תורה - במשנת המסילת ישרים וחובות הלבבות

[מגיב ומניב]

אינה ה' לידי דיון חשוב זה, ברצוני רק להעלות כאן מאמרי בענין השאלה על השמטת 'תורה' מסולמו של רפב"י, שזכיתי לאומרו במסיבת ת"ח חשובים, והודו לדברי, ובהם דברים לפי דברי הרמח"ל בסדר ויכוח, ואולי לזה נתכוין החכם יצג הנ"ל..

בשילהי סוטה בסוף המשנה האחרונה מובאת גירסא המעתיקה את לשון הברייתא הנמצאת ג"כ בע"ז כ,ב. ואמנם בלשון אשר לפנינו מושמט תחילת הברייתא: תורה מביאה לידי זהירות, הלא דבר הוא. ויתירה מזו, ידוע לתמוה על סידור הספר הק' מסילת ישרים, אשר הרמח"ל זי"ע השתיתו על ברייתא זו, שאין מפורש שם פרקים בענין התורה, בדרכי קנייתה וביאור המפסידים וכו', והרי יסוד כל המעלות הוא תורה.

וכן מפורש בדברי המסילת ישרים (פרק ה) שהובאו בספר נפש החיים בביאור דברי הגמ' בקידושין ל,ב בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין, דהבורא ית' שברא את היצה"ר באדם הוא שברא התורה תבלין, ופשוט שאם לא ברא למכה זו אלא רפואה זו א"א שירפא האדם מזאת המכה בלתי זאת הרפואה...כי אין מי שמכיר בחולי היצה"ר ובכוחו המוטבע בו אלא בוראו שבראו והוא הזהירנו שהרפואה לו היא התורה, יעו"ש. וא"כ מפני מה הושמט עיקר גדול זה.

והנה בריש המסכתא איתא, למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. ולכאורה יפלא, למה לא נקטו כאן העצה הבדוקה והפשוטה המועילה לכל דבר וענין בעולם שהיא לימוד התורה.

וראה בספר מעלות התורה מרבי אברהם אחי הגר"א, וז"ל: והתורה מביאה אותו לידי מידות טובות, כדאיתא בגמ' (ב"ב נח,ב): בריש כל מרעין אנא דם, בריש כל אסוון אנא חמר, ובאתר דלית חמר תמן סממנין מתבעין. ואמר אחי הגאון ז"ל דהכי פירושו, לפי שהתאוה ראש לכל העבירות והאדם הוא המתאוה והוא הנפש, וזה שאמר בריש כל מרעין אנא דם, שהוא תחילת חולי הנפש, ובריש כל אסוון, ראש לכל הרפואות של הנפש, אנא חמר, הוא התורה שנמשלה ליין, וכמו שכתוב: ושתו ביין מסכתי (משלי ט,ה). ובאתר דלית חמר תמן סממנים מתבעין, פירוש מי שאינו בעל תורה הוא צריך לרפואות המידות, אבל בעל תורה אין צריך לרפואות המדות בעניני סגופים וכדומה, רק לעסוק בתורה וביראת ה' כל היום, הפך בה והפך בה דכולא בה...שאין לך מדה טובה הימנה (אבות ה,כב), פירוש שהיא עולה על כל המדות וכל המדות נכללים בה, ודברי פי חכם חן, שפתותיו יהיו דובבות בקבר, יעו"ש.

והנה הכא קאמר 'כל' הרואה וכו', משמע דאמנם אין יוצא מן הכלל, ואף ת"ח ובעל תורה מוכרח לעצה זו, וצ"ב.

יתירה מזו, הרי איתא בכמה דוכתי (ריש נזיר ונדרים י,ב ועוד) שיטת שמעון הצדיק ור"ש ורבי אלעזר הקפר דנזיר חוטא הוא במה שמצער עצמו מן היין. והכא משמע דכולי עלמא מודו שמי שרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין.

ונראה בס"ד בהקדם עצם ביאור ענין תורה מביאה לידי זהירות, ומצינו בזה דבר נפלא בספר הק' מסילת ישרים 'סדר ויכוח' (הוצאת מכון אופק/תשנ"ו עמ' עח-עט), ותו"ד שם, שבכדי להינצל מיצה"ר ולהשיג השלימות אין די לאדם שידע מוסר ותכונת מידות ישרות של חכמי המידות, אלא צריכים לזה תורה אלקית שהיא נתונה מן השמים, כי השלימות הנדרשת היא למעלה משכל אנושי, ולכן להגיע אל השלימות אי אפשר רק ע"י דרכי התורה בלבד.

וזה ביאור דברי רב פפא בע"ז שם: ונשמרת מכל דבר רע, שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה, מכאן אמר רפב"י תורה מביאה לידי זהירות, והיינו כי איסור הרהור מבלי איסור ואזהרת התורה לפי מוסר האנושי לא היה זה נחשב זה לעוון גדול, כי סו"ס אינו דבר ממשיי לא דיבור ולא מעשה, ומהו החטא שמהרהר על אשה, וכן אם יטמא בלילה הלא ישן הוא ובא החלום ברוב ענין. ונמצא שמדבר זה אנו למדים על רוממות התביעה של התורה בענין השלימות, ולכן רק ע"י התורה יכול לבא לידי זהירות כי לא יעלה על לבבו ליזהר בדברים הרבה לולי עסק התורה.

ולפי דבריו נראה לפרש דישנו חילוק גדול בפשט בין ה'מביאה' של תורה שמביאה לידי זהירות לשאר דברים דנקט בהו מביאה.בשאר מילי היינו דזהו סולם המדרגות שממדרגה למדרגה הוא מתקדם ועולה, ושלב אחר שלב עליה גוררת עליה. אבל ה'מביאה' של תורה אינו רק דרך הסולם, אלא שהתורה זה יוצר את הזהירות, שתורה מלמדת מושגים חדשים מאי משמע זהירות, ודוק.

ומעתה מובן היטב הגירסא שלפנינו שהשמיטו את תורה מביאה לידי זהירות מסדר מעלות הסולם, שהרי זה דבר בפנ"ע ובסיס לכל הסולם, ולא רק שלב בדרך למעלה, וכן זהו הטעם שלא נתבאר זה במסילת ישרים, וזה נפלא.

ולפי"ז נבוא לבאר המאמר הנ"ל בריש המסכתא, וזה בהקדם דברי הסה"ק 'פרי הארץ' פר' נשא, כפי שביארן בספר 'מכתב מאליהו' (ראה חלק ד עמ' 11 וחלק ג עמ' 128) בשיעור הבנתי הדלה, ענין חכמתו מרובה ממעשיו הוא שככל שמגדיל את השגת חכמתו בענין מסוים נעשה יותר בעל דרגה בזה, ואז הוא נהיה רגיש לזה, וכל פגם הכי קטן אף בדרך העברת המחשבה בעלמא ע"מ להתרחק מן הדבר גורם לו היזק.

מטעם זה צריך שיתפיס אדם את חכמתו במעשה שלא יכשל בעבור זה שחכמתו מרובה ממעשיו, וזהו עומק הענין דכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, דהרואה סוטה בקלקולה למד מוסר ונתרומם בהשגת הענין של סוטה בקלקולה, ולכן יזיר עצמו מן היין שנדרש לזה מעשה מרומם יותר.

ונמצא לפי"ז שאדם שהוא מרומם יותר יש לו 'שו"ע אחר', ולכן אף שבשו"ע דאיניש בעלמא נחלקו תנאי אם נזיר נקרא חוטא, הכא כו"ע מודו דרואה סוטה בקלקולה השו"ע שלו מחייב הרחקה יתירה שראוי הוא להזיר עצמו מן היין.

ונראה דזהו באמת עומק ענין תורה תבלין, והן הן הדברים, דתורה, כלומר השגות בחכמה והתעלות ברוממותה ע"י הדביקות בה זה גופא יוצר זהירות אחרת שהיא המחייבת זהירות אחרת וגדרים אחרים של הרחקה וסייגים ממצודת היצר, ועי"ז הוא זוכה להנצל מן היצר הרע, ועי'.

[דוב גרין]

איש ספר כתב :לגבי חובת הלבבות, ידוע מה שכתב בהקדמת ספרו:

כאשר ידבנו לבו לאיש מאנשי זמננו לעסוק בתורה יטה אל מה שלא יקנהו מעלה יתירה ולא ינקהו ממכשול נפשו, ושאם לא ידעו, לא היה נענש עליו וכו', ונשאל אחד מן החכמים על שאלה נכרית מענין דין הגרושין, והשיב: אתה השואל על מה שלא יזיקנו, אם לא ידענו, הידעת כל מה שאתה חייב לדעתו מהמצוות, שאינך רשאי להתעלם מהם עד שנפנית לחשוב בשאלות נכריות, שלא תקנה בהם מעלה יתירה בתורתך ואמונתך, זה לי ל"ה שנה שאני עוסק במה שצריך לי ממצוות התורה, ולא פניתי לבי למה שפנית לבך לשאול וכו'. עכ"ל.

ורבינו החת"ס, עם שהיה אדוק מאד בתורת החסיד בעל חובת הלבבות לא נשא לו פנים בזה. וזל"ק:

(חת"ס עה"ת פרשת בחוקתי ד"ה או יאמר על דרך המוסר): לאפוקי ממ"ש חובת הלבבות ז"ל והזהיר מהיות כל עסקנו בידיעת הדינים הנכרים ושאלות הזרות כגון דיני גיטין וכדומה אלא יהיה עסקו בעיוניות וכו,' והנה במחילת כבוד החסיד ההוא, לא זה הדרך סלולה אשר חפץ ד', ואשר כבשוהו רז"ל, וקבעו בש"ס איבעיא להו רגלו א' בתוך נ' אמה ורגלו א' חוץ לנ' אמה מהו (ב"ב כג ב), וגופו תיש ופניו אדם מהו (נדה כג ב), וכה"ג רוב שקלא וטריא שבש"ס, כי ידעו חז"ל שידיעת דברים אלו זהו האושר האמיתי וזה הוא המביא לאדם להבת לבו ביראת ד' כל היום ודביקות בשמו הגדול ובתנאי שיהיה תחילת כונתו לשם ד' ותו לא מידי, כי אם יעסוק בתורה בענינים כאלו וממילא ידובק בהי"ת כי הדבק בתורתו דבק בו ית' וכו'.

שמעתי בהרצאה מהגר"א ליכטנשטיין מה ששמע מחותנו, הגרי"ד מבוסטון שהגר"ח אמר ("דער זיידע האט געזאגט") שזה אפיקורסות. האם יש מקור נוסף לשמועה זו?

[דוב גרין]

להעיר מהמובא בהרבה ספרים שהגר"ח שם לב שהגרי"ז לומד חובה"ל ואמר לו "למוד למוד החובה"ל זהו "אידישקייט" (בערך)

[מבקש דעת]

לעיקר הנידון באשכול זה, עיין בספר אור יחזקאל (להר"י לוינשטיין משגיח דישיבת מיר ופוניבז') מכתבים יג,יד שהאריך בענין זה (ומציין לדברי המס"י בכמה מקומות),

וז"ל שם בתוה"ד

הנה לא נמצא ידידי בשום ספר מהספרים הידועים שאמר כי התכלית של הכל הוא לימוד התורה, רק תלמוד גדול, אבל כי לא הוא שיהיה זאת התכלית של הבריאה, הלא כתוב הוא בפירוש ועתה ישראל מה ה"א שואל מעמך כי אם ליראה וכו' כן לא נמצא בתורה אשר שישובח מי אשר מצא חן בעיני ד' רק בדברים אשר הם תולדות מהתורה כמו נח איש צדיק תמים וכו' ולא מצאתי בכל התורה שיהיה העיקר והתכלית של הנברא לימוד התורה, רק התכלית של הנברא הוא כמו שמצאתי וכו'

[אספקלריא]

לגבי חובת הלבבות, ידוע מה שכתב בהקדמת ספרו:
... ונשאל אחד מן החכמים על שאלה נכרית מענין דין הגרושין, והשיב: אתה השואל על מה שלא יזיקנו, אם לא ידענו, הידעת כל מה שאתה חייב לדעתו מהמצוות, שאינך רשאי להתעלם מהם עד שנפנית לחשוב בשאלות נכריות, שלא תקנה בהם מעלה יתירה בתורתך ואמונתך, זה לי ל"ה שנה שאני עוסק במה שצריך לי ממצוות התורה, ולא פניתי לבי למה שפנית לבך לשאול וכו'. עכ"ל.
ורבינו החת"ס, עם שהיה אדוק מאד בתורת החסיד בעל חובת הלבבות לא נשא לו פנים בזה. וזל"ק:
(חת"ס עה"ת פרשת בחוקתי ד"ה או יאמר על דרך המוסר): לאפוקי ממ"ש חובת הלבבות ז"ל והזהיר מהיות כל עסקנו בידיעת הדינים הנכרים ושאלות הזרות כגון דיני גיטין וכדומה אלא יהיה כל עסקנו בעיוניות וכו', והנה במחילת כבוד החסיד ההוא, לא זה הדרך סלולה אשר חפץ ד', ואשר כבשוהו רז"ל, וקבעו בש"ס איבעיא להו רגלו א' בתוך נ' אמה ורגלו א' חוץ לנ' אמה מהו (ב"ב כג ב), וגופו תיש ופניו אדם מהו (נדה כג ב), וכה"ג רוב שקלא וטריא שבש"ס, כי ידעו חז"ל שידיעת דברים אלו זהו האושר האמיתי, וזה הוא המביא לאדם להבת לבו ביראת ד' כל היום ודביקות בשמו הגדול, ובתנאי שתהיה תחילת כוונתו לשם ד' ותו לא מידי, כי אם יעסוק בתורה בענינים כאלו וממילא ידובק בהי"ת, כי הדבק בתורתו דבק בו ית' וכו'.

וראה בספר "דרך חיים" למהר"ם די לונזאנו, הוצאת אהבת שלום ירושלים תשע"ב, עמ' רצו-רצט, שהשיג בחריפות על דברים אלו של בעל חובת הלבבות. (וראה ישורון כרך כ"ז (אלול תשע"ב) עמ' תתקכ"ו הערה 102).
וראה מעין זה, בספר "דברים אחדים" להגרחיד"א, דרוש ב', ד"ה ואחשבה, [במהדורת ירושלים תשמ"ו, חלק א' עמ' י"ז],
http://www.otzar.org/aspcrops/158120_22 ... 412015.asp
וז"ל: "ונקדים אשר ראיתי בספר מאירת עינים לרבינו יצחק דמן עכו כתב יד פרשת וישלח, שכתב, דהמתפלספים אומרים, כי די לו לאדם שיעסוק במשנה תורה להרמב"ם, לדעת הוראות בעיון קל, וישתדל כל ימיו בחכמת הטבע כי מתוכם ידע את בוראו, אבל בתלמוד, הואיל והוא עמוק מאד, ואם ישים האדם כל זמנו הלואי שידע לדעת הוראות מתוכו על בוריין, ומאין ידע את בוראו.
ואנשים אלו בחשכה יתהלכו, כי לא ידעו שכר התלמוד שאין למעלה הימנו, ואם כדבריהם, רבינא ורב אשי שכתבו התלמוד, מה ראו לכתבו על דרך משא ומתן, וכי לא ראו כמו שראו האחרונים המחברים פסקי ההלכות, והלא האחרונים כלפי ראשונים כקליפת השום, מכלל שהם עשו בהשגחה פרטית, ובא וראה כמה גדולת מעלת העוסק בתלמוד כל ימיו לשם שמים, שהוא מקשט הכלה הכלולה מכל הבריות במשאו ומתנו, בקושיות ותירוצים, עד שידע ההלכה על בוריה, הרי זה קשט הכלה בתכלית הראוי". עכ"ל.
ובספר "מאירת עינים" לרבינו יצחק דמן עכו, תלמיד הרמב"ן, (יצא לאור מכת"י ע"י הרח"א ערלאנגער, ירושלים תשל"ה-תשנ"ג), פרשת וישלח עמ' פ'-פ"א, תראה הדברים יותר באריכות.
http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.asp ... =&pgnum=99
[אמנם המעיין יראה שיש הבדלים בין דברי המתפלספים האלו לבין דברי החובת הלבבות הנ"ל בהקדמתו].
וראה עוד בספר "חומת אנך" להגרחיד"א, תהלים א', שכותב: "א"נ אפשר כי אם בתורת ה' חפצו וכו' במה שכתב הרב חובת הלבבות ז"ל דחייב ללמוד בתחילה הדינים הנצרכים לו כמו דיני תפלה וברכות ואיסור והיתר, ואח"כ שיהיה בקי בשאר סדרים, וזהו שנאמר כי אם בתורת ה' חפצו, ובתורתו, כלומר הדינים הנצרכים לו, יהגה יומם ולילה".
ולכאורה נראה כוונתו שמבאר שהחוה"ל דיבר על רק על הסדר מה ללמוד קודם ומה אח"כ. [ואולי כוונתו שרק בפרט הזה דברי החוה"ל מוסכמים].

[גם זו לטובה]

לעיקר הנידון באשכול זה, עיין בספר אור יחזקאל (להר"י לוינשטיין משגיח דישיבת מיר ופוניבז') מכתבים יג,יד שהאריך בענין זה (ומציין לדברי המס"י בכמה מקומות),

וז"ל שם בתוה"ד

הנה לא נמצא ידידי בשום ספר מהספרים הידועים שאמר כי התכלית של הכל הוא לימוד התורה, רק תלמוד גדול, אבל כי לא הוא שיהיה זאת התכלית של הבריאה, הלא כתוב הוא בפירוש ועתה ישראל מה ה"א שואל מעמך כי אם ליראה וכו' כן לא נמצא בתורה אשר שישובח מי אשר מצא חן בעיני ד' רק בדברים אשר הם תולדות מהתורה כמו נח איש צדיק תמים וכו' ולא מצאתי בכל התורה שיהיה העיקר והתכלית של הנברא לימוד התורה, רק התכלית של הנברא הוא כמו שמצאתי וכו'

שמעתי שלאחר פטירת הגרי"ל הוציאו קונטרס מכתביו שהעיקר יראת שמים ולא לימוד תורה, והגראמ"ש כעס מאוד.

[הגהמ]

במקבציאל לז במאמר ההקדמה לפולמוס רב"א בעל השיטמ"ק עם יריבו הר"מ גאלאנטי נידון הענין בהרחבה ובטוב טעם ע"ש.

[הלמד מכל אדם]

שאלה נכבדה שאל מבי מדרשא והיא מנסרת מכבר בחלל בית המדרש, ויש לצרף לה כמובן את התמיהה הידועה מפני מה פתח רמח"ל את ספרו במידת הזהירות ולא בתורה, אחר שספרו מיוסד ברייתא דרבי פנחס בן יאיר, הפותחת בתורה שהיא המביאה לידי זהירות. וכמה קולמסין נשתברו סביב פליאה זו הלא הם בספרתם.

לגבי חובת הלבבות, ידוע מה שכתב בהקדמת ספרו:

כאשר ידבנו לבו לאיש מאנשי זמננו לעסוק בתורה יטה אל מה שלא יקנהו מעלה יתירה ולא ינקהו ממכשול נפשו, ושאם לא ידעו, לא היה נענש עליו וכו', ונשאל אחד מן החכמים על שאלה נכרית מענין דין הגרושין, והשיב: אתה השואל על מה שלא יזיקנו, אם לא ידענו, הידעת כל מה שאתה חייב לדעתו מהמצוות, שאינך רשאי להתעלם מהם עד שנפנית לחשוב בשאלות נכריות, שלא תקנה בהם מעלה יתירה בתורתך ואמונתך, זה לי ל"ה שנה שאני עוסק במה שצריך לי ממצוות התורה, ולא פניתי לבי למה שפנית לבך לשאול וכו'. עכ"ל.

עכשיו ראיתי את המצו"ב : האם יתכן שכוונת החוה"ל לדברים אלו, ואז הרי אין זה חכם יהודי המדבר על לימוד תורתינו הקדושה?

[ברזילי]

האם יתכן שכוונת החוה"ל לדברים אלו, ואז הרי אין זה חכם יהודי המדבר על לימוד תורתינו הקדושה?

לא ברור מי העתיק ממי (או ששניהם העתיקו ממקור קדום להם), אבל אם נניח שהסיפור המקורי אליו מתייחס חוה"ל מדבר על הלכה מוסלמית, הלא משמעות דבריו בדבר החשיבות של תלמוד תורה בהלכות חובות האברים מתחדדת עוד יותר.

ענין מקורותיו של חוה"ל נידון בקצרה כאן

[עושה חדשות]

אגרת מהרמח"ל על לימוד 'ניגלה'

[משלי שועלים]

שאלה לחו"ר אתרא הדין

דבריו הידועים של הגר"י לוינשטיין

הנה לא נמצא ידידי בשום ספר מהספרים הידועים שאמר כי התכלית של הכל הוא לימוד התורה, רק תלמוד גדול, אבל כי לא הוא שיהיה זאת התכלית של הבריאה, הלא כתוב הוא בפירוש ועתה ישראל מה ה"א שואל מעמך כי אם ליראה וכו' כן לא נמצא בתורה אשר שישובח מי אשר מצא חן בעיני ד' רק בדברים אשר הם תולדות מהתורה כמו נח איש צדיק תמים וכו' ולא מצאתי בכל התורה שיהיה העיקר והתכלית של הנברא לימוד התורה, רק התכלית של הנברא הוא כמו שמצאתי וכו'



ראיתי לאחרונה את המשנה באבות פ"ב מ"ט, והנה נזרקה בי התמיהה כיצד הם מתיישיבים עם דבריו של ר' חצקל דלעיל,

וז"ל המשנה שם:

ריב"ז קיבל מהלל ושמאי, הה"א, אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת

[נוצר תאנה]

גירסת כמה ראשונים, אם עשית תורה הרבה, דהיינו שקיים הרבה מצוות,
ובלא"ה לא קשה, כי אין הכוונה לכך דייקא אלא זה אחד מחובותיך בעולם ולכן אין לך להתפאר בזה

[משלי שועלים]

ועדיין צ"ע,
גם אם זה רק אחד מהתכליות, הביטויים "לא מצאתי בשום ספר מהספרים הידועים" וכו' "ולא מצאתי בכל התורה וכו'" - קיצוניים מכדי להתעלם ממשנה מפורשת כזו.

אא"כ באמת היתה לו גי' שונה ואז מודינא דתו לק"מ.

[אריק]

הרי"ף ורבנו בחיי הם בני אותה תקופה, ובני אותה סביבה, האם ניתן לקשר בין קיצור התלמוד של הרי"ף לגישה של רבנו בחיי?

[תפוזי]

אינני מבין כלל את הקושיא על דברי הרמח"ל.

בכל דבריו בהקדמה הוא בא לעסוק בעניין אחד בלבד: החשיבות והנחיצות שבלימוד היראה והחסידות. ברור הוא שגם לדעתו יש הבדל עצום בין לימוד חכמות חול לבין לימוד דיני התורה, אבל בעניין אחד הם שוים: גם אלו וגם אלו "אינם" לימודי היראה שהוא בא לעורר עליהם. ולכן הוא מזכיר אותם בחדא מחתא ולא נחת לחלק ביניהם, משום שזה לא הנושא.

אמנם ביחד עם זה, ברור שהרמח"ל החשיב את לימודי המדע יותר ממה שמקובל להחשיבם בעולם התורה בימינו. והוא עצמו למד מדעים, בניגוד לרוב ככל גדולי ישראל בימינו. דבר זה היה מקובל באיטליה, ויש זרם נכבד בראשונים ובאחרונים שאחזו כך (בפרט שבזמנם עוד לא התחילו "מלחמות" הדת והמדע של הזמן המודרני, ולא ראו בהם דברים נוגדים, כמו שיש כאלה שרואים בימינו). ולכן השכנות בין מדעים ותורה לא נראתה לו דבר כ"כ צורם כמו שהיא נראית לנו, כי מבחינתו שניהם דברים בעלי ערך, למרות שהתורה כמובן חשובה הרבה יותר. ועוד ברור, שהוא גם הלך בדרכו של חובות הלבבות שהוזכר לעיל, שצריך להתמקד בדברים הנוגעים למעשה, ואחרת זה מעין "ביטול תורה באיכות". ועדיין העיקר הוא מה שכתבתי בפיסקה הקודמת.

[עליך עיננו]

ז"ל המסל"י בסוף פ"כה בבאור קנין היראה ופשוט שמשמע מדבריו שזה העיקר שהרי כל הספר הוא כדי ללמוד יראת שמים כמבואר בהקדמה.
וז"ל: הוא מה שצוה הקב"ה אל המלך (דברים יז, יט): "והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה את ה' אלהיו". הא למדת שאין היראה נלמדת אלא מן הקריאה הבלתי נפסקת, ותדקדק שאמר "למען ילמד ליראה", ולא אמר למען יירא, אלא לפי שאין היראה הזאת מושגת בטבע, כי אדרבא רחוקה היא ממנו מפני גשמיות החושים, ואינה נקנית אלא על ידי לימוד, ואין לימוד ליראה אלא ברוב ההתמדה בתורה ודרכיה בלי הפסק, והוא שיהיה האדם מתבונן ומעיין בדבר הזה תמיד בשבתו, בלכתו, בשכבו, ובקומו, עד שיקבע בדעתו אמתת הדבר, דהיינו: אמתת המצא שכינתו יתברך בכל מקום, והיותנו עומדים לפניו ממש בכל עת ובכל שעה, ואז יירא אותו באמת, והוא מה שהיה דוד המלך מתפלל ואומר (תהילים פו, יא): הורני ה' דרכך אהלך באמתך יחד לבבי ליראה שמך.

[גביר]

שאלתי פעם שאלה זו את מו"ר ר' יוסל זצ"ל [אמנם, מטבע הדברים, בהקשר של חסידות ולא של חוה"ל ומסילת ישרים], ואמר לי שבאמת בעבר היתה קיימת גישה שונה, וזו היתה גישתו של בעל חוה"ל [לא זכור לי שהזכיר את המס"י] אולם היום אליבא דכו"ע, פרו"ח, דרך המלך היא בראש ובראשונה לימוד ש"ס ופוסקים [אולי אמר גם שבעיון, איני זוכר בדיוק].

[עושה חדשות]

התמיהה הידועה מפני מה פתח רמח"ל את ספרו במידת הזהירות ולא בתורה, אחר שספרו מיוסד ברייתא דרבי פנחס בן יאיר, הפותחת בתורה שהיא המביאה לידי זהירות.

מסילת ישרים שער התורה.pdf

(495.2 KiB) הורד 65 פעמים