לעבוד (המדות) [למדות] האלה לבדם בלא דבוק וחיבור.

וכמו כן לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב, כבר פירשנו גווני המדות ר'ל' [בלא חבור].

ועל כן נאסר חלב ודם, לפי שהיו מיוחדים (להקריב) [ליקרב] לכוונת ב' המדות (ההם) [האלו] שגווניהם אדום ולובן,
מה שאין כן בבשר, כי במקדש היו שלמים שהיו נאכלים לבעלים, ועל כן לא נאסר הבשר.

ועוד אמרו על שתי [ה]מדות האלה החסד והפ'חד שהם נקראים הרים, והגוים היו עובדים להם לבדם על ידי קציצה.
וגם כן נקראו גבעות, שנ'אמר על ההרים הרמים ועל הגבעות.

וכמו כן כיוון הפסוק לב' [ה]מדות [ה]אלה, שנ'אמר שמעו הרים את ריב יי'.

נצח והוד -
אמרו מצד נצח שהוא נמשך אל החסד - צורת כבש, וכוונת קרבן הכבש [היא] לאותה (ה)מדה.
ולכך אמרה תורה: אם כבש הוא מקריב.

(ומזה) [וזהו] סוד (ה)כלאים ולבישת שעטנז, שעל כל דבר ודבר כח ממונה עליו.

ומצד שמאל שהוא ההוד - צורת שור, ועל זה אסרה תורה לא תחרוש בשור ו[ב]חמור, כי על כל (אחד ואחד) כח [יש כח] ממונה [עליו], ואין ראוי לערב הכחות בפעולותיהם.

ומבין אלה שני העמודים שהם הנצח וההוד נמשך היסוד המקבל מלמעלה [ממשיך] ומשפיע למטה כנגד מחברתו, [ש]היא הע'טרה.
ומשם [נמשך] סוד מצות לא תנאף, כי אין ראוי להדבק זולתי בבת זוגו.
ומשם כמו כן מצות פריה ורביה ומילה מן היסוד.
ומשם סוד נעשה אדם בצלמינו כדמותינו, כי הכל בדוגמ'א זו.

ובצד היסוד כמו כן - איל.
והוא סוד האיל שהקריב אברהם אבינו, וכוונתו היתה כשהקריב האיל - לאיל העליון.
וטעם הללוהו בתקע שופר - כוונתו לומ'ר על האיל העליון, כי השופר נלקח מקרן האיל.

והמדה העשירית המקבלת שפע מן הט' מדות שלפניה - (היא) [הוא] החיה, [והיא] הנרמזת ביחזקאל, והיא הע'טרה [חיה], והיא ערוכה בכל ושמורה.
ומשם סוד מצות עונה, כי אמרו [ח'כמינו ז"ל]: ת'למידי ח'כמים מערב שבת לערב שבת, כי המדה הזאת (השביעי) [היא שביעית] לז' ספי'רות, כי על כן חייב ביום השביעי במצוה הזאת.
וממנה סוד מעשרות ותרומה לעשירית, ויקחו לי תרומה, לי תרומה - הע'טרה.

הק'ב'ה' יזכינו (ליאור) [לאור] בתורתו ובאור שגנז[ו] לצדיקים באשכל יסוד [ה]עולם".


תיקוני-הנוסח ע"פ כ"י ניו-יורק בהמ"ל 1883, דף 88א-89א.
נדפס בספר "הנפש החכמה", סוף סימן טז; סימנים סג-סו.


וראה בספר "מאירת עינים" לר' יצחק דמן עכו, פ' ויקרא, שהעתיק רוב סוד דנן:
"מצאתי כתוב, כי מצד ימין החסד צורת עגל ובצורה ההיא טעו ישראל... - והולך ומעתיק עד - "ויקחו לי תרומה, ליו"ד תרומה, העט'רה".

ומסיים:
"כל אלו דברי החכם ר' עזריאל ז"ל. ומפני שראיתי תועלת גדולה וחדוש בדבריו כתבתים, ואע"פ שמובן מתוך דבריו שאין קבלתו אחת ושוה עם קבלת הרמב"ן ז"ל, ומכל מקום כל משכיל יוכל להכיר ההפרש שביניהם, ולשים שלום בין קבלתם, כאשר כתבתי בבשלח, כי דברים רבים אשר ר' עזריאל מיחס לחסד ולפחד, הרב ז"ל מיחסם לתפארת ולעטרה, והכל אחד, כי עיקר קבלת התפארת מן החסד שהוא ימין... ועיקר קבלת העטרה מהפחד ועל כן נקראת שמאל. ור' עזריאל ז"ל מיחס תורה שבכתב לחסד ותורה שבעל פה לפחד, והרב ז"ל מיחסם לתפארת ולעטרה. ור' עזריאל אומר כונת התפלה לתשובה, והרב ז"ל לתפארת (= ראה לעיל סודות ט כח).

אמנם מה שאמר למעלה כי ישראל טעו בצורת עגל מצד החסד - זה בודאי אינו דעת הרב ז"ל, כי בפירוש אמר שטעו בצד שמאל, והביא הפסוק ופני שור מהשמאל. גם כונת הרב הוא שמצד החסד צורת אריה, ומצד הפחד צורת שור".


וראה עוד בספר השם, המיוחס לר' משה די-ליאון (נדפס בספר היכל ה', ויניציאה שסא, דף יז, ב):
"אמר המקובל, כי מצד הימין יש צורת עגל, ומצד השמאל צורת אריה.
ולא הבנתי כוונתו כפי החכמה הזאת".


מהראוי לשים לב למופיע כאן בסוד דנן -
אודות רזי עולם החי ("כי על כל אחד ואחד כח ממונה"):

עגל - חסד (ימין),
אריה - פחד (שמאל),
כבש - נצח,
שור - הוד,
איל - יסוד.

[אדם - תפארת],
[חיה (הנרמזת ביחזקאל) - עטרה].

[שבע]

מח-נב

המשך קבוצת סודות וטעמים בקבלה

כת"י לונדון - הספריה הבריטית, Or. 1055 (קטלוג מרגליות 756).
כתיבה איטלקית, מאה יג-יד.


מח.
("אדם וחוה" / "חטא עץ הדעת")

דף 119ב:
"אדם הראשון דיו פרצופין (נבראו) [נברא] ז'כר ונ'קבה, כעין דוגמ'א של מעלה.
וזהו (מאמרם) שאמ'רו ר'בותינו ז'ל' (*) אדם וחוה מזכר ונקבה נבראו, (ר'צונם ל'ומר) [וידעת כי הז'כר והנ'קבה], אדם מכח התפ'ארת, וחוה מכח הע'טרה.

עץ החיים - תפ'ארת.
עץ הדעת - צדיק יסוד עולם.
פרי עץ הדעת - הע'טרה, שהיא מקבלת מכח צדיק [יסוד עולם].

וחטא (ה)אדם וקיצץ בנטיעות - (שהפריד הע'טרה מצדיק ומן התפ'ארת, שהכל ממנו והכל אחד).
[ואומ'ר אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם - שהיו כאחדים, וכשקצץ נקצץ, ואמ'ר אכן כאדם תמותון.
וטעם וידעו כי ערומים הם, בעבור שחטאו באותו דבר, בצדיק, שהוא אות הברית, שהפרידו בינו ובין העטרה.
ולא התבוששו תחלה, שהיו כשכלים נבדלים טרם שנבראו,
כי מתחלה היה אותו ענין להם כפנים וכידים שאין אדם מתבייש להראות פניו או ידיו,
ואחר שחטאו התבוששו לראות הענין שנכשל בו (= ראה כל זה להלן סוד נב, ושם: "טרם שחטאו... להראות הענין שנכשל בו")]

ו(בדבר זה חטאו) נדב ואביהוא [ג'ם כ'ן הפרידו, שנ'אמר בהקריבם אש זרה לפני יי', ובסבה (?) כי העטרה מדת הדין רפה קרא אש זרה שהפרידו].

וגם אחר [טעה בה ו]חטא (בזה) שקיצץ בנטיעות,
ובאותה הלכה הזכיר מט'טרון - (זהו) [שהוא] הע'טרה (**)".

[(*) ראה רמב"ן על התורה (בראשית א, כו: "ודרך האמת בפסוק הזה..."), ובספר ציוני (שם, על פסוק "תוצא הארץ נפש חיה"), ובספר עבודת הקודש לר' מאיר ן' גבאי, ח"ד, פי"א.

[(**) ראה בארוכה בספר מאירת עינים לר' יצחק דמן עכו, פ' משפטים (כג, כא)].

תיקוני-הנוסח ע"פ כ"י ניו-יורק בהמ"ל 1883, דף 85ב-86א. וראה לעיל סוד לג.
[גם בדף 89א הועתק סוד דנן (במקומו), ושם הנוסח: "וזהו מאמר רז"ל שאמ'רו אדם וחוה... מכח צדיק. וחטא אדם וקצץ בנטיעות שהפריד העטר'ה מן הצדיק ומן הת'פארת' שהכל ממנו והכל אחד. ובדבר אחד חטאו נדב ואביהוא וגם אחר שקצצו בנטיעות, ובאותה הלכה הזכיר מטטרון, זהו העטר'ה"].

נדפס בספר "הנפש החכמה", סימן סו, ונכפל בסימן נז.


מט.
("הנבואה")

דף 119ב:
"מן הע'טרה באה הנבואה לשני הכרובים השכלים הנבדלים - שהן מרכבת הע'טרה.
ומן הכרובים (השכלים) משתלשלת הנבואה לכרובים שעשה משה, ומשם למשה, ומשם לנביאים.
אלא שמשה נסתכל באספקלריא המאירה - והיא התפ'ארת, והנביאים לע'טרה.
[וי'ש א'ומר] כי אספקלריא המאירה שראה (משם) [משה] (היא) הע'טרה, והנביאים למטה מן הע'טרה.
ואין דעתינו מסכים לדעתו".

תיקוני-הנוסח ע"פ כ"י ניו-יורק בהמ"ל 1883, דף 89א.
נדפס בספר "הנפש החכמה", סוף סימן סו.


נ.
("צרור החיים")

דף 119ב:
"צרור החיים נקרא התפ'ארת".

ראה להלן סוד נג

נדפס בספר "הנפש החכמה", סימן סז.


נא.
("הכרובים")

דף 119ב-120א:
"וטעם הכרובים שהם של זהב, מפני שהם באים מכח הע'טרה שהיא מדת הדין רפה, וכבר אמרנו [כי] מדת הדין היא אש ממים.
(ובדברי) [וה'ר'] משה ב'ן' [ז'ל' כתב] כי הכרובים שעשה משה לכבוד ולתפארת - הוא רמז לתפ'ארת ולע'טרה.

וטעם חמש אמות הכנף האחד, וחמש אמות הכנף האחר, כנפי הכרובים, רמז כי הכל תלוי בי' ספירות".

תיקוני-הנוסח ע"פ כ"י ניו-יורק בהמ"ל 1883, דף 89א.
הנדפס בספר "הנפש החכמה", סימן סז.


נב.
("ולא יתבוששו")

דף 120א:
"וטעם וידעו כי ערומים הם,
בעבור שחטאו באותו דבר - בצדיק שהוא אות הברית, שהפרידו בינו ובין הע'טרה.

ולא התבוששו תחילה, שהיו כשכלים נבדלים טרם שחטאו.
כי מתחילה היה אותו עניין כפניו וכידיו - שאין אדם מתבייש להראות פניו או ידיו.
ואחר שחטאו יתבוששו להראות העניין שנכשל בו".

נדפס בספר "הנפש החכמה", סימן סח.
וראה לעיל סוד מח - בהוספות מכ"י ניו-יורק בהמ"ל 1883.

[שבע]

נג-נד-נה

המשך קבוצת סודות וטעמים בקבלה

כת"י לונדון - הספריה הבריטית, Or. 1055 (קטלוג מרגליות 756).
כתיבה איטלקית, מאה יג-יד.

הסוד האחרון - בכתב סתרים

נג-נד-נה
("הנשמה" / "נבואה רוח הקודש ובת קול" / "מטט-רון")

דף 120א:
"שמעתי בשם (רבא) [רבי'נו] שהנשמות מקומן בתשובה, שהיא [הספיר'ה] (נקראת) [הקרויה] בינה, (ומוצאן) [ויוצאות] משם ומשתלשלות עד הע'טרה, ויוצאות ונכנסות בגוף.
ובחזרתן אם זכו נצררות בתפ'ארת שהיא צרור החיים (*) אם זכו.


ומן הע'טרה שלש מעלות:
הנבואה, ורוח הקודש, ובת קול.

הנבואה בארץ ישר'אל זוכין לה.
ורוח הקודש למטה מן הנבואה, והיא נמי בארץ ישר'אל זוכין לה.
ובת קול בכל מקום.


ומקובל אני מפי בן הרב כי מט'טרון הוא ג'ג'א'ח [= שליח] ואא'ה'ו דבב' ד'א'וחד שג'ד'ו [= ואינו דבר מיוחד ששמו] כך - ב'א' ב'ג' דבב' ה'א'ב'א ד'טטב' [= רק כל דבר נקרא מטטר], ולשון יווני שליח - ד'טטו'ב' [= מטטור]. ויכול להיות כי השג'וחים [= השלוחים] מקבלים שפע מן הע'טרה לעשות ג'ג'יחוד'ד' [= שליחותם]".

(*) ראה לעיל סוד נ.

תיקוני-הנוסח ע''פ כ"י ניו-יורק בהמ"ל 1883, דף 89א-ב.
נדפס בספר "הנפש החכמה", סימן סח.


"בן הרב" הוא רבי יצחק סגי נהור בן הראב"ד.

סוד נה - מופיע ג"כ בכ"י לונדון Add. 15299, כתיבה אשכנזית, מאה י"ד, דף 36ב: "מיטטרון הוא שליח... רק כל שליח נקרא מיטטר..."

ולהרחבת הנושא -
ראה רמב"ן על התורה (שמות יב, יב):
"ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים - ולא על ידי השליח השלוח מאתו יתברך לכל המעשים הנעשים בארץ, והוא המלאך הגדול שנקרא בעבור כן מטטרון
כי פירוש המלה: מורה הדרך,
כמו שאמר בספרי (האזינו שלח): אצבעו של הקב"ה נעשה מטטרון למשה והראהו כל ארץ ישראל
ובילמדנו (מובא בערוך ערך מטטר): וישמע בלק כי בא בלעם, ששלח מטטרון לפניו.
ועוד שם: ראה החילותי תת לפניך, אי אכפת לך אני מטטרון שלך, ואל תתמה שהרי אני עתיד לעשות מטטור לפני אדם ערל, לפני כורש, שנאמר אני לפניך אלך. לפני אשה אני עתיד לקדם, לפני דבורה וברק, שנאמר הלא ה' יצא לפניך.
וכן במקומות רבים.
וכן שמעתי כי שליח בלשון יון "מטטר"".


מצ"ב סוד נה - הרשום בכתב סתרים - מכ"י לונדון דנן

[שבע]

ערב שבת קודש, פה לייקוואד יע"א

נו

המשך קבוצת סודות וטעמים בקבלה

כת"י לונדון - הספריה הבריטית, Or. 1055 (קטלוג מרגליות 756).
כתיבה איטלקית, מאה יג-יד.


נו
("חומר בנדרים מבשבועה")

דף 120א:
"פי'רוש חומר בנדרים (מבשבועה) [מבשבועות].
(ועוד) יש לו סוד שהנדר יסוד לבניין, דהיינו (לבינה) [הב'ינה']. כי הוא (מזיר) [מדיר] עצמו מדירתו של עולם שהם הז' ספי'רות, על כן בעל כרחינו (י'ל') [יראה] שהוא נודר בבינה שהוא יסוד ז' ספי'רות.
והשבעה {בגליון: והשבועה; וכ"ה בכ"י 1883} (הוא) [היא] מלשון שבעה שהן ז' ספירות. (והשבועה שאדם עושה נשבע בבניין שהוא ז' ספי'רות), כי השבועה [היא] בו"ו (ו)ה"י - [שהיא] התפ'ארת והע'טרה.
נמצא, שהנדרים על גבי תורה עולים, כי התורה מן (הז') [השפע של] ספי'רות - מן התפ'ארת, והנדרים מן היסוד - שהיא הבינה.
ולכן הנודר לבטל את המצוה לא יקיים המצוה, כי הנדר למעלה מן התורה שהמצוה כתובה בה.
ואין כן השבועות, יען כי פרייהן מאותן [ה]נטיעות.
ושלום.
והשם יראנו נפלאות מתורתו".

תיקוני-הנוסח ע"פ כ"י ניו-יורק בהמ"ל 1883, דף 89ב.
נדפס בספר "הנפש החכמה", סימן סח.


כזאת כתב הרמב"ן במסכת שבועות (כט, א), בדרך שיר וחרוז:
"ופירוש 'מה בין נדרים לשבועות' יש לו סוד / שהנדר לבנין יסוד.
והשבועה בוא"ו וה"א האחרונה בשם ידועה וברורה / בהיותה מששה גרועה.
נמצא, שהנדרים על גבי תורה עולים / לכן לבטל את המצוה חלים.
ואין כן השבועות / יען כי פריהן מאותן נטיעות.

ואני אומר,
באולי / שזה הטעם בנדרי הבאי
ולדברים שאין בהם ממש וזירוזין / שאין נדר חל עד יחקור ויאזין.
כי מאשר בינה נעלמה / נדר ובל ידע מה.
ואדון הכל / אשר בידו הכל / יודיענו בסתום חכמה.
אמן".

וראה בהרחבה בספר "מאירת עינים" לר' יצחק דמן עכו, פ' בראשית (ב, ז),
והילך מקצת דבריו בהם מבאר דברי הרמב"ן, ועל ידם יבואר ג"כ דבר הסוד דנן:
"והנה פירוש דברי הרב ז"ל לפי מה שקבלתי
שהנדר - פירוש התשובה, לבנין יסוד - פירוש השבעה שהם בנין וסיבה לכל המציאות, והבינה יסוד להן כנשמה לגוף.
והשבועה בוא"ו - פירוש שבועה מלשון שבע, וניתוסף בה וא"ו, לפי שהיא רמז לשש קצוות, שהם: חסד דין תפארת נצח הוד צדיק.
ועוד ניתוסף בה ה"א, לפי שהיא רמז גם כן לעטרה שהיא נרמזת בה"א אחרונה של שם הגדול.
מששה גרועה - פירוש גרועה במעלה, שכל שאר המדות למעלה הימנה, וכל הנביאים השיגו בה ולא למעלה הימנה, חוץ ממשה רבינו ע"ה שהשיג עד התפארת שהוא כח פנימיות החמה, פני יהושע פני לבנה שהשיג העטרה שהוא כח פנימיות הלבנה. והזכירו יהושע לפי שהיה ראשון לשאר הנביאים אחרי משה, דהוא הדין לכל שאר הנביאים.

נשוב לדברינו,
נמצא שהנדרים על גבי תורה עולים - פירוש שהנדרים הם לתשובה, והתורה אינה אלא מאותן שבע כמו שזכרנו, כי התפארת תורה שבכתב והעטרה תורה שבעל פה, אי נמי חסד ופחד.
ועל כן חלים לבטל המצוה - לפי שהנדר למעלה מן המצוה.
ואין כן השבועות - קורא הבנין שבועות לפי שהן שבעה
[כי פריהן] מאותן נטיעות - פירוש השבעה הם פרי מהשלש עליונות, לפי שיצאו מהן כמו הפרי היוצא מהנטיעות, והשבעה התורה מהן, ואין שבועה מבטל שבועה.

ואני אומר באולי וכו' - כלומר כשם שאין שבועה חלה לבטל המצוה, כך אין נדרי הבאי ונדרים שאין בהם ממש ונדרי זירוזין אינם חלים לבטל המצוה.
מפני שאין נדר חל עד שיחקור ויבין כי מאשר בינה נעלמה נדר, והנודר נדרי הבאי בל ידע מה".

ועיין שם עוד בארוכה.

[שבע]

ערב שבת קודש, פה לייקוואד יע"א

נז

המשך קבוצת סודות וטעמים בקבלה

כת"י לונדון - הספריה הבריטית, Or. 1055 (קטלוג מרגליות 756).
כתיבה איטלקית, מאה יג-יד.


נז
("רחמים ותחנונים")

דף 120א-ב:
"[טעם קבלת תענית]
אמ'ר ר' אלעזר: כל תענית שלא שקעה עליו חמה לאו [שמיה] תענית (הוא), ובמה בתפילתו. (והייסר) [וזהו יסר] בצלו (*), פי'רוש יאסור עצמו מן המאכל (בתפילה) [בתפלתו]. וזה רמז לעורר בתפילת המנחה מדת התפ'ארת שהיא מדת הרחמים, ולהתפלל למדה ההיא שתחז[ו]ר בתחנוניה אחריו בלילה.
וכשיגמור תפילתו יכוין במידת התפ'ארת שהיא מדת הרחמים ובמידת הבינה שהיא התחנונים, שהמדות האלה בתחילה נענים, ר'ל' (מה) מקבלות שפע, ואחר כך עונים, והמשכיל יבין.
(והמתפלל) [ואם יתפלל] המתענה בלילה אז (ייטב לו) [ייטיב לבו], כי ישתתפו תחנוניו ותחנוני מידת הרחמים [באמת {בגליון: נ'ראה כאחת; וכ"ה בכ"י נ"י בהמ"ל 1895} ויענה, ובלבד שתהיה תפילתו מחצות לילה ואילך. וזהו חצות לילה אקום להודות לך, כי עד חצות לילה מדת הרחמים] משוררת ומשבחת למעלה, ואחר כך מבקשת (שפע) ומשתתפת עם מדת תחנונים שהיא הבינה. (ומדת) [וזאת] המידה הנקראת תחנונים היא הבינה (ש)היא שלישית לראשונות, כדכת'יב וחנותי את אשר אחון וריחמתי את אשר ארחם. וזהו מדת רחום ומדת חנון שבי'ג' מדות.
וזהו שאמ'רו רבותי'נו אל תעש תפילתך קבע אלא רחמים ותחנונים, כלומ'ר לא תאמ'ר לבקש מן הרחמים לבד או מן התחנונים לבד, אלא רחמים ותחנונים [ב]יחד בגמ'ר מחשבת הלב (לייחוד) [ליחד] שתי מדות של הק'ב'ה', כדכת'יב וחנותי את אשר אחון וריחמתי את אשר ארחם.
ושלו'ם.
ויי' ברחמיו יראנו נפלאות מתורתו".

(*) ראה תענית יב, א.


תיקוני-הנוסח (למעט התיקון 'וזאת') ע"פ כ"י ניו יורק בהמ"ל 1883, דף 89ב.
תיקון-הנוסח [וזאת] - ע"פ כ"י ניו יורק בהמ"ל 1895, כתיבה אשכנזית, מאה יד-טו.

נדפס בספר "הנפש החכמה", סימן סח.

וראה בספר "מאירת עינים" פ' בשלח, ובספר "מערכת האל-הות", פרק חמשה עשר.

[שבע]

שייך לסוד נו

את דברי הרמב''ן במסכת שבועות העוסקים בהגדרת נדר ושבועה ע''פ הקבלה
הבאתי לעיל ע''פ העתקתו המצוינת של ר' יצחק דמן עכו בספרו ''מאירת עינים''.

מאוחר יותר עיינתי ברמב''ן מהדורת ''מערבא''
וראיתי כמה וכמה שיבושים נפלו בדפוסים בקטע 'קבלי' זה
כפי הנראה מקוצר המשיג ועומק המושג

היה מן הראוי לתקן את הקטע במהדורות הבאות
ע''פ 'מאירת עינים' הנ''ל.

ואגב, כמדומני שבפירוש הרמב''ן על הש''ס
מופע של קטע 'קבלי' הינו נדיר למדי!

יבואו הבקיאים ויגלו את אזנינו

[שבע]

נח

המשך קבוצת סודות וטעמים בקבלה

כת"י לונדון - הספריה הבריטית, Or. 1055 (קטלוג מרגליות 756).
כתיבה איטלקית, מאה יג-יד.


נח
("לפני לא נוצר א-ל")

דף 120ב:
"כת'יב לפני לא נוצר אל ואחרי לא יהיה, זה מאמר התפ'ארת והע'טרה שנאצלו, והמבין יבין".

נדפס בספר "הנפש החכמה", סוף סימן סח.


וראה בפירוש הריקאנטי על התורה, ריש פ' בראשית:
"ועל השמים והארץ הנז' רמז הנביא ע"ה באמרו לפני לא נוצר אל ואחרי לא יהיה, והבן...".

וראה בספר הזוהר פ' קדושים, דף פו, א.

[שבע]

נט-סא

המשך קבוצת סודות וטעמים בקבלה

כת"י לונדון - הספריה הבריטית, Or. 1055 (קטלוג מרגליות 756).
כתיבה איטלקית, מאה יג-יד.


נט
("פירוש כתר יתנו לך")

דף 120ב:
"פי'רוש טעם כתר יתנו לך המוני מעלה עם עמך ישראל [קבוצי מטה] -
המאמר הזה לשלישית שהיא הבינה.
ואומ'ר כי השפע הראוי לבוא לחלקם מן הכתר, כי כולן נשפעים מן הכתר, יבקשו לשלישית שהשפע שעתיד לבוא להם יהיה על ידה.
וכן ישראל מבקשי['ם] מן התשו'בה שהיא [ה]שלישית שהיא הבינה.
ועל זה נאמ'ר ג' פעמ'ים ק'דוש ק'דוש ק'דוש, אחד לחכמה, ואחד לבינה, ואחד לבניין דהיינו ז' ספירות.

ושבח זה לכתר - זה לדעת רבינו יהודה בר' יקר.
ולדעת החסיד רבינו יצחק בן הרב ז"ל - השבח הזה לתשובה, דהיינו הבינה, וג' ק'דוש ק'דוש ק'דוש לג' אבות".


תיקוני-הנוסח ע"פ כ"י ניו-יורק בהמ"ל 1883, דף 90א.
נדפס בספר "הנפש החכמה", סימן סט.


ס
("דור הפלגה")

דף 120ב:
"אנשי הפלגה היו מורדים בבורא וקצצו בנטיעות,
[וזהו שאמרו: נעשה לנו שם], רוצה לומ'ר שהאמינו בע'טרה שלא בהמשכת הספי'רות.
ועל כן נענשו להפרידם בלשונות ובארצות, והיא מידה כנגד מידה, והן קצצו ונקצצו בארצות.

והנה חטאם דומה לחטא אביהם,
ובשביל זה דרשו רבותי'נו: אשר בנו בני האדם -
[א'מר ר' ברכיה:] אטו שאר אינשי (בני) [ברי] חמריא ברי(ה) גמליא,
אלא בנוי דאדם קדמאה,
שעשו כמעשה אדם.

והסתכל בו, [כי] בכל עניין המבול הזכיר אלהי[ם], ובעניין הפלגה הזכיר השם המיוחד,
כי המבול בעבור השחתת הארץ, והפלגה בעבור שקיצצו (ב)נטיעותיו, והם ענושים בשמו הגדול בתפ'ארת, על שקיצצו והאמינו בע'טרה לבדה.
וזה טעם הירידה.

וכן מדת סדום הפרידו,
שנ'אמר הכצעקתה הבאה אלי.
והמשכיל יבין".

תיקוני-הנוסח ע"פ כ"י ניו-יורק בהמ"ל 1883, דף 90א.
נדפס בספר "הנפש החכמה", סימן ע.


תוכן הענין, כמעט באותם מלים, נמצא ברמב"ן על התורה, פ' נח (יא, ב):
"אבל היודע פירוש שם, יבין כוונתם ממה שאמרו ונעשה לנו שם, וידע כמה השיעור שיזמו במגדל לעשותו, ויבין כל הענין, כי חשבו מחשבה רעה.
והעונש שבא עליהם להפרידם בלשונות ובארצות - מדה כנגד מדה, כי היו קוצצים בנטיעות,
והנה חטאם דומה לחטא אביהם, ושמא בשביל זה דרשו: אשר בנו בני האדם, אמר רבי ברכיה מה בני חמריא בני גמליא, אלא בנוי דאדם קדמאה וכו'.

והסתכל כי בכל ענין המבול הזכיר אל-הים, ובכל ענין הפלגה הזכיר השם המיוחד,
כי המבול בעבור השחתת הארץ, והפלגה בעבור שקצצו נטיעותיו, והנם ענושים בשמו הגדול.
וזה טעם הירידה.
וכן במדת סדום.
והמשכיל יבין".

וראה בספר "מאירת עינים" לר' יצחק דמן עכו, פ' נח (יא, ב); פ' כי תשא (לב, א).


סא
("לך ה' הגדולה")

דף 120ב-121א:
"לך יי' הגדולה והגבורה - הם אבות העולם, שהם הח'סד והפ'חד.
והתפ'ארת - הוא הגוף עם הראש.
והנצח וההוד - השוקיים.
כי כל - יסוד עולם (הוא) ממש בתפ'ארת ובע'טרה.
הממלכה - הע'טרה.
והמתנשא - הוא הכתר המקבל מבין שני הכרובים (*), ועליו נאמ'ר (**) אבן שבין קרניו, ועליו נאמ'ר משם רועה אבן ישר'אל. וגם עליו שם חביון עוזו.
והעושר והכבוד - ימין ושמאל.
לשם תפארתך - הע'טרה, ימין ושמאל שהם הח'סד והפ'חד. והוא חוזר למעלה.

אין ר'צונו ל'ומר כתר העליון, כי הכתר העליון אינו מקבל אלא מעילת העילות,
אבל זה הכתר פירושו ראש הגוף שהוא התפ'ארת, והב' כרובים הם הח'סד והפ'חד.

ואבן יקרה, ר'צונו ל'ומר כי התפ'ארת מקבל שפע מן הח'סד והפ'חד, {ואבן יקרה ר'ל' כי התפ' מקבל שפע מן החס' והפח' (= נראה מיותר)}
ואבן יקרה ר'צונו ל'ומר הזה הנזכר שהוא ראש התפ'ארת.
ועל זה נתכוון הכת'וב לומ'ר ראש דברך אמת, ראש הכתר הזה, ודברך אמת - זה התפ'ארת שהוא תורה שבכתב".

(*) בכ"י ניו-יורק בהמ"ל 1883, דף 90א: ע'ד כ'אן מ'צאתי.
וכן בספר "הנפש החכמה", סימן ע', מסתיים הסוד כאן.

(*) "אבן [יקרה] שבין קרניו" - מופיע בספרות ההיכלות, בחיבור "שיעור קומה", ודומיו.


תיקון-הנוסח ע"פ כ"י ניו-יורק בהמ"ל 1883, דף 90א. וכאמור לא נמצא יותר מקבוצת הסודות דנן בכ"י זה.

[שבע]

סב-סד

המשך קבוצת סודות וטעמים בקבלה

כת"י לונדון - הספריה הבריטית, Or. 1055 (קטלוג מרגליות 756).
כתיבה איטלקית, מאה יג-יד.


סב
("סוד האל"ף")

דף 121א:
"סוד (ה' אלא) [האל"ף] מניינה כנגד יו"ד ה"א ו"ו ה"א, כי הראש למעלה בצורת י', [וכן הרגל שלמטה בצורת יו"ד] שנייה, והבריח האמצעי דומה לו', ומניינו כ"ו, וכן מניין השם כ"ו.
ולכן הוא עשאנו ולא אנחנו, פי'רוש ולא אנחנו, ר'צונו לו'מר ו"ו ה"א, השם של יו"ד ה"י וי"ו ה"י שהוא כתר עליון.
וכמו כן כת'יב ולא אנחנו בוי"ו - כנגד התפ'ארת שהוא שש קצוות".

תיקון-הנוסח מסברה, ע"פ תוכן הסוד.
ההוספה ע"פ כ"י ניו-יורק בהמ"ל 8124 הנ"ל.


סג
("זה שמי לעולם")

דף 121א:
"פי'רוש זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור.
זה שמי - אלהי אברהם אלהי יצחק.
וזה זכרי - ואלהי יעקב, ולכך הוסיף וי"ו רמז לשש קצוות שהיא התפ'ארת, וזה טעם לדר דר, כי התפ'ארת כח הדמות".


וראה רמב"ן על התורה, פ' שמות (ג, טו):
"ועל דרך האמת: זה שמי לעולם - אלהי אברהם אלהי יצחק, וזה זכרי - ואלהי יעקב, ולכך הוסיף בו ו"ו. וזה טעם לדר דר חסר. והמשכיל יבין".

והילך לשון הפסוק:
"... אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר".
והבן.

וברבינו בחיי שם:
"ועל דרך הקבלה: זה שמי לעולם - החסד והפחד, והוא אלהי אברהם אלהי יצחק שהזכיר בכתוב.
וזה זכרי - מדת זכור, והוא מדת התפארת, שעליה הזכיר ואלהי יעקב, ולכך הוסיף אות וא"ו.
והוא הכח הנמשך לעשירית הנקראת דור".

וראה עוד בספר "מאירת עינים" לר' יצחק דמן עכו, ובפירוש הריקאנטי על פסוק זה.


סד
("הוסיף הקב"ה לאברהם ה' ")

דף 121א:
"קבלה מפי חכם מקובל כי בטעם גדול הוסיף הק'ב"ה לאברהם אבינו ה"א, כי זולת הה"א לא היה מוליד, כי היא הה"א האחרונה של שם בן ז' {בגליון, בכתיבה שונה: נ'ראה ד'} אותיות, ובה היה לו כח להוליד, כי היא היתה אם כל חי, והמשכיל יבין.
וגם מספיק זה הטעם על מאמר רבותי'נו אמרו בת היתה לו ובכל שמה, ר"ל היוצאה מכל, שהוא יסוד הכל, ונתנוה לו על טעם שאמרנו, כי במדה הזאת היה לו כח להוליד, כי א'ע'פ' שהיה מיוחד למדת החס'ד הגדולה היה צריך למדה הזאת, כי כח כל מעשה בני האדם העולם יען כי הנהגת העולם בה. והמשכיל יבין.
ואולי לזה היתה כוונת רבותי'נו ע"ה מטתו בצפון, כי היא צפונית, וצפונך תמלא בטנם".

וראה בפירוש הריקאנטי על התורה, פ' לך לך:
"ועל דרך האמת: כי הה"א הזאת היא הה"א השניה של שם בן ד' אותיות, וטעם התוספת כי בלעדה לא היה מוליד. והיא בתו, כי הוא מיוחד למדת החסד הגדולה, וזה רמז באומרו כה יהיה זרעך, כי היא הנקראת כה. ובברכת כהנים יתבאר בגזירת האל. ולפיכך הה"א היא סימן לנקבה בכל מקום: אמרה, אכלה. אבל הוא"ו מורה על הזכר: עמו, אתו, וכיוצא בהן".

וראה רמב"ן על התורה, פ' חיי שרה (כד, א) בארוכה.

[שבע]

תהלה לא-ל חי השלמתי את הקלדת
קבוצת סודות וטעמים בקבלה

מכת"י לונדון - הספריה הבריטית, Or. 1055 (קטלוג מרגליות 756).
כתיבה איטלקית, מאה יג-יד, דפים 112ב-121א, סך-הכל קבוצה גדולה בת 61 סודות.


לאחר הסוד האחרון בקבוצה זו, הוא סוד סד, בדף 121א-ב, כתוב:
"כאן דילגתי עמוד מפי'רוש בראשית וב' דפין מתחילת ס'י',
כי מסופק אם נכתב לך כבר ס'י' עם השאר [שביד מורי]
ופי' בראשית עם השאר הפי' של כל החומש שביד [אדוני]
- בגליון, בכתיבה שונה: כן יש חסר א' דף שהוא למעלה מזה -
גם כן, ועל הספק הנחתי חלק זה חצי קונטרס.
ושלו'ם על אדוני ועל כל [ביתו].
אמן [ו]אמן".

[ההשלמות ע"פ כ"י ניו יורק בהמ"ל 8124 הנ"ל, בסופו].


ולאחר מכן מופיע בכ"י דנן קטע זה, שייקרא אצלנו סוד

סה
("מחשבה"):

"מ'ח'ש'ב'ה' -
מ' מחשבה, ח' חכמ'ה, ש' תשובה, וב' כתרים (הה') [הח'סד] והפ'חד, וה' גופניות.
הרי כל הי' ספי'רות כלולות במחשבה, כי ממנה נתפשטו ונאצלו - כריח מריח ונר מנר ואינה חסירה כלום.
פרץ".

וראה בספר "מאירת עינים" לר' יצחק דמן עכו, פ' בראשית (א, ג) על דברי הרמב"ן שם:
"קראו רבותינו ז"ל לזה מחשבה - ר"ל לכתר, כי הכתר מחשבה שמה, לפי שהמחשבה קודמת לכל חכמה ובינה ודעת ולכל מעשה, ועל ידה נהיה הכל.
גם תמצא במלת מחשבה כל ההויות, כיצד המם מחשבה הוא הכתר, החית חכמה, השין תשובה, הבית שני זרועות עולם - הרי חמשה רוחניות, הה' חמשה גופניות, חמש כנגד חמש כעשרת הדברות בלוחות, ורמז לזה מן התורה: מי כמוכה באלים ה' מי כמוכה נכתבו בה"א. הרי כמו שבמלת מחשבה כלולים עשר ספירות, כך הם כלולים בכתר. וגם כל שאר הספירות נקראות מחשבות, שכן מחשבה בגימ' ספירה, ולשון ספירה מלשון ספיר גזרתם".


ובזאת אודיע נאמנה כי בדעתי לפרסם קובץ זה בדפוס בקרב ימים
לכן בקשתי איתנה שלא לגנוב את יגיע-כפי אשר ערכתי בנעימים
פן יראה אלקים ויוכח אמש!


מצ"ב הדיווח על הדילוג מכ"י דנן

[שבע]

[סו-סז]

בכ"י ניו-יורק בהמ"ל 1883, כתיבה ביזנטית, מאה י"ד, דפים 80ב-90א
מופיעה קבוצת הסודות והטעמים בקבלה דנן.

במקומות רבים הנוסח בכ"י זה מחוור יותר, ולכן התחלתי לציין תיקוני-נוסח שונים לסודות הנ"ל, כל אחד במקומו הוא.

ראויים לציון ההוספות בסוד יב ("פי'רוש משה ואהרן... ומדתם נצח והוד"),
ובסוד כד בארוכה ("לכן השמר על נפשך..."), עיין שם.


אף קטעים חדשים מצאתי בכ"י זה האחרון, בדף 83ב (בין הסודות: כה-כו):


סו.
("המשל ופחד עמו")

"טעם הפסוק המשל ופחד עמו עושה שלו'ם במרומיו -
ד'רשו ר'בותינו ז'ל': המשל - זה מיכאל, ופחד - זה גבריאל, שהאחד מים, והאחד אש, וה'קדוש ב'רוך ה'וא עושה שלו'ם ביניהם.
ור' יוחנן דרש: לא ראתה חמה פגימתה של לבנה, מפני חולשתה של לבנה.
הכונה בזה, לרמוז אל המעינות הנמשכות והמתפשטות מכתרי המדות, וקראו אותם בשם המלאכים הדומים להם.
ור' יוחנן כיוון אל המתפשטים הגופניים, ותלה טעמו בחלישות דעת הלבנה.
והכוונה לשניהם אל התחבר המדות והתיחדם שהוא יסוד עולם (*).

ומה שיבאר לך דברי ר' יוחנן, ממה שאמרו:
באו שנים ואמרו ראינוהו בזמנו ובליל עיבורו לא נראה, וקבלם רבן גמליאל.
א'מר ר' יוסי בן הרכינס: עידי שקר הם, היאך מעידים על האשה שילדה ולמחר כריסה בין שיניה.
א'מר ל'ו ר' יהושע רואה אני את דבריך.

וזהו כח שלום בית, שנ'אמר וידעת כי שלו'ם אהליך,
ונאמ'ר השם גבולך שלום, מלשון גיבול, כמו גבול לתורי.
וכונת המקרא אצילות הנמשך מן השלום אל (הצדיק) [הצדק] הסמוך לו, כדכתי'ב צדק ושלום נשקו.
חלב חטים ישביעך, שפע למים אדומי'ם ולבנים, (רק ליפת) [וקליפת] חטה וחלב שלה.

ובכלל שלו'ם בית - שלום שבין אדם לחבירו, כי הוא כולל הכל.
ולכך השם נמחק על המים לשום שלום בין איש לאשתו.
ולכך נתנה לפינחס מדת השלו'ם, שנ'אמר הנני נותן לו את בריתי שלום,
והוא כמו: כי אהיה עמך,
והבן,
כי שם צוה יי' את הברכה חיים עד העולם,
כדכתי'ב בריתי היתה אתו החיים והשלום".

(*) ראה לעיל סוד כז, בד"ה: וענין קרבן של ראש השנה.


סז.
("קולי שמעה כחסדך")

"קולי שמעה כחסדך - מלת קול ידועה, כ'מה ד'את א'מר קול דברים אתם שומעים.
כמשפטיך חייני - צדיק באמונתו יחיה".

[שבע]

בהקשר לסוד סו - סז
ראה בארוכה בספר "האמונה והבטחון" פרק ד (כתבי רמב"ן ב', עמ' שסד-שסה).

[וראה לעיל בהקשר לסוד כא].

[שבע]

בכ"י ניו-יורק בהמ"ל 1883 הנזכר לעיל כמה פעמים, שממנו תיקנתי את נוסח הסודות שבקבוצה דנן, מופיע מיד לאחר סוד סא - פירוש על עשר ספירות
שהעתקתי אותו באשכול נפרד https://forum.otzar.org/viewtopic.php?f=7&t=34081&p=368749#p368749, קחהו משם, ותרו"ץ.

[שבע]

סח-עג

בכ"י ניו-יורק בהמ"ל 1883 דנן, בדף 92א-93א:


סח.
("טעם אמת ויציב")

"טעם אמת ויציב מפני מה יש בו ט"ו ווי"ן, ואל"ף בתחלה וה"א בסוף,
הרי לך, כי ט"ו ווין כנגד י"ה, ואל"ף בראש וה"א בסוף - הרי לך אהי"ה.

והטעם למה לקח ווי"ן ולא אות אחרת,
מפני שאמת מדת יעקב, שנ'אמר תתן אמת ליעקב,
וו' מדת יעקב הנקרא קו, שנאמ'ר ויברח יעקב שדה ארם, שלקח לעצמו המדה הממוצעת, ומשום זה לקח ווי"ן.
והיינו דכתי'ב כי במקלי עברתי, והיינו ו"ו - שהיא דומה למקל,
כלומ'ר, בזאת המדה הנקראת ו"ו, שהוא קו האמצעי, עברתי את הירדן הזה,
והנה הכל מבואר".

נדפס בספר ''לקוטי שכחה ופאה'' (פירארה שי''ו), דף לט, א.


סט.
("לבנה")

"לבנה בגימ'טריא בכסה,
והיינו דכתי'ב תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו,
אי זה הוא חג שהחדש מתכסה בו, הוי אומ'ר זה ראש השנה.
שאין הלבנה נראית בו.
וכל החגים הם הם בזמן שהירח נראה בכל העולם,
ואילו בראש [חדש] אינו נראה בכל העולם.
דהא לאנשי בבל מתכסה הלבנה החדשה תמני סרי שעי,
ולאנשי מערב שית שעי.

ואית דמפרשי:
שהחדש מתכסה בו -
שאין אנו אומרי'ם בו: את ראש החדש הזה.

ולא נראה,
שהרי בכל החגים ג'ם כ'ן אין אנו אומרי'ם זה,
דלא שייך למימר בהו האי.
ואם כן מאי קאמ'ר: איזהו חג,
דמשמע דבאחרים אינו מתכסה לנו,
כדפרשית.

ד'בר א'חר:
לבנה בגימ'טריא אהיה אדני שם רבה בתורה,
מפני שנתמעטה צריכה חזוק.

ג'ם כ'ן בחשבון קטן י"ה - בגימ'טריא פ'ז'.


ירח בגימ'טריא לב דיעקב,
בודאי כן הוא.

והיינו דאמרי'נן:
אלמלא לא זכו ישראל אלא להקביל פני אביהם שבשמים בכל חדש וחדש - דיין.

והיינו דכתי'ב: ואם בהרת לבנה היא,
בהרת, זכר צדיק לברכה.
ודי למבין.

לבנה - בחשבון קטן דוד.
והיינו דא'מר ל'יה רבי'נו הקדוש לר' חייא:
זיל לעין (עונים) [טב] וקדשיה, ושלח לי(ה) סימנא: דוד מלך ישראל חי וקיים.

ירח בגימ'טריא ר'י'ח'.
ואותיות הדין כאותיות הדין.

והיינו דאמרי'נן:
הביאו עלי כפרה שמיעטתי את הירח,
ולא אמר הלבנה".

הסוד נדפס בחלקו בספר ''הנפש החכמה'', סימן יד.

מצ"ב סריקה מכ"י וטיקן 283, כתיבה ספרדית, מאה י"ד, דף 65ב,
שבו מיוחס הסוד לר' יוסף גיקטיליה.


ע.
("ה' אלקי ישראל")

"יהו-ה אלהי ישראל - בגימ'טריא ת'ר'י'ג' מצות.
השם בכנויו (= אדני) ובכתבו (= הויה) - סוכה".


עא.
("ויורהו ה' עץ")

"ויורהו יי' עץ -
בגימ'טריא הש'ם המיוחד.

וכן חשבונו:
יהו-ה -
חמשה פעמים י' - הרי חמשים,
וי' פעמים חמשה - חמשים.
ו' פעמים ה' - שלשים,
ה' פעמים ו' - שלשים.
כללם ק"ס,
ומניין עץ - ק"ס.


א'מרו ר'בותינו ז"ל:
ויורהו יי' עץ - (הדרופני) [הרדופני] מסר לו.
(הדרופני) [הרדופני] בגימ'טריא שמיה".


עב.
("לא די להם לרשעים")

"ענין מה שא'מרו ח'כמינו ז"ל (= ע"ז נד, ב):
לא די להם לרשעים שעושים סלע שלי פומבי, אלא שמטריחי'ם אותי לצייר צור'ת ממזרים.
כבר ידעת, כי עשר ספירות הוא עולם היחוד, מעלת הקדושה, ומשם נבראו נשמותיהן של ישראל, דכתי'ב קדש ישראל ליי' ראשית תבואתו,
מפרי עץ החיים שמתוך הגן הנשמות פורחות באויר.
ולפי'כך כתו'ב בישראל בענין מתים: בנים אתם ליי' אלהיכם, בנים ממש, כי מאותה שלשלת הקדש נחצבו נשמותיה'ם של ישראל.
ואומות העולם - מכח עשר מדרגות הטומאה נחצבו, ולפיכ'ך קרואים בחייהם טמאים, ובמיתתם אשר בשר חמורים בשרם - מאחר שנסתלקה טומאתן נשארו כבהמות בעלמא.

ולפי'כך אמ'ר ה'קדוש ב'רוך ה'וא:
לא דיין לרשעים שעושים סלע שלי פומבי -
ר"ל שאותה הנשמה הגזורה מכסא הכבוד שהוא סלע, מחליפי'ם אותה לחול, שמחליפין אותה לעשר מדרגות טומאה.

ולא עוד אלא שמטריחי'ם אותי לצייר צורת ממזרים -
לעשות צורה טמאה בצורה קדושה.

ולא עוד אלא שמטריחי'ם לש'ם ית'ברך להכנס במקום טומאה לצייר אותה הצורה".

נדפס בספר ''הנפש החכמה'', סימן ע.

מצ"ב סריקה מכ"י וטיקן 283, דף 65ב,
שבו מיוחס הסוד לר' יוסף גיקטיליה.


עג.
("טעם ויכלו")

"טעם ויכלו -
למה אנו אומרי'ם אותו שלשה פעמים בליל שבת,

מפני שאנו מעידין על ג' עולמו'ת:
עולם העליון, ועולם האמצעי, ועולם השפל".

נדפס בספר ''הנפש החכמה'', סימן ע; ''לקוטי שכחה ופאה'', שם.

מצ"ב סריקה מכ"י וטיקן 283, דף 65ב,
שבו מיוחס הסוד לר' יוסף גיקטיליה.


בהקשר לסוד סט, עב, עג -
מצ"ב סריקה מכי"ו:

[שבע]

עד-עט

המשך אסופת סודות
מכ"י ניו-יורק בהמ"ל 1883, בדף 93א-94א:


עד.
("שעת בקשה")

"שעת בקשה.
מא[י]מתי קורין את שמע בערבים, משעה ש[ה]כהנים נכנסי'ן לאכ[ו]ל בתרומתן, דהיינו צאת הכוכבים.
וכ'ן ה'וא א'ומר: יומם יצוה יי' חסדו ובלילה (שירו) [שירה] {בגליון כ"י 441: בה' שירה עמי, רומז לע'טרה} עמי תפלה לאל חי[י].
וזהו טעם צאת הכוכבים לתפלת ערבית, וטעם הנץ החמה לק'ריאת ש'מע של שחרית.
ולכך הרוצ'ה לבקש צרכיו בלילה, צריך לכל[ו]ל אותם בתוך התפלה במנחה, [כמו שאמ'רו: ייסר בצלו]".


עה.
("בת קול")

"שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומ'רת וכו'.
(כפי דלותינו נפרש לפנינו) [כבר דעתינו לפרש לפנים] מהו בת קול".


עו.
("משמרות")

"(סוד תהלה)
ת'נו ר'בנן ארבע משמרות הוי הלילה {שם: חסד פחד תפ'ארת ע'טרה}, דברי ר'בי.
ר' נתן אומ'ר שלש {שם: פי'רוש קסבר ר' נתן כי התפ'ארת והע'טרה אינן נחלקין}.
ר' נתן לא היה עושה השם [המיוחד] הנחלק לשנים, כי אם [ל]אחד".


עז.
("סוד תהלה")

"[סוד תהלה].
א'מר ר' אלעזר בן [ר'] אבינה: כל האומ'ר תהלה לדוד [ג' פעמים] בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא.
מפני ששם כל הדברים מה שהיה ומה שעתיד להיות.
וכבר (אמרנו) [קבלנו] הנון שסופה להאמר בימי הגאולה".


עח.
("מיכאל באחת")

"תנא מיכאל באחת.
לפי שהוא מצד [ה]התחלה {שם: פי'רוש ממדת החסד מן התפ'ארת}, וכ'ן ה'וא א'ומר: עולם חסד יבנה.
(ומכ'ל) [ובכל] מ'קום בסדר המלאכי'ם או לפי מעלתם הוא תחלה".


עט.
("תורה שבכתב ותורה שבעל פה")

"כל דבר קבלם משה מהר סיני.
א'מר ר' לוי [בר חמא]: מאי דכתי'ב ואתנה לך את לחות האבן וגו'. לוחות - זו תורה. פי'רוש תורה שבכתב {שם: פי'רוש מן התפ'ארת}. [וה]תורה - זו משנה. מצוה - כמשמעה. אשר כתבתי - אלו הנביאים וכתובים. להורותם - זה תלמוד. מלמד שכולם ניתנו למשה בסיני.
לה[ו]רתם - נכתב בלא ו"ו, היא תורה שבעל פה. וכ'ן ה'וא א'ומר: ואל חדר הורתי.

ובאלה שמות רבה, פרש'ה וישמ'ע יתרו: וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר, א'מר ר' יצחק: אף מה שהנביאי'ם עתידי'ם להתנבאות - כולם קבלו מהר סיני, דכתי'ב [כי] את אשר ישנו פה [וגו'] ואת אשר איננו פה [עמנו היום, כי את אשר ישנו - הרי שנבראו כבר ושהוא בעולם, ואת אשר איננו] - שעתיד להבראות. (עם) [עמנו] היום, עמנו עומד אין כתי'ב [כאן], אלא עמנו היום, אלו הנשמות שעתידין להבראות שאין בהם עמידה. וכ'ן ה'וא א'ומר: משא דבר יי' אל ישראל ביד מלאכי, [על מלאכי לא נאמר, אלא ביד מלאכי], ללמדך שכבר היתה הנבואה בידו מהר סיני. וכן ישעיה אומ'ר: לא מראש בסתר דבר'תי (עמך) מעת הי[ו]תה שם אני ועתה יי' [אלהים] שלחני ורוחו, אמ'ר ישעיה: משנתנה תורה קבלתי הנבואה [הזאת] מעת היותה, ועד עתה לא נתנה לי רשות להתנבאת, [ועתה יי' שלחני להתנבאת].

ובאיכה רבתי אומ'ר: א'מר ר' יודן כי מאסו את תורת יי' צבאות - זו תורה שבכתב. ואת(ה) אמרת קדוש ישראל נאצו - זו תורה שבעל פה.

בכל מקום שתמצא בתורה: ויאמר יי' - יש לך לדעת כי הוא מעסקי תורה שבעל פה, כפי קבלתה מן התשוב'ה הקודמת.
וידבר יי' - (זו) [הוא] תורה שבכתב, וכ'ן ה'וא א'ומר: ראש דברך אמת.

זהו שאמ'ר החכם: כי נר מצוה ותורה אור -
ד[י]מה המצוה שהיא תורה שבעל פה לנר שאדם מדליק אותו מדבר אחר, כך תורה שבעל פה נאצלת מתורה שבכתב, והיא כלולה מן הכל.
ודמה תורה שבכתב לאור שהוא גדול מנר.

ותורה שבעל פה א'ף ע'ל פ'י שהיא כלולה מ[ן ה]כל - ע[י]קר קבלת'ה הוא מגבורה, שהוא דין.
ותורה שבכת'ב - עיקר קבלת'ה הוא (מתשוב'ה) [מגדולה], הוא חסד.
ולכך אמרו: רב חסד - מטה כלפי חסד. וכ'ן ה'וא א'ומר: כסף נבחר לשון צדיק {שם: פי'רוש הכסף לבן כאותה המדה}.
והתורה (אמרה) [אומרת]: טוב [פריי] מחרוץ ומפז ותבואתי מכסף נבחר.
וזהו: לא יגורך רע, נצור לשונך מרע, הלשון הוא מכריע, ולכך מזהיר אותו שלא יטה [אותו] לצד הרע.

ודרך חיים תוכחות מוסר, התשובה קרויה חיים, כי (ממנו) [ממנה] תוצאו'ת חיים.
ואמ'ר דרך, (כדרך) [כדבר] הנכנס בדבר [אחר ונותן בו כח, אמ'ר (אנה) [הנה]: דרך חיים.
תוכחות מוסר - קרא] (הבתרים) [הכתרים] תוכחות - שהם זה כנגד זה, וזה נכח זה {שם: פי'רוש האחד דין והאחד חסד}.
וכבר ידעת כי לא היה העולם עומד מבלעדי שניהם.

ובבראשי'ת רבה: שבו נברא המחלוקת {שם: פי'רוש החסד והפ'חד חלוקים זה מזה},
[וקראו המחלוקת] הזה תיקון העולם ויישובו, כי לולא דין - לא היה עונש לרשעים, ולולי החסד - לא היה העולם מתקיים.

ובמדרש תלים פרש'ה פ"ט: אמרתי עולם חסד יבנה, (אך) [אף] הכסא אינו עומד אלא בחסד, שנ'אמר והוכן בחסד כסא וישב עליו באמת באהל דוד (יושב) [שופט] ודורש משפט ומהיר צדק. ל'מה ה'דבר ד'ומה לכסא שיש [לו] ד' רגלים והיה א'חד מהם מתמוטט, עד שנטל אחד וסמכו. כך היה הכסא של מעלה כביכול (שנתמוטט) [מתמוטט], עד שסמכו ה'קדוש ב'רוך ה'וא, ובמה סמכו - בחסד, הוי אומ'ר עולם חסד יבנה. וכן אומ'ר דוד: לעושה (אורים גדולים) [השמים בתבונה, וע"י מה הם עומדי'ם:] כ'י ל'עולם ח'סדו. וכן כל המזמור. ואח'ר כ'ך [אומ'ר:] נותן לחם לכל בשר, ללמד שקשים מזונותיו של אדם כנגד (בריאת העולם) [כל מעשה בראשי'ת]".


רצף זה של סודות - הינו העתקה מתוך פירוש האגדות לר' עזרא (שנדפס לראשונה בספר ''לקוטי שכחה ופאה'', פירארה שי''ו; ראה שם דף א, א-ב).

תיקוני-הנוסח ע"פ כ"י וטיקן 441 (המכיל את פירוש האגדות במלואו), כתיבה איטלקית, מאה ט"ו, דף 1ב-2א.
תיקוני-הנוסח בד"ה: ובאלה שמות רבה, ובד"ה: ובמדרש תלים - ע"פ "פירוש האגדות לרבי עזריאל" (ירושלים תש"ה), עמ' 2-3 (עיין שם עוד); וע"פ כ"י ספריית האדמו"ר מקרלין 804, כתיבה איטלקית, מאה ט"ז, דף 41א-ב.

[שבע]

פ-פא

המשך אסופת סודות
מכ"י ניו-יורק בהמ"ל 1883, כתיבה ביזנטית, מאה י"ד, בדף 96ב-98א:


פ.
("סוד הסוכה")

"סוד סוכה ולולב ואתרוג והדס וערבה.

[סוד ה]סוכה,
כתי'ב ישת חשך סתרו סביבותיו סוכתו [חשכת מים עבי שחקים].

ידוע תדע,
כי השם ית'ברך* הקיף לכסאו ז' ענני[ם של] כבוד,
שנ'אמר מאחז פני כסא פרשז עליו עננו, כלומ'ר פרש ז' עננים והקיפן כמין* סוכה.
ועליהם נאמ'ר סביבותיו סוכתו.

ועל כן הקיף לישראל במדבר (הז') [בשבעה] ענני [ה]כבוד - זה כנגד זה.
ועל (זה) [כן] צוה (לנו) [עלינו] לעשות סוכה, ולשמוח בה ז' ימים, ובחדש השביעי.

והאומר כי הסוכה (רמז) [זכר] לאהלים שישבו [בהם] אבותינו במדבר [היא עשויה,
מפני שהכתו'ב אומר כי בסכות הושבתי את בני ישראל],
א'ם כ'ן למה ציונו לעשותה בחדש (הזה) [השביעי ולא בחדש אחר, ועוד שבעה ימים ולא יותר.
וכי בחדש השביעי בלבד ישבו באהלים] ולא בשאר (ה)חדשים, (ולז') [או בשבעה] ימים ולא יותר.

אלא עיקר הדבר (כאשר) [כמו ש]קבלנו על דרך האמת, [כאשר פירשנו.
והמון העם לא הבין כי הכתו'ב שאמ'ר בסכות הושבתי את בני ישראל, רוצה לומ'ר בסכות ענני כבוד.
אלא שסברו שהם סכות ענפי אילנות, כאשר אנו עושים לרמז].

(וזה הוא* ושבעת) [ושבעה] ימים שאנו יושבים בה ולא י[ו]תר, ובחדש השביעי ולא ב[חדש] אחר -
הוא כנגד ז' עננים [הנקראים סוכה] המקיפים (בם) [כס] האמונה.

וז' עננים אלו הם (ה)נפתחים, והתפלה והתשובה* נכנסת ומגעת עד כסא הכבוד.

ועתה אביא לך ראיה מן הכתו'ב כי העננים נקראים סוכה, ונעשים כסוכה מזה ומזה.
ואם עונות ישראל גורמים (ו)אין העננים האלה* מתבקעים והתפלה אינה נכנסת,
שנ'אמר סכות[ה] בענן לך מעבור תפלה, והכתוב הזה [הוא] ראיה (ברורה) [גמורה למה שכתבנו].

ותמצא כי אלו העננים מקיפי'ם (את) [בצורת] הכסא,
וצורת הכ"ף והטי"ת והסמ"ך יוכיח[ו].

(ולאחר) [ואחר] העננים מקיף החשמל (בתואר) [כתאר] הכסא,
ונו"ן דבנסוע הארון (מוכיח) [תוכיח].
וע'ל כ'ן אמ'ר הכתו'ב חשכת מים עבי שחקים.

[ובהקיף* הכסא יתגלה* החשמל וחשמל וחשמלה,
ועל כן תמצא חשרת* מים עבי שחקים], בס'וף [ה]ת'יבות: תמים.
וזהו: התהלך לפני והיה תמים. ותמים וחשרת* מים מורים* מדת החסד.

ותמצא כי הכסא נכון על ז' נהרו'ת - כנגד ז' ענני כבוד,
שנ'אמר נכון כסאך מאז (מעולם אתה), ואח'ר כ'ך: נשאו נהרות יי'.

וע'ל כ'ן [נ]אמר וזרקתי עליכם מים טהורים [וטהרתם].
[ועל כן] בכל מקום ש(ה)שכינה שם - מים [שם], שנ'אמר: ומעיין מבית יי' יצא [וגו'], (ונאמ'ר) [וכתו'ב אחר אומר]: מקוה ישראל יי' [וגו'], ואח'ר כ'ך: כסא (ה)כבוד [מרום מראשון].

וע'ל כ'ן צוו ר'בותינו ז"ל שלא לסכך בדבר המקבל טומא'ה, [אלא בדבר שאינו מקבל טומאה] וגדולו מן הארץ - זכר לחשרת* מים ולז' נהרות (המקיפות) [המקיפים].

הנה אתה למד,
כי ישיבת הסוכה (והיא לעצמה כאשר בארנו) [היא עצמה כנגד מה שאמרנו].

ואתה מנה ד' שביעיות, שהם: ז' ספירות, וז' רואי פני המלך, וז' [ענני כבוד] המקיפים [את] הכסא, וז' נהרות - הרי* סימן כ"ח,
ועל זה נאמ'ר כח מעשיו הגיד לעמו, ועוד כתי'ב ועתה יגדל נא כח יי'.

ועל זה הסוד [נתיסדו] בפסוק מבראשית - ז' תיבות* [והם] כ"ח אותיות,
ללמד כי כ"ח* נחלק לז' ז'.
וחשבונן ד' שביעיות, כנגד ד' חכמה.

והסוכה פאותיה ד' - כנגד ד' שביעיות.
(וד') [והד'] חכמה וד' פאותיו כנגד (ד') [זה],
וכנגד ד' דברי'ם (אחרי'ם) שהם סוכות (והם) [זהר] ספיר* וברקת.
[ג' מדות הכסא - זהר ספיר וברקת].

וז' עננים המקיפי'ם את הכסא (נקרא ו') [נקראים] סוכות.
וד' (הפאות) [דפנות] - כנגד (מתנות) [ד' מחנות] שהם (בס) [כס] האמונה.

ומה שא'מרו ר'בותינו ז"ל* כי הדפנות אפי'לו (בדבר) [מדבר] המקבל טומא'ה יעשו אותם,
הוא סוד השוכן אתם בתוך טומאותם, עד (שיקים הפסוק) [יתקיים הכתו'ב] וזרקתי עליכם מים טהורים [וטהרתם].

וד' [ה]יסודות שבהם נוהג טומאה וטהרה - הן (ד') [מארבע] מחנות שכינה.

והאומר* ב' דפנות [שלמות] (והג') [ושלישית] אפי'לו טפח -
[שתי דפנות השלמות שהם] כנגד מיכאל [וכו'],
והג' אפי'לו טפח - [כנגד] ושב ורפא לו.
(מכה של מות) [אבל השלמות כנגד] והשיב לב אבות על בנים (ולב בנים על אבותם) [וגו'].

והד' - כנגד אוריאל, ובגלות אינו - [אלא] לעתיד לבא, שנ'אמר קומי אורי כי בא אורך [וגו'].

הרי אתה למד,
כי השנים מתנהגים בגלות.
והג' [נוהג מעט - כמו טפח, שהוא בכלל הרביעי.
והרביעי] אינו נוהג כלל.

וכוונת ג' (כהלכתה) [כהלכתן] וד' אפי'לו טפח -
לדעתו השלשה מתנהגי'ם,
והד' קצת, בכלל הד'.

וזו היא כוונת האומ'רים [סוכה דירת] עראי [בעינן],
וכונת* (סוכת) [סוכה דירת] קבע [בעינן].

ושיעור גבהה עד כ' [אמה], והוא סוד כת'ר על'יון*.
או עד י' - כנגד הי'ו"ד.

ושיעור הרוחב עד ז' לכל הפחות, כנגד מה שאמרתי.
אבל אם ירצה - ירחיבנה מאד, ואין לה שיעור ברוחב כי אם בגובה.
כלומ'ר אם ירצה להרחיבנ'ה, לא נתנו לו שיעור [עד] איזה (שיעור) [מקום] ירחיבנה ולא יותר -
כמו שנתנו שיעור בגבהה עד כ' ולא יותר.

וזהו: כבוד אלהים הסתר דבר, וכבוד מלכים חקור דבר.
ואתה דע לך.

ועל (כן) [זה] אמ'ר החכם משום דלא שלטא בי'ה עינא.

ור' יהודה שהיה מכשיר, היה מתכוין לסוכה דירת קבע, [כי] אפי'לו בזמן הזה עושה חסדו [עמנו].
ומה שאמרת עד עשרים, ה'וא ה'דין [עד] למעלה מכ'.
וכש[תראה ו]תדקדק בדבר - לאחר (שהיה שיעור לדבר) [שיהיה שעור בדבר] אין (בראם) [בכאן] משום (אין) [מה] למעלה (*) [ומה למטה ומה לפנים ומה לאחור.
עד כאן סוד הסכה]".


ית'ברך* - בכ"י מינכן: יתעלה. | כמין* - בכ"י 1887: כעין. | וזה הוא* - בכי"מ: זהו. | והתפלה והתשובה* - שם: והתשובה והתפילה. | האלה* - בכ"י 1887: האלו. | ובהקיף* - בכי"מ: ובתוקף. | יתגלה* - שם: יתגלה סוד. | חשרת* - שם: חשכת. (= וב' פסוקים הם, בספר שמואל ב' כב, יב: חשרת. ובספר תהלים יח, יב: חשכת). | וחשרת* - שם: וחשכת. | מורים* - בכ"י 1887: מורה. | לחשרת* - בכי"מ: לחשכת. | הרי* - בכ"י 1887: והם. | מבראשית ז' תיבות* - בכ"י ניו-יורק 1883 דנן בחילוף: ז' תיבות מבראשית, ותקנתי ע"פ כ"י 1887. | כ"ח* - בכ"י 1887: כ"ח אותיות. | ספיר* - שם (באשגרה): ספיר ויהלום. | ר'בותינו ז"ל* - שם: חכמים. | והאומר* - בכי"מ: והאומרים. | וכונת* - בכי"מ: אין כך כי כוונת. | כת'ר על'יון* - בכ"י ניו-יורק 1883 דנן : כתעל. ובכי"מ וכ"י 1887: כתו' עליו.


(*) בכ"י ירושלים שאציין למטה (ע"פ 'כתבי יד בקבלה' עמ' 35): "לאחר שיהיה שיעור לדבר אין בכאן משום מה למעלה".


תיקוני-הנוסח ע"פ כ"י מינכן 305, כתיבה איטלקית, מאה י"ד, דף 26א-27ב,
המשפר מאד את קריאת הטקסט דנן,
ועדיין אנו צריכין למודעי...

שוב מצאתי אמש הסוד בס"ד, בכ"י ניו-יורק בהמ"ל 1887, כתיבה ספרדית, מאה ט"ו, דף 16ב-17ב, ועל פיו הוספתי עוד תיקונים נפלאים.


סגנון הסוד שונה מאד מהסודות דלעיל.
וייתכן כי הוא לר' יוסף ג'יקטיליה (מחבר הספר הנודע "שערי אורה")
ואכן בכ"י מינכן דנן, בדף 22ב, ככותרת לסוד אחר מציין המעתיק: "זהו מר' יוסף גיקטילה ש'צ' ".


ובראותי כי לא די אשר מעומק המושג וקוצר המשיג קשה על המעיין להשכיל בסוד מופלא זה, אף גם ישתרגו עליו ריבוי ההגהות ושפע התיקונים, ויבואו עד צואר ויכשילו כוחו, לכן שנסתי מתני לבוא ולהגישו שנית מוגה מנופה ומיופה כלול בהדרו, למען ירוץ בו כל קוראו, יהי אלקיו עמו ויעל:


"סוד הסכה.

כתיב ישת חשך סתרו סביבותיו סכתו חשכת מים עבי שחקים.

ידוע תדע, כי השם ית' הקיף לכסאו שבעה עננים של כבוד, שנאמר מאחז פני כסא פרשז עליו עננו, כלומר פרש ז' עננים והקיפן כמין סוכה. ועליהם נאמר סביבותיו סכתו. ועל כן הקיף לישראל במדבר בשבעה ענני הכבוד - זה כנגד זה. ועל כן צוה עלינו לעשות סוכה, ולשמוח בה שבעת ימים, ובחדש השביעי.

והאומר כי הסוכה זכר לאהלים שישבו בהם אבותינו במדבר היא עשויה, מפני שהכתוב אומר כי בסכות הושבתי את בני ישראל, אם כן למה צוונו לעשותה בחדש השביעי ולא בחדש אחר, ועוד שבעה ימים ולא יותר. וכי בחדש השביעי בלבד ישבו באהלים ולא בשאר חדשים, או בשבעה ימים ולא יותר.

אלא עיקר הדבר כמו שקבלנו על דרך האמת, כאשר פירשנו. והמון העם לא הבין כי הכתוב שאמר בסכות הושבתי את בני ישראל, רוצה לומר בסכות ענני כבוד, אלא שסברו שהם סכות ענפי אילנות, כאשר אנו עושים לרמז.

ושבעה ימים שאנו יושבים בה ולא יותר, ובחדש השביעי ולא בחדש אחר - הוא כנגד שבעה עננים הנקראים סוכה המקיפים כס האמונה. ושבעה עננים אלו הם נפתחים, והתפלה והתשובה נכנסת ומגעת עד כסא הכבוד. ועתה אביא לך ראיה מן הכתוב כי העננים נקראים סוכה, ונעשים כסוכה מזה ומזה, ואם עונות ישראל גורמים אין העננים האלו מתבקעים והתפלה אינה נכנסת, שנאמר סכותה בענן לך מעבור תפלה. והכתוב הזה הוא ראיה גמורה למה שכתבנו.

ותמצא כי אלו העננים מקיפים בצורת הכסא, וצורת הכ"ף והטי"ת והסמ"ך יוכיחו. ואחר העננים מקיף החשמל כתאר הכסא, ונו"ן דבנסוע הארון תוכיח. ועל כן אמר הכתוב חשכת מים עבי שחקים. ובהקיף הכסא יתגלה החשמל וחשמל וחשמלה*, ועל כן תמצא חשרת מים עבי שחקים, בסוף התיבות: תמים. וזהו: התהלך לפני והיה תמים. ותמים וחשרת מים מורה מדת החסד.

ותמצא כי הכסא נכון על שבעה נהרות - כנגד שבעה ענני כבוד, שנאמר נכון כסאך מאז, ואחר כך: נשאו נהרות יי'. ועל כן נאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם. ועל כן בכל מקום ששכינה שם - מים שם, שנאמר ומעיין מבית יי' יצא וגו', וכתוב אחר אומר מקוה ישראל יי' וגו', ואחר כך: כסא כבוד מרום מראשון.

ועל כן צוו רבותינו ז"ל שלא לסכך בדבר המקבל טומאה, אלא בדבר שאינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ - זכר לחשרת מים ולשבעה נהרות המקיפים.

הנה אתה למד, כי ישיבת הסוכה היא עצמה כנגד מה שאמרנו.

ואתה מנה ד' שביעיות, שהם: שבעה ספירות, וז' רואי פני המלך, וז' ענני כבוד המקיפין את הכסא, וז' נהרות - הרי סימן כ"ח, ועל זה נאמר כח מעשיו הגיד לעמו, ועוד כתיב ועתה יגדל נא כח יי'. ועל זה הסוד נתיסדו בפסוק מבראשית - ז' תיבות והם כ"ח אותיות, ללמד כי כ"ח נחלק לז' ז'. וחשבונן ד' שביעיות - כנגד ד' חכמה. והסוכה פאותיה ד' - כנגד ד' שביעיות, והד' חכמה וד' פאותיו - כנגד זה, וכנגד ד' דברים שהם סוכות זהר ספיר וברקת**. ג' מדות הכסא - זהר ספיר וברקת.

וז' עננים המקיפים את הכסא נקראים סוכות. וד' דפנות - כנגד ד' מחנות שהם כס האמונה. ומה שאמרו חכמים כי הדפנות אפילו מדבר המקבל טומאה יעשו אותם, הוא סוד השוכן אתם בתוך טומאותם, עד יתקיים הכתוב וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם. וארבעה היסודות שבהם נוהג טומאה וטהרה - הם מארבע מחנות שכינה.

והאומר שתי דפנות שלמות ושלישית אפילו טפח - שתי דפנות השלמות שהם כנגד מיכאל וכו' (= וגבריאל), והשלישית אפילו טפח - כנגד ושב ורפא לו. אבל השלמות כנגד והשיב לב אבות על בנים וגו'. והרביעי[ת] - כנגד אוריאל, ובגלות אינו - אלא לעתיד לבא, שנאמר קומי אורי כי בא אורך וגו'. הרי אתה למד, כי השנים מתנהגים בגלות. והשלישי נוהג מעט - כמו טפח, שהוא בכלל הרביעי. והרביעי אינו נוהג כלל.

וכונת שלש כהלכתן ורביעית אפילו טפח - לדעתו השלשה מתנהגים, והרביעי קצת, בכלל הרביעי.

וזו היא כונת האומרים סוכה דירת עראי בעינן, וכונת סוכה דירת קבע בעינן.

ושיעור גבהה עד עשרים אמה, והוא סוד כתר עליון. או עד עשרה - כנגד היו"ד. ושיעור הרוחב עד שבעה לכל הפחות, כנגד מה שאמרתי. אבל אם ירצה - ירחיבנה מאד, ואין לה שיעור ברוחב כי אם בגובה. כלומר אם ירצה להרחיבנה, לא נתנו לו שיעור עד איזה מקום ירחיבנה ולא יותר - כמו שנתנו שיעור בגבהה עד עשרים ולא יותר. וזהו: כבוד אלהים הסתר דבר, וכבוד מלכים חקור דבר. ואתה דע לך.

ועל זה אמר החכם משום דלא שלטא ביה עינא. ור' יהודה שהיה מכשיר, היה מתכוין לסוכה דירת קבע, כי אפילו בזמן הזה עושה חסדו עמנו. ומה שאמרת עד עשרים, הוא הדין עד למעלה מעשרים. וכשתראה ותדקדק בדבר, לאחר שיהיה שעור בדבר - אין בכאן משום מה למעלה ומה למטה, ומה לפנים ומה לאחור.

עד כאן סוד הסכה".


* בספר יחזקאל (א, ד) כעין החשמל; (שם, כז) כעין חשמל; (ח, א) כעין החשמלה.

** מוזכר כ"פ בספרות ההיכלות, ראה בתי מדרשות ח"א, סדר רבה דבראשית, אות מו: "למעלה מכולם הקב"ה יושב על כסא רם ונשא ומקיפין לו (זהב) [זהר] ספיר וברקת"; רזיאל המלאך: "ומקיפין לו סביב זוהר ספיר וברקת". וראה בהלכות הכסא לר' אלעזר מגרמיזא, הלכות המרכבה: "כסא הכבוד סוכות זוהר ספיר וברקת".
וראה עוד בית המדרש ח"ה (ילינק, וינה תרל"ג, עמ' 179) ומרכבה שלמה (ירושלים תרפ"א, דף טז, ב): "ומקיפים להם סוכות זיו, סוכות זוהר, סוכות אור ספיר וברקת".



פא.
("סוד לולב ואתרוג")

"[סוד] לולב [ואתרוג].
הלולב - כנגד צדיק כתמ'ר יפרח, ויהודה בן יעקב ותמר כלתו יוכיחו.
ועל כן נאמ'ר לולב, כלומ'ר (היא מתאחדת) [הוא* מתאחד] במעלה הנקראת לב השמים.

(פי'רוש:
תמר זה לולב, וקראה אותו יהודה על שאמ'ר צדקה ממני, ר"ל שהוא לצדיק.

וע'ל כ'ן נקרא לולב, שהוא מתאחד במעלה הנקראת לב השמים,
פי'רוש על כן נקר'א לולב, לפי שהוא רמז לאותה מדה המחברת כל הבנין,
והוא המקבל שפע מכל המדות, ומשפיע לנ'קבה הנקרא'ת לב,
כמו שמוכיח המקרא (= זכריה ח, יב): כי זרע השלום וגו').


[ו]האתרוג - כנגד חמדת (ה)ימים אותו קראת,
(ומתרגום) [ומתרגמינן: לא] תתאוה [אשת רעיך - לא] תירוג.
והיא מתאחדת במעלה (*) שצורת האל"ף מוכחת עליה.
וע'ל כ'ן תם הוא אל"ף.

(פי'רוש: חמדת הימים - היא מדת הנו"ן.
ואותו - שב לצדיק, שהוא שבת, ואותו כמותו לו.
והוא על דרך אגדה שאמ'רו: לפי שאין לה בת זוג, וכנסת ישראל תהיה בת זוגו.
ויהיה פי'רושו:
חמדת הימים - שהיא כנסת ישראל,
לו לשבת קראת, שתהיה בת זוגו.
ומזה תבין נפש יתירה לשבת.
שתי מדות אלו נפשות לשבת, וכלולות בה.

ומתרגמי'נן תתאוה - תירוג.
פי'רוש חמדה ותאוה ענין א'חד הם.
א'ם כ'ן שם אתרוג על שם חמדה.

והיא מתאחדת במעלה שצורת אל"ף מוכחת עליה.
אפשר שנאמ'ר זה על השבעה, שהנ'קבה כסא לשבעה, ומתאחדת בה על ידי צדיק.
אך לא ידעתי היאך צורת האל"ף מוכחת עליה.

ואני יצחק ב"ר שמואל משם הרמב"ן ז"ל שמעתי:
כי כותבין אל"ף שיעלה כ"ו, כחשבון שם בן ד' אותיות שהוא הז'כר.
וזו צורת א - יו"ד ו"ו יו"ד, בחשבון שיעלה כ"ו.
ועוד האל"ף הז' רום בשורק).


ו[ה]הדס - כנגד מיכאל.
(פי'רוש: מיכאל הוא מכח החסד, וההדס שהוא חביב וריחו טוב רומז לו.
כמו שא'מרו ר'בותינו ז"ל: כל הלמד תורה ומלמדה - דומה להדס במדבר דחביב, וכל מאן דבעי שקלה.
כן החסד חביב לכל.
או אם תחליף בה' בח', כי אותיות אחהע מתחלפי'ם, יקרא הדס חסד בהפך.
ומיכאל הוא שרינו, שרכם מיכאל).


והערבה - כנגד סמאל,
עומדים בדין.
וזהו שאמ'ר הכתו'ב (**): אשמעה מה ידבר [האל] יי'.

(פי'רוש: ערבה מלשון מדבר, כמו שנ'אמר כערער בערבה.
וסמאל הוא שר של מדבר, כי הוא מכח הגבורה,
והוא שרו של עשו, והוא חפץ דם, ה'דא ה'וא ד'כתיב: על חרבך תחיה.
ואלו כחו של שעיר המשתלח.
ומיכאל שרינו, וסמאל הוא שרו, עומדים בדין - זה לקטרג, וזה לסנגר).


(ולכן) [ועל כן] אנו מנענעי'ן (בהודו ואנא הושיענא) [באנא יי' ובהודו ליי'],
והמבין יבין*.

(פי'רוש: מנענעי'ם בהודו - כנגד מיכאל שהוא כח החסד, שישפיע החסד.
ובאנא - כנגד סמאל, שהוא קטיגורינו בדין.
ואיזהו דבר הצריך רפואה, הוי אומ'ר העומד בדין כנגדו.
ומנענעין אותו, שהש'ם ברחמיו יתעורר בחסדו להושיענו מן הקטיגורינו.
ובהודו האחרון חוזרין ומנענעין אותו, לומ'ר שיחזור ויתגבר כח החסד על כח הדין).


והלולב בימין, והאתרוג (משמאל) [בשמאל] -
(כי) כך ב' המעלות האלו (סדורות) [מסודרות].

וערבי נחל - כנגד סולו לרוכב בערבות (ביה שמו ועלזו לפניו)
[והסוד המופלא, כעת במרום תמריא וגו', אחי בגדו כמו נחל וגומ'.

הנענועין י"ח - כנגד חי העולמים.
והנענוע רומז למה שאמר דוד ע"ה: עורה למה תישן*.
ומוליך ומביא ומעלה ומוריד - כנגד ד' חוכמות שניתנו* בח"י,
יאספינו מד' כנפות הארץ]".

הוא* - בכ"י ניו-יורק 1887; 2194: שהוא.
(*) בכ"י מינכן: למעלה.
(**) שם: רבותי'נו.
יבין* - שם: ידום.
תישן* - בכ"י ניו-יורק: יי'.
ד' חוכמות שניתנו* - שם: י' חכמה שנתנה.


תיקוני-הנוסח [והשלמת הסוד] ע"פ כ"י מינכן 305, דף 28א-ב.

כדאי לשים לב, כי כ"י מינכן שמר על הסוד בצורתו המקורית,
ואילו כ"י ניו-יורק מכיל גם כן פירוש קדמון (שהקפתי אותו בסוגריים, יען איננו בכ"י מינכן), המנסה לפענח את צפונות הסוד.

ייתכן כי ר' יצחק ב"ר שמואל דנן, הוא הוא ר' יצחק (ב"ר שמואל) דמן עכו, אשר כנודע קיבל רבות מתלמידי הרמב"ן.

האם ניתן להסיק מהניסוח ("ואני יצחק ב"ר שמואל משם הרמב"ן ז"ל שמעתי") כי כבר הרמב"ן בעצמו עסק לפענח את הסוד הכמוס דנן?


רצף זה של סודות מופיע ג"כ בכ"י ירושלים הספה"ל 8=411, כתיבה מזרחית, מאה ט"ז-י"ז, דף 10א-11ב.

בספר כ"י בקבלה, עמ' 35, כותב עליהם ג"ש:
"ואינם אלה הנדפסים בס' הנפש החכמה,
ואינו מן הנמנעות שגם הם יצאו מתחת ידי ר' משה די ליאון או ר' יוסף גיקאטיליא,
אמנם סגנונם אינו מתאים ביותר לר' משה".

גם בכ"י ניו-יורק בהמ"ל 1887, כתיבה ספרדית, מאה ט"ו, דף 15ב-16א, מופיע סוד פא (ללא הפירוש), ובסופו רשום: עד כאן סוד הלולב והאתרוג והנענועין; וכן הוא בכ"י ניו-יורק בהמ"ל 2194, כתיבה אשכנזית, מאה ט"ז, דף 47א.
[ויש לבדוק בכ"י אוקספורד - בודלי Opp. 448, כתיבה ספרדית, מאה ט"ו, דף 45 - שבו מופיע גם כן רצף סודות אלו].

מצ"ב סריקה של כ"י 1887:

[שבע]

פב-פג

בכל כתבי-היד שציינתי בהקשר לסוד פא (מינכן 305; אוקספורד בודלי Opp. 448; בהמ"ל 1887; בהמ"ל 2194; ירושלים הספה"ל 8=411) - מופיעים לפני סוד זה שני סודות קצרים (שלא מצאתים בכ"י ניו-יורק בהמ"ל 1883 דנן), ולמען לא יחסר המזג (וגם דעת נוטה כי ממחבר א' יצאו), לכן ראיתי להעתיקם הנה מכ"י מינכן, דף 27ב-28א:

פב.
("סוד ההקפה")

"סוד ההקפה (בע'זרת האל) - יריחו תוכיח. ונו"ן דבנסוע הארון תוכיח. והכתו'ב אומר: שובה יי' רבבות אלפי ישראל, ואנו אומרי'ם (הושיענא) [הושיעה נא].
ועל כן נו"ן דבנסוע צריכה להיות עקומה*, וסוד הנו"ן נקבה תסובב גבר, ומי יבין סוד נ'ג' נקבה גבר* הוא ימצא עיקר גדול.

והערבה שבהושענא רבה - רמז לסמאל, ו[אנו] אומ'רים לה'קדוש ב'רוך ה'וא: ראה* מעלתו גבוהה, הושיענו מידו, והורידהו ממעלתו*.
ועל כן אנו רומסין אותו ברגל וחובטין [אותו על גבי קרקע], והכתו'ב אומ'ר תרמסנה רגל עני פעמי דלים* ".

עקומה* - בכ"י ניו-יורק 1887; 2194, דף 46ב: עמוקה.
ומי יבין סוד נ'ג' נקבה גבר* - שם: ומי שהוא מבין סוד נקבה תסובב גבר.
ראה* - בכ"י 2194: מה.
הושיענו מידו, והורידהו ממעלתו* - שם ושם: הורידהו מגדולתו והושיענו מידו.
תרמסנה רגל עני פעמי דלים* (= ישעיה כו, ו) - בכ"י 1887: ברגלים תרמסנה (= ישעיה כח, ג), ובכ"י 2194 נוסף: רגלי דלים, ובגליון תוקן: פעמי דלים.
ולשון הפסוק במלואו: תרמסנה רגל רגלי עני פעמי דלים. [ואולי צ"ל: "והכתוב אומר: ברגלים תרמסנה, וכתיב: תרמסנה רגל רגלי עני פעמי דלים"].

תיקוני-הנוסח ע"פ כ"י ניו-יורק בהמ"ל 1887, דף 15ב.

בספר מאירת עינים פ' אמור, העתיק ר' יצחק דמן עכו, את הסוד דנן:
"עוד על סוד ההקפה:
סוד ההקפה בסכות - יריחו תוכיח... ואנו אומרים בהושיעה נא... עמוקה...
ומי שהוא מבין סוד נ'ג' נקבה גבר... וחובטין אותו בקרקע, והכתו'ב אומ'ר: ברגלים תרמסנה פעמי דלים.
גם סוד נ'ג' שהוא נקבה גבר, עוד הפוך נ"ג הרי גן, וכבר ידעת מה הוא גן, ומה הוא עדן.
ות' של תסובב רומז לת' (= לת'פארת) - הרי במלות נקבה תסובב גבר רמוז סוד דו פרצופין, ע'ד כ'אן.


פג.
("סוד שמונה הזאות")

"סוד שמנת* הזאות של יום הכיפורים,
אחת (אחת) למעלה - כנגד המעלה הראש[ו]נה [והעליונה] שבה נכללות החכמה והבינה.
ושבע למטה - כנגד המעלות הדבקות בשלש העליונות.

ועל כן היה זוכר אחת (על) [עם] כולן, כמו אחת ושתים עם* אחת ושבע -
לפי שהמעלה הראש[ו]נה היא העליונה מכולן, וכל המעלות מתאחדות בה (כשלהבה) [כשלהבת] בגחלת.
ובאותו היום ממנה נאצלות* אצילות שבע* לימין עונות ישראל.

ומה שהיה מזה באמצע הפרוכת, לא למעלה ולא למטה -
לפי שהכוונה היתה כנגד הרחמים.

וההזאה מדם* ולא בדבר אחר - הוא טעם דם ברית".

שמנת* - בכ"י ניו-יורק 1887: שמנה הזאות ביום הכפורים.
עם* - שם: ועוד [ואולי צ"ל: ועד].
נאצלות* - שם: נאצלת.
שבע* - שם: שפע.
מדם* - שם: בדם.

תיקוני-הנוסח ע"פ כ"י ניו-יורק בהמ"ל 1887, דף 15ב.

בספר תולעת יעקב - על סודות התפילה (קושטנטינה שכ) - חלק 'סוד הקרבנות', ערך רבי מאיר ן' גבאי את הסוד דנן, והעתיקו כביאור על פרק 'איזהו מקומן', וממנו העליתי מזור לנוסח התמוה שלפנינו: "ובאותו היום ממנה נאצלות* אצילות שבע* לימין עונות ישראל" - בראותי גירסתו על תילה בנויה, דוק ותשכח.

מצ"ב צילום:

[שבע]

פד

המשך אסופת סודות
מכ"י ניו-יורק בהמ"ל 1883, כתיבה ביזנטית, מאה י"ד, בדף 98א-ב:


פד.
("שבעה צדיקים")

"בעצרת - כנגד מדת יעקב, והוא בחדש השלישי.

בשבת - כנגד יוסף, ומדתו צדיק, יום שבת, מנוח'ה לחיי עולמים.

ביום הכפורי'ם - כנגד משה, שבו קבל ה'קדוש ב'רוך ה'וא תפלתו, ועלה למעלתו, ונתן לו לוחות שניות.

בחג הסוכות - כנגד אהרן, בזכותו היו ענני כבוד מגינים (היו ענני כבוד) עליהם כסוכה.

בר'אש ח'דש - כנגד דוד עני ואביון, שאין לו אלא מה שנתן לו מלמעלה,
כשם שהירח אין לה אור אלא מה שנתן לה מן השמש.
ואם הוא מלך - עני ואביון היה קורא עצמו.

וכשנשלמו הז' צדיקים בישראל, והוא כענין דוגמ'א של מעלה -
מה כתוב: ויהי אחרי כן ויך דוד את פלשתים ויכניעם,
מהו אחרי כן, אחר שהיו כעין דוגמא של מעלה.
שהרי עד אותה שעה לא מלו {בגליון: תלו} להם*, כמו שרמז אבימלך לאברהם באותם שבע כבשות.

וא'ם ת'אמר והלא בימי שלמה שהירח במילואה, ואתה אומ'ר בימי דוד.

דע אחי,
בודאי כי בדוד נשלמה, אבל לא היתה לגמרי בשלמותה - עד ששכב דוד עם אבותיו,
משום שנ'אמר הן בקדושיו לא יאמין. וכן א'מרו ר'בותינו ז"ל שאין הקב"ה מייחד שמו על הצדיקים בחייהם, שמא יקטרגם יצר הרע.

והצדיקים הללו שיש להם פרקליטין למעלה באלו.

ומה שאנו מזכירי'ם בתפלתינו: אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב בלבד -
לפי שהם כלל כל ז' צדיקים שעמדו להם לישראל.

תדע לך, שכן רמזו לנו בסוד מצות עשה, אנכי - כנגד אברהם,
ועל כן מצוה ראשונה שנצטוה היא מצות עשה, דכתי'ב: לך לך.

מצות לא תעשה, לא יהיה לך אלהים אחרי'ם על פני - כנגד מדת יצחק,
ועל כן מצוה ראשונה שנצטוה: אל תרד מצרימה.
והסוד, שהרי מענישין על מצות לא תעשה,
ולא על מצות עשה - חוץ מפסח ומילה שיש להם טעם עליון מסתרי תורה.

יעקב כלול משניהם, מצות עשה ומצות לא תעשה.
כנגד מדתו, לא תשא את שם יי' אלהיך לשוא - הרי מצות לא תעשה,
עשה - דכתי'ב ונשבעת חי יי' באמת, אימתי אתה מצוה להשבע בשם - באמת.
וכתי'ב תתן אמת ליעקב, הרי מדת (הדין) הת'פארת', חותמו של ה'קדוש ב'רוך ה'וא אמת.

ה'קדוש ב'רוך ה'וא למען רחמיו וחסדיו ידריכנו בדרך אמת,
ויקיים בנו מקר'א שכתו'ב בחסד ואמת יכופר עון.

ב'רוך י'י ל'עולם א'מן ו'אמן".

* לכאורה צ"ל: שהרי עד אותה שעה תלו להם (= לפלשתים). וראה להלן בנוסח המתוקן מכי"ו: לא יכלו להם, כמו שרמז אברהם לאבימלך.


אין ספק כי הסוד שבידינו קטוע בראשו, אולם ניתן להשלימו ע"י הבנת התוכן שלו.
והוא מספר הפעמים בשנה שבהם מקריבים קרבן מוסף בביהמ"ק:
שבת, ראש חודש, פסח, שבועות, ראש השנה, יום כיפור, סוכות.

ס"ה שבע פעמים -
כנגד שבעת הרועים הנודעים: אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרן, דוד.

וכך אפשר לשחזר את תחלתו של הסוד דנן (הסגנון אקראי, כמובן):
בפסח - כנגד מדת אברהם, והוא בחדש הראשון.
בראש השנה - כנגד יצחק, ומדתו דין, יום הדין.


ענין זה מופיע בהרחבה בזוהר-חדש סוף פ' תולדות [ובתוספת לזוהר ח"ג - דף שב, ב].
ובארוכה בהשמטות לזוהר ח"א, החל מדף רנט, ב - עד דף רסא, ב.

כמו כן, הדרשה על הפסוק: ויהי אחרי כן ויך דוד את פלשתים - מופיעה ג"כ בזוהר-חדש שם, באמצע הפרשה.

ואף הקטע האחרון דנן, העומד על כך שהמצוה הראשונה שנצטוה בה אברהם היתה "עשה" ("לך לך"), לעומת הראשונה שאצל יצחק "לא תעשה" ("אל תרד"), ואילו יעקב כולל את שניהן, ולכן הדברה השלישית "לא תשא" (שכוללת עשה ול"ת) היא כנגדו - מופיע גם כן בהרחבה בזוהר-חדש פ' כי תשא [ובתוספות לזוהר ח"ב - דף רעו, א].
וראה בספר ''הנפש החכמה'', סוף סימן נב.


ועם כל זה, אי אפשר לבית-המדרש בלא חידוש,
וכנראה שהקטעים דלהלן:
הן הקושיא 'והלא בימי שלמה שהירח במילואה ואתה אומר בימי דוד', והתירוץ 'בודאי כי בדוד נשלמה, אבל לא היתה לגמרי בשלמותה עד ששכב דוד עם אבותיו', כי 'הן בקדושיו לא יאמין וכו' '.
והן הנידון מדוע 'אנו מזכירים בתפלתינו: אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב בלבד', ולא מזכירים את שאר הצדיקים השלמים הנזכרים? והמענה לכך: 'לפי שהם כלל כל ז' צדיקים שעמדו להם לישראל'.
כל זה אומ'ר הבא מן החד'ש הוא!

דעת נוטה כי עורך הסוד דנן, הינו ר' יוסף אנג'לט, ואכמ"ל.

*

והנה,
אם נקטם ראש ותחסר הראשית / איך איחל למצוא תקוה ואחרית
כי בחשך שמו וערפל חתולתו / באין לי אף קצה חוט עבור לזהותו

עם כל זה הפליא ה' עמדי חסדו / ומדי חפשי פתאום אראה הודו
חפש מחופש נר מנר יהל אורו / מהמסד עד הטפחות ראש נזרו
הנה זה יצא לפנינו כלול בהדרו / אכלו גפנו ותאנתו ושתו מי בורו:


"פתחו לי שערי צדק אבא בם אודה יה, זה השער ליי' צדיקים יבאו בו.
כשברא ה'קדוש ב'רוך ה'וא את עולמו - בששה ימים בראו, ואותם ששה ימים נקראים ארזי לבנון אשר נטע, ועליהם הוא בונה ומנהיג העולמות*, שנ'אמר כי ששת ימים עשה יי' את השמים ואת הארץ. ואותם ששה ימים עליונים נרמזים* בפסוק: לך יי'* הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ לך יי' הממלכה. והם סוד שמו הגדול, הששה נרמזים בו"ו של שם הגדול, והשביעית נרמזת בה"א אחרונה של שם*. ואותם השבעה ימים הם נקראים שבע ספירות המקבלות משלש ספירות עליונות, שהם כתר עליון חכמה בינה. וכשרצה לקיים עולם התחתון, חבר אותו בעולם העליון, לחבר את האהל להיות אחד. ושמו ית' מיוחד למעלה ולמטה, וברא בארץ התחתונה שבעה צדיקים - כנגד שבעה ימים עליונים, וכל אחד רמז* בו שבע, להיות כלול מכולם.

כשבא אברהם לעולם והלך בדרכו ית'* והיה גומל חסד עם כל באי עולם – עטר אותו ה'קדוש ב'רוך ה'וא במדת חסד הנקראת גדולה, יום ראשון, ה'דא ה'וא ד'כתיב חסד לאברהם, וראוי הוא [שיקרא] אב המון, [כי הו'א אב] ראשון, [לכן] לקח* חלקו בראשון. והצדיק הזה כשבא לכרות ברית עם אבימלך שלא יעשה לו שום רע*, נתן לו שבע כבשות צאן הבאות מצד ימינו, ורמז לו בהם כי עד שישלמו שבעה צדיקים בבניו כדוגמת* של מעלה, לא ילחמו עמהם. ועל כן קרא לבאר ההוא באר שבע, כי אזי אותו הבאר שלם כשהשבעה* מדובקות בלי פירוד.

בא יצחק ונטל לחלקו מדת הגבורה. ונכלל [גם הו'א] בשבע, דכתי'ב ויקרא אותה שבעה על כן שם העיר באר שבע. ואם תבין סוד הה"א* מדת הדין הרפה - תדע לך * למה קורא* אותו יצחק שבעה, ואברהם באר שבע.

בא יעקב וכשרצה לעלות למעלתו לקח חלקו המגיעו תפארת ישראל - דבק בשבע, ורמז ללבן כך באמרו לו: אעבדך שבע* שנים ברחל בתך הקטנה, כי כן נקראת כנסת ישראל רחל. ונקראת קטנה, דכתי'ב את המאור הקטן* לממשלת הלילה. ולכן גם כן רמז ולא ידע מה, בהשיבו לו*: טוב תתי אותה לך.

בא יוסף הצדיק אחז לחלקו מדת כל הנקרא צדיק. ולמה נקרא כל, לפי שכולל הכל וכלם מריקים* בו, והוא יסוד עולם, דכתי'ב וצדיק יסוד עולם. ורמזה לנו התורה בו, באותו מעשה שאירע לו כשהיה בן שבע עשרה שנה, בן שבע - לפי שחלקו שבת הנקרא שביעי, עשרה - לפי שהוא כלל כל העשר, רצוני לומ'ר מדתו למעלה היא כלל כל העשר, והוא למטה גם כן. בשנת* שבע עשרה שנה ירד למצרים, ונבחן שם כבחן את הזהב - ונמצא טוב, ונשמר שלא לטמא עצמו באשת זנונים, אשת פוטיפרע. וכל השומר עצמו במעשה כזה - נקרא צדיק, לפי ששומר ברית קדש שלא לזוגו אלא במקום הראוי לו, לפי'כך ירש לחלקו מדת צדיק.

בא משה ואחז לחלקו מדת הנצח, דכתי'ב מוליך לימין משה*. ובא וישב על הבאר הנקרא באר מים חיים ונוזלים מן לבנון*, מה כתיב שם: ולכהן מדין שבע בנות ותבאנה ותדלנה, וארמוז לך בדרך החכמה - כי אלו השבעה בנות רומזות לשבעה נחלים, וכשישראל בגולה נקראות בנות, לפי שנמנעה* ברכה כשהמקדש אינו על מכונו וישראל בארץ טמאה, כביכול למעלה גם כן עמו אנכי בצרה. אבל כשישראל יצאו ממצרים והלכו לארץ ישראל, מה כתי'ב כשרצו לבנות המקדש: ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים, עלו ודאי, ונקראו בנים. וכבר אמרו ז"ל כי כל אותו זמן שלא נבנה בית המקדש אכלו דשנה של יריחו שהיתה מתוקנת לשבט שיבנה בית המקדש לחלקו, וכשנבנה בית המקדש פנו אותה לאותו שבט שנבנה בית המקדש לחלקו, והלכו להם למדבר יהודה ללמוד תורה אצל יעבץ, וזהו עתניאל בן קנז אחי כלב.

בא אהרן ונטל לחלקו מדת ההוד. ורמזה לנו התורה כשנשא אשה, דכתי'ב ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב, לומ'ר שנכלל בשבע. ומה שאמ'ר בכאן אלישבע ובדוד בת שבע, לפי שאהרן כהן גדול, וכבר ידעת כי מדתו בדרך האמת - חסד אל כל היום*, אבל דוד - בת שבע, לפי שכלם נקראים בנים והוא נקרא בת, ומדתו למעלה בת שבע הנקראת מלכות. ודע באמת כי כל המשפיע למעלה נקרא בן*, והמקבל נקרא בת, ומדתו של דוד נקראת ירח, ודוד גם כן נקרא הקטן, ומדתו קטנה. ואם היא קטנה כלפי מעלה - גדולה היא*, וכל העולם נזונים ממנה, והיא מדת הדין הרפה לדון עולם התחתון.


ודע באמת, כי שבעה* זמנים בתורה צונו ית' להקריב קרבן מוסף - להוסיף* ברכה לאלו השבע ספירות מן העליונות*.

בחג המצות - כנגד מדתו של אברהם אבינו ע"ה, להוסיף בה ברכה, דכתי'ב* ואכרה לי בחמשה עשר כסף. ונקרא ראשון לרגלים* בכל מקום, כשם שאברהם הוא ראשון לצדיקים, ומדתו למעלה יום ראשון.

בראש השנה - כנגד יצחק, שהוא יום הדין לדון העולם*.

- עד כאן היה חסר למעלה, אלא שגם בהמשך מצאתי נוסח מחוור יותר -

בעצרת - כנגד מדתו של יעקב, והוא בחדש השלישי*.

בשבת - כנגד* יוסף, ומדתו צדיק*, יום שבת מנוחה לחי העולמים.

ביום הכפורים - כנגד משה*, שבו קבל ה'קדוש ב'רוך ה'וא* תפלתו, ועלה למעלתו, ונתן* לו לוחות שניות*.

בחג הסוכות - כנגד אהרן*, ובזכותו [היו] הולכים* ענני כבוד עם ישראל [במדבר] ומגינים עליהם כסוכה.

בראש חדש - כנגד דוד עני ואביון, שאין לו משלו אלא מה שניתן לו מלמעלה, כשם שהירח אין לה אור אלא מה שניתן לה מן השמש. ואם הוא מלך - עני ואביון היה קורא את עצמו.


וכשנשלמו השבעה צדיקי'ם בישראל והיו כעין דוגמ'א של מעלה, מה כתי'ב: ויהי אחרי כן ויך דוד את פלשתים* ויכניעם, מהו אחרי כן, אחר שהיו כדוגמא של מעלה, שהרי עד אותה שעה לא יכלו להם, כמו שרמז אברהם לאבימלך באותם שבע כבשות.

וא'ם ת'אמר, והלא בימי שלמה אמרו שהירח במלואה, ואתה אומ'ר בימי דוד.
דע בודאי, כי בדוד נשלמה, אבל לא היתה לגמרי בשלמותה* עד ששכב דוד עם אבותיו, משום שנ'אמר הן בקדושיו לא יאמין, וכן* אמרו ר'בותינו ז"ל שאין הק'דוש ב'רוך ה'וא מייחד שמו על הצדיקים עד שנפטרין מן העולם, שנ'אמר הן בקדושיו לא יאמין - שמא יקטרגם יצר הרע.

והצדיקים הללו מכניסין שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, ואשרי אומה קדושה שיש להם למעלה פרקליטין כאלו. ומה שאין אנו מזכירין בתפלותינו אלא אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב, לפי שהם כלל כל השבעה צדיקים שעמדו להם לישראל.

תדע לך, שכן רמזו לנו בסוד מצות עשה, אנכי - כנגד אברהם, ועל כן מצוה ראשונה שנצטוה היא מצות עשה, דכתי'ב: לך לך. מצות לא תעשה, לא יהיה לך אלהים אחרים - כנגד מדתו של יצחק, ועל כן מצוה ראשונה שנצטוה: אל תרד מצרימה. והסוד, שהרי מענישין על מצות לא תעשה, ולא על מצות עשה - חוץ מפסח ומילה שיש להם טעם עליון בסתרי התורה (*).

יעקב כלול משניהם - מצות עשה ומצות לא תעשה - כנגד מדתו, שנ'אמר לא תשא את שם יי' אלהיך לשוא - הרי לא תעשה, עשה - דכתי'ב ונשבעת חי יי' באמת, אימתי אתה מצווה לישבע בשם - באמת. וכתי'ב תתן אמת ליעקב, היא מדת התפארת, חותמו של ה'קדוש ב'רוך ה'וא אמת.

ה'קדוש ב'רוך ה'וא למען רחמיו וחסדיו ידריכנו בדרך אמת, ויקיים בנו מקרא שכתוב בחסד ואמת יכופר עון".


העולמות* - בכ"י 1885: עולמו. | נרמזים* - בכ"י וטיקן: ברמזים, ותוקן ע"פ כ"י 1885. | לך יי'* - בכי"ו חסר כל ההמשך (מחמת הדומות) עד להופעה הבאה, ותוקן ע"פ כ"י 1885. | אחרונה של שם* - בכ"י 1885: האחרונה שבשם. | רמז* - שם: רמוז. | בדרכו ית'* - שם: בדרכי השם. | לקח* - בכי"ו (ע"פ נוסחתו): ליקח, ותוקן ע"פ כ"י 2324 וכ"י 1885. | שלא יעשה לו שום רע* - בכ"י 2324: שלא יבא לו מצידו שום רעה. | כדוגמת* - בכ"י 1885: כדוגמא. | כשהשבעה* - שם: כשהשבע מעלות עליונות. | תדע לך* - שם: תבין. | קורא* - שם: קרא. | שבע* - בכי"ו (בטעות): שש. | בכי"ו: הקטון. | רמז ולא ידע מה, בהשיבו לו* - בכ"י 1885: רמז לו לבן ולא ידע מה רמז לו בהשיבו. | וכלם מריקים* - בכי"ו: וכלם הצדיקים, ותוקן ע"פ כ"י 1885 (ושם: שהכל מריקים). | בשנת* - בכי"ו: בשבת. | משה* - בכ"י 1885 נוסף: זרוע תפארתו. | מן לבנון* - בכי"ו: מלבנון. | שנמנעה* - בכי"ו: שמנעה, ותוקן ע"פ כ"י 1885. | היום* - בכ"י 2324 נוסף: דכתי'ב תומיך ואוריך לאיש חסידיך. | בן* - בכי"ו: כן, ותוקן ע"פ כ"י 1885. | היא* - בכ"י 1885 נוסף: לשפלים. | שבעה* - ליתא בכי"ו, ונוסף בגליון (בשם ס'פרים א'חרים, וכ"ה בכ"י 1885): ז'. | להוסיף* - בכי"ו חסר כל ההמשך (מחמת הדומות) עד להופעה הבאה, ונוסף בגליון (בשם ס'פרים א'חרים, וכ"ה בכ"י 1885). | העליונות* - בכ"י 2324: הג' עליונות. | דכתי'ב* - בגליון (וכ"ה בכ"י 1885): כדכתי'ב. | לרגלים* - בכי"ו: לדגלים, ותוקן ע"פ כ"י 2324. | העולם* - בכ"י 1885 נוסף: השפל. בכ"י 2324: עולם התחתון. | השלישי* - בכ"י 2324 נוסף: לעם שלישי. | כנגד* - בכי"ו: והוא כנגד. | ומדתו צדיק* - בגליון כ"י 2324: "מדת יסוד בכל מכל כל היא המשפעת לכל, ויוסף ג"כ הוא המשביר וכו' ". | משה* - בכ"י 2324 הנוסח: י'ום ה'כפורים נג'ד הנצח מדתו של משה, ובגליון שם: "נ'ראה ל'י: ונצח מדת הדין בתפילתו". | קבל הקב"ה* - בכ"י 1885: נתקבלה. | ונתן* - שם: ונתנו. | שניות* - בכ"י 2324 נוסף: ובו ביו'ם נאמ'ר לו סלחתי כדבריך. | אהרן* - בגליון כ"י 2324: "ומדתו הוד, וזכה לענני כבוד שהן כמלבוש, שנ'אמר הוד והדר לבשת". | הולכים* - בכ"י 1885 נוסף: שבעה. | פלשתים* - כמו במקרא (שמואל ב' ח, א), וכ"ה לנכון בכ"י 1885, אך בכי"ו: הפלשתים. | בשלמותה* - בכי"ו (בטעות): בשלומתה. | וכן* - בכ"י 2324: כי כן.


(*) ראה בהשמטות לזוהר ח"א, דף רס, א: "דהא כל אורייתא לא אית בה כרת אלא על מצות ל"ת, מ"ט בפסח ומילה דאינון מצות עשה כרת, אלא בגין דדרגא קא גרים..." עיין שם בארוכה.

כל זה מצאתי כתוב הדר בכ"י וטיקן 283, כתיבה ספרדית, מאה י"ד, דף 39א-40א.
ציינתי מעט שינויי-נוסח ותיקונים ע"פ כ"י ניו-יורק בהמ"ל 1885, כתיבה איטלקית, מאה ט"ו, דף 39א-40ב.
עם הוספות בסוגריים מכ"י ניו-יורק בהמ"ל 2324, כתיבה אשכנזית, מאה ט"ו-ט"ז, דף 170ב-171א.

וראה כל זה בארוכה בזוהר-חדש פ' תולדות שציינתי לעיל, הפותח: "תא חזי שבעה יומין עילאין ברא קב"ה בעלמא... ולקביל אינון... ברא בארעא שבעה זכאי קשוט..."; ובנוסח המלא המופיע בכתבי-היד (כולם בכתיבה ביזנטית, מן המאה הט"ו): טורונטו - אוסף פרידברג 5-015, דף 116א-119א; פריס 779, דף 64א-68ב; וטיקן 206, דף 230א-235א - אשר תקוותי איתנה להגישו לפניכם בקרוב אי"ה.


הסוד מופיע ג"כ בכ"י וינה 149, כתיבה איטלקית, מאה ט"ו, דף 35א-36ב; לונדון - הספריה הבריטית Add. 26922, כתיבה מזרחית, שנת רצ"ד, דף 201א-202ב; ברלין Or. Qu. 942, כתיבה אשכנזית, שנת של"ו, דף 39א-40א.

[יש לבדוק ג"כ בכ"י מוסקבה גינצבורג 14, כתיבה ביזנטית, מאה י"ד, דף 40ב-42ב; מוסקבה גינצבורג 606, כתיבה אשכנזית, שנת קנ"ג, דף 27א; מוסקבה גינצבורג 134, כתיבה איטלקית, מאה ט"ו, דף 60ב; קמברידג' האוניברסיטה Add. 671, כתיבה איטלקית, מאה ט"ו, דף 105ב; קמברידג' האוניברסיטה Or. 2116, 8, כתיבה איטלקית, מאה ט"ו, דף 64ב (ההמשך חסר);מילנו - אמברוזיאנה Y 41 Sup, כתיבה איטלקית, מאה ט"ו, דף 62א; וטיקן 405, כתיבה ביזנטית, מאה ט"ו, דף 85ב; קמברידג' האוניברסיטה Add. 651, 3, כתיבה איטלקית, מאה ט"ז, דף 19ב; קמברידג' האוניברסיטה Add. 651, 6, כתיבה איטלקית, מאה ט"ז, דף 1א; מוסקבה גינצבורג 631, כתיבה ספרדית, שנת של"א, דף 165ב-167א.

כמו כן יש לבדוק נוסח שונה לסוד דנן, הפותח במלים: "שמור רגלך כאשר תלך וגו', הנה אבאר לך בפירוש מדות ומעלתם בימי עליונים" - בכ"י מוסקבה גינצבורג 14, כתיבה ביזנטית, מאה י"ד, דף 30ב-32ב; או "פירוש ששה ימים עליונים" - כ"י וטיקן 405, כתיבה ביזנטית, מאה ט"ו, דף 102א-104ב (סופו חסר); ורשה - המכון להיסטוריה יהודית 155, כתיבה איטלקית, מאה י"ד-ט"ו, דף 17ב; מוסקבה גינצבורג 132, כתיבה ביזנטית, מאה י"ד-ט"ו, בסביבות דף 23; מוסקבה גינצבורג 134, כתיבה איטלקית, מאה ט"ו, בסביבות דף 277; אוקספורד בודלי Opp. 658, כתיבה אשכנזית, סוף המאה הט"ז, דף 106א-107ב].

כעת מצאתי את הנוסח השני - בכ"י ניו-יורק בהמ"ל 1885, כתיבה איטלקית, מאה ט"ו, דף 48א-50א.

[שבע]

פה

המשך אסופת סודות
מכ"י ניו-יורק בהמ"ל 1883, כתיבה ביזנטית, מאה י"ד, בדף 98ב:


פה.
("סוד כיסוי הדם")

"סוד כסוי הדם - למען {בגליון: נ'ראה למה; וכ"ה בכ"י פריס ולונדון} צוה ית'ברך* בתורתו לכסות דם חיה ועו'ף, ועל דם [ה]בהמ'ה אמ'ר: על הארץ תשפכנו כמי'ם,
לפי שהחיה והעוף קלים במרוצה, ודמם זך ביותר, רמז* לנפש העולה למעלה. ודמו* נקי, שמא יאכל אותו, צוה לכסותו.
ונפש הבהמ'ה (יוצאת) יורדת למטה, והוא דם עכור ביותר, ונפש האד'ם קצה בו, ולא יבא לאכול ממנו, ע'ל כ'ן לא הקפידה [עליו] תורה.

ורמז עוד, כי האדם הדבק למעלה כמלאכים המעופפים והרצים לכבוד בוראם* כחיה ו[כ]עוף - עשו לו כבוד במותו שתהיה נפשו צרור'ה בצרור החיים.
ועל זה הסוד א'מרו ר'בותינו ז"ל בענין יהושע: ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת (סרה) [סרח] אשר בהר אפרים מצפון להר געש, [מאי מצפון להר געש] - מלמד שגעש עליהם ההר להרגן על שלא עשו לו כבוד במותו כראוי [לו], כי צדיק היה* ודבק בעליונים.
אבל הדבק בתחתונים אחר(י) הבלי העולם - דמו נשפך כמים, ואין לו קבור'ה, ואין גניזה (לשמירתו) [לנשמתו], אלא הולכת ומשוטטת בארץ.
ועל זה אמ'ר שלמה [ע"ה]: ומותר האדם מן הבהמה אין, כלומ'ר אין לו מותר - אלא* החכמה היוצא מאין".

ית'ברך* - בכ"י פריס: השם ב'רוך ה'וא, בכ"י לונדון: ה'קדוש ב'רוך ה'וא.
רמז* - שם ושם: ורומז.
ודמו* - בגליון כ"י וטיקן: נ'ראה ל'י ודמם.
בוראם* - בכ"י פריס: קוניהם.
צדיק היה* - שם: עזב התחתו'נים.
אלא* - שם: כ'י א'ם.

תיקוני-הנוסח ע"פ כ"י פריס 824, כתיבה אשכנזית, מאה ט"ו, דף 112א-ב; לונדון - הספריה הבריטית Add. 26922, כתיבה מזרחית, שנת רצ"ד, דף 202ב.

נדפס מקוטע וחסר בספר "הנפש החכמה", סימן כב.

הסוד מופיע ג"כ בכ"י וטיקן 283, כתיבה ספרדית, מאה י"ד, דף 55ב; ניו-יורק בהמ"ל 1885, כתיבה איטלקית, מאה ט"ו, דף 40ב-41א; וטיקן 196, כתיבה ספרדית, מאה ט"ו, דף 140ב; וינה 149, כתיבה איטלקית, מאה ט"ו, דף 36ב; לונדון - הספריה הבריטית Add. 26922, כתיבה מזרחית, שנת רצ"ד, דף 202ב; ברלין Or. Qu. 942, כתיבה אשכנזית, שנת של"ו, דף 40א (עם שיבושים).

[ויש לבדוק ג"כ בכ"י מוסקבה גינצבורג 14, כתיבה ביזנטית, מאה י"ד, דף 42ב; מוסקבה גינצבורג 132, כתיבה ביזנטית, מאה י"ד- ט"ו, דף 23א; כ"י מילנו - אמברוזיאנה Y 41 Sup, כתיבה איטלקית, מאה ט"ו, בסביבות דף 62; קמברידג' - האוניברסיטה Add. 651, 6, כתיבה איטלקית, מאה ט"ז, דף ?; ירושלים הספה"ל 8=266, כתיבה מזרחית, מאה י"ז-י"ח, דף 54ב].

[שבע]

בהקשר לסוד פ ("סוד הסוכה")
שהעליתי ביום ראשון ותקנתי את נוסחתו ע"פ כ"י מינכן 305,
מה ששיפר מאד את קריאתו.

אך לא שקטה רוחי, כי ניכר היה שהסוד עדיין אינו בר-קריאה,
ובצער כתבתי: ועדיין אנו צריכין למודעי...

ובס"ד מרובה מצאתי את אשר אהבה נפשי בכ"י ניו-יורק בהמ"ל 1887,
וביגיעה וטרחה עצומה זכיתי להוסיף ולתקן את הנוסח עד לאין ערוך!

אולם בראותי כי לא די אשר מ"עומק המושג וקוצר המשיג" קשה על המעיין להשכיל הסוד,
כי אם גם ישתרגו עליו ריבוי ההגהות ושפע התיקונים - עד צואר יבואו ויכשילו כוחו.

לכן שנסתי מתני לבוא ולהגיש את הסוד שנית, מוגה מנופה ומיופה - באותיות גדולות.
כלול בהדרו, למען ירוץ בו כל קוראו, יהי אלקיו עמו, ויעל!

והרי הקישור לפניכם:
https://forum.otzar.org/viewtopic.php?f=7&t=33103&p=371984#p371295

[שבע]

בהקשר לסוד פד ("שבעה צדיקים")

כאמור לעיל,
הרי שהסוד שבידינו - המועתק מכ"י ניו-יורק 1883
נקטם ראשו, נפרצו עליו, לא נודעו מעלותיו, בנה בשמים עליותיו


והנה,
אם נקטם ראש ותחסר הראשית / איך איחל למצוא תקוה ואחרית
כי בחשך שמו וערפל חתולתו / באין לי אף קצה חוט עבור לזהותו

אך
עם כל זה הפליא ה' עמדי חסדו / ומדי חפשי פתאום אראה הודו
חפש מחופש נר מנר יהל אורו / מהמסד עד הטפחות ראש נזרו
הנה זה יצא לפנינו כלול בהדרו / אכלו גפנו ותאנתו ושתו מי בורו


והרי הקישור לפניכם
https://forum.otzar.org/viewtopic.php?f=7&t=33103&p=372101#p371634

[שבע]

פו

המשך אסופת סודות
מכ"י ניו-יורק בהמ"ל 1883, כתיבה ביזנטית, מאה י"ד, בדף 98ב-99א:


פו.
("סוד לא תעלה במעלות")

"סוד לא תעלה במעלות על מזבחי.
דע, [כי] מה שצוה לעשות מעלות המזבח (כמו) [כמין] מדרון, רמז בכאן כי המעלות העליונו'ת כולם דבר אחד, כשלהבת הקשור'ה בגחלת, ואין הפסק והתחלה ניכר בהם, אלא ממקום שנשלם זה מתחיל זה, ואין חיבורם ניכר. ואם היו המעלות* כמעלות הסולם יהיה* חיבור'ם ופירודם ניכר, ויראו כשנים ושלשה ויורו רבוי ויגלה ערותו - חסרונו, כמו: ערות הארץ באתם לראות - בדקא* דארעא.

ויהיה לא תעלה במעלות על מזבחי, כמו: והעולה על רוחכם - שיש הבדל ופירוד בין האילן [לבד] היוצא ממנו, לא תעלה על דעתך כן.

והזהיר לכהן המקריב שצריך לכוין דעתו לקרב* הכחות, שלא יקצץ בנטיעו'ת, פן יגלה* חטאו ויענש, כי החטא דבר ערוה הוא.

ולפי שעל ידו של כהן בקרבנות שהוא מקריב - מתברכי'ן עליונים ותחתונים, הוצרך ה'קדוש ב'רוך ה'וא להזהיר לו כן, ליחד הספירות כולם על המזבח. וכבר ידעת כי כנסת ישראל נקראת מזבח [העולה]*, כמו ארון הברית, והבן".

היו המעלות* - בכ"י: המעלות היו, ותוקן ע"פ כי"ו. | יהיה* - בכ"י: יהיו, ותוקן ע"פ כי"ו. | בדקא* - בכ"י: ברקא, ותוקן ע"פ כי"ו. בכ"י פריס: ומתרגמי'נן : בדקא. | לקרב* - בכי"ו: להקריב. | יגלה* - בכי"ו: תגלה. | העולה* - בכ"י פריס ולונדון נוסף: ויהי[ה] מזבח העולה, כמ'ו ארון הברית.


תיקוני-הנוסח ע"פ כ"י וטיקן 283, כתיבה ספרדית, מאה י"ד, דף 55ב.
נדפס בספר "הנפש החכמה", סימן כב.

וראה בהשמטות לזוהר ח"א, דף רנח, א: "ובג"כ אקרי מזבח העולה, כד"א ארון הברית, ודא כנסת ישראל", עיין שם.


הסוד מופיע ג"כ בכ"י וטיקן 196, כתיבה ספרדית, מאה ט"ו, דף 140ב; פריס 824, כתיבה אשכנזית, מאה ט"ו, דף 112ב; לונדון - הספריה הבריטית Add. 26922, כתיבה מזרחית, שנת רצ"ד, דף 202ב-203א.

[יש לבדוק ג"כ בכ"י מוסקבה גינצבורג 14, כתיבה ביזנטית, מאה י"ד, דף 42ב; מוסקבה גינצבורג 606, כתיבה אשכנזית, שנת קנ"ג, בסביבות דף 29; קמברידג' האוניברסיטה Add. 651, 6, כתיבה איטלקית, מאה ט"ז, בסביבות דף 3; ירושלים הספה"ל 8=266, כתיבה מזרחית, מאה י"ז-י"ח, בסביבות דף 80].

[שבע]

פז-פח

המשך אסופת סודות
מכ"י ניו-יורק בהמ"ל 1883, כתיבה ביזנטית, מאה י"ד, בדף 99א-100א:


פז-פח
("בענין סוכה ולולב")

"בענין סוכה ולולב.

אכתו'ב לך רובי תורתי*, כי הם מצות עליונות רומזות לענין גדול.

דע, כי סוכה הוא רמז לז' ענני כבוד שהיו הולכין עם ישראל במדבר, והם כנגד ז' ספירות עליונות הרמוזות בפסו'ק: לך יי' הגדולה וגו'. וכבר אמרתי לך כי אהרן מדתו מדת הגדולה, ולפי'כך* נקרא כהן גדול, והוא ראש לענני כבוד. ולפיכ'ך א'מרו ר'בותינו ז"ל על מדרש זה הפסו'ק: ויראו כל העדה כי גוע אהרן - אל תקרי ויראו אלא וי[י]ראו, שנתפזרו ענני כבוד שהיו מכסים עליהם כסוכה ונראו, ומיד בא עליהם כנען. וכבר עוררונו בזה ואמרו כי עמלק היה, כתי'ב הכא יושב הנגב, וכתי'ב התם עמלק יושב בארץ הנגב, וכיון שראה שנסתלקו ענני כבוד בא להלחם עליהם, וה'קדוש ב'רוך ה'וא לא עזבם בידו. ועם כל זה מה כתי'ב: וישב ממנו שבי - שלקח עבדים מישראל, לפי שיצאו ונתפשטו מאותה הסוכה, כלל הז'. [בכ"י וינה: ואמרו ר'בותינו ז"ל כי לא לקחו כי אם שפחה אחת, רצונם בשפחה היא <כנסת> יש'ראל הכל (?), כמו שאמ'רו שפחה ראתה על הים. להודיע לך שכל היוצא מסוכה של מטה יצא גם משל מעלה ומיד בא עליו גלות, כאמרם* שפחה אחת]. וע'ל כ'ן צונו ית' בתורתו הקדוש'ה: בסוכות תשבו שבעת ימים - שבעת ימים ודאי, האזרח בישראל ישבו בסוכות.

(ואתה) [ועתה] הבן מאד הענין [הגדול] הזה, כי לא דבר רק הוא מכם, ואם הוא רק – מכם*. דע, כי לא לחנם צונו ית' על כך אלא [כדי] לכסותינו* באברת רחמיו, וה'קדוש ב'רוך ה'וא באהבתו הגדולה על ישראל ציום* במצותיו להיותם כעין* דוגמ'א של מעלה, ואמ'ר להם: בסכות תשבו ז' ימים, וכבר רמזתי לך מה[ו]* ז' ימים - שהם* ספירות עליונות הנקראים ימים, וסוד זה יהיה* רמוז לך בפסו'ק: ימים על ימי מלך תוסיף, וכבר ידעת מה הוא* מלך שצריך תוספת ואין לו מעצמו אלא מה שנ[י]תן לו מלמעלה על יד מוסף מאותם ימים עליונים. ומה הוא* מוסף, מוסף שבת שמוס[י]ף בר'אש ח'דש, וזו היא כנס'ת ישראל, ועליה נאמ'ר: אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים, כשהם במשכנות מבטחים בסוכה החופה עליהם.

ודע, כי אלו הדפנות ד' והסכך והקרקע - כנגד ו' קצות העולם*, והם ששת ימי בראשית, תפארת – מזרח, מלכו'ת – מערב, חסד – דרום, גבורה – צפון, נקודה אמצעית - [ציון], נצח והוד – כנגד מעלה ומטה. ויש שהיו אומרי'ם, כי ת'פארת' מעלה, ומלכות מטה, לפי שהוא* ארץ*.

וכשהאדם יושב בסוכה – שבעה צדיקים יסודי עולם הם אושפיזיו שאחזו לחלקם השבעה ימים, והם: אברהם, יצחק, ויעקב, יוסף, משה, אהרן, ודוד. וכשהוא אוכל צריך להזמינם לסעודתו, ועליהם הוא אומ'ר: בסוכות תשבו שבעת ימים. וצריך לתת חלקם לעניים ולשמחם, כדכתי'ב ושמחת בחגך* אתה ובנך ובתך [וגו']. וכשהוא עושה כן, כל הצדיקים מניחין ידיהם על ראשו ומברכין אותו, וה'קדוש ב'רוך ה'וא קורא עליו: ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר.


ובענין הלולב – ד' מינים רומזים הם לז' ספירו'ת שאמרתי לך:

פרי עץ הדר - [כנגד* כנסת ישראל. כפות תמרים - כנגד צדיק חי העולמים. ולפי'כך אמ'ר: פרי עץ הדר] כפות תמרים, ולא [אמ'ר] וכפו'ת תמרי'ם, כדי לסומכם ולא להפרידם. וענף עץ עבות – [כנגד] חסד גבורה ת'פארת', ג' הדסים*. וערבי נחל שנים – כנגד שני ל[י]מודי יי', שהם נצח והוד. וכשישראל נוטלי'ן אותם למטה משפיעים ברכה לכל* הספירות, ומיחדים שמו של ה'קדוש ב'רוך ה'וא באגודה אחת, ושמחים לפניו שהוציאם משעבוד של יצר הרע בי'ום ה'כפורים.

וכבר אמ'רו במדר'שו של ר' נחוניא בן הקנה: מה* לולב, לו לב, וסימניך: לב השמים. ואמרו במדרש: לולב זה ה'קדוש ב'רוך ה'וא, דכתי'ב צדיק כתמר יפרח. הדס זה ה'קדוש ב'רוך ה'וא, שנ'אמר והוא עומד בין ההדסים. ערבה זה ה'קדוש ב'רוך ה'וא, שנ'אמר סולו לרוכב בערבות ביה שמו. אתרוג זה ה'קדוש ב'רוך ה'וא, דכתי'ב הוד והדר לפניו, וכתי'ב הוד והדר לבשת. וכל זה לפי שהד' מינים* הללו הם רמז למעלות עליונות, ואם הם ד' – הם ז', כי ג' הדסים ושתי ערבות יש בו, ועליהם הוא אומ'ר: חצבה עמודיה שבעה.

ומה שאנו אומרי'ם ברכה על הלולב, כבר א'מרו ר'בותינו ז"ל לנו* דברי'ם פנימיים עליונים ומתוקים מדבש ונופת צופים, באמרם: הואיל ומינו גבוה מכולם, ובודאי עוררנו* לענין (עולם) [נעלם] ארמיזנו* אותו לך. כבר ידעת מה שא'מרו ר'בותינו ז"ל: על ז' עמודי'ם העולם עומד, כדכתי'ב חצבה עמודיה שבעה. ואמרו במקום אחר: על עמוד אחד העולם עומד, ומה שמו, צדיק שמו*, שנ'אמר וצדיק יסוד עולם. וכל הז' כלולים בו, לפי* שהלולב רמז לזה הכולל הכל - אנו מברכי'ן עליו.

ואם תבין זה, תבין למה לולב בימין ואתרוג בשמאל – זה כנגד זה, <זה> במקום* שרומז מדת יום, וזו למקום שרומזת למדת לילה. ומינו גבוה – כן הוא ודאי למעלה למעלה, כי שבת הוא בסוד הימים, ועץ החיים, ונותן חיים ומזון לארץ העליונה הנקראת ארץ [ה]חיים על שמו*, שנוטלת (ידים) [חיים] ממנו ומשפעת לעולם כולו. ועל זה א'מר (ר'בותינו ז"ל) דוד ע"ה: ליי' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה, (וזאת) [וזו] היא ארץ החיים, ומלואה - הם <נ>שמות* הצדיקים הנקראים מלואה, והם הזוכי'ם לרשת* ירושלם של מעלה והראויין להכנס* לה*, כי היא פתח היכל לפני יי'*, ועליה הכתו'ב אומ'ר: זה השער ליי' צדיקים יבאו [בו] - צדיקים ודאי, לפי שצדיק נכנס בה* וצדיק יוצא ממנה, והדבר נעלם לא ניתן לבאר יותר. ובמה שרמזתי תבין ענין מה שאמ'רו בענין יוסף הצדיק ובנימן הצדיק – זה למעלה וזה למטה. ועליהם הוא אומ'ר: וצדיקים* ירשו ארץ.

ה'קדוש ב'רוך ה'וא למען שמו הגיבור והנורא*, יזכנו לחזות בנועמו ולבקר בהיכלו*, ויקיים בנו מקרא שכתו'ב: אחת שאלתי מאת יי' אותה אבקש שבתי בבית יי' לאורך ימים".


תורתי* - בכ"י וטיקן: תורתינו. | ולפי'כך* - בכ"י: ולפי, ותוקן ע"פ כי"ו. | כאמרם* - בכ"י (וינה): באמרם. | מכם* - שם: ממך הוא. בכ"י פריס: כי לא דבר רק הוא ממך, ואם רק הוא - ממך הוא. | לכסותינו* - בכי"ו (בטעות): לנסות עלינו. ובכי"פ (לנכון): לכסות עלינו. | ציום* - שם ובכי"פ: ציינם. | להיותם כעין* - שם ובכי"פ: להיות מעין. | מה[ו]* - בכ"י וינה: מה הם. | שהם* - בכ"י וטיקן: הם ו'. | יהיה* - שם: הוא. | מה הוא* - שם: מהו. | ומה הוא* - שם: ומהו. [בכ"י פריס: ואין לו מעצמו אלא מה שנתן לו על יד מוסיף מאותם ימי'ם עליוני'ם, ומהו מוסיף - מוסף שבת ורא'ש חדש שמוסיף]. | ו' קצות העולם* - שם: שש קצוות עולם. | שהוא* - שם ובכ"י וינה פריס: שהיא. | ארץ* - בכ"י וינה פריס נוסף: החיים. | בחגך* - בכ"י: בחגיך. | כנגד* - הוספתי ע"פ כי"פ. | הדסים* - בכ"י: הדסין, ושונה ע"פ כי"ו. | לכל* - בכי"ו: בכל. ובכי"פ: מלמעלה בכל. | מה* - בכי"פ: מהו. | שהד' מינים* - בכי"ו: שהארבעה המינים. | א'מרו ר'בותינו ז"ל לנו* - שם: רמזו לנו רבותינו ז"ל. | עוררנו* - בכי"פ: עוררונו. | ארמיזנו* - בכי"ו: ארמוז. | צדיק שמו* - בכ"י: שמו צדיק, ותוקן ע"פ כי"ו. | לפי* - בכ"י וינה: ולפי. | זה כנגד זה, <זה> במקום* - שם: זה כנגד מקום. [גם כי"ו וכי"פ גורסים: מקום]. | שמו* - בכי"פ: ליתא. ובכ"י וינה: שם שנוטלת החיים. | <נ>שמות* - תקנתי מסברא, שוב מצאתי כן בכי"פ. [ובכ"י וינה: הנשמות]. | לרשת* - בכי"ו: לקראת. | להכנס* - שם: ליכנס. | לה* - בכי"פ: בה. | יי'* - שם: ליתא. ובכ"י וינה: לפנים. | בה* - שם ובכ"י וינה פריס: לה. | וצדיקים* - שם נוסף: הם. | הגיבור והנורא* - שם: הגדול. | ולבקר בהיכלו* - בכ"י וינה: ולבית הבחי'רה.


תיקוני-הנוסח ע"פ כ"י וטיקן 283 (=כי"ו) כתיבה ספרדית, מאה י"ד, דף 55ב-56ב.
למעט <תיקונים אלה> - שהוספתי מסברא.

נדפס בספר "הנפש החכמה", אמצע סימן יז, ד"ה עוד עניין אחר ארמוז על סוד סוכה; ולהלן שם, סוף הסימן, בד"ה עוד עניין אחר על סוד לולב.


נושאים רבים כאן מבוארים בספר הזוהר בארוכה,
ואציין מעט מראי-מקומות:

אהרן - בפ' אמור, דף קב, ב - קג, א (ושם: "ואהרן רישא לכל שבעה עננין הוא", וראה שם עוד בארוכה).
אושפיזין - שם, דף קג, ב - קד, א.
ליי' הארץ ומלואה - בפ' נח, דף סז, א (ושם: "אלין נשמתהון דצדיקיא"); תזריע, מה, ב ("אלין נשמתין דצדיקייא").
צדיקים יבואו בו - בפ' בשלח, דף נא, א.
בנימין הצדיק - בפ' ויצא, דף קנג, ב. [וראה בהשמטות לח"א, דף רנט, א].
צדיקים ירשו ארץ - בפ' ויצא שם; ויחי, דף רמה, ב.


הסודות מופיעים ג"כ בכ"י פריס 824, כתיבה אשכנזית, מאה ט"ו, דף 112ב-114א; וינה 149, כתיבה איטלקית, מאה ט"ו, דף 36ב-38א.
[בכ"י ניו-יורק בהמ"ל 1885, כתיבה איטלקית, מאה ט"ו, דף 41א-ב - מופיע רק סוד פז].

[יש לבדוק ג"כ בכ"י מוסקבה גינצבורג 14, כתיבה ביזנטית, מאה י"ד, בסביבות דף 42; מוסקבה גינצבורג 132, כתיבה ביזנטית, מאה י"ד-ט"ו, בסביבות דף 23; מוסקבה גינצבורג 606, כתיבה אשכנזית, שנת קנ"ג, בסביבות דף 29].

[שבע]

פט

המשך אסופת סודות
מכ"י ניו-יורק בהמ"ל 1883, כתיבה ביזנטית, מאה י"ד, בדף 100א-101א:


פט
("סוד תפלין")

"סוד תפלין - ארמוז לך עניינים, כי הם דברים עליונים, נכונים למבין וישרים* למוצאי דעת.

כבר ידעת מה שאמרו ז"ל: מנין שה'קדוש ב'רוך ה'וא מניח תפלין, שנ'אמר נשבע יי' בימינו ובזרוע עוזו, ימינו - זו תורה, דכתי'ב מימינו אש דת למו. זרוע עוזו - אלו תפלין, שנ'אמר יי' עוז לעמו יתן יי' יברך א'ת ע'מו ב'שלום. וציונו בתורתו הקדושה והלכת בדרכיו ולתת אלו הטוטפות בין עינינו במקום מעין שכלינו בגובה ראשנו. ואלו הטוטפות הם מלשון טוטפת* שאמ'רו במסכ'ת שבת, והוא תכשיט* של זהב.

ודע, כי ד' פרשיות אלו - כסדרן בתורה כך סדרן בתפלין, וסדר כך הוא: קדש לי - כנגד חכמ'ה עליונה, ולא* ידע אנוש ערכה. והיה כי יביאך - כנגד ב'ינה' הנקראת יובל, כי חמשים שערים שלה פתח ה'קדוש ב'רוך ה'וא לשמוע אנקת אסיר, היינו ישראל, ולקבלם בתשובה ולהוציאם ממצרים. ולרמוז לך זה הסוד הוזכר בתורה הקדושה חמשים פעמים יציאת מצרים. שמע ישראל - כנגד חסד, לפיכ'ך כתי'ב [בה] ואהבת, לפי שאברהם אוהבי אחז החסד*, ואתה תשמור דרכו. והיה אם שמוע - כנגד גבורה, לפי[כך] כשישראל עושי'ם רצונו גשמים יורדים בגבורה, ואם חס ושלום אינם הולכים בדרך טובה, מה כתי'ב וחרה אף יי' בכם ועצר את השמים. ושמרתם* לזה דברי, דכתי'ב ושמתם* את דברי אלה.

וכבר אמרו במדרש, כי תפלת* ראש - כנגד תפלה למשה איש האלהים, ותפלה של יד - כנגד תפלה לעני כי יעטוף. וכבר ידעת עניינו של משה למה נקרא איש האלהים ונסתלק למעלת הת'פארת'. ואל תתמה למה שאמ'רתי* כי נצח ישראל מדתו, כי כל[ו]ל הוא משניהם. וכן אהרן - אע"פ שאמרתי שמדתו הוד, והוא כהן גדול אחז במדת החסד, כי כלול הוא בשניהם. ולפי זה היה נראה כי נצח ענף הגבורה, והוד ענף אחרת מן החסד, אלא שיש לנו ראיות ברורות* נעלמות בפסו'ק מוליך לימין משה זרוע תפארתו, כי נצח לימין והוד לשמאל, וכן הוא לכלול (ל)שמאל בימין וימין בשמאל.


ונחזור לענין התפלין, על מה שא'מרו ר'בותינו ז"ל נכרכות* בשערן, ונתפרות בגידין - ה'לכה ל'משה מ'סיני. ו[צריך] שיהיו מן המותר בפיך, ומצוה מן המובחר מן הבהמות הקרבות* על גבי המזבח, לקרב ולקשר דברים עליונים יש לנו לקשרן ולכרכן*, כי כן ה'לכה ל'משה מ'סיני, כדי שלא יקרב אל הקדש ערל וטמא [ו]מי שאינו ראוי ולא יפסיק בין ישראל לאביהם שבשמים. והם מקבלים תחלה [מן] הברכה העליונה בראשם שהוא יס[ו]דם האבות* למעלה.

ומה שאמ'רו שיניח האדם של יד תחלה ואח'ר כ'ך של ראש, לפי כי כשנכנס אדם בשערי העזרה, בתחלה פוגע במזבח העולה, ואח'ר כ'ך [נכנס] להיכל לפני, וכן בדין, כי כבר רמזתי לך - בתחלה*: פתחו לי [שערי] צדק, ואח'ר כ'ך: אבוא בם אודה יה, וכבר ידעת כי י"ה הוא ראשית חכמה למעלה ראש לכל. והתפלה של יד רומזת ליד כהה*, מלכות בית דוד. ותפלה של ראש רומזת למעלה ראש לכל*. עת'ה שים לבך למבוא המקדש בכל מוצאיו ומובאיו וכל חוקותיו ולכל צורותיו, כי הכל לפניך כשולחן ערוך.

ועל כן שח בנתים עבירה היא בידו, לפי שאין להפריד בין תפלה למשה לתפלה לעני, כדי שיטול העני משאת טובה כפולה מלמעלה. וברכתן* להניח תפלין, ועל מצות תפלין, על ממש. וכבר נחלקו גדולי עולם* אם צריך לברכם שתיהם אם לא שח, ונהגו העולם לברך אפי' לא שח.

ומה שאנו חולצין של ראש מקודם, רומז לנו סוד אחד יפה, כי בתפלין יש בהם שדי - שי"ן בראש, והקשר שלו דל"ת, ובשל יד יו"ד. ואם היה מוציא של יד מקודם היה נחסר היו"ד והיה נשאר שד. לזה כיונו חכמינו חולץ של ראש. נאם המקבל א'ב'ד'ב קבלתי אותו משם רבינו חיים / ה'קדוש ב'רוך ה'וא למען שמו ידריכנו בדרך חיים.

וה'קדוש ב'רוך ה'וא למען שמו ידריכנו בדרך טובה, אמן".


וישרים* - בכ"י וטיקן: וידועים. | טוטפת* - בכ"י: טוטפות, ותוקן ע"פ כי"ו. | והוא תכשיט* - בכ"י: והיא תכסיס, ותוקן ע"פ כי"ו. | ולא* - בכי"ו: לא. | החסד* - בכי"ו: בחסד. | ושמרתם* - שם: ושם תם. [וצ"ל: ושמתם]. | ושמתם* - בכ"י: ושמרתם, ותוקן ע"פ כי"ו. | תפלת* - בכי"ו: תפלה של ראש היא.. של יד היא. | למה שאמ'רתי* - בכי"ו: על מה שאמרנו. | ראיות ברורות* - בכ"י: ראיתה בדורות, ותוקן ע"פ כי"ו. | נכרכות* - בכ"י: בברכות, ותוקן ע"פ כי"ו. | מן הבהמות הקרבות* - בכ"י: בבהמות הקרבנו'ת, ותוקן ע"פ כי"ו. | ולכרכן* - בכ"י: ולברך, ותוקן ע"פ כי"ו. | שהוא יס[ו]דם האבות* - בכי"ו: שהיא יסודם אבות. | בתחלה* - בכ"י: בתחלת, ותוקן ע"פ כי"ו. | כהה* - בכ"י: כחה, ותוקן ע"פ כי"ו. | ותפלה של ראש רומזת למעלה ראש לכל* - בכי"ו: ותפלה של ראש ולמעלה ראש. | וברכתן* - בכ"י: וברכיהן, ותוקן ע"פ כי"ו. | עולם* - בכי"ו: העולם.


תיקוני-הנוסח ע"פ כ"י וטיקן 283 (=כי"ו) כתיבה ספרדית, מאה י"ד, דף 56ב-57א (ושם הכותרת: ענין תפלין).

ד"ה ומה שאנו חולצין - הוא כנראה תוספת, ואיננו בכי"ו.
כך שהמלים "נאם המקבל א'ב'ד'ב קבלתי אותו משם רבינו חיים" סובבות רק על פיסקא זו בלבד!

הסוד נדפס בספר "הנפש החכמה", סימן ט.
וראה בספר "שושן סודות", סימן נ.


ענין 'תפלה למשה' (תש"ר) ו'תפלה לעני' (תש"י) - ראה זוהר פ' וישלח, דף קסח, ב.

וראה ב'השמטות' לזוהר ח"א, דף רנו, ב: "אע"ג דאחיד אהרן בהוד - בחסד נמי אחיד. ומשה אע"ג דאחיד בנצח - בת'פארת' נמי אחיד, לאחזאה דכלא חד", עיי"ש עוד.


מחבר ספר "הקנה" ערך את הסוד דנן בדרכו הוא, וצירף אותו לחיבורו על המצוות -
ראה 'ספר הקנה - על המצות' (קראקא תרנ"ד), דף כט, א: "סוד מצות תפילין וכוונותיהם".

מצ"ב קטעים מהספר לדוגמא
(הר"ת אל"ר - שגורים מאד בספר הזה, ומשמעם: אמר לי רבי):

[שבע]

צ

המשך אסופת סודות
מכ"י ניו-יורק בהמ"ל 1883, כתיבה ביזנטית, מאה י"ד, בדף 101א:


צ
("נעשה ונשמע")

"וטעם למה הקדימו* ישראל נעשה לנשמע - כבר ידעת שהשמיעה קרובה למעלת* הנשמה יותר מן הידים, ועל כן אמרו נעשה, והמעשה* הגופני יביאנו לידי שמיעת* הרוחני. או: נעשה מה שציונו, ונשמע עוד מה שיצונו. ונעשה ונשמע, רמז לשתי מדות, פעמים מקדים זה, ופעמים מקדים זה. כמו: הוא משה ואהרן, [הוא] אהרן ומשה".


למה הקדימו* - בכ"י וטיקן: מה שהקדימו. | למעלת* - בכ"י: למעלה, ותוקן ע"פ כי"ו. | והמעשה* - בכי"ו (בטעות?): והשמיעה. | שמיעת* - שם: שמיעה.


תיקון הנוסח וההוספה ע"פ כ"י וטיקן 283, כתיבה ספרדית, מאה י"ד, דף 57א.

[שבע]

צא

המשך אסופת סודות
מכ"י ניו-יורק בהמ"ל 1883, כתיבה ביזנטית, מאה י"ד, בדף 101א:


צא.
("משה נתלבש בענן")

"וטעם ויבא משה בתוך הענן - שמעתי שנתלבש בלבוש העליונים, ונתבטלו ההרגשו'ת, והענן ההוא* העמיד ארבעה יסודותיו [על נכון] משקל במשקל, כי הם המטים עקלקלותם והגורמים החולי ומונעים הדעת והכח בשעת נטייתם לאחד מן הצדדים. ומשה ע'ליו ה'שלום [בעלייתו למרום] נתלבש בענן, ואותו הענן העמידו על מכונו. ומה שאמר הענן סתם, כבר רמזתי [לך] הענין* בסוד ז' עננים ההולכים עם ישראל".


והענן ההוא* - בכ"י וטיקן: ואותו ענן. | הענין* - שם: ענין הענן.


ההוספות ע"פ כ"י וטיקן 283, כתיבה ספרדית, מאה י"ד, דף 57א.

[שבע]

צב-צג

המשך אסופת סודות
מכ"י ניו-יורק בהמ"ל 1883, כתיבה ביזנטית, מאה י"ד, בדף 101א-102ב:


צב-צג
("סוד שבת וענין ספר הברית" / "שלש סעודות")

"(וסוד שבת) וענין ספר הברית שקרא באזני העם הוא תחלה, והלא עדי[י]ן לא ניתנה תורה, ומה הוא* ספר הברית. בכאן ארמוז לך ענין שבת על נכון.

דע, כי בשעה שמכרו השבטים את יוסף - נגזר עליהם גלות, מדה כנגד מדה, הם דחו צדיק מארץ החיים במכרם למטה צדיק, וה'קדוש ב'רוך ה'וא מכרם ביד גוים וימשלו בהם שונאיהם.
ובשעה שיצאו ממצרים עדי[י]ן לא נמרק יפה אותו העון*, אלא שזכר ה'קדוש ב'רוך ה'וא בריתו את אברהם יצחק ויעקב, והוציאם משם* ביד רמה.
ומשה ע'ליו ה'שלום בראותו כל ישראל עסוקים בביזת מצרים, ואחד* [מהם] לא נתן לבו להוציא צדיק מארץ טמאה, הוא נתן לבו עליו, ועליו נא'מר בקבלה: חכם לב יקח מצות, והוציאו עמו משם. [כי היה יודע הסוד, כי אינם ראויין לצאת משם] - אם לא יוציאו [ה]צדיק בתחלה שמכרוהו* והיה שם בארץ טמאה, שנ'אמר: ויקח משה את עצמות יוסף עמו, והדר: ויסעו מסוכות.
כשבאו לים, ראה הים [ארונו של יוסף ונס מפניו, כמו שא'מרו ז"ל: הים ראה] וינ[ו]ס, מה ראה, ראה ארונו של יוסף, [דכתי'ב וינס ויצא החוצה.
ואמרו ז"ל: ארון יוסף] וארון שכינה זה עם זה* היו הולכין* במדבר, והיו עוברין ובאין* אומרים: מה טיבן* של שני ארונות הללו, [ו]אומ'רים להם: קיים זה מה שכתו'ב בזה.

כשבאו למרה עמדה מדת הדין לפני ה'קדוש ב'רוך ה'וא ואמר'ה לפניו: ר'בונו ש'ל עולם, [ו]היאך יצאו ישראל מן הגלות, והלא כבר כתבת בתורתך כי שבע על חטאתם יש להם לסבול על (קבר) [הברית] הקדוש הזה שחללוהו ודחוהו לארץ טמאה.
אמ'ר לה(ם) ה'קדוש ב'רוך ה'וא: מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, והיא תכפר עליהם אם ישמרו אותה. כי כבר רמזתי לך כי שבת הוא צדיק. ואם ישמרו אותה הרי אני* מוחל להם [על] אותו עון, מדה כנגד מדה, [הם חללו שבת במכרם צדיק למטה, ישמרו שבת].
ועל כן אמרה תורה בדברות אחרונות: שמור את [יום] השבת לקדשו כאשר צוך יי' אלהיך. וא'מרו ז"ל: כאשר צוך במרה, ואמרי'נן נמי: שבת ודינין* במרה אפקוד.

וארמוז לך ענין גדול למה נתנה תורה טעם שמירת שבת בדברו'ת הראשונות: כי ששת ימים עשה יי' את השמים ואת הארץ, ובדברות אחרונות אמרה תורה: כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך יי' אלהיך משם [לעשות את יום השבת] - אלא כדי לרמוז (לך) [לנו] כי לכפר אותו עון הגורם לנו להיות עבדים במצרים על אותו צדיק שמכר[נ]ו לעבד, לשם נתן לנו* שבת.
ועל שלא שמרנוהו כראוי גלינו מארצינו, וכבר רמז לנו ירמיה הנביא ע"ה באומרו: השמרו בנפשותיכם ואל תשאו משא ביום השבת והבאתם בשערי ירושלם. אמ'ר להם: השמרו [ב]נפשותיכם שלא תשאו עליכם המשא ההוא* בגלות - על שלא שמרתם (אותה) [אותו יום] השבת <שמדורו> ושעשועו* אינו אלא בשערי ירושלם, כי כבר ידעת כי הצדיק יכנס* בשערי ירושלם של מעלה, ולא אחר, דכתי'ב זה השער ליי' צדיקים יבאו בו.
ואמ'ר להם: ואם לא תשמעו [א]לי לקדש את יום השבת ולבלתי הביא משא בשערי ירושלם ביום השבת והצתי אש בשעריה ואכלה ארמנות ירושלם. ועל עון זה גלו שבעים שנה, ורמזם ענין גדול.

ועל זה א'מרו ר'בותינו ז"ל: אותו היום שחרב ב'ית ה'מקדש* בראשונה ובשנייה <מוצאי> שבת היתה, ומוצאי שביעית היתה, ומשמרתו של י<ה>ויריב* היתה, והלוים היו עומדים על דוכנם ו[היו] אומ'רים שירה, ומה שירה היו אומרי'ם: יגודו על נפש צדיק ודם נקי ירשיעו, ויהי יי' לי למשגב ואלהי לצור מחסי וישב* עליה'ם את אונם וברעתם יצמיתם (יצמיתם יי' אלהינו), ולא הספיקו לומ'ר: יצמיתם יי' אלהינו, עד שבאו גוים וכבשום.

ודע כי בזאת* הבריית'א רמזה* לנו סוד נעלם, לא ניתן לידרש אלא ליחידים שאימת בוראם עליהם ובושים ונכלמים מעונותיהם וחרדים לדבר חכמה.
ובתחלה אקשה לך על זו* הברי[י]ת'א - למה אמרו: מוצאי שבת היה, היה להם לומ'ר: אחד בשבת היה. ועוד מה* נפק'א לן מיניה* אם היה משמרתו של י[ה]ויריב [או של אחר]. ועוד מה ענין שירה של רביעי(ת) בשבת בא'חד בשבת, וא'ף ע'ל פ'י שזאת* הקושיא תירצוה בגמ' באמרם: (עליה) [אליא] בעלמ'א הוא דנפל להו בפומייהו, עם כל זה שני הקושיות הראשונות חזקות.

והנני פותח לך שערי צדק כדי שתדע ותשכיל ענין שבת כמה הוא מתנה טובה. כבר רמזתי לך כי בימים העליונים שבת הוא כל, והוא צדיק - מדת[ו של] יוסף. ונ[י]תנה לישראל לכפר אותו עון של מכירת הצדיק* לארץ טמאה. ואמ'ר להם ה'קדוש ב'רוך ה'וא: כל זמן שאתם שומרים אותו - אין אומה ולשון שולטת בכם, לפי שאתם אוחזים* בעץ החיים. וכשגרם העון ולא שמרוהו, כמו שאמ'ר להם הנביא, מיד חרב הבית ועמדה בח[ו]רב[נ]ה ע' שנה, ורצתה הארץ את שבתותיה. ורמזו לנו רבו'תינו* באמרם: מוצאי שבת הי[ת]ה - שיצאו מכלל שבת, שלא שמרוהו כראוי. ומוצאי שביעית היתה, שיצאו ולא שמרו(הו כראוי) שנת (ה)שמטה הנקראת שביעית, והיא הנקראת כנסת ישראל, דכתי'ב: מקץ שבע שנים תעשה שמטה. ומשמרתו של י[ה]ויריב היתה, [בסוד] מה שנאמ'ר: עוד אריב אתכם נאם יי' ואת בני בניכם אריב, כש[י]היו אוחזים במעשיכם. ועל כן היו אומרי'ם זו השיר[ה]: יגודו על נפש צדיק ודם נקי ירשיעו, להודיע כי זה העון גורם להם הגלות. וכשנשוב מן הגלות - אותו צדיק ישוב עמנו, דכתי'ב: ובאו האובדי'ם בארץ אשור - זה צדיק וכנסת ישראל. צדיק, דכתי'ב: הצדיק אבד. כנסת ישראל, דכתי'ב: על מה אבדה הארץ. ולעתיד לבא שבים.
ועל זה א'מר ר' לוי: אלמלי* היו ישראל שומרים* שבת אחת* - מיד היו נגאלים, שנ'אמר: היום אם בקולו תשמעו, וכתי'ב: אכלוהו היום כי שבת היום ליי'.

ועל זה קורא אותו ספר הברית, [ברית] ודאי, [ושבת] גם כן נקרא(ת) ברית, דכתי'ב: לעשות את (יום) השבת לדורותם ברית עולם.
ודי במה שעוררתיך בסוד שבת.

ושלש סעודות רומזים לענין גדול לא ניתנו ליכתב אלא למסור אותו בעל פה".


ומה הוא* - בכ"י וטיקן: ומהו. | העון* - שם: עון. | משם* - שם: משה. | ואחד* - בכ"י: ואחר, ותוקן ע"פ כי"ו. | שמכרוהו* - בכי"ו: שמכרו. | זה עם זה* - שם: זה וזה. | הולכין* - שם: מהלכין. | עוברין ובאין* - שם: עוברים ושבים. | טיבן* - שם: טובם. | הרי אני* - שם: הריני. | שבת ודינין* - שם: אשבת ואדיני. | לנו* - שם: לו. | המשא ההוא* - שם: אותו משא. | <שמדורו> - בכי"ו: שמ' דינו, ותקנתי ע"פ הלשון בזוהר-חדש פ' וישב המצוטט להלן: "מדוריה ושעשועיה". | ושעשועו* - בכ"י: ושעשעו', ותוקן ע"פ כי"ו. | יכנס* - שם: נבנה. | ב'ית ה'מקדש* - שם: הבית. | י<ה>ויריב* - שם: יהוירים. | מחסי וישב* - בכ"י: מחסה וישפט, ותוקן (וכ"ה לנכון בכי"ו). | בזאת* - בכי"ו: בזו. | רמזה* - שם: רמזו. | זו* - שם: זאת. | מה* - שם: מאי. | מיניה* - שם: מינה. | שזאת* - שם: שזו. | הצדיק* - בכ"י: הצדיקי'ם, ותוקן ע"פ כי"ו. | אוחזים* - בכי"ו: אחוזים. | רבו'תינו* - שם: חכמים. | אלמלי* - שם: אלמלא. | שומרים* - שם: משמרים. | אחת* - שם: אחד. |


ההוספות ותיקוני-הנוסח ע"פ כ"י וטיקן 283, כתיבה ספרדית, מאה י"ד, דף 57א-58א.
למעט <תיקונים אלו> שתקנתי ע"פ ההמשך.

הסוד נדפס בספר "הנפש החכמה", באמצע סימן יב.

[שבע]

בהקשר לסוד צב ("סוד שבת")

מעט מראי-מקומות ומקבילות:

לכלל הענין - ראה בזוהר חדש פ' וישב בארוכה,
והא לך ראשי פרקים (המקבילים לסוד דנן): "וכד גרמו חובין ודחו לההוא כל דאיקרי צדיק מאתריה, כדכתיב: על מכרם בכסף צדיק... אמר לון קב"ה: אתון חללתון להאי שבת... יתבו במצרים כ"ב שנין לכל שבטא מאינון עשר שבטין דזבינו ליה (עיין שם; וראה הערה להלן)... כיון דמטו למרה קמת מדת דינא קמי קב"ה... והא כתיב באורייתא... דעל חד שבעה על חוביהון... אמר קב"ה: אית לי מתנה טובה ושבת שמה... וכדאי היא לכפרא על ההוא חובא... ומנא לן דבמרה אתפקדו... כאשר צוך במרה... אי אתון נטרין להאי שביעאה... כד גרמו חובין והאי שבת לא אתנטיר כדקא חזי, כדאשכחן דאזהר לון נביאה עילאה, הה"ד... השמרו בנפשותיכם ואל תשאו משא... דההוא חובא דשבת עלייכו... דההוא שבת עילאה דחבתון לקבליה - מדוריה ושעשועיה לאו איהו אלא בשערי ירושלם עילאה... ואי אתון לא תשמעון לקדש ליה ותעבדון ליה חול - מה כתיב והצתי אש בשעריה ואכלה ארמנות ירושלים... שבעין שנין לבר מארעא קדישא עשרה לכל יומא... והא אתערו חברייא דכד חריב מקדשא מוצאי שבת היתה ומוצאי שביעית... ומוצאי שבת חכמתא סגיאה קא רמז דנפקו משבת דהוה רפואה למכתהון. ומוצאי שביעית דחבו לגבי כנסת ישראל... ומשמרתו של יהויריב כד"א עוד אריב אתכם... ואת בני בניכם אריב. וזמין קב"ה לאפקא לון מגלותא..."
[הערה: בקופת הרוכלין לר' יוסף אנג'לט - (כ"י אוקספורד Opp. 228, דף 149א): "ואע"ג דלא הוה ראובן תמן - כל עלמ'א בתר רובא איתדן"].

וראה כל זה בלבנת הספיר להנ"ל - פ' וישב (ירושלים תרע"ג, דף נו, ב - נז, ב). [ושם הנוסח (כבסוד דנן): "והא אתערו אלמלא נטרין ישראל שבת אחד... מיד היו נגאלין, הה"ד היום אם בקולו תשמעו, וכתי'ב אכלוהו היום"].

ובאריכות נפלאה בקופת הרוכלין (כי"א, דף 149א-155א). ושם (דף 150א): "ומנ'א ל'ן דבמרה איתפקדו... ת'א ח'זי מה כתי'ב וזכרת כי עבד היית במצרים, אזהר לון קב"ה דידכרון דעל חובא דא איזדבנון לעבדין במצרים, על חובה דצדיק דזבינו ליה, והא קיימ'א לכפרה, הה"ד על כן צוך יי' אלהיך לעשות את יום השבת, מאי לעשות - להרויח, כ'מה ד'את א'מר: עשה לי את החיל הזה. ד'בר א'חר: לעשות - לתקנא מה דאיתעקם בקדמיתא".

[בלבנת הספיר, דף נח, א (על דברי הזוהר בפ' ואתחנן, דף רסו, ב: "ובאו האובדים [בארץ אשור] - צדיק וכנסת ישראל", ומובאים ג"כ בסוד דנן) - "ותימה לי היכי משמע בארץ אשור, אלא הא אתערו (- לקח טוב פ' לך לך): מן הארץ ההיא יצא אשור - דא אברהם, שהיה מאושר במעשיו, ומתמן אתי צדיק מסטרא דחסד לאברהם דאנהיר מסטרא דימינא... ואוף היא תתנהיר מתמן, והוכן בחסד כסא... ד"א וזה העיקר: יובלא שכינתא עילאה... איקרי ברזא דחכמתא ארץ אשור, אתרא דכולא מאשרין ליה, ברזא דאוקמוה באשרי כי אשרוני בנות"].

וראה עוד בזוהר חדש, פ' בשלח: "כד פקיד לון קב"ה לישראל במרה על שבתא, בגין דאתיא מדת דינא לקטרגא על ההוא חובה דצדיק דזבינו ליה דאיהו לקביל יומא דשבתא ואינון אפיקו ליה לחול, אמר קב"ה הא אית לון רפואה לההוא חובה אי אינון נטרין ליומא דשבתא דאיהו לקביל צדיק חי העולמים... עיין שם.

וראה עוד שם, פ' כי תשא [= בתוספות לזוהר ח"ב, דף רעו, א]: "תא חזי כתיב בדברות במשנה תורה וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים... על כן צוך יי' אלהיך לעשות את יום השבת. הכא אוליף לן אורייתא רזא עילאה, דהא ההוא צדיקא דאזדבן לעבדא במצרים ואחילו ליה, לקבליה איהו זכור את יום השבת, ובג"כ אמר לון קב"ה לישראל: בבעו מנכון הוו דכירין ההוא צדיקא דאזדבן על ידיכו והוה לעבדא במצרים ובההוא חובא אתגזר עלייכו לאשתעבדא במצרים. ולכפרא ההוא חובה דזבינתו ליה נטרו יומא דשבתא וישתביק לכון, דהא יומא דשבתא לקבליה איהו... ובג"כ כתיב: על כן צוך יי' אלהיך לעשות את יום השבת".

וראה עוד שם, פ' חוקת: "וכל דא בחובא דההוא זכאה דנחתו למצרים...", ולהלן שם "וכל דא בני אמי גרמו... דזבינו ליוסף...".

לענין 'ארון יוסף וארון שכינה... קיים זה מה שכתוב בזה' - ראה סוטה יג, א.
וראה זוהר חדש פ' תולדות [= בתוספת לזוהר ח"ג, דף שב, א]: "קיים ודאי, הה"ד וצדיק יסוד עולם, דאיהו קיומא דעלמא ודאי".

[שבע]

עוד בהקשר לסוד צב ("סוד שבת")

בהערותיי לסוד פד ("שבעה צדיקים") כתבתי:

"וראה כל זה בארוכה בזוהר-חדש פ' תולדות שציינתי לעיל, הפותח: "תא חזי שבעה יומין עילאין ברא קב"ה בעלמא... ולקביל אינון... ברא בארעא שבעה זכאי קשוט..."; ובנוסח המלא המופיע בכתבי-היד (כולם בכתיבה ביזנטית, מן המאה הט"ו): טורונטו - אוסף פרידברג 5-015, דף 116א-119א; פריס 779, דף 64א-68ב; וטיקן 206, דף 230א-235א - אשר תקוותי איתנה להגישו לפניכם בקרוב אי"ה".

באותו נוסח-מלא מצאתי מקבילה נוספת לתוכנו של סוד צב דנן, לכן אמרתי: עת לחננה כי בא מועד!
וזה החילי בס"ד:


כהמשך למאמר זוהר-חדש פ' תולדות הנ"ל, קרוב לסופו, לאחר המלים "אעבדך שבע שנים" (= במהדורת מרגליות, דף כז, א, טור ב, שורה 12), מופיע בכתבי-יד הנ"ל המשך ארוך בן כמה דפים, שכנראה לא היה בידי המדפיסים של "זוהר-חדש" ודומיו.

המעיין היטב במאמר הנדפס בזוהר-חדש יבחין כי הטקסט חסר וקטוע, וזאת כאשר יקרא: "ותא חזי ד' מאינון שבעה זכאי קשוט כד בעו לאתקרבא בשכינתא ברזא דשבע - כלהו איערעו בהאי באר דלא פסקו מימוי לעלמין" [= בא וראה ארבעה מאותם שבעה צדיקי אמת, כאשר רצו להדבק בשכינה בסוד שבע - כולם פגשו באותו באר שלא פסקו מימיו לעולם] וימצא לפניו את אברהם - שכרה את הבאר, יצחק - ששב וחפר אותו, יעקב - והנה באר בשדה, ואילו הרביעי איננו, אבד ואין שם על לב!

ובכן אבוא אל המלך אשר לו כדת,
וכאשר אבדתי עבדתי:


"... אעבדך שבע שנים גו'.
ות'א ח'זי א'ף ע'ל ג'ב דהאי בירא בבאר שבע הוה, עם כל דא בכל אתר דאבהן אזלין הוה אזיל עמהון, והוא הוה אזיל עם ישראל במדברא. וכיון דחזא יעקב שלימא דאיהו אזיל עמיה מה כתי'ב: וירא והנה באר בשדה, כמאן דחזי מדיליה, מה דהוה הכא חזייה הכא, כדין בעא לאזדווגא בשכינתא ברזא דשבע ואמ'ר ליה ללבן: אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה דייקא, וכלא ברזא דחכמתא. כדין אמ'ר לבן: טוב תתי אותה לך, ה'דא ה'וא ד'כתיב טוב יי' לכל גו'.

*

כיון דאתא יוסף - יסודא דעלמא, מה כתי'ב: אלה תולדות יעקב יוסף גו', וכי תולדות יעקב לא הוו אלא יוסף והא הוו ליה כמה שבטין זכאין, אלא שבחא דכל אינון תולדות, קיומא דעלמין כולהו, מאן איהו - יוסף בן שבע עשרה שנה. ואיהו אחיד בקב"ה יתיר מכולהו, אחיד לתתא ברזא דשבע, ואחיד לעילא ברזא דעשר, ה'דא ה'וא ד'כתיב: בן שבע - בקדמיתא, והדר: עשרה. וסליק מתתא לעילא ויתיב ברישיהו דאבהן וזן לון, דהא בגיניה נחית ההוא משח רבות ממוחא סתימאה לקיומא דכולא. ואיקרי צדיק לעילא, ה'דא ה'וא ד'כתיב וצדיק יסוד עולם, דבגיניה מתקיימין כולהו ברזא דשבע לתתא, ה'דא ה'וא ד'כתיב: חצבה עמודיה שבעה, וכתי'ב וצדיק יסוד עולם. ודא הוא דאחיד לתתא - כיסודא דאיהו לתתא ברזא דשבע, ואחיד לעילא ברזא דעשר, וסליק לעילא מכולהו עד רישא דמוחא, ובגין דא כתי'ב בברכתיה דיוסף: ומראש הררי קדם, מאן יתיב ברישיהו דאינון שבע הרים רמין דעלמא מתקיים עליהו, הוי אימא דא יוסף. דתלתא זכאי קשוט דאחידו בה בשכינתא יתבין מימיניה, ואינון אברהם יצחק ויעקב, ותלתא משמאליה, ואיהו יתיב ברישיהו, ה'דא ה'וא ד'כתיב: ומראש הררי קדם. בגין דאיהו יתיב לעילא מנייהו ברזא דעשר דמפרשאן ביה, ה'דא ה'וא ד'כתיב: בן שבע עשרה שנה, אחיד לעילא ותתא - לקיימא עילאין ותתאין, ויתיב באמצעיתא, כגוונא דאינון שית קני מנרתא, וקנה אמצעיתא קיים לכולהו, הכי צדיק לעילא דאיקרי שבת - איהו באמצעיתא כמלכא, ה'דא ה'וא ד'כתיב ויוסף הוא השליט על הארץ דייקא.

ועל דא פתחת אוריתא למללא בשבחיה ולמימר: אלה תולדות יעקב יוסף, מאן אינון תולדות דעבד יעקב שלימא בעלמא כד איתותב בארעא עילאה, ה'דא ה'וא ד'כתיב: וישב יעקב בארץ מגורי אביו. וא'ף ע'ל ג'ב דאיתיליד יוסף בחרן, עם כל דא לא סליק בדרגא דא אלא כד הוה יעקב שלימא בארץ מגורי אביו - ארץ עלאה. ומ'אי ט'עמא: מגורי אביו, אלא ודאי דשליט מדת דינא דאתיא מסטרא דאביו בארעא. ובגין דא בעי בר נש למדחל ממדת דינא דלא ישלוט בעלמא, דהא יעקב שלימא דחיל הוה מאבוי דייקא בגין דלא קיים כבוד אב ואם עשרין ותרין שנין דהוה בבית לבן, ואישתלים ליה הכא ביוסף כ"ב שנין, ה'דא ה'וא ד'כתיב אלה תולדות יעקב יוסף, מאן הוא כללא דכולהו, קיומא דעלאין ותתאין - הוי אימא דא יוסף. ומאי הוא תושבחתיה, דאיהו בן שבע עשרה שנה.
[על המלים: דחיל הוה מאבוי - כתוב בגליון: "נר'אה כי הבין מלת מגורי - מלשון כי יגורתי"].

וכדין שאילת אוריתא {בגליון: נ'ראה ל'י: דבעל פה}: מה עובדוי דההוא יוסף צדיקא, כדין אתיב ליה תורה שבכתב: היה רועה את אחיו, רזא דכתיב: משם רועה אבן ישראל, ודאי איהו רעי להו וזן להו לאחוהי ומקיים עלמא כוליה, ה'דא ה'וא ד'כתיב וצדיק יסוד עולם, ואיהו איקרי צדיק, בגין דאיהו נטיר לההוא ברית דאיהו ברזא דיוד ואיהו כללא דאינון עשר, ולא אעיל ליה באתר נוכראה, ולא בעא לאכחשא גופא דלעילא ולאסתאבא באשת זנונים אשת פוטיפרע.

וכי תימא במאי רעי להו לאחוהי וקיים לון בעלמא - בצאן ודאי, בתמידין דאינון מקרבין בכל יומא דאינון מצאן. ורזא דמלה: שנה היה רועה את אחיו בצאן, באינון כבשים בני שנה.

וכדין שאלת אוריתא דבעל פה - דקב"ה יהבה לבנוי ברחימו סגיאה דרחים לון יהבה לגלאה להו רזין עלאין - ואמרת: התינח בשעתא דמקדשא בשלמותיה דמקרבין ביה אינון תמידין, אבל בשעתא דחריב בי מקדשא בחוביהון דישראל ולא מקרבין לון, במה רעי להו. כדין איתיהיבת {בגליון: אתיבת} אוריתא עילאה: והוא נער, ההוא דהוה מלך עד האידנא והוא שליט, ה'דא ה'וא ד'כתיב: ויוסף הוא השליט על הארץ, וכתי'ב ביה: כי מבית הסורים יצא למלוך - אשתאר השתא בחוביהון דישראל נער, ה'דא ה'וא ד'כתיב: ונהר יחרב ויבש, ההוא דהוה נהר עילאה, אתהפך נער. ועל דא כתי'ב: אי לך ארץ שמלכך נער, בשעתא דמלכך דהוה נהר איהו נער ואזיל בגלותא עמהון דישראל צדיק וכנסת ישראל ורעי להון לשאר עמין, בגין דיתזנון ישראל ביניהו, ה'דא ה'וא ד'כתיב שמוני נוטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי, שמוני חוביהון דישר'אל נוטרה את הכרמים - אינון שאר עמין, אינון דאיקרון {בגליון: נ'ראה ל'י: כרמים}. כרמי שלי, ה'דא ה'וא ד'כתיב כי כרם יי' צבאות בית ישראל - לא נטרתי כדק[א] יאות. ווי לון לבני עלמא כד ההוא דהוה מלך אתהפך לנער, ההוא דהוה נהר עלאה דנהיר לכלא - איהו אתנער מטיבו עלאה דמוחא סתימאה. אבל לזמנא דאתי יתוב צדיק עם כנסת ישראל מן גלותא, והא אוקמוה דכתי'ב ובאו האובדים בארץ אשור - דא צדיק וכנסת ישראל דאינון אבדו שפע חולקהון. צדיק, דכתי'ב הצדיק אבד. כנסת ישראל, דכתי'ב על מה אבדה הארץ.

כדין שאלת אוריתא: מאן גרם דיפסקון ברכאן דאתיין לעלמא על ידא דההוא צדיק דאיהו רועה ישראל. כדין אתיבת ואמרת: ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם, ההוא דבה רעה (ו)דחבו אינון שבטין בההוא צדיקא - גרם לון מניעו דברכאן דאתיין לון על ידוי, וגרם לון דיגלון מן ארעהון על ידוי דעשו חייבא, וגרם לון דיתחרב בי מקדשא. ובדא הוא רזא דר' עקיבא וחברוי, אינון עשרה דאתקטלו על ידוי דעשו, ואוקמוה. ותא חזי יקרא דקב"ה דעל ידוי דעשו תבע ליה לההוא עלבונא דההוא צדיק, א'ף ע'ל ג'ב דיוסף שטניה דעשו, ואוקמוה. ומאן גרם תלתא פורענין אלין, ה'דא ה'וא ד'כתיב: על שלשה פשעי ישראל, לקבל אינון תלתא הוו פורענין תלתא: מניעו דברכאן, וגלותא, וחריבו דבי מקדשא. וכולהו תליין האי בהאי. ות'א ח'זי תלתא זימנין חבו בההוא זכאה: חדא על מכרם בכסף צדיק דייקא. וחדא דרמו יתיה לגובא ובעטו ביה בסנדליהון, ה'דא ה'וא ד'כתיב ואביון בעבור נעלים. וחדא דאשלחו כתונא דעליה, ה'דא ה'וא ד'כתיב ועל בגדים חבולים יטו אצל כל מזבח ודאי, אינון בגדים דאינון כתונא דפיוסא לפייסא למטרוניתא לחפאה לההוא מזבח - אינון מה עבדו, עבדו בהו חבוליא ונטו להו מההוא מזבח, כדין האי מזבח נטלא מנהון נוקמהא, ה'דא ה'וא ד'כתיב ויין ענושים ישתו בית אלהיהם, ההוא יינא דאיקרי כוס החמה וכוס התרעלה איהו עונשיהון. ומאן אתי לון, מבית אלהיהם - ההוא אתרא דאיקרי בית אלהיהם, חלף ההוא יינא דמינטרא דהוו שתאן. ואינון גרמו דאסטיאו ההוא נהירו דברכאן מההוא מזבח העולה דחפיא גדפאה עליהו כאימא על בניא, ה'דא ה'וא ד'כתיב יטו, יטו ודאי, כ'מה ד'את א'מר ויט ישראל מעליו. יטו ודאי לההוא שפע דברכאן דלא אתיין לון דהוו אתיין על ידיה. ועל דא מכאן אוליפנא מאן דמצלי דינא גרים מניעו דברכאן דאתיין מצדיק לצדק, ה'דא ה'וא ד'כתיב לא תטה משפט, צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ. וכל שאר חובין דכתיבין בההוא ענינא דשלשה פשעי ישראל לא הוו ממנינא דאינון שלשה, בגין דלא חבו ביה בההוא צדיק אלא בהני תלתא דאמרן. ותא חזי עד דיתמחון אינון חובין בדמעתהון דישראל וייתי עמהון ההוא צדיק דזבינו - לא יכלין לשיצאה לעשו מעלמא, ה'דא ה'וא ד'כתיב והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה גו', ואש בלא להבה לא אכיל כל כך. וכיון דייתי ההוא זכאה עמהון כדין כתי'ב ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו גו', מושיעים תרין - יעקב ויוסף, ומלוכה אזדווגת בהו.

כדין שאלת אוריתא ואמרת: דילמא חס ושלום יגרמון אינון חובין וידחון לההוא צדיקא מאתריה דהוה יניק בקדמיתא וזן לעלמא. כדין אתיבת אוריתא שבכתב לא ודאי, דהא לא שביק ליה קב"ה אלא רחים ליה יתיר ומני ליה שליט על עלמא למיזן ולמרעי ליה ולמיזן להו לישראל כל זימנא דאינון נטרין ההוא שבת דאיתיהיב לון לקבליה לכפרא ההוא חובה דחללו להאי שבת עלאה, קב"ה חס עליהו ורעי לון על ידוי, ה'דא ה'וא ד'כתיב וישראל אהב את יוסף מכל בניו גו', ישראל עילאה רחים ליה ודכיר ליה ולא שביק ליה לעלמין, מ'אי ט'עמא: כי בן זקונים הוא, יתיב ברישיהו דאינון זקונים עלאין דהוו בעלמא דאינון הררי קדם, דברישיהו כתי'ב ואברהם זקן בא בימים, באינון יומין עילאין. ובסופיהו כתי'ב והמלך דוד זקן בא בימים. ומ'אי ט'עמא רשים לון אוריתא להני תרי יתיר מכל שאר אבהן ואמ'ר לן דיוסף מעלי מנייהו, אלא בגין דאברהם הוה קדמאה וחפר ליה להאי בירא דמיין נבעין בעלמא ואיהו אבוהון דכולהון, ודוד דאיהו מלכא, ה'דא ה'וא ד'כתיב ודוד עבדי נשיא להם לעולם, וכתי'ב כסאו כשמש נגדי, עם כל דא שלים הוא מכל סטרין יתיר מנייהו ואיהו יסודא דכל עלמא, ואיהו ארונא דסהדותא, ואיהו יתיב ברישיהו, ואיהו יתיב תלתא מימיניה ותלתא משמאליה, והא אוקמוה.

כדין: ועשה לו כתונת פסים, עבד ליה לבושא לההוא צדיקא, לבושא דפיוסין לפייסא ביה מטרוניתא ולאזדווגא כחדא, כדין צדיק וצדק אשתכחו כחדא וכל עלמא בחדווא בשעשועא, ונטיל ליה להאי צדק תחות גדפוי בההוא כתונת עלאה דפיוסים דעליה, ואפיקו נשמתין לעלמא בההוא ליליא שביעאה דשבתא לארקא על ביניהו דאינון דמזדווגין מלילי שבת ללילי שבת, וכלא ברזא דאינון שבע דאמרן.

*

אתא משה ואחיד לחולקיה נצח, ואחיד בה בשכ[י]נתא ואתגליא עליה בההוא בירא, ה'דא ה'וא ד'כתיב וישב על הבאר, כדין אחיד בה ברזא דשבע, ה'דא ה'וא ד'כתיב וישב על הבאר, וסמיך ליה: ולכהן מדיין שבע בנות, ולא כתי'ב וליתרו, אלא לההוא כהן דלעילא דאיהו דן לעלמא - שבע בנן הוו ליה, ואינון שבע תקונא דהאי באר. ת'א ח'זי כתי'ב מוליך לימין משה זרוע תפארתו, כיון דאמ'ר מוליך לימין משה, אלמא משה מימינא דמלכא הוא, והדר אמ'ר זרוע תפארתו אלמא לשמאלא דמלכא הוא. אלא האי קרא רזא דחכמתא הוא, והכי הוא: מוליך לימין משה זרוע תפארתו, א'ף ע'ל ג'ב דאיהו מליואי דאינון מסטר שמאלא, ואיהו זרוע תפארתו - איהו דאחיד לחולקיה מדת תפארת ויניק מזרוע דאיקרי גבורה, ה'דא ה'וא ד'כתיב נשבע יי' בימינו ובזרוע עוזו, ותנינן ימינו זו תורה, ה'דא ה'וא ד'כתיב מימינו אש דת למו, זרוע עזו אלו תפלין, ה'דא ה'וא ד'כתיב יי' עוז לעמו יתן. ועל דא אוריתא כלילא רחמי ודינא, רחמי - מימינו אש דת למו, דינא - דתנינן קללות שבתורת כהנים משה מפי הגבורה דאיהי שמאלא אמרן. וא'ף ע'ל ג'ב דאיהו אחיד לחולקיה זרוע תפארתו, עם כל דא מוליך לימין משה, דא הוא ירכא ימינא דאיקרי נצח, ה'דא ה'וא ד'כתיב מוליך {בגליון: לימין, לימין} דייקא. מכאן אוליפנא דאית שמאלא דאיהי ימינא לגבי שמאלא תתאה, דהא א'ף ע'ל ג'ב דאהרן מכהני דאינון מסטרא ימינא - לא אחיד לחולקיה אלא מדת ההוד, אלמא איקרי שמאלא לגבי שמאלא עלאה דמשה דהדרא לימינא, ה'דא ה'וא ד'כתיב והיה הוא יהיה לך לפה ואתה תהיה לו לאלהים.

כתי'ב ולכהן מדין* שבע בנות ותבאנה ותדלינה גו'. ולכהן מדין - כמא דאוקמוה. שבע בנות - אלין שבע כתרי מלכא דאחידין אבהן דעלמא בהון בפסוק לך יי' הגדולה והגבורה והתפארת גו'. ותבאנה ותדלנה - דלאן אינון צדיקים מההוא מקורא עלאה, מהאי באר, כ'מה ד'את א'מר ותמלאנה את הרהטים, כ'מה ד'את א'מר וירץ - ורהט, אלין אינון מלאכי שליחן דעל ידיהו אתיין ברכאן לעלמא, וכל דא למה, להשקות צאן אביהן, כ'מה ד'את א'מר ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם, אלין אינון ישראל דאיקרון אדם. ויבואו הרועים ויגרשום, כ'מה ד'את א'מר רועים רבים שיחתו כרמי - אלין אינון שאר עמים. ויקם משה ויושיען - דא אוריתא דאיתיהיבת על ידא דמשה, איהי משיזבא לון. כיון דישראל הדרן בתיובתא לגבי מאריהון, ולעאן באוריתא, מה כתי'ב ותבאנה אל רעואל אביהן, ההוא דהוה עד השתא כהן מדין ויתיב על כורסיא דדינא עליהו, כיון דאינון הדרו לגבריה אשכחו דאיהו רעואל, רעי בהו וצבי בהו ולא שביק לון לעלמין. כדין ההוא סבא פתח פומיה בחכמתא עלאה ואמ'ר להו: מדוע מהרתן בא היום, כלו'מר מאן גרם לכו דתהדרון בתיובתא ותיתון למתבע ההוא חסד עלאה דאיקרי יום. כדין מה כתי'ב ותאמרן איש מצרי הצילנו מיד הרועים, איש - כ'מה ד'את א'מר והאיש משה ענו מאד. מצרי - דהא אפיק לן מארץ מצרים. ד'בר א'חר איש מצרי, דההוא איש כד אנן לא מתעסקי באוריתא איהו מצרי - יתיב בעקתא עלן, וכד אנן הדרן בתיובתא - הצילנו מיד הרועים. וגם דלה דלה לנו, מ'אי ט'עמא דלה דלה תרי זמני, אלא דלה לעילא - רזא משה מפי הגבורה, דלה לתתא - רזא משה מפי עצמו דא הוא מדת הנצח דאיהו דלה מתמן אינון ברכאן עלאין לאשקאה לון, ה'דא ה'וא ד'כתיב וישק את הצאן. והאי דקארי להו בההוא שעתא שבע בנות, בגין דהוו ישראל בההיא שעתא בגלותא, אבל כיון דאינון על ארעהון איתהדרו למיהוי בנן נוקבן - בנין דכרין, ה'דא ה'וא ד'כתיב ובני קני חותן משה עלו, עלו ודאי. זכאין אינון ישראל דקב"ה רעי בהו ולא שביק לון לעלמין ויהב לון אוריתא על ידא דההוא רעיא מהימנא, ה'דא ה'וא ד'כתיב זכרו תורת משה עבדי, ואיהי מגינה עליהו בגלותא, דאי לאו אוריתא לא יכלין למיקם בין שאר עמין. וכיון דאינון הדרן לאוריתא, דכתי'ב זכרו תורת משה עבדי, כדין זמינא פורקנא ונהירו דברכאן לון, ה'דא ה'וא ד'כתיב הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא גו'. ת'א ח'זי כתי'ב ויקח משה את עצמות יוסף עמו - דא אוריתא דאיהו תוקפיהו דיוסף, תורה שבכתב.

*

אתא אהרן ואחיד לחולקיה מדת ההוד, ה'דא ה'וא ד'כתיב לכבוד ולתפארת, וכדין אחיד בה בשכ[י]נתא ברזא דשבע, ה'דא ה'וא ד'כתיב ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב. ועל דא איתיהיב אוריתא על ידיהו דמשה ואהרן בגין דאינון אחידו לחולקיהו אינון תרין כרובים דלעילא דאישתמע קלא מביניהו דאינון נצח והוד. ועל דא תנינן קללות שבתורת כהנים משה מפי הגבורה אמרן, קללות שבמשנה תורה משה מפי עצמו אמרן, מפי עצמו דייקא, מהאי מדה דאחיד בה, ואוקמוה.

*

אתא דוד ואחיד בה בשכ[י]נתא ברזא דשבע, ה'דא ה'וא ד'כתיב בחברון מלך שבע שנים, בחברון, לאתחברא עם אבהן דבחברון למהוי רתיכא עלאה. כדין נסב לה להאי בת שבע, כ'מא ד'את א'מר הלא זאת בת שבע בת אליעם אשת אוריה החתי, הלא דא היא בת שבע דאיהי בת אלי

[נ'וסח א'חר: סיתרא (בגליון: נ'ראה ל'י: סיטרא) דימינא דאיקרי א-ל, דכתי'ב ויי' ברך את אברהם בכל, ותנינן בת היתה לו ובכל שמה, ואיקרי על שמיה דאיהו חפי (בגליון: נ'ראה ל'י: חפר) לה להאי בירא, וכתי'ב ביה כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו'. ת'א ח'זי האי דרגא איקרי שמור ואיקרי דרך יי', וכד ישראל עבדין צדקה ומשפט אז נטרין להאי ארוסה דלא יקרב בה ערל וטמא, בגין כך דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו, לנטרא להאי דרך עילאה, וכיון דהוא נטיר לה כדין ויואב על הצבא, איהי מגיחת קרבא בעממיא וכל דיני דמלכא בידהא יתמסרון, בגיני כך הלא זאת בת שבע בת אלי וגו'. ואיהו חולק ועדבא (עד)
דאחסין לה ק'ודשא ב'ריך ה'וא לעמיה לנטרא לון]

דאחסין לה לעם קדישא דיליה.
ורזא דאיתיהיבת בת שבע לאוריה מקמי דוד, ורזא דאיתיהיבת ארעא קדישא לכנען כלא במתקלא חד סלקא ואוקמוה. ואלמלא דאכלה דוד פגה לא הוה פסיק מלכותא מישראל לעלמין, דהכי הוא דינא למיהוי מלכותא דארעא מעין מלכותא דרקיעא, עם כל דא כיון דאהדר בתיאובתא קמי מאריה ההוא ברא דאיתיליד מינה הוה שלמה וסליק לעילא, ה'דא ה'וא ד'כתיב וישב שלמה על כסא יי' למלך, ועל דא תנינן ביומוי דשלמה מלכא קיימא סיהרא באשלמותה ואוקמוה. וכלא חד כולהו עשר.

*

ויחלם יוסף חלום ויגד לאחיו גו'. ר' ... פתח ואמ'ר מגדל עוז שם יי' גו', כמה אית לון לבני נשא לאשתדלא באוריתא אילנא דחיי, דכל מאן דזכי לה זכי לכל טבאן דעלמא, ולא עוד אלא דאחיד בשמא דמלכא ואיסתמיך ביה, דהא אוריתא שמא דק'ודשא ב'ריך ה'וא. ות'א ח'זי יוסף הצדיק אחיד באוריתא דאיקרי תורה שבכתב יתיר משאר אחוי, ועל דא תנינן דכל מה דאוליף יעקב מעבר מסר ליה ליוסף בגין דבן זקונים הוה ליה, וכיון דחמא ק'ודשא ב'ריך ה'וא תיאובתא דההוא צדיק לאתדבקא בטוב ולסלקא בדרגא דיליה, אתער עלוי ברזא דחילמא. מ'אי ט'עמא איקרי חילמא, בגין דחמי ליה בר נש כד איהו בחלימותא (בגליון: נ'ראה ל'י: דגופא) ובתוקפא דנפשא. וכד סליקת נפשיה לעילא חמא ההוא דרגא דזמין לאתדבקא ביה, ברזא דכתי'ב והנה אנחנו מאלמים אלומים, לישנא דתקיפו, כל דאלים גבר. ובאן אתר אנן מתדבקין, בתוך השדה בגו לגו. והנה קמה אלומתי וגם נצבה, ברזא דהוא אחיד בדרגא עילאה יתיר מכולהו, ה'דא ה'וא ד'כתיב מגדל עוז שם יי' גו', בגיני כך קמה ודאי, בקיומא שלים, ברזא דצדיק יסוד עולם קיימא למסמך עלמא. וגם נצבה, וגם לאכללא ביה כנסת ישראל, דכתי'ב נצבה, רזא דהא תתאה דלא איתפרשא מההוא דרגא לינקא מיניה. והנה תסובנה אלומותיכם כולהו תריסר שבטין עם מנשה ואפרים מסתחרין וקיימין תחות ההוא ימא דחכמתא תתאה, דכתי'ב עומד על שני עשר בקר שלשה פונים צפונה ושלשה פונים ימה ושלשה פונים נגבה ושלשה פונים מזרחה והים עליהם מלמעלה, רזא דהא תתאה דאתתקנא עליהו דהנהו שבטין ואיקרי ים, ה'דא ה'וא ד'כתיב כל הנחלים הולכים אל הים, בגין דהאי כל איתדבק בה בקדמיתא וכדין שאר דרגין עילאין דאינון ששת ימי בראשית דאינון ינקין מראשית עילאה דאקרי חכמה עילאה. ולקביל רזא דא קיימין סחור סחור למשכנא איש על דגלו באותות, ובגין כך כתי'ב דגל מחנה אפרים ולא כתי'ב יוסף, בגין דהוא לעילא אחיד בההוא מגדל עוז, ובגין כך ותשתחוין לאלומתי דהוא דרגא דילי.

ת'א ח'זי כתי'ב ויאמרו לו אחיו המלוך תמלוך עלינו ברזא דדרגא עילאה דידך, אם משול תמשול בנו ברזא דלתתא. כדין ויוסיפו עוד שנוא אותו על חלומותיו ברזא דשלטנותא דלעילא, ועל דבריו ברזא דשלטנותא דלתתא, ה'דא ה'וא ד'כתיב ויוסף הוא השליט על הארץ הוא המשביר לכל עם הארץ, הוא שביר בקדמיתא (בגליון: נ'ראה ל'י לע'ניות ד'עתי: לההיא ארעא קדישא), ה'דא ה'וא ד'כתיב עיני כל אליך ישברו, והדר משביר לכל עם הארץ, ה'דא ה'וא ד'כתיב ואתה נותן להם את אכלם בעתו, מאי בעתו, אלא ודאי בעתו דההוא צדיק ההוא דרגא דיליה, מתמן נפיק כל טבאן לעלמא.

ת'א ח'זי כתי'ב ויחלום עוד חלום אחר, ברזא דשלטנותא דלתתא דאיהו שליט עליהו, וכיון דאחמו אחוי כדין קניאו ביה, ת'א ח'זי מה כתי'ב וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם בשכם, מאי את, דא כללא דאוריתא (בגליון: הרמוז מא' עד ת'), דהוו אזלין לאולפא בשכם בגין דהוא חולקהון (בגליון: נתתי לך שכם אחד, תרג'ם אונקילו'ס: חולק חד) דיהב לון ק'ודשא ב'ריך ה'וא בהאי עלמא לאולפא אורחהא ולסלקא לעילא, ואינון לא אוליפו לה כדק[א] יאות, ולא קיימוה כדקא חזי, בגיני כך נקוד על את.

כדין אמ'ר ליה ההוא סבא לההוא צדיק הלא אחיך רועים בשכם ואינון משתדלין באוריתא, לכה ואשלחך אליהם לאתתקנא בהו. כדין ויאמר לו הנני א'ף ע'ל ג'ב דהוה ידע דהוו סנאין ליה, ולא אתמנע מלמעבד תפקדתא דאבוי. כיון דאשכחיה גבריאל דהוה תעי בההוא שדה, דהוה חשיב בלביה דהוו אחוי קיימין בקיומא שלים לאתקנא ההוא שדה על סמכוי, ואינון לא עבדו הכי אלא אזלו לאתר אחרי דלא הוה חזי לאתדבקא ביה, כדין אזל אוף הוא לתמן וגלי מההוא שדה ואזל בתריהון לאתבותהון בתיאובתא לגבי ההוא שדה, דלא יסטון מאורחא דאוריתא, לאחסנא ירותת ההוא שדה בשלימו כדקא חזי, ואזל ואשכח (בגליון: נ'ראה ל'י: להו) דהוו יתבין בדותן. ת'א ח'זי האי דותן אתרא דדינא קשיא הוא והכי איקרי, בגין דאיתמליאו על ההוא צדיק נכלי דתות לדחאותיה מאתריה. וכדין כתי'ב ויראו אותו מרחוק, בגין דאיתרחקו מארחא קדישא דאתדבק בה ההוא צדיק ארחא דחיי, וכדין וינתכלו אותו להמיתו. ת'א ח'זי עני חשוב כמת, מ'אי ט'עמא, בגין דחסר מיכה (נראה דצ"ל: מכל) ההוא כל, בגין כך אינון בעו לדחאה ליה מאתריה דאיקרי כל ויהיב שפע זוהרא לארץ ישראל ואיתדבקותיה לאו איהו אלא בה, ואינון בעו לדחאה יתיה מינה ולממנע מיניה ההוא טיבותא עילאה, וכדין איתיעטו שמעון ולוי דאינון מסטרא דדינא לאעדאה מיניה ולאפרדא מיניה ההוא באר מים חיים מקורא קדישא דאתדבק ביה ולמירמי יתיה באתרא מסאבא חולקא דשאר עמין דאתי מסטרא מסאבא, ה'דא ה'וא ד'כתיב ונשליכהו באחד הבורות, חולקא דשאר עמין.

ת'א ח'זי כתי'ב ויהי כאשר בא יוסף אל אחיו ויפשיטו את יוסף גו', אשלחו מיניה סיועא דאיתיהיב ליה מלעילא דהוא כתונת פיוסים, פיוסים לפייסא מטרוניתא, לאתדבקא בכנסת ישראל, ה'דא ה'וא ד'כתיב כתנתו, חולקיה ועדביה, כתונת הפסים אשר עליו, דפריסא פריסא דגדפהא עלוי מלעילא. כיון דאיתדחי ההוא צדיק מאתריה יהבו אתרא לההוא סטרא מסאבא לשלטא'ה בעלמא, ה'דא ה'וא ד'כתיב וישחטו שעיר עזים, דא הוא דאתי מסיטרא דדינא חולקיה דעשו. כדין איתכסי סיהרא בגלותא, ה'דא ה'וא ד'כתיב ויטבלו את הכתנת בדם, סאיבו אתרא דמקדשא, ואתיהיב רשותא לחיויא לשלטא'ה בעלמא, וכדין עלמא בגריעו סגיאה, ה'דא ה'וא ד'כתיב ויקחוהו וישליכו אותו הבורה והבור רק אין בו מים, נביעו דחסדא לא אית ביה, בגין דהוא אתרא דמסאבותא. אבל נחשים ועקרבים יש בו ואינון דחקין לון בגלותא, ה'דא ה'וא ד'כתיב נחשים צפעונים אשר אין להם לחש גו', בגין דאתון סאיבתון מקדשא דאיהו לכון סעדא עילאה, ואתדבקתון בפולחנא נוכראה. כדין ויעברו אנשים מדינים סוחרים וימשכו וגו', ויעברו אנשים מדיינים דאינון מסטרא דאשת מדינים ובית חבר. סחרים דאינון סחרין ומסבבין לאתר דדינא קשיא. וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור וימכרו את יוסף לישמעאלים גו', ויביאו את יוסף מצרימה, אתרא דשלטנותא דשאר עמין, אתרא דגלותא. ועם כל דא סיועא דק'ודשא ב'ריך ה'וא לא אתעדי מיניה מההוא צדיק, ה'דא ה'וא ד'כתיב ויהי יי' את יוסף. תא חזי כתי'ב ברזא דמהימנותא טוב יי' לכל ורחמיו על כל מעשיו.

חסר כאן

עד כאן מכ"י טורונטו


מצ"ב סריקות מכת"י הנ"ל (מתחילת ההעתקה כאן):

[שבע]

לקראת הפרשיות הבאות העוסקות במעשה המשכן, חזרתי לאשכול המופלא דנן

צד-קב

המשך אסופת סודות
מכ"י ניו-יורק בהמ"ל 1883, כתיבה ביזנטית, מאה י"ד, בדף 102ב-103א:


צד-צה
("יריעות המשכן" / "פרוכת")

"ומה שהיה המשכן עשר יריעות - רמז לעשרה רקיעים שהם* דירה לכבודו, ואומ'ר נוטה שמים כיריעה, והם חמש כנגד חמש*.

ואחת* עשרה יריעות עזים* - רמז לקליפת האילן.

וטעם מה שנ'אמר במשכן פרוכת להבדיל בין הקדש ובין קדש הקדשים, ובמעש'ה בראשית ויהי מבדיל בין מים למים, כוונו כל הענין* זה כנגד זה".


שהם* - בכ"י ניו-יורק נוסף שוב בטעות: עשרה יריעות רמז. | כנגד חמש* - שם ליתא. | ואחת* - בכ"י וטיקן: ואחד. | עזים* - בכ"י ניו יורק ליתא. | כוונו כל הענין* - שם: כונו.


תיקוני-נוסח ע"פ כ"י וטיקן 283, כתיבה ספרדית, מאה י"ד, דף 58א.

הסוד נדפס בספר "הנפש החכמה", סימן כג.


ענין "חמש כנגד חמש" ראה בספר מאירת עינים לריד"ע, פ' ויקהל (שמות לו, ח), ובריקאנטי פ' תרומה (שמות כו, א).

וענין "הפרוכת" ראה בריקאנטי שם, לג.



צו.
("ארון וכפורת")

"ענין ארון שבו מניחין תורה שבכתב - רמז לכנסת ישראל שנקראת ארון הברית, ה' תורה* שבעל פה לקבל בה תורה שבכתב.

והכפורת - רומז למקום שהכפורת י'ה'* באה משם. וממנה יוצאים שני* עפרים שהקול יוצא מביניהם ובא למשה*, כי הידים אין להם עסק* בדיבור, ודי למבין.

וי'ש א'ומרים כי הכרובים למטה מזה, והכפרת למטה מן הכרובים".


ה' תורה* - בכ"י וטיקן: בתורה (ויתכן כי הגרש הבודד על הה' - בכ"י ניו-יורק - מורה על סימן מחיקה). | י'ה'* - שם ליתא (ויתכן כי הגרשים מורים על סימן מחיקה). | שני* - בכ"י ניו-יורק ליתא. | למשה* - בכ"י וטיקן (בטעות): למשתה. | עסק* - בכ"י ניו-יורק ליתא.


תיקוני-נוסח ע"פ כ"י וטיקן 283, כתיבה ספרדית, מאה י"ד, דף 58א-ב.

הסוד נדפס בספר "הנפש החכמה", סימן כג.


ענין "ארון" ראה בריקאנטי פ' תרומה (שמות כה, י), ועיין שם (ובסוף פ' נשא) לענין הכפורת והכרובים, ואכמ"ל.



צז-ק
("שולחן" / "מנורה" / "מזבח הקטורת" / "מזבח החיצון")

"והשלחן - רומז למקום שמשתלחים הברכות משם, שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך.

ולזה רמז מן המנור'ה הטהור'ה - ששה קנים יוצאים מצדיה.

ולזה רומז מזבח הקטרת, ודי למבין.

[ו]אל תתמה, כי יש אדם נדמה לשלשה, לזה בקומה, ולזה ביופי, ולזה בחכמה, ולזה בוותרנות.

ואני שמעתי, השלחן ליצחק ולפיכך נתונה במקומה בצפון, והמנורה לאברהם ולפיכ'ך נתונה בדרום, ומזבח הקטרת ליעקב ולפיכ'ך נתונה באמצע, והכל אחד, כי ממנה נמשך הכל לחוט אחד, וותרנות ליצחק, ואור פנים לאברהם, ועושר ליעקב. ועל (זה) כן א'מרו ז'ל' כי הקטרת מעשיר את העוסקי'ם בה, ואמרו שלא שנה בה אדם מעולם, ולפיכ'ך היו אומרי'ם: חדשים לקטרת באו והפיסו, כלומ'ר, [ש]היו מבקשים אנשים חדשים שלא עשו קטרת מעולם, כדי שיעשירו. וכן רמז להם משה באמרו: ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך, מיד ברך יי' חילו, שהברכה באה להם לזרעו של אהרן [ואהרן על ידי הקטרת מקבל בתחלה*]. וכבר ידעת מה הוא* ענין הקטרת, לשון קשר, שקושר דברים רוחניים* עושה אותם דבר אחד, ומיד כל שפע וברכה באה לעולם, והכהנים מקבלים בתחלה, כי מקומ'ם גורם להם. והמזבח הוא רמז לאש השחורה. זעירא דמן חבריא.

והמזבח - לאש אדומה שנכלל כשהיא בשלימותה, כשמקט[י]רים בה האברים נקשר הכל ביחד, והכל דבר אחד".


בתחלה* - בכ"י וטיקן: בתחלת (ותוקן ע"פ ההמשך). | מה הוא* - שם: מהו. | רוחניים* - שם: הרוחניים.


הוספות ותיקוני-נוסח ע"פ כ"י וטיקן 283, כתיבה ספרדית, מאה י"ד, דף 58ב.

הסוד נדפס בספר "הנפש החכמה", סוף סימן כג.



קא
("טעם הקרשים")

"טעם הקרשים שהם מ'ח' - כנגד מ'ח' צלעות* שבאדם וחוה* שהם עולם קטן*, ומכסה* עור עליהם, שנ'אמר (יחזקאל לז, ח) ויקרם עליהם עור מלמעל'ה".

צלעות* - בכ"י ניו-יורק: אברים. | וחוה* - שם: וחזה. | קטן* - שם ליתא. | ומכסה* - שם: ומכסא (ותוקן בגליון).


תיקוני-הנוסח ע"פ כ"י וטיקן 283, כתיבה ספרדית, מאה י"ד, דף 58ב.

הסוד נדפס בספר "הנפש החכמה", סימן כד.



קב
("כלי המשכן")

"ארון, וכפרת, וכרובים*, מזבח הזהב, שולחן, מנורה*, מזבח העולה - רומזים הששה לששה ימים.

ומה שנתן מזבח העולה בחוץ - מקבורת רחל אמנו נלמוד הענין, וכבר ידעת [רחל הקטנה].

שלשה כלים מהם לא לעולה ולא לקטרת, מפני שהם דברים רוחניים, מביניהם דברי השם יוצאים.

והשלשה עושין מעין מלאכתן".

וכרובים* - בכ"י ניו-יורק נוסף: מזהב. | שולחן, מנורה* - שם ליתא.


הוספות ותיקוני-נוסח ע"פ כ"י וטיקן 283, כתיבה ספרדית, מאה י"ד, דף 58ב.

הסוד נדפס בספר "הנפש החכמה", סוף סימן כד.

[אבק פורח]

חזרתי לאשכול המופלא דנן

אכן אשכול מופלא!
חמרא למריה וטיבותא לשקיא!

[שבע]

קג-קה

המשך אסופת סודות
מכ"י ניו-יורק בהמ"ל 1883, כתיבה ביזנטית, מאה י"ד, בדף 103א:



קג
("לחם הפנים")

"וטעם לחם הפנים למה לא היה הלחם מונח* על השלחן אלא על הקשוות*, המעיין הכלים שאמרנו, ובפסו'ק הבשר* עודנו בין שניהם טרם יכרת, יבין טעמו למה הלחם מונח על הקשוות".

הלחם מונח* - בכ"י ניו-יורק: מונח הלחם. | הקשוות* - שם: הקשות (וכן להלן). | הבשר* - שם ליתא. | עודנו* - שם: עודינו.


הוספות ותיקוני-נוסח ע"פ כ"י וטיקן 283, כתיבה ספרדית, מאה י"ד, דף 58ב.

הסוד נדפס בספר "הנפש החכמה", סימן כה.



קד
("רמזי המנורה")

"ומה שהיתה* המנור'ה מקשה - רמז לייחוד.

ועשרים* ושנים גביעים - לכ'ב' אותיות.

וכפתורים אחד עשר, ופרחי'ם תשעה,

כפתור - לרמוז* לדבר סתום ומאמר סתום, ופרח - רמז* למאמר פתוח,

וכן בדין, כי הכפתור סתום מכל צדדיו ואין לו פתח, והפרח הוא דבר יוצא לפועל* להוציא הפרי.

וז' נרות,

בין* הכל מ'ט' - כנגד מ'ט' שנים של יובל".

שהיתה* - בכ"י ניו-יורק: שהיה. | ועשרים* - שם ליתא (בכ"י וטיקן: וכ"ב). | לרמוז* - בכי"ו: רומז. | רמז* - שם: רומז. | לפועל* - שם: אל הפועל. | בין* - בכ"י ניו-יורק: מן.


תיקוני-נוסח ע"פ כ"י וטיקן 283, כתיבה ספרדית, מאה י"ד, דף 58ב.

הסוד נדפס בספר "הנפש החכמה", סוף סימן כה.



קה
("חמשים לולאות")

"ומה טעם היו חמשים לולאות - רמז לשער החמשים, כי הוא* הכולל הכל, ובו* מחוברים וכלולים כל העניינים, וכן הבריח התיכון מבריח מן הקצה אל הקצה.

וכל שבאלו המ'ט' עניינים שבמנורה, שהיא בדרום שרומזת לחכמה, נרמזו* לו למשה חמשים שערי בינה חוץ מאחת שלא ידע הוא בה כלום, ולכך מ'ט' ולא יותר".

הוא* - בכ"י ניו-יורק ליתא. | ובו* - שם: ובין. | נרמזו* - שם: ורמז.


תיקוני-נוסח ע"פ כ"י וטיקן 283, כתיבה ספרדית, מאה י"ד, דף 58ב-59א.

הסוד נדפס בספר "הנפש החכמה", סימן כו.

[שבע]

קו-קח

המשך אסופת סודות
מכ"י ניו-יורק בהמ"ל 1883, כתיבה ביזנטית, מאה י"ד, בדף 103א-ב:



קו
("בגדי כהונה")

"וטעם ח' בגדים של כהן - לפי שהוא צריך להמשיך הדברי'ם ממקום מוצאם במחשבה, כי אין לפחות פחות מח'. ואם עבר קצץ* בנטיעות, ודי למבין.

וכהן* הדיוט בד' - כי בהם נכללים ח', כמו שכתו'ב בתורה: הא-ל הגדול הגבור והנורא".

קצץ* - בכ"י ניו-יורק ובס' הנפש החכמה: וקצץ. | וכהן* - בכ"י ניו-יורק: וכן וכהן.


תיקוני-נוסח ע"פ כ"י וטיקן 283, כתיבה ספרדית, מאה י"ד, דף 59א.

הסוד נדפס בספר "הנפש החכמה", סימן כז (ושם: "ח' בגדים של כהן גדול").



קז
("אורים ותומים")

"וענין אורים ותומים - שם המפורש היה נתון בחשן שבו מתכוין הכהן, ובכח השם ההוא* בולטים* האותיות הכתובות* באבנים והם שמות השבטים ואברהם יצחק ויעקב ושבטי ישורון* על זה כתוב*, וכשרוצה לומ'ר* יעלה - בולטת יו"ד מיהודה ועי"ן משמעון ולמ"ד מלוי וה"א מיהודה, וכן כל מלה ומלה שהוא רוצה בולטות* האותיות ומאירות בעיני הכהן* השואל בכח הש'ם ההוא* הנקרא אורים. והשם השני הנקרא תומים מצרף האותיות* ומקרבן כדי שלא יטעה הכהן כיון שהן מפוזרות".

השם ההוא* - בכ"י וטיקן: אותו השם. | בולטים* - בכ"י ניו-יורק: פולטין. | הכתובות* - בכי"ו: הכתובים. | ישורון* - שם: ישראל. | כתוב* - בכי"ו נוסף: שם. | לומ'ר* - בכ"י ניו-יורק ליתא. | בולטות* - בכ"י ניו-יורק: בולטין. | בעיני הכהן* - בכי"ו: בעיניו של כהן גדול. | הש'ם ההוא* - שם: אותו השם. | מצרף האותיות* - שם: מצרפן לאותיות.


תיקוני-נוסח ע"פ כ"י וטיקן 283, כתיבה ספרדית, מאה י"ד, דף 59א.

הסוד נדפס בספר "הנפש החכמה", סימן כח.

וראה בארוכה בפי' הרמב"ן פ' תצוה (שמות כח, ל).



קח
("אבני האפוד")

"וטעם שתי כתפות לזכרון.

מה שאמ'ר על* שתי כתפיו* לזכרון, זכרון באפוד יותר מן החשן, לפי שהכתפים מקום הגבוה שבגוף, ורומזים לקשר* הזרועות במקום חיבורן, ורומזים לאבות עולם, שהם זרועות עולם. ואם השמאל רוצה לעשות דין, הנה החסד בצדו.

ואבנים הללו* מזכירים תורה שקבלו על* האבנים*, ורומז לאבן ישראל, כשפונה לימין שם אבן ישראל, וכשפונה לשמאל שם אבן ישראל, שלישי ברכה* ".

על* - בכ"י ניו-יורק ליתא. | כתפיו* - שם: כתפות. | לקשר* - בכ"י וטיקן ובס' הנפש החכמה: לקשרי. | ואבנים הללו* - בכ"י ניו-יורק ליתא. | על* - שם: תורה על אבן ישראל (ונסמן על המיותר למחיקה). | האבנים* - בכ"י וטיקן: הנביאים. | ברכה* - שם נוסף: צ'ריך ע'יון.


תיקוני-נוסח ע"פ כ"י וטיקן 283, כתיבה ספרדית, מאה י"ד, דף 59א.

הסוד נדפס בספר "הנפש החכמה", סוף סימן כח.