הודעהעל ידי דרומי » ג' מאי 23, 2017 1:20 pm
מתוך הספר תורת מנחם יין מלכות
כתב הרמב"ם בהקדמתו: "ובזמן הזה תקפו הצרות יתירות ודחקה השעה את הכל ואבדה חכמת חכמינו ובינת נבונינו נסתרה, לפיכך אותם הפירושים וההלכות והתשובות שחברו הגאונים . . נתקשו בימינו ואין מבין עניניהם כראוי אלא מעט במספר, ואין צריך לומר הגמרא עצמה . . שהם צריכין דעת רחבה . . ומפני זה שנסתי מתני . . ראיתי לחבר דברים המתבררים מכל אלו החיבורים . . בלשון ברורה ודרך קצרה . . עד שיהיו כל הדינין גלויין לקטן ולגדול".
והנה, ע"פ דברי הרמב"ם הללו – יש לבאר מה שידוע בכללי הרמב"ם , שדרכו ליקח הדרשה היותר פשוטה, ועד שמביא לפעמים פסוק שלא נזכר בגמרא מאחר שהוא מבואר יותר.
ובפשטות טעם הדבר הוא (כמבואר שם) – דמכיון שאין כל נפק"מ לפועל היא הראי' היא מפסוק זה או מפסוק אחר, לכן הביא הרמב"ם ראי' מפסוק המתקבל יותר ע"ד הפשט;
אמנם עדיין אינו מובן: הרי גם הגמרא ידעה אודות הפסוק הפשוט יותר שמביא הרמב"ם, ואעפ"כ, בחרה הגמרא להביא ראי' מפסוק אחר, וא"כ, היתכן שהרמב"ם משנה מדברי הגמרא?!
ובכן, ביאור הדבר מובן לפי דברי הרמב"ם כאן, שספרו נכתב לאחר "ירידת הדורות"; ומאותו טעם של ירידת הדורות – שינה הרמב"ם (במקומות מסויימים) מדברי הגמרא, והביא ראי' מפסוק המובן יותר בדרך הפשט:
כוונת הרמב"ם בהביאו ראי' מפסוק היא – להוסיף חיות בקיום הדבר, שכן, כאשר יודעים שבענין זה ישנה גם ראי' מפסוק בתושב"כ, מוסיף הדבר חיות כו'. – בנוגע לעצם קיום הדבר, מובן וגם פשוט שכל יהודי יקיים את הדבר גם ללא ראי' מפסוק בתושב"כ. ובפרט ע"פ פס"ד הרמב"ם "האומר שאין התורה מעם ה', אפילו פסוק אחד אפילו תיבה אחת . . הרי זה כופר בתורה, וכן הכופר בפירושה והוא תורה שבעל פה". אמנם, בנוגע לתוספת חיות כו' – מובן, שכאשר מביאים ראי' מפסוק בתושב"כ, אזי קיום הדבר הוא ביתר חיות.
ולכן: בזמן הש"ס היו יכולים להביא ראי' מפסוק שצריכים ללמדו ע"ד הרמז והדרוש כו', משא"כ בזמנו של הרמב"ם, לאחרי ירידת הדורות – יש צורך להביא ראי' מפסוק שיהי' מובן גם ע"ד הפשט.
ב. אמנם, עפ"ז נשאלת השאלה לאידך גיסא: מדוע לא הביאה הגמרא ראי' מפסוק המובן גם בדרך הפשט – הרי יש תועלת בכך שהדבר שווה לכל?!
והביאור בזה – בפשטות:
מכיון שבזמן הש"ס היו כולם שייכים ללימוד ע"ד הרמז והדרוש כו' – עדיף להביא ראי' ע"ד הרמז והדרוש מאשר להביא ראי' בדרך הפשט.
דוגמא לדבר: ביום השבת צריכה להיות שביתה (לא רק מענינים של מעשה, אלא) גם מענין של דיבור, "שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול" , שביתה מדיבורים גשמיים. ובעניננו: "תלמיד חכם איקרי שבת" , ולכן, לימודו צריך להיות לא (רק) ע"ד הפשט, כנגד עולם העשי' (דוגמת השביתה מדיבורים גשמיים), כי אם ע"ד הרמז והדרוש כו' שכנגד עולמות הרוחניים ;
משא"כ לאחר ירידת הדורות, "אם ראשונים בני מלאכים אנו כו'" , ועד"ז אם ראשונים תלמידי חמכים הנקראים שבת אנו בדוגמת ימי החול, ובימי החול – יש לעסוק בעניני מעשה, "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך" , ועד שאמרו חז"ל שזוהי מצות עשה, ודוגמתו בתורה – שאז צריך להיות הלימוד ע"ד הפשט, שכנגד עולם העשי'.
ובאותיות פשוטות:
ידוע, שכל מי שביכולתו ללמוד בעומק יותר – אינו יוצא י"ח לימוד התורה כשלומד בשטחיות בלבד . ועד"ז בעניננו: מכיון שבזמן הש"ס היו שייכים הכל ללימוד ע"ד הרמז והדרוש כו', לכן, הביאה הגמרא ראי' מפסוק ע"ד הדרוש כו' (ובזה נכלל גם הפירוש שע"ד הפשט, שהרי יש בכלל מאתיים מנה), מכיון שבמצב כזה לא יוצאים י"ח בלימוד ע"ד הפשט בלבד.