שלומות!
בכמה מקומות מצינו שראשונים מכריעים כדעה מסויימת, בטענה שההוכחה שהובאה בגמרא לדעה השניה היא תירוץ בלבד, "ואשינויי לא סמכינן".
על סמך מה מחליטים מהי הוכחה טובה ומה אינה כזאת?
תמיד חשבתי שבבינתם הגדולה קבעו איזו ראיה חזקה בלשון או בסברא ואיזו לא, או לכל הפחות באינטואיציה מסויימת (פעם קראתי במאמר של פרופ' משה קופל שהקדמונים דיברו הלכה כשפת אם ואנו מדברים הלכה כמו מי שלמדו באולפן...).
אשמח למקורות והסברים.
לאחרונה שמתי ליבי שאולי צורת הסוגיה כפי שהיא ערוכה לפנינו יכולה לגרום לומר כן.
בעירובין קד ע"א נחלקו עולא ורבה האם כל השמעת קול אסורה בשבת, או שמא רק השמעת קול שיר.
הגמרא הביאה ארבע קושיות על רבה ותרצה כל אחת מהן.
הרי"ף פסק כרבה משום שהוסרו ממנו כל הקושיות ומפני שלמד שגם אמימר פסק כרבה.
ר"ח פסק כעולא בטענה שאשינויי לא סמכינן, ומשום שכן הובא בירושלמי (ועל זה בא הרי"ף המפורסם מדוע פוסקים כבבלי נגד הירושלמי).
יש להאריך בסוגיה זו הרבה, ואם יזכני ה' ואוציא משהו מוגמר אעלהו לפורום. ולענינינו:
יתכן שמה שהביא את ר"ח לדחות את התירוצים כ'שינויי' היא העובדה שהגמרא מקשה רק על רבה. ולמרות שבסוף היא תרצה, נראה מכך שהנחת היסוד הטמונה כאן היא שהפשטות היא כעולא והדעה החולקת נתונה לקושיות.
ובפרט שיש סוגיה שנראית כדעת רבה והגמרא בחרה לא להקשות ממנה, והיא המשנה ביומא יט ע"ב, האומרת שאם ביקש הכה"ג להתנמנם בליל יוה"כ "פרחי כהונה מכים לפניו באצבע צרידה", וזו לכאורה השמעת קול שאינה של שיר (ואכן דנו בהיתר זה בב"י סי' שלט ועוד).