בינו שנות דור ודור

[שבע]

וכד עיילי רבנן לעיוני ברזא דשנין
אמרתי אענה אף אני חלקי בס"ד:

"זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור"

וכאשר עיינתי בספר היפה "תורת הדורות" (לרמ"מ רייך שליט"א, הוצאת 'תורהסטר')
המסדר דור אחר דור - דבר דבור על אפניו, בטבלאות נאות
ראיתיו מונה סדר הדורות כדלהלן:

כ"ו דורות מאדם עד משה
י"ג דורות מיהושע עד עלי ("שופטים")
י"ג דורות משמואל עד עזרא ("נביאים")
י"ד דורות משמעון הצדיק עד רבי יהודה הנשיא ודורו ("תנאים")
ז' דורות מרב ובני דורו עד מר בר רב אשי ("אמוראים")
ה' דורות רבנן סבוראי
ח' דורות גאונים
י"ג דורות ראשונים (ד'תת - ה'רנ לערך)
ואחרונים

אמרתי:
הנה מרגלא בפומא דאינשי לחשב את תקופת הראשונים עד לגירוש ספרד
למרות שאין בזה דבר ברור, וכבר הלכו בו שואלי'ם - האריכו למעניתם, ואכ"מ
וכן סידר הרב הנ"ל בספרו, כנזכר.

מעתה נבוא לחשבון:
אם 450 שנה (ד'תת - ה'רנ) - הניבו (ע"פ ספר הנזכר) י"ג דורות של ראשונים
ניקח גם אנו 450 שנה, משנת ר"נ, ונבוא לשנת ת"ש הכואבת (בה תש כחם של ישראל)

ונאמר (בדרך אפשר) כי בזאת נסתיימה תקופת האחרונים
וכאשר חשנו בכך, בהאי שתא, בסערת העופות, כי אלמלי חיו אתנו גדולי הפוסקים שנסתלקו בשנים האחרונות ממש (שייגעו וגדלו בתורה עוד לפני השואה האיומה) - היו הדברים שמחים ומאירים כנתינתן! וחבל על דאבדין וכו'

ומאז החלה תקופה חדשה, ויש שיכנו אותה בשם תקופת "המלקטים" וכדו'

ובכן,
אם חישב הרב הנ"ל את תקופת הראשונים (450 שנה) - לי"ג דורות
נעשה כן אף אנו בתקופת האחרונים - ונכלול אותם גם כן במספר זה.

ואבאר:
דור - משך זמן ניכר של השפעה רוחנית של גדול בישראל (או גדולי ישראל),
כגון: דורו של רש"י, "דור דעה" של מרן הבית יוסף והרמ"א, וגדולי המקובלים, וכן על זה הדרך.

כמובן שייתכן שבדור אחד, פעלו מספר אישים במקומות שונים, ולעתים רבות ישנן חריגות, ונבלעות שנותיו של זה בשל זה (וראה רש"י שמות ו, יח), ואין להאריך.
וכמו כן לעתים חלף עבר דורו של האיש הגדול, והוא לבדו מאריך ימים - להאיר עיניהם של ישראל (על-דרך מרן החזון-איש, ועוד גדולים וצדיקים בכל דור ודור)



ואם כנים דברינו, הרי דבר נפלא לפנינו:

המספר 26 הפותח את רצף הדורות הראשונים (מאדם עד משה, וכמבואר להדיא בגמ' פסחים קיח, א; חגיגה יד, א)
חוזר על עצמו עוד 3 פעמים!

שופטים ונביאים - 26
תנאים ואמוראים וסבוראים (שהיוו "גשר" ותקופת ביניים בין האמוראים לגאונים, ולכן מבחינה מסוימת הם מצטרפים לתקופת האמוראים, ור' להלן) - 26
ראשונים ואחרונים - 26

ס"ה: 104 דורות

וכאשר נוסיף עליהם עוד 8 דורות של גאונים,
נקבל 112, כמנין בקי!

אמור:
בשנת ת"ש - נסתיימה הבקיאות (האמיתית בכל חלקי התורה, לבד ממספר שרידים אשר ה' קורא, קדושים אשר בארץ המה, ומעט אשר יבדלו לחיים ארוכים)

וכעת באחרית הימים, וּכְכַלּוֹת נַפֵּץ יַד עַם קֹדֶשׁ (דניאל יב, ז), נשער את היתרה (משנת ת"ש) עד סוף האלף השישי - באופן ממוצע
כאשר דור נע בין 35-40 שנה, נחשב את הממוצע (37.5) - ונגיע לעוד 8 דורות.

אמור מעתה:
112 דורות עד השואה
ועוד 8 דורות

ס"ה: 120!

וסימנך: האדם - עולם קטן, והעולם - אדם גדול!
"והיו ימיו מאה ועשרים שנה"...

נמצא, כי בדורנו אנו, דור יתום
אנו שרויים בתחלתו של הדור ה-115

שמספרו עולה אמנם בגימטריא:
חזק!

כי אכן אין חכמה ואין עצה ואין תבונה
כי אם להחזיק מעמד!

לא להרפות
ולא לעזוב

רק לעמוד על עמדנו
ולהרים עינים בציפיה, כאב ותקוה!


ולמשכילים ינעם ברמזי החכמה:

26 דורות עד משה - כמנין שם הוי"ה
עם 13 דורות השופטים - 39 - כמנין הוי"ה אח"ד (כמבואר לענין ט"ל כריכות שבציצית)
עם 13 דורות הנביאים - 52 - כמנין שם הוי"ה במילוי ההי"ן (שם ב"ן כנודע), ורומז לשורש מלת נביא - ניב (והיו"ד מורה על ההשפעה העליונה לתוך הכלי של הנביא, ואכמ"ל)
עם 14 דורות התנאים - 66 - כמנין שם אדנו"ת עם הכולל, ור' להלן; וכמנין ששים מסכתות וששה סדרי משנה, ודוק.
עם 7 דורות האמוראים - 73 - כמנין שם הוי"ה במילוי יודי"ן (עם הכולל, כמבואר בכתבים), וכמנין "חכמה", כי אז נחתם הש"ס (עומק חכמת תורה שבעל פה, ור' בחזו"א לענין 'אלפיים תורה' ואכמ"ל)
עם 5 דורות הסבוראים - 78 - כמנין ג' פעמים הוי"ה (כנודע בכתבי האר"י), וכמנין "לחם" - 'לחמה של תורה' - כי גם מהם באו מעט דברים בש"ס כידוע.
עם 8 דורות הגאונים - 86 - כמנין שם "א-להים" (המורה על מדת הדין, הרומז על ההנהגה התקיפה שלהם - להציל את העם מיד קמיהם, ואכמ"ל)
[ורמז נפלא, מאז מתן תורה - שהיה בדור ה-26, עד סוף תקופת הגאונים בדור ה-86, יש 60 דורות, כמנין "גאון" כנודע]

עם 13 דורות הראשונים - 99 - כמנין הוי"ה אדנ"י עם הח' אותיות (וכמבואר מזה בתיקוני זהר וכנודע)
עם 13 דורות האחרונים - 112 - כמנין הוי"ה א-להי"ם


וכען, כתר לי זעיר ואחוך עוד מלין עילאין:

הנה 26 דורות מאדם עד משה - מצורפים מכמה תקופות:
מאדם עד נח,
מנח עד אברהם,
ומאברהם עד משה.

אולם דעת לנבון נקל
כי עיקר המכוון מתחלת הבריאה ("אלה תולדות השמים והארץ בהבראם") - היה באברהם
ועד לאברהם אנו מונים אלפיים תוהו, והוא אשר העביר את העולם לאלפיים תורה (עבודה זרה ט, א)

נמצא כי 2 תקופות עיקריות לפנינו:
עד אברהם
וממנו עד משה (מתן תורה)

ואחר כך עוד 7 תקופות:
שופטים
נביאים
תנאים
אמוראים (וסבוראים המצטרפים לתקופה זו וכנ"ל)
גאונים
ראשונים
אחרונים

ס"ה 9 תקופות
והאחרון - שלא נמנה עדיין, אחרית הימים דנן - חביב למאד!
העשירי יהיה קודש!


ואפרש שיחתי ע"פ ח"ן:

אברהם - בסוד ספירת הכתר
(אברהם העלה מתוהו לתיקון (סוד עתיק, "ואברהם זקן בא בימים" ומכונה בזהר "סבא"). גם כתר גימטריא "עשרים" - דורו של אברהם. גם נודע סוד אריכות ימים של דורות הראשונים שקבלו השפעה מסוד אריך-אנפין, ואכמ"ל)

משה - בסוד ספירת החכמה
("אורייתא מחכמה עילאה נפקת", ובל' המדרש: נובלות חכמה של מעלה - תורה, ופני משה כפני חמה, ואכמ"ל)

יהושע (ראש תקופת השופטים) - בסוד ספירת הבינה
(כשמו "בן נון" - חמישים שערי בינה; "ונתת מהודך עליו" - ובינה עד הוד אתפשטת; ופני יהושע כפני לבנה המקבלת מן הח[כ]מה) -

"ומבינה נביאים" (כמבו' בתקוני זוהר) -

שמואל (ראש לתקופת הנביאים) - בסוד ספירת החסד
(כאשר יבין כל משכיל את ההבדל הפנימי בין תקופת הנבואה [וההשפעה העליונה] לבין תקופת בית-שני [וההסתרה ע"מ לגלות] חכמת תורה שבעל-פה, ור' להלן; ועיין בלקוטי מוהר"ן סי' ל, אות ו - ותבין מעט במעמקי החכמה - מסוד עניינו של שמואל המייסד את המלכות בישראל, ועניין מלחמתו באגג מלך עמלק - שכל זה ע"י מדת החסד, עיי"ש ותרו"ץ; ומה נפלא ששנותיו של שמואל היו נ"ב, כמנין הדורות עד סוף תקופת הנבואה, בינה זאת! ובראשונים מבו' כי שמו נגזר מ'שמו א-ל', רמז למדת חסד, כנודע)

שמעון הצדיק (ראש לתקופת התנאים) - בסוד ספירת הגבורה
(כנודע שסוד הראיה בחסד ("ראו-בן") - היא תקופת הנבואה [הנקרא "הרואה", ומספר ב"ן הנ"ל], ואילו סוד השמיעה בגבורה ("שמעון"), ור' לעיל בסמוך מענין תקופת בית-שני ["ואכבדה"], שאז היו הגילויים הנוראים של תורה שבעל-פה - "תורה מפי הגבורה ניתנה", ואכמ"ל; וכל' חז"ל בסדר-עולם: 'מכאן ואילך הט אזנך ושמע דברי חכמים')

תקופת האמוראים - בסוד ספירת התפארת
(שסוד התורה בכלליות נעוץ בספירה זו, ואתאן לדברי רבינו-תם [תוס' קידושין ל, א] לענין 'לעולם ישלש' - "שאנו סומכין אהא דאמרינן בסנהדרין כד. בבל - בלולה במקרא במשנה ובגמרא, דגמרת בבל בלול מכולם"; וכנודע סוד ספירה זו הכלולה מג' קוין יחד, ועיקר תפארתה של תורה הוא בזה הש"ס הקדוש, עץ חיים הוא למחזיקים בו, וממנו תוצאות חיים, ואכמ"ל), ובזאת התקופה נכללים גם הסבוראים, וכנ"ל.

תקופת הגאונים - בסוד ספירת הנצח
(וכמבואר למשכיל, כי נצח והוד - מרומזים בסוד הרגליים, שבהם 2 כוחות: כח עמידה איתן ("נצח"), וכח הכנעה ("הוד") - והדברים ארוכים ואכ"מ; ונודע כי בתקופת הגאונים היו ישראל - גם מכל קצוות תבל - עומדים וסמוכים על שולחנם של גאוני בבל, שכשמם כן מהותם, לשאת בגאון ועוז את קרן ישראל, ומהם: רב סעדיה, ורב שרירא, והבן)

תקופת הראשונים - בסוד ספירת ההוד
(וכמבואר בסמוך שכח ההכנעה מרומז ב"הוד" (סוד רגל שמאל), וזה מורה על עוצם פיזורם של ישראל בתקופה זו, באין מרכז אחד לעם ישראל. ואכן מבואר בזוהר וכתבים, שעיקר הגלות הוא בבחינה זו של הוד, שמי שזוכה מצטרף ("תרתי משמע") ובא אל כח ההכנעה הק' (בסוד "או אז יכנע לבבם"), אולם לאינם זוכים ומצטרפים הרי מתקיים בהם "והודי נהפך עלי למשחית", וכל היום דוה [היפך "הוד"]. ובקצרה: עיקר תוקף הגלות הוא בסוד מדה זו, ואכן לקראת סוף האלף החמישי (שהוא ג"כ בסוד מדה זו של הוד, כנודע בסוד "שתא אלפי שנין הוי עלמא") נתגברו הדינים רח"ל ונשפך דמן של ישראל כמים, אולם זהו הודם ונפלאות כחם של רבותינו הראשונים שרפי מעלה - שעמדו להם לישראל בשעה קשה זו, והעמידו אותם על רגליהם בכל אתר ואתר)

תקופת האחרונים - בסוד ספירת היסוד
(וכמבואר משמם גופא, כי ספירה זו אחרונה היא - מקבצת את שפע כל הספירות העליונות - על מנת להשפיע למדת מלכות, ור' להלן; וכל תקופה זו [בשונה מתקופת הראשונים] כלולה באלף השישי בסוד מדת יסוד, וכנ"ל; ותיכף לתחלת תקופה זו של האחרונים - החלו גילויי סודות התורה בשטף גדול ע"י גדולי גדולי המקובלים הקדושים: הרמ"ק והאר"י וכו' וכו', אשר זאת נודע לכל משכיל כי עיקר סוד ויסוד חכמת הקבלה שייך לספירת ה[י]סוד, ואכמ"ל. ואם כי באמצע תקופת הראשונים, לקראת האלף השישי ("יסוד") החלו קדושי עליון לגלות מעט מזער מסודות הקבלה, וביותר נתעצם הגילוי בתחלת האלף השישי ע"י הרמב"ן וספר הזוהר הק' שנתגלה אז, עם כל זה עדיין היו הדברים סתומים וחתומים באלף עזקאין, וכמבואר בפירוש כל זה בדברי הרמ"ק, שרק מעט קודם לזמנו (= כלומר שנות הר"ן, וראה ענין נפלא בהקדמת ספר אור החמה לר"א אזולאי) החל גילוי החכמה בתוקף ועוז, והולך ואור עד נכון היום!). גם ימצא המשכיל רמז נאה לפעולתו הכבירה של מרן - שהביא הכל ביתה יוסף (מדת יסוד), וערך שולחן ערוך ומוכן לסעודה (וכנז' בדברי חז"ל לענין אדם שנברא ביום ששי), ואכמ"ל.


ואחרון חביב!
וכל מה שטרח בעל-הבית - לא טרח אלא בשבילי (ברכות נח.)

ברוכים הבאים בשם ה' ("ויעש דוד שם") והנמצאים בתקופה האחרונה דנן - אחרית הימים ממש - בסוד ספירת המלכות
(כי סוף מעשה במחשבה תחלה, וכל בריאת כל העולמות ואצילות כל הספירות - הכל היה בשבילה, לגלות מלכותו ית' בעולם - "לתקן עולם במלכות ש-די"; ואם כי החלו אלפיים ימות המשיח בתחלת תקופת האמוראים, שאז תיקן רב (ראש לתקופת האמוראים) את נוסח התפלות של ראש-השנה להתחנן רק על גילוי מלכותו ית' בעולם - "ועריכת נר לבן ישי משיחך" (וכמבואר בתשובת רה"ג), [והבאים בסוד ה' יבינו, כי הלא ראש קומת המלכות היא כנגד ספירת התפארת (= "תקופת האמוראים") ואכמ"ל], עם כל זה בעוונותינו יצאו מהן מה שיצאו, אכן באחרית הימים (והמדות) האלה, כדין "ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו", ואם עד עת בא דברו - חרפו אויביך ה' חרפו עקבות משיחך, וגם בשבת ישראל על אדמת קודש (סוד מדת המלכות), עכ"ז רבו קולות מחרפיה ורגשת מגדפיה מבית ומחוץ. אולם עתה עתה - אם רק נתחזק ונחזיק מעמד, לא נרפה ולא נעזוב, ונקבל עלינו מלכותו ואמונתו - אשר לעד קיימת, ודבריו אשר חיים וקיימים וכו', וכמדת המלכות - דלית לה מגרמה כלום - רק ממה שמקבלת מלמעלה כנודע, גם אנו נכיר בכך (בבחינתינו אנו, ובמצבנו הדל) - ונשא עין למרום באמונה בתפלה בזעקה בתקוה, הנה או אז יהיה תקוה לאחריתנו ושבו בנים לגבולם, ויקויים מקרא שכתוב: אשת חיל (מדת מלכות) עטרת בעלה. ובמהרה תחזינה עינינו בביאת גואל צדק המלך המשיח, אשר יתקן כל העולם במלכות ש-די, ורעה בעוז ה', ותשוב המלוכה למרא-קמא, והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד).



עוד מעט מהנשאר בקולמוס:

האלף השביעי הוא יום שכולו שבת
ואין מי שידע כלל עניינו הנשגב (וכמבואר ברמ''ק כו"כ פעמים)

והנה אמרו חז"ל (פסחים סח.) שלעתיד יתקיים באומות העולם: 'כי 'הנער בן מאה שנה ימות'' (ישעיה סה, כ)
נמצא כי בכל זאת רמזו לנו חלוקה מסוימת של מאות גם לעתיד לבוא.

ומעתה י''ל לענייננו (בדרך אפשר, והר"י):

אלף שנה - עשר תקופות הן
שבהם נעשה שוב את המסלול האלקי (של עשר ספירות)
בצורה המתוקנת והשלימה ביותר (חיים של אחר התחיה, ביום שכולו שבת ומנוחה!)

וכל משכיל יבין כי הסדר יהיה ממטה למעלה (בסוד ''אור חוזר''),
כי לאחר תיקון מדת המלכות ע"י משיח צדקנו (עוד באלף השישי - במהרה בימינו, סוד קבלת שבת מבעוד יום!) והיה ה' למלך וגו', נחיה שוב במאה שנה הראשונות של האלף השביעי - בסוד ספירת המלכות השלימה, ובמאה הבאה - בסוד יסוד, וכן נטפס ונעלה במדרגות הקודש מחיל אל חיל, בסוד: הוד, נצח, תפארת, גבורה, חסד, בינה, חכמה, עד שנחיה במאה האחרונה של האלף השביעי את סוד ספירת הכתר הנורא.

וכעת, אם נצרף 10 דורות אלה הנוראים, אל 8 דורות הגאונים, ו-8 דורות של אחרית הימים דנן -
נקבל שוב בפעם החמישית (סוד אריך-אנפין וכו') את המספר המיוחד 26

ויחד עם 4 פעמים הנ''ל, יהיו בסוד הפסוק (ישעיה יט, א):
הנה ה' רוכב על עב קל (וע"ד המבואר בכתבים)

ומשם נבואה בשערי האלף השמיני ("בינה") והתשיעי ("חכמה") והעשירי ("כתר") -
לעדי עד ימלוך!

[שבע]

והנה כפי הנודע כלל דוד המלך ע"ה בספר תהלים את כל המאורעות שהיו ושיהיו
ואם אמנם חמשה ספרים בתהלים הם, אולם כשנתבונן בכל ספר בפרק הפותח ובפרק המסיים - נמצא בם רמז נפלא ל-10 התקופות הנזכרות.


ספר ראשון:
א - אשרי האיש - מבואר בזוהר כי "אשרי" מורה על ספירת הכתר, וכל הפרק נדרש בחז"ל על אברהם אבינו שלא הלך בעצת רשעים וכו', כי אם בתורת ה' חפצו וגו' (כי העלה מתוהו לתורה, וכנ"ל, ואכמ"ל); והיה כעץ שתול - כלשון הרמב"ם הנודע: "העיקר ששתל אברהם"; כי יודע ה' דרך צדיקים - ע"ד: כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו'.

מא - אשרי משכיל אל דל - אין עני אלא מן הדעת, ואשרי המלמדו להועיל חכמה ודעת, וכמבואר כ"ז על משה רבינו - המלמד תורה ודעת לישראל; ה' יסעדנו על ערש דוי, מפורש בכתבי האר"י על ספירת החכמה (ער"ש דו"י - עש"ר יו"ד, עיין שם); יחד עלי יתלחשו כל שונאי וגו' - והביטו אחרי משה, כנודע; כי חפצת בי... תמכת בי ותציבני לפניך לעולם - ע"ד: ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני וגו', וכן: מה כאן עומד ומשמש, אף שם וכו' - "מהעולם ועד העולם" וגו'.

- כנגד ספר בראשית (כתר ['מאמר סתום']; חכמה [''בחוכמתא'']; ומדבר מרוב ככל הכ''ו דורות - עד ליוכבד!) והרמז בפרקי תהלים: מ-א (ההתחלה) עד ל-אם, וביחד גימטריא מ"ב - כמנין "יוכבד"


ספר שני:
מב - כאיל תערג - מתי אבוא ואראה פני א-להים, מורה על ספירת הבינה, כנודע בכתבים (בסוד אכדט"ם); וכל ענין הגעגועים העזים שבמזמור זה לבוא לבנין הבית ועבודת המקדש (בשלימות) - "אדדם (גי' מ"ט שערי בינה, כנודע) עד בית א-להים בקול רנה ותודה" - רמז לתקופה טרום כל אלה, היא תקופת יהושע והשופטים, ואכמ"ל.

עב - לשלמה - כל הפרק מורה בעליל על תקופת השיא בעם ישראל - ימי שלמה המלך ("סיהרא באשלמותא"), איש תחת גפנו וגו', השפעות וחסדים עד בלי גבול (ארון וכרובים, ונבואה וכו' וכו') - כנגד ספירת החסד - שאת המהלך הזה (של תיקון מדת המלכות בישראל) החל שמואל הנביא, ואכמ"ל.

- כנגד ספר שמות (''ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'') והרמז בתהלים: ממזמור מב (רמז למסעות והליכה) עד ל-עב (גימטריא חסד)


ספר שלישי:
עג - אך טוב לישראל - וכולו מבקש על חיזוק אמונה בראות הצלחת הרשעים - מורה על ספירת הגבורה ומדת הדין וההסתרה, וכנגד תקופת בית שני ואחריה (וכנ"ל) "ואני כמעט נטיו רגלי" - הנסיונות בענייני אמונה, החל מתרבות יון, ועובר ל"פריצי עמך" שעליהם תיקן רבן גמליאל ברכת המינים וכו', כולל גזירות השמד של מלכי אדום; גם מבואר בפרק דנן הגעגועים למקדש [שלם] - "עד אבוא אל מקדשי אל". ומסיים: ואני קרבת א-להים (מדת הדין, תורה שבעל פה) לי טוב וגו'.

פט - משכיל לאיתן האזרחי - פותח ב"חסדי ה' עולם אשירה" באריכות גדולה, ולאחר מכן פסוקים כואבים מנשוא "ואתה זנחת ותמאס התעברת עם משיחך... תבער כמו אש חמתך... איה חסדיך הראשונים" - כל זה מורה בעליל על ספירת התפארת הכוללת את המדות חסד וגבורה גם יחד ("צפון וימין אתה בראתם... לך זרוע עם גבורה" וגו'); ובפירוש "כי תפארת עוזמו אתה" (וכן כינוייה הרבים של מדה זו: "שמים", "נורא", "משפט", "אמת", "תרועה", "שמש", ועוד ) - כל זה בסוד תקופת האמוראים, וכמבואר לעיל (ובתוספת נופך: בלשון הקודש שרש "אמר" מורה על פאר וגדולה, כמו יתאמרו, האמרת; גם ר"ת אש מים רוח והבן); "מצאתי דוד עבדי" - כי אז החלו אלפיים ימות המשיח וכו'.

- כנגד ספר ויקרא (בסוד ''הכה את הארי ביום השלג, דתנא ספרא'' וכו'; עומק דעומק אור תורה שבעל-פה כנודע, ורב חיברו כידוע) והרמז בתהלים: עג פט בגימטריא "עמל כ"ב [אותיות התורה]"


ספר רביעי:
צ - תפלה למשה - מבואר בכתבים כי מדתו של משה (כאחד משבעה רועים) - היא בסוד ספירת הנצח, וכל הפרק מתפלל על חולשת האדם במיעוט ימי שנותיו, ובקשה לישועה - כל זה רומז לתקופת הגאונים (וכנ"ל ואכמ"ל) - באמצע האלף שנים (הקשים ביותר, כידוע), "יראה אל עבדיך פעלך והדרך (כינוי לספירת הנצח, ע"ד: "הוד והדר", כידוע) על בניהם, ויהי נועם... כוננה עלינו... כוננהו" - עמידה איתנה, סוד ב' העמודים: יכין ובועז (סוד נצח והוד, כידוע).

קו - הללוי-ה הודו לה' וגו' מי ימלל גבורות ה' - בסוד ספירת ההוד (ענף הגבורה והבינה כידוע), וכל הפרק מודה לה' על חסדיו לעמו על אף סורם הרע, וכנ"ל בארוכה שעיקר גלות ישראל הרוחנית והגשמית היא בסוד כל היום דוה, והודי נהפך עלי למשחית, שזה נתעצם בתקופת הראשונים שאז נתקיים ביותר "ולהפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות" (הפיזור העצום ללא מרכז) "ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם" (הפילוסופיה) "וילחצום אויביהם ויכנעו תחת ידם", ועם כל זה עדיין הראה חביבותיה גבן - על ידי רבותינו הראשונים שרפי מעלה - "וירא בצר להם בשמעו את רנתם (רנתה של תורה), ויזכור להם בריתו (סוד הארת מדת היסוד בתחלת האלף השישי, וכנ"ל בארוכה לענין גילויי חכמת הקבלה באותו זמן); הושיענו וגו' וקבצנו מן הגוים להודות לשם קדשך וגו'.

- כנגד ספר במדבר (''חומש הפקודים'' - נצח והוד כנודע; והם לבר מגופא; ומורה על הגלות ''במדבר העמים'', ואכמ''ל) והרמז בתהלים: קו צ - קוץ ויסורי הגלות


ספר חמישי:
קז - הודו לה' וגו' יאמרו גאולי ה' וגו' ומארצות קבצם - מורה על ספירת היסוד (המקבץ הכל לארץ ישראל ומדת מלכות) וכנודע שספירה זו נקראת בשם גואל (בסוד "יגאלך טוב"), ורומז על תקופת האחרונים שהשיא שבתקופה זו היה באותו דור דעה של מרן הבית-יוסף וגדולי המקובלים הרמ"ק והאר"י ועוד גדולי עולם אשר נתקבצו ובאו לארץ הקודש להעמיד יסוד לתקומת בית ישראל ואכמ"ל. ובמזמור זה נוהגים רבים לפתוח את תפלת המנחה של יום שישי טרם קבלת שבת מלכתא, ולאחר מכן נוהגים כל ישראל לזמר את פיוט ה"לכה דודי" שתיקן רבי שלמה אלקבץ (רבו של מרן ושל הרמ"ק - בקבלה, והוא ומרן עלו לארץ ישראל, כידוע) - ובכך לקבל פני שבת המלכה. ואכמ"ל עוד ברמזי חכמה. "ויזרעו שדות ויטעו כרמים ויעשו פרי תבואה" - רמז על השפע האדיר בתורה וסודותיה על ידי האחרונים, 'והיה ביום השישי והכינו', וכנ"ל בארוכה.

קנ - הללוי-ה - כולל עשר הילולים (וראה ראש השנה דף לב, א - בענינא דיומא!), מורה בעליל על הספירה האחרונה - מדת המלכות - הכלולה מכל, וכבר האריכו הקדמונים למעניתם לרמוז כל העשר ספירות בהני עשר הילולי. להורות לנו בתקופתינו אנו כי אין לנו שיור כי אם להודות ולהלל על כל נשימה ונשימה, ובמהרה בימינו יתקיים "כל הנשמה תהלל י-ה, הללוי-ה", וידע כל פעול וגו' ויאמר כל אשר נשמה באפו: ה' אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה.

- כנגד ספר דברים (''משנה תורה'' - יסוד [''לחם משנה''] ומלכות [''משנה התורה הזאת']; באחרית הימים ושבת עד ה' אלקיך; ראו עתה כי אני אני הוא וגו') והרמז בתהלים: קז קנ - גימטריא "נזר", רמז למלכות המעותדת


נמצא, כי חמש תקופות עיקריות לפנינו:
מתוהו למתן תורה (אברהם ומשה)
ביאת הארץ ובית המקדש (שופטים ונביאים)
תורה שבעל פה (תנאים ואמוראים)
גלות העמים (בתקפה - בימי הגאונים והראשונים)
ההכנה ושיבת המלכות (אחרונים ו'אחרית הימים')


[ולחידודי,
הנה כתב הרמב''ם בהקדמתו לספר "משנה תורה":
ספר ראשון - אכלול בו כל המצוות שהן עיקר דת משה רבינו, וצריך לידע אותן תחילת הכל, כגון יחוד שמו ב''ה ואיסור ע''ז. וקראתי שם ספר זה ''ספר המדע"

ולהלן שם:
ספר המדע הלכותיו חמש, וזה הוא סדורן:
הלכות יסודי התורה (אמונה, יחוד ה', אהבה, יראה, קידוש ה', נבואה)
הלכות דעות ("והלכת בדרכיו" וכו' וכו')
הלכות תלמוד תורה (וכבוד מלמדיה ויודעיה)
הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים (התבדלות)
הלכות תשובה


ומה נאים הדברים - כתאמי צביה מחוברים:

יסודי התורה - אברהם ומשה (וביתר עומק: אברהם ראש למאמינים, ומדתו אהבה; יצחק - מדתו יראה; יעקב - "קדושנו קדוש יעקב"; ומשה רבן של נביאים) אמונה ודעת - כתר וחכמה, כנודע

דעות (''והלכת בדרכיו'' - גם בחיים-הארציים) - ''ושכנתי בתוכם'' (בארץ דייקא! וכנודע ש'בתוכו' לא נאמר, אלא "בתוכם" - בתוך כל אחד ואחד! וב"עבודה-קשה-שבמקדש-נצחי" זה, אשרי הזוכה להקריב "קרבנות" - תמידין כסדרן ומוספין כהלכתן - שבוודאי עולים לרצון!) בינה וחסד, והבן

תלמוד תורה (וכבוד מלמדיה) - תורה שבעל פה גבורה ותפארת, 'תורה מפי הגבורה'

ע''ז וחוקות הגויים (''ולא תתורו'') - גלות העמים (לבל נתערב בגוים ונלמד ממעשיהם ודעותיהם חלילה) נצח והוד, 'טלטולא דגברא'

תשובה - השיבה והתיקון (תשוב ה'; ושבת עד ה' אלקיך) יסוד ומלכות]

[שבע]

מעט מקורות על חלוקת הדורות - בתורת הקבלה:

דברי האר"י שהביא הרח"ו בשער רוח הקודש (מהדו' אהבת שלום תשע"ז, עמ' ו-ז) בדילוג:

"ונבאר דרך כללות ענין סדר הדורות...

והנה הזקנים והשופטים היו... ויש בהם...

והנביאים כולם...

ואנשי כנסת הגדולה היו...

והזוגות הם... ואנטיגנוס איש סוכו היה...

והתנאים בעלי מקרא... ובעלי נביאים... ובעלי כתובים... ובעלי משנה... ובעלי תלמוד... ובעלי מדרש... ובעלי אגדה...
וכנגדם <של> כל אלו הבחינות יש בדרך עליה... כיצד בעלי אגדה של קבלה... ובעלי מדרש של קבלה... ובעלי תלמוד של קבלה... ובעלי משנה של קבלה... נקודין דקבלה... תגין דקבלה... טעמים דקבלה.
וכן ע"ד זה יש בתנאים מצד אבא בכל הדרכים הנז'... ממש ככל הנז'.

וכן האמוראים הם ע"ד זה אלא שהם...

ורבנן סבוראי הם ככל הנז' אלא שהם...

והגאונים הם ככל הנז' אלא שהם...

ופוסקים הם...

והדורות כולם שאחר הפוסקים הם...

ואח"כ יבא המשיח ב"ב..."

[עתניאל בן קנז]

הפלא ופלא.
שפתיים ישק.
רעיונות ורמזים נחמדים.
כה לחי.

[שבע]

אודות דברי האר"י בשער רוח הקודש שציטטתי לעיל:

"ונבאר דרך כללות ענין סדר הדורות...
והנה הזקנים והשופטים...
והנביאים...
ואנשי כנסת הגדולה...
והזוגות... ואנטיגנוס איש סוכו...
והתנאים...
וכן האמוראים...
ורבנן סבוראי...
והגאונים...
ופוסקים...
והדורות כולם שאחר הפוסקים...
ואח"כ יבא המשיח ב"ב"

ראה מה שכתב בזה רבינו הבן איש חי בפתיחה לספרו שו"ת רב פעלים:

"שנינו במשנה דאבות: משה קבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה.

והנה רבינו האר"י זצ"ל בשער רוח הקודש דף ב' ע"ב פירש מקום אחיזת הדורות להזקנים והשופטים בפ"ע, ונביאים בפ"ע, ואנשי כנסת הגדולה בפ"ע, והזוגות בפ"ע, והתנאים בפ"ע, והאמוראים בפ"ע, ורבנן סבוראי בפ"ע, והגאונים בפ"ע, והפוסקים בפ"ע, והדורות שאחר הפוסקים בפ"ע, יע"ש.

ונראה דהפוסקים דנקיט רבינו [האר"י] ז"ל, קאי על הרי"ף והרמב"ם והרמב"ן והרמ"ה והרז"ה והרשב"א והר"ן ורבינו יונה (והרשב"א) [והריטב"א], וגם רבותינו הצרפתים, ועוד ועוד כיוצא בהם מן הראשונים המפורסמים. אמנם שאר הדורות שאחר הראשונים הנז' וכיוצא בהם, המה נקראים בעלי תשובות, ועד עתה רבני הזמן המה בכלל בעלי תשובות ובעלי אסופות"

וכן מבואר ממה שכתב מהרח"ו בשער הגלגול (מהדו' אהבת שלום תשע"ז, עמ' עה-עז) בשם האר"י ז"ל:

"אח"כ הגיד לי מורי ז"ל בארוכה הרבה אנשים שהיו מזה השרש הנז' של קין, ועוד יש אחרים גם כן אלא שלא ביאר לי כלם, וזהו מה ששמעתי ממנו:
ואלו הם הנזכרים בארבעה ועשרים (= ספרי התנ"ך)
ואלו הם מן התנאים...
ואלו הן האמוראים...
ואלו הן רבנן סבוראי...
ואלו הן גאונים...
ואלו הם פוסקים: הרשב"א, רבינו אהרן נכדו של רבינו זרחיה הלוי, דון וידאל די טולושא שחיבר המגיד משנה, ה"ר יוסף קארו בעל ספר בית יוסף וס' שלחן ערוך, ע"כ"

וראה סגנון הדברים ב'קונטרס שורש נשמתי' שבסוף ס' החזיונות למהרח"ו (הועתק שם, עמ' קמה-קמו):

"אח"כ הגיד לי בארוכה הרבה אנשים שהם משרש נשמתי וכלם מבחינת הנפש שלי, ועוד יש אנשים אחרים גם מבחי' נפשי:
ואלו הם הנז'כרים בפסוק...
ואלו הם מן כת התנאים...
ואלו הם האמוראים...
ואלו הם רבנן סבוראי...
ואלו הם הגאונים...
ואלו הם הפוסקים: הרשב"א ז"ל, רבינו אהרן נכדו של הר' זרחיא הלוי, דון וידאל די טולושא בעל מגיד משנה, הר' יוסף קארו בעל בית יוסף וש"ע,
אחי משה ויטאל, אני חיים ויטאל"

וברור לכל מבין כי דברי הבא"ח אמת וצדק, ובשם "הפוסקים" קורא האר"י לרבותינו הראשונים בלבד.
ואת שאחריהם - תקופת האחרונים / תקופתו הוא - יכנה בשם "הדורות כולם שאחר הפוסקים".

ולא תקשי לך ממה שמצאנו ב"שער הגלגול" שכלל את מרן הבית-יוסף - תחת הכותרת "פוסקים" (יחד עם רבותינו הראשונים: הרשב"א, הרא"ה, והמגיד משנה), דהא פשיטא דמשום כבוד התורה ("ויוסף הוא השליט הוא המשביר") לא היה ביכולת להפריד ח"ו בין הדבקים ולהטיל שם כותרת אחרת, חלילה.

וצא ולמד מסוף דבריו בספר החזיונות, והדברים מחוורים.

ואין צורך להאריך, כי בוודאי מבחינת דורות האחרונים, מי לנו יותר גדול ואדיר בכל הפוסקים כמרן, אשר בלעדיו לא ירים איש את ידו ואת רגלו כנודע, הן ישגיב בכחו מי כמוהו מורה, וצדיק יסוד עולם, אך למען בירור טהרת לשונו של רבינו האר"י - ירד ירדנו לשבר אוכל. והוא רחום יכפר.

והמקרא צווח: "וכל ערכך יהיה בשקל הקודש", ודי בזה.


ומה נחמד אף נעים לקרוא הנה את דברי המגיד אל מרן ('מגיד מישרים' פ' ואתחנן), וזה "לשון תאר צדקותו וחסידותו" (כלשון תלמידו הרמ"ק בספר פרדס רמונים, שער ה', פ"ג - בסיימו לצטט קטע מדברי המגיד):

"והלא לך למנדע דקב"ה וכל בני מתיבתא עילאה משדרין לך שלם, נביאי מהימני, תנאי, אמוראי, רבנן סבוראי, גאונים, פסקנים, כלהו מברכי יתך כד את עסיק במיליהון ומכוין יתהון, כמה עלמין מזדעזעין לקל נעימו דהנהו ברכאן, שאלין ואמרין: מאי האי, מתיבין ואמרין: האי הוא ריש מתיבתא רבא דארץ ישראל, פסקנא רבא דארץ ישראל, מחברא רבא דארץ ישראל, יוסף המכונה קארו, דמלך מלכי המלכים חפץ ביקרו. כולהו מתיבין ואמרין: בריך יהא למארי עלמא"

והדברים מאירים ושמחים, כאשר נזכור מה שנתבאר לעיל אודות פעולתו הכבירה של מרן להביא הכל ביתה יוסף ("יסוד") ולערוך שולחן ערוך ומוכן לסעודה ("והיה ביום השישי והכינו"), בצירוף מה שנתבאר לעיל אודות פרק ק"ז שבספר תהלים "יאמרו גאולי ה'... ומארצות קבצם", שמכל זה יתנוצץ אור חדש בדברי המגיד "פסקנא רבא דארץ ישראל"

[שבע]

ולי מה יקרו רעיך א-ל מה עצמו ראשיהם, בראותי אחד קדוש מדבר בסגנון אחר, הוא רבינו הרמ"ק, שבכמה מקומות בספריו הרבים, קורא לראשונים בשם "מפרשים", ולאחרונים בשם "פוסקים" -

שכן מצאנו בספרו תפלה למשה, שער חמישי, סימן יג (על דברי הזוהר, פ' פקודי, דף רסא, סוף ע"ב):

"רזא עלאה דברייתי - הענין שהשכינה נקראת משנה, בסוד היותה בחיק בעלה, משנה למלך. וברייתא - בהיותה חוצה. ובהיותה גולה וסורה החוצה אז היא מתלבשת בהיכלות אלו התחתונות, שבהם נאחזים לעתים החיצונים מבחוץ, כדפירש הרשב"י ע"ה בפרשת בראשית [...] והיינו ברייתא, והיינו ותשכב מרגלותיו. ולכך ישראל בעוד שהיה בית המקדש קיים - היו מסתפקים במשנה לבד, והדעת מתרבה בהם ולא היו צריכים לברייתי. ואחר שגלו הוצרכנו לברייתי. והם יורדים מדרגה אחר מדרגה, כירידת השכינה מדרגה אחר מדרגה, ולכך הוצרכו למימרות האמוראים, ואפילו לשאר מדריגות שהם: רבנן סבוראי, וגאונים, ומפרשים, ופוסקים, עד שתרד לעפר, ומשם מעפר תצמח גאולתה. ומי שיודע מספר המדרגות - ידע זמן הגאולה, כי בזה תלוי, כאומרו (תהלים מד, כו-כז): כי שחה לעפר נפשנו וגו' קומה עזרתה לנו. והיינו (ישעיה נב, ב): התנערי מעפר קומי שבי ירושלם כדפי'"

וכן בספרו "אור יקר" (כרך יא, עמ' שח) - על דברי הזוהר (פקודי, דף רנח, א) "לבתר גרמו חובין" וכו':

"לבתר גרמו חובין - הענין כי גלותם עתה מבית שני שאין ייחוד - אחר שהקליפה שולטת וישראל גולים, אם כן מעולם לא חזרו אל בית קדש הקדשים להקשר ההיכלות זה בזה וזה בזה, ועמדו בירכים לבר בתוך הקליפות... ושכינה היא יורדת מדרגה אחר מדרגה, וישראל יורדים ונופלים, ולזה נקראת 'סוכת דוד הנופלת' - שלעולם היא נופלת מדרגות, ולזה: מיום שנחרב הבית - אין לך יום שאין בו קללה יותר מחבירו, ולכך יורדים מירכים ממש... עליוני ההיכלות אל מיצוע ההיכלות... ואחר כך ירדו למטה... אל הברכים, ומשם ירדו עוד אל הרגלים, והם יורדים תמיד מדרגה אחר מדרגה, והיינו ברדתם אל כל שפלי המדרגות.
וכך התורה יורדת מברייתי אל מדרגות האמוראים והוראתם, ומשם אל הוראת רבנן סבוראי, ומשם אל מדרגת הגאונים, ומשם אל מדרגת המפרשים, ומשם אל מדרגת הפוסקים, עד שיתמעט הידיעה. וברדתם אל תכלית השפלות, ונפלה הסוכה הזו ואין לה מעמד - יתבין ברגלים למטה, מה כתיב 'כי שחה לעפר נפשנו דבקה לארץ בטננו', הרי אין שוב מדרגה עוד לנפול - מה כתיב 'קומה עזרתה לנו ופדנו למען חסדך'. וזהו שאמר: וכד יתבין ברגלים כדין (זכריה יד, ד): ועמדו רגליו ביום ההוא [על הר הזיתים] וכו'. ונמצא סוד המשנה והברייתי והתלמוד ורבנן סבוראי והגאונים בהלכות והמפרשים והפוסקים - הכל סוד עליון, בסוד אור התורה היורדת מלמעלה מנקודת קדש הקדשים - ויורדת מדרגותיה מדרגה אחר מדרגה, ואשריו העומד בפרץ להם לישראל באור תורתו, להחזיק אורה שלא יכבה, ולזה כולא אתנהיג ברזא עילאה כדקא חזי.
ושמא תאמר בגלות זה שהם יורדים מדרגה אחר מדרגה אל תכלית ירידה כזו, ואור תורה מחשיך, כאומרו (שבת קלח, א): והפלא ה' את מכותך, הפלאה זו איני יודע מהו, כשהוא אומר: הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת, הוי אומר זו תלמוד וכו', שאין הלכה פסוקה במקום אחד - אם כן אבד סברם, ונעזבו מאור שכינה חס ושלום?!
אף על גב דאתדחו לא אשתבקו מיניה לעלמין - לא הוא עזבם, ולא הם עזבו אותו, אלא אתאחידו ביה, בסוד שכינה (= מדת המלכות) עמהם בגלות, והיא ירדה עמהם, והיא נחמתם, כאומרו: זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל.
ומאן דידע ומדיד וכו'... ולכך היודע שיעור מדת הירידות אלו - ידע שיעור אורך הגלות כפי המדות למעלה ודוגמתם למטה, והיינו אומרו: וכולא ברזא עילאה"

ודע, כי ממקור זה - האחרון - שאב מהר"א אזולאי והביא לספרו "חסד לאברהם" (מעין שני 'עין הקורא', נהר כה), וזה לשונו:

"לבאר מדרגות התורה וירידתה - הענין שהשכינה היא יורדת בעונותינו בסוד הגלות מדרגה אחר מדרגה, וישראל יורדים ונופלים, ולזה נקראת 'סוכת דוד הנופלת' שלעולם היא נופלת מדרגה. ולזה מיום שנחרב הבית אין לך יום שאין בו קללה יותר מחברו. וכך התורה יורדת ממשנה לברייתי, ומברייתי אל מדרגות האמוראים והוראתם, ומשם אל הוראת רבנן סבוראי, ומשם אל מדרגת הגאונים, ומשם אל מדרגת המפרשים, ומשם אל מדרגת הפוסקים, עד שיתמעט הידיעה. וברדת אל תכלית השפלות, ונפלה הסוכה הזו ואין לה מעמד, יתבין לרגלין כנזכר בזוהר פקודי, ואז מה כתיב: קומה עזרתה לנו. ונמצא סוד המשנה, והברייתי, והתלמוד, ורבנן סבוראי, והגאונים בהלכות, והמפרשים, והפוסקים - הכל סוד עליון, בסוד אור התורה היורדת מלמעלה מנקודת קדש הקדשים, ויורדת מדרגותיה מדרגה אחר מדרגה. ואשריו העומד בפרץ להם לישראל באור תורתו, להחזיק אורה שלא יכבה"

[שבע]

וראה עוד ב"אור יקר" (כרך טו, עמ' פד-פה) - על דברי הרעיא מהימנא (זוהר כי תצא, דף רעח, ב - רעט, א):

"עד דמטי לתהום רבה, דתמן 'כי עוד חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב' (חבקוק ב, ג), ואוקמוה דהאי קרא נוקב ויורד עד תהום רבה (= ר' סנהדרין צז, ב). מאן נחית לתהום רבה לאשכחא זמנא דא, אלא אנת, דאתמר בך (תהלים לו, ז) צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה. כמה מארי מתניתין בעו לנחתא לעומקא דהלכה לאשכחא תמן קץ דפורקנא, ונחתי תמן ולא סליקו, ואף על גב דלישנהון הוה כפטיש יפוצץ סלע, חלישת פטיש דלהון לנקבא בה ההוא סלע. ומאן דנקיבו דיליה בההוא סלע בלא רשו, אתא חויא לנשכא ליה. ואית אחרנין דנקיבו לה עד דמטו לתהומא רבה, ולא סליקו מתמן" -

והענין, כי העולם הנמצא בראו הקב"ה ברום המעלות, בעת בריאתו נקשרו על ידי אדם הראשון ממש באלהותו, והיינו המדה האחרונה שהיא השכינה. ובחטא אדם הראשון ירד כל המציאות כולו - ושכינה עמו - ירידה גדולה, שנתגשם כל המציאות וקיבל הפסד גדול ולבוש החיצונים, ושלטו קללות בכל השפלים התחתונים. ולא נתקן ענין זה עד עמוד ישראל בסיני לקבלת התורה. ובמעשה העגל נתקלקל, וכן היה העולם מתתקן ומתקלקל פעם אחר פעם, עד בנות בית המקדש, ובאותה שעה עמד העולם על התיקון היפה, ולא כמתחלה, רק על רום המעלה מה שלא חזר כך מעולם. ומאז התחיל העולם לרדת ירידה אחר ירידה עד חורבן הבית. ובבנין בית שני נתקן ולא כראוי, אמנם בחורבן בית שני כסה אופל העולם כולו, ומאז ועד עתה התחיל העולם - ושכינה עמו - לרדת דרך מורד הקליפות, והקליפות שולטות, ואין לך יום שאין בו קללה יותר מחבירו, מפני שבכל יום יורד מדרגה ממדרגות החיצונים, וכל מדרגה שהיא למטה ממדרגה אחרת - היא קשה מאד מחבירתה. והיינו 'סוכת דוד הנופלת' - שלעולם נופלת ויורדת. וקץ הגאולה תלוי בירידתה, ככלותה לרדת מיד תעלה בבת אחת, ולכך בתהום רבה, דהיינו בתוך עמקי התהום שהיא משכן החיצונים, ספירותיו הטמאות והיכליו המקולקלים - שם סוד הגאולה, ממי שידע ויהיה בקי בהן ויראה ירידת השכינה והמקום שהיא עומדת וכמה מדרגות נשאר לה עד ירידתה וכמה יורדת בכל יום - ידע ויבין עת סוד הגאולה, דהא בהא תליא. וזה שאמר דתמן כי עוד חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב, כי בלי ספק כי ידיעת הגאולה והקץ - נוקב ויורד עד התהום, דהא והא חדא היא. ולכך אין מי שישיג זה אלא מי שהוא בסוד התפארת כמשה רבינו ע"ה, שהתפשטות המשפט שהוא התפארת שעל ידו ההנהגה - היא עד התהום רבה, שמה שבתהום רבה נדונים הרשעים, או מה ששולטים הקליפות, או מה שמייסרים בני אדם - הכל על ידי משפט, כי סוד משפטי ה' מתפשטים בכל המציאות בכלל.

וסוד זה רדפו אחריו כמה טובים וכמה חכמים, נח בדק בסוד זה, והיינו שרצה ליכנס בעמקי הקליפות לדעת מורד העולם וצאתו משם וישכר ויתגל, נפל ולא עלה כלל. יעקב אבינו נכנס בשלום ויצא בשלום, וביקש לגלות הקץ לבניו - ולא הודו לו, והיינו שהוא בתפארת, אבל אחרים לא. וכן אברהם במראת בין הבתרים זאת היתה שאלתו, ולכך תרדמה נפלה על אברם והנה אימה חשיכה גדולה נופלת עליו והנה עלטה היה - הכל סוד ירידת המדרגות לבדוק בקץ. ונח וכיוצא נחתו תמן ולא סליקו, ולא כן האבות ומשה רבינו ע"ה שעלו וירדו בשלום כדפירשנו. אמנם נח וחבריו עם היות שהם צדיקים נחתי תמן ולא סליקו, ועם היות שהיו צדיקים חכמים נביאים, וזהו שאמר ואף על גב דלישנהון הוה כפטיש יפוצץ סלע, בסוד היסוד פטיש יפוצץ השכינה ויחלקיה לחלקים בסוד השפע, ועם כל זה להשיג הענין הזה לדעת סוד המדרגות התחתונות ונפילת סוכת דוד עד כמה ימשך ומה יהיה אחרית הדבר - חלישת פטיש דילהון לנקבא בה ההוא סלע, שאין להם יכולת ליכנס בהיכלות הטמאים להשיג הענין מפני הפחד שלא יתפתו אחריהם. ויש מי שנכנס ברשות כגון אברהם, ויעקב - וילך חרנה ודאי, וכן הושע - קח לך אשת זנונים, והשיגו מה שהשיגו, יש מי שהשיג ויש מי שלא השיג. אמנם נח נכנס שלא ברשות, ולכך אתא חויא לנשכא ליה, והיינו שנשתכר ונתגל בתוך אהל ה' - כניסתה למטה כדפירשנו. אמנם אית אחרנין שנכנסו ברשות ולא סליקו, דהיינו הנביא שנאמר לו: כי עוד חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב, וסוף דבריו: אם התמהמה חכה לו כי בא יבא ולא יאחר, הרי שנסתם מהשגתו, וכן מדניאל - כאומרו כי סתומים וחתומים הדברים וכו', הרי שירדו ולא עלו.

וראה בארוכה בדברי הלשם, בספר הדע"ה ח"ב, דרוש ד', ענפים כ-כא ולהלן


עוד שם ב"אור יקר", על המשך דברי הרעיא מהימנא:

"ארבע גליות הוו, תלת לקבל תלת קליפין דאגוזא, דאינון: תהו - קו ירוק, קליפה ירוקה דאגוזא. תניינא בהו - אבנין מפולמין, דאינון סלעין תקיפין, דמארי מתניתין פסקו מינייהו כמה פסקות, ונקיבו לון לאפקא מיא דאורייתא, ובגין דא אתקריאו אבנים מפולמות, דמנייהו מיין נפקין. קליפה תליתאה דקיקא - גלותא תליתאה דהוה זעיר, והאי איהו וחשך. גלותא רביעאה תהום רבה - חלל דאגוזא, והאי איהו וחשך על פני תהום. ואתקרי בור דנפל שמה שור או חמור [...] הבורה - נוקבא בישא, והבור רק - דכורא, רק בלא תורה, אבל נחשים ועקרבים יש בו. ודא גלותא רביעאה, דור דרשיעייא, מלא נחשים ועקרבים, כולהו רמאים כנחשים ועקרבים, דעקרין מילי דרבנן ודנין לשקרא, עלייהו אתמר: היו צריה לראש. ויפן כה וכה וירא כי אין איש, דישראל באלין רשיעייא ערב רב, ודא בסוף גלותא. ובגין דא קץ דפורקנא נוקב עד התהום.
ורעיא מהימנא, תהום הוא הוא המות בהפוך אתוון, ולית מות אלא עניותא. אנת נחיתת תמן, והא קא אתבריר לעילא קמי תנאים ואמוראים, וכולהו קא נחתין בגינך לתהומא לסייעא לך" -

ארבע גלויות וכו', כלומר בארבע גלויות ירדה שכינה אל עמקי הקליפות - ארבעה ירידות, וכבר הארכתי בפירושם בספר פרדס רמונים בשער התמורות (= שער כה, פ"ז).
דמארי מתניתין פסקו מיניה וכו', היינו סוד 'החרש והמסגר' שירדו לבבל ועסקו בתורה, ומשם עלו עולי בבל עם סדר המשנה וקביעת הלכות שקבעו עולי בבל, ושם פסקו מאבני גלותם ושברו הקליפה והוציאו מימי התורה בתהום, והיינו הכנעת הקליפות בהיות ישראל עוסקים בתורה.
גלותא תליתאה - גלות יון.
גלותא רביעאה - שהיא גלותנו זה, תהום רבה - שהוא ארוך ביותר.
חלל דאגוזא - דהיינו שכינה אגוז מתלבשת וגולה עמנו בו, וזהו שאמר ואתקרי בור דנפל וכו', כדפירשנו לעיל (= ר' בפנים בעמ' פה, טור א').
בורה נוקבא - לילית הרשעה, אימא דרשיעי.
בור דכורא - סמא"ל, אבא דערב רב.
[ריק בלא תורה] ואין בהם תורה, מה שאין כן באבנים מפולמות שהרבו תורה למדו ולמדו, אמנם בגלותינו זה לעולם לאחור, בתחלה היו משתמשין במתניתין, ואחר כך בברייתי, ואחר כך באמוראי, ואחר כך ברבנן סבוראי, ואחר כך בגאונים, ואחר כך במפרשים והפוסקים, ולעולם יורדים מדרגה אחר מדרגה. וכל בור ועם הארץ מתגבר, ובעלי תורה הולכים ודלים, כדמפרש ואזיל. ועד שתרד שכינה כל מדרגות הירידה ותפול לעפר - לא תקום, וזהו שאמר קץ דפורקנא נוקב ויורד עד התהום, כדפירשנו לעיל.
אנת נחיתת תמן, כבר פירשנו לעיל (= בעמ' ע' בארוכה) דהיינו סוד התלבש אור השמש בכוכבים, וכן התנוצץ נשמת משה רבינו ע"ה בנשמת הכשרים שבדורות העוסקים בתורה, והכנעתם ועניותם הוא מתייחס למשה רבינו ע"ה. וקיבוץ נשמות הצדיקים לחיבור זה (= רעיא מהימנא) יהיה לעזר מעט לשכינה בגלותה על ידי סודות התורה, כדפירשנו לעיל (= שם). וזהו שאמר וכולהו קא נחתין בגינך.

[שבע]

וזה לשונו ב"אור יקר" (כרך ז, עמ' נב) - על דברי הזוהר (שמות, דף ט, ב) "ואיהי בגלותא" וכו':

אמנם בגלות אדום היא בעצם בגלות, שהתחילה לרדת מדרגותיה ממש, ולכך לא יתייחס לה גלות שלימה אלא גלות אדום, וזהו שאמר: ואיהי בגלותא בכל אינון תריסר שבטין ומשריין דילהון, מפני שעם היות י"ב מלאכים י"ב מחנות - יש בכל מחנה ומחנה כמה וכמה מחנות, וכל אותם המחנות ירדו בגלות אדום, מפני שהיא יורדת כל מה שכנגדם בחוץ במדרגות הקליפות, וזהו שאמר תריסר סלקין לחושבן סגיאה
ועל דרזא דה' בהו, כי כמו שמחנות ה' עילאה שבעים כדפי' לעיל (= ועיין שם בארוכה לענין גלות בבל שבעים), כך ה' תתאה מחנותיה רבים בסוד י"ב - שמחנות להם הרבה מאד. ולזה תרד כל אותם המדרגות, כמו שירדה הבינה כל אותם המדרגות אשר לה במלכות בבל, כך תרד ה"א תתאה - מלכות - במלכות אדום, כל הקליפות הנגדיות למדרגות אשר לה. והיודע כמה מדרגות הם - ידע סוד הגלות, וכן פירש בפרשת פקודי (= דף רנח, א) כי זה ממש היה טעם אל התורה - שראשונה היו משתמשים בסוד משנה, ואחר כך בסוד הברייתות. עד כאן פירש ר' שמעון, שעד כאן הגיע הירידה בימיו. ואנו ראינו שירדה עד לאמוראים, ומהם לרבנן סבוראי, ומהם לגאונים, ומהם למפרשים, ומהם לפוסקים. וברוך היודע עד היכן יגיע הירידה, וכמדומה לי שאין מדרגה תחתונה מזו שאנו בה - שתרד, וכבר שחה לעפר נפשנו דבקה לארץ בטננו, וירידות אלו הם במדרגות הקדש מדרגה אחר מדרגה, ש'הלכה' שהיא שכינה יורדת, כדפי' בהיכלות בפרשת פקודי, וזהו שאמר בכל ההוא חושבנא גלותא אתמשך, וכדמפרש ואזיל [...]

שארו דמעין למנפל - מר' שמעון, על אורך הגלות, כי הם היו אז בהתחלת הזמן.
[פתח ואמר] בכה תבכה בלילה - כי לא החשיך כל ירידת אלו המדרגות עדיין, אלא מחשיך ומעריב מעט מעט, אמנם כהתם ירידתה - יחשיך חשך הגלות הרבה, וזהו שאמר בכה תבכה - בכיה על בכיה, בלילה - כשיחשיך בעצם לילה הגלות שלם בעמקי החצונים. והיינו דקאמר לסוף תריסר שבטין... ליליא אתחשך לישראל - שיכביד הגלות גזירותיו בשמדות [...]

עד דיתער ו' - כי משך הלילה במספר מדרגות תפארת ויסוד שהם עמה בגלות [...]
אלא שיקשה עתה למה יהיה החשך כמספר מדרגות התפארת והיסוד [...] וכנגד המלכות בעצמה אין חשך כלל?
וכמדומה לי, כי בענין זה תלוי כל מה שנתארך הגלות יותר ממספר זה [...] שצריך שיחשיך ג"כ כמספר מדרגות שבמלכות עצמה [...] ועתה תן המותר לחשך המלכות בעצמה שהיא עיקר הלילה, ובי"ה (= וברוך יודע האמת).

וראה לעיל שם בארוכה (בעמ' מו - נ) בדבריו הנוראים בענין "ההנהגות", ומעט מזער אעתיק הנה (מעמ' מז):

אמנם ימשך שיעור הגלות הזה עד רדת מדרגות האלו שבאופנים זו אחר זו, ולכך הארה זו תרד ותגרע מעט מעט מדרגה אחר מדרגה, והיינו אומרם: אין לך יום שאין בו קללה יותר מחבירו, מפני מיעוט ההארה הזו. והיא תרד, שאם בזמן החורבן היתה במדרגה ראשונה שאורה הרבה בערך הזמן הזה שהיא למטה מדרגה אחרונה, לכך כפי רדתה מדרגה אחר מדרגה - כן תמעט האור וההנהגה, ותגבר הקללה שהם החיצונים שאורם עומדת ושולטת, והדין הוה עלינו [גובר] והולך, ואנו מתרחקים מהקדש בערך זה.
והיודע למנות שיעור המהלך הזה כמה הוא - ידע שיעור עת הגאולה, כאומרו 'סוכת דוד הנופלת' - שלעולם נופלת ויורדת, עד שתפול מכל וכל שישכב לעפר, כאומרו: כי שחה לעפר נפשינו דבקה לארץ בטננו, עד שנפול בעצם וידבק הבטן לעפר - אז קומה עזרתה לנו.
אבל בזמן החורבן כרענו לנפול, ונפלנו מעט מעט, והקב"ה קצב שיעור מהלך הנפילה הזו - הזמן שנראה לו בדיננו אשר נתחייבנו - עד יקימנה, והיינו "עתה". אמנם אם נשוב בתשובה - ימהר ויקימנה, והיינו "אחישנה" (= וראה עוד בדבריו, בפ' פקודי, בכרך יא, עמ' שח, בד"ה ומאן דידע ומדיד - "שאלמלא היו זוכים (- "זכו") לא היו יורדים כל המדרגות, והיתה הגאולה מקדמת ובאה (- "אחישנה"), ועון אדם נטהר. ומי גרם להם לישראל להתעכב עד סוף כל המדרגות, והחצונים שולטים כל זמן קצם - עונותיהם, וזה ניחא טפי, דהשתא אפשר לידע בסוד 'קו המדה' זמן גלותם של ישראל", עיין שם)

עוד שם (עמ' נ) לאחר שהאריך לבאר "עשר מיני הנהגה בעשר מיני זמן" (עיין שם בארוכה):

ועתה ברדת השכינה אל סוף ירידתה ימהר יחישה גאולתינו. והיודע סוד המדרגות ומספרם - ידע סוד משך גלותינו זה. ואחר כך תתעורר הגאולה, ויתוקנו ויפתחו המקורות כולם. ראשונה - תסתלק מהגלות ותתפשט מהקליפות, והיינו שתתנער מעפר. ואחר כך תאיר בסוד הגאולה, ויפתחו מקורי המלכות תחלה שנסתמו בבית שני. ואחר כך יפתחו מקורי החכמה והבינה ושש קצוות שנסתמו בחורבן בית ראשון. ואחר כך יאירו המקורות העליונות שנסתמו בחורבן עון אדם הראשון, והיינו סוד תחית המתים, והיינו פתיחת מקורי הכתר. ואחר כך יתוקן ענין 'אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד', ואז אין גהינם ואין קליפות, והכל קדש וייחוד אחד וקשר אחד. ועניינים אלו לא יתוקנו בבת אחת אלא בעיכוב זמן, בסוד עלית המדרגות, כסוד ירידתם - כך עלייתם, אלא שלא יתעכבו הזמנים ההם ח"ו, אמנם צריכין זמן קצת.

[מכון חכמי ספרד]

מאוד מאוד יפה ומיוחד.

[שבע]

וראה עוד בדברי הרמ"ק בספר "אור יקר" (תקוני זוהר, כרך א', עמ' יח-יט) - שהאריך לתאר את הגלות בכמה אנפי, ובתוך דבריו:

ועוד, היא (- השכינה בזמן הגלות) נשפעת דינים ותוכחת לעולם, ואין בעולם אלא דין. וכל משפחות העולם בגריעות - מהצמח והחי והמדבר: אין פירות העולם באותה הברכה שהיה בימי קדם, ואין ברכות הבהמות מצויה, ואין הַמְדַבֵּר בגבורות וחיים הקודמין, אלא הכל מתקלל והדין הוה בו, ובני אדם מתייסרים, ולכך מצאוהו האחרונים צרות רעות.

ועוד, אין העובדים (- עובדי ה') מוצאים בעבודתם נחת רוח, מפני שהעבודה גורמת סמך סעד מעט, כדפירשתי בספר פרדס רמונים בשער מהות והנהגה (= שער ח, פרק כו, ויצוטט להלן), לכך אין רוח הקדש ולא בת קול ולא התעוררות, והעובד בעבודתו שב ריקם ברעות רוח, שאינו מוצא נחת רוח בעבודתו, מפני שנסתמו צנורות נחת רוח העבודה אל העובדים - מחמת תגבורת החיצונים שהם סותמים הדרכים ומטילין רוח עצלות ורוח עצבות בעובדים, ואין שמחה בעוסקי מצוה, מפני שאינם משיגים אם ייחדו אם לא ייחדו.

ועוד, היצר הרע מתגבר, וזכות החומר מתמעט מפני תגבורת החיצונים, ובני אדם דעתם קצרה ועבודתם צרה, ואין לך עבודה שאינה מעורבבת מהחיצוני שהוא מסך מבדיל, עשה משכנו בלב העובדים, מחשיך אור עבודתם ונוטל הדר מציאותה בבלבול הכוונה ומחטיא אותם, ואין לך אדם שלא יהיה לו קופה של שרצים מקצותם - תלויה מאחריהם, ורובם - לפניהם.

וכל זה - לסבת מחבת ברזל החיצונים הסותמים דלתי הקדושה, ונצוצי אור שכינה אינה מתנוצצת לעזרם ולעבדם כימי קדם, והאדם - עיקר עבודתו בעזר עליון (- סיעתא דשמיא) ומבלעדיו אין יכולת באדם כלל.

וכל זה, ויותר ממנו, גרם שאין ייחוד למעלה, ואור עליון נסתם והולך, ושכינה תמיד נופלת מדרגה אחר מדרגה, ואפילו בדעת התורה - שתחילה היו משתמשים במשנה, ואחר כך בברייתי, ואחר כך ירדו באמוראים ונכלל התלמוד, וירדו לרבנן סבוראי, ואחר כך לגאונים, ואחר כך לפוסקים, ואחר כך למפרשים. וברוך היודע עד היכן יגיע מיעוט הידיעה, שכבר הגיע עד שפלות שאין שפלות יותר, כאומרו: כי שחה לעפר נפשנו דבקה לארץ בטננו קומה [עזרתה לנו] וכו', וכדפירש ר' שמעון בפרשת פקודי.

והנה, אין ספק כי הסדר המוחלף שלפנינו, המקדים את הפוסקים לפני המפרשים ("ואחר כך לפוסקים, ואחר כך למפרשים") - מוטעה בעליל

ולא נמצא מי שיסדר כך, כי זה ברור שהמפרשים קדמו אל הפוסקים!
(וכמבואר משמם ועניינם של הפוסקים: לחתוך ולפסוק, בבחינת: סוף פסוק)

וגם אם מצאנו להאר"י בסדר-הדורות הנז', שסידר: "גאונים", "פוסקים", ו"הדורות שאחר הפוסקים"
דסבירא ליה לכנות את תקופת הראשונים בשם "פוסקים" (ובכך כלל גם את "המפרשים" - רש"י ובעלי התוספות ועוד)
אך שינוי סדר לא שמענו!

וארבעת המקורות שהעתקנו לעיל מדברי הרמ"ק גופא:

ספר תפלה למשה
אור יקר על פ' פקודי
אור יקר על רעיא מהימנא
אור יקר על פ' שמות

כולם יחד מעידים פה אחד על הסדר האמיתי!


לכן נראה ברור כי במקור האחרון (אור יקר על תיקוני זוהר) חלה טעות-קלה בהעתקה מכתב-יד-קדשו של הרמ"ק (כתב-היד המקורי - שלא שרד בימינו), ויש להפוך את הסדר ולגרוס:

ואחר כך למפרשים, ואחר כך לפוסקים

ולסיום, אעתיק את דבריו הקדושים בספר פרדס רמונים (בשער מהות והנהגה הנ"ל):

וממה שצריך לדעת, כי כיון שבזמן הגלות - העולם ניזון משפע שנשפע במלכות מקודם (= ראה בפנים, ע"פ זוהר תרומה, דף קסו, ב - קסז, א), אם כן מה יתן ומה יוסיף הכוונה בתפלה והייחוד. ומה גם עתה בגלות המר הזה, שעליו נאמר (ישעיה נז, א) הצדיק אבד, וכן (איוב יד, יא) אזלו מים מני ים, אם כן מה תועיל התפלה והתחנונים והייחוד, אחר שצדקת הצדיק לא ישפיע לא מעט ולא הרבה, כדמוכח מתוך המאמר הקודם (= זוהר תרומה הנ"ל).

וענין זה ביארו בזוהר פרשת שמיני - ר' יהודה ע"ה, זה לשונו (= בדף מ, א) מאן דידע לייחדא שמא קדישא, אף על גב דברכן לא משתכחי בעלמא, סמיך וסעיד לה לכנסת ישראל בגלותא. והרי בפירוש כי עם היות שהברכות אינם נמצאות, עם כל זה יש בענין סמך וסעד.

וענין הסמך הוא, כי המלכות היא סוכת דוד הנופלת בגלות ואין לה קימה - עד ישקיף וירא ויגיע ההיא שעתא דיתקיים קרא דכתיב (עמוס ט, יא) ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת. ודקדק מלת נופלת בלשון בינוני, במשקל: פוקדת, או פועלת, נוקמת. והכוונה שלעולם נופלת, מפני שהשפע ההוא כל עוד שהזמן נמשך ואין בו חידוש הוא כמשל זרע הגנה הנזרעת מאליה שאם לא יחדשוה יתקלקל ח"ו. ולכן: אין לך יום שאין בו קללה מרובה מחבירו, יען כי תשש כח הנקבה ח"ו, וזהו נופלת. ומפני כך צריכה אל סומכים שלא תפול מכל וכל. וענין הסמך הוא על ידי ההשפעה קצת כמבין סדקי המחט לחידוש סמך בעלמא.

וכל העושים הסעד והסמך שכרם כפול ומכופל, ועליהם נאמר (ישעיה סו, י) שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה. והענין הוא שיתייחדו, ואם (= ואף אם) לא יהיה ייחוד בחינתם כאשר קודם הגלות.

עד שיבנה בית המקדש, ויקיים מקרא שכתוב: והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד.

וראה בספר אלימה, מעין 'עין כל הארץ', תמר ה', סוף פרק יב (מהדורת ירושלים תשע"ג, עמ' קיא)

[שבע]

וראה משל נאה בענין זה האחרון - ב"אור יקר" (כרך ה, פ' ויצא, עמ' ריט):

אמנם עתה בגלותנו זה שנסתם שער השפע מכל וכל, וכל העושה מצוה אינו מושך למלכות שפע אלא כזיעה בעלמא, סמך בעלמא - ועם כל זה יש לו שכר טוב בעמלו, ועל כזה נאמר: שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה, והשכר צפון בהארתה ובשמחתה בה.

ואם תאמר, אם כן כיון שאתה אומר שנסתם שער השפע מכל וכל - מה יתן ומה יוסיף העוסק במצוה או הפוגם?

זה אינו כלל, וכבר הארכתי בעניינו בספר פרדס רמונים בשער מהות והנהגה (- הנ"ל), כי סמך הוא עושה, ואדרבה יותר שכרו גדול.
והעד על זה, בת מלך בהיותה יושבת בהיכל המלך אביה, ויעשה עבדה עבודה - ישכירהו, אבל עבודתו אינו כל כך בחשיבות כמו בהיותה בגלותה ואז העבד נותן לה אפילו עשב לח - חשוב אליה יותר מכל מעדני המלך בשער המלך לפי הערך. ולכן עבודה מועטת בזמן זה - הוא חשוב מכל אילי נביות בזמן ההוא.

ועל דרך הזה הפגם, כי מי שיטול מלפניה המאכל המועט ההוא - אז היא בכעס מפני שעבודה, ויענישהו עונש יותר גדול, כי הקרוב אל הדבר - קלה שבסבות יספיקהו, והיא מעצמה מגוללת בדין, וקלה שבסבות יהפכה לדין חזק. וזה טעם הצרות התכופות בגלותנו זה, ולא כן בשאר הגליות.

ממקור זה שאב מהר"א אזולאי אל ספרו "חסד לאברהם" (מעין א' - 'עין כל' - נהר כד):

ואם תאמר, אם כן כיון שנסתם שער השפע מכל וכל - מה יתן ומה יוסיף העוסק במצוה או הפוגם?

ויש לומר, כי העושה מצוה כעת הוא עושה סמך לשכינה ומושך לה שפע כזיעה בעלמא, ועם כל זה יש לו שכר טוב בעמלו, ועל זה נאמר: שישו אתה משוש וכו', כי סמך הוא עושה, ואדרבא יותר שכרו גדול. והעד על זה - בת מלך בהיותה יושבת בהיכל המלך אביה, ויעשה לה עבדה עבודה - ישכירהו, אבל עבודתו אינה כל כך בחשיבות כמו בהיותה בגלותה ואז העבד נותן לה עשב לח - חשוב אליה יותר מכל מעדני המלך בשער המלך לפי הצורך. ולכך העבודה מועטת בזמן זה - הוא חשוב מכל אלי נביות בזמן ההוא.

ועל דרך זה הפגם, כי מי שיטול מלפניה המאכל המועט ההוא - אז היא בכעס מפני שעבודה, ויענישהו עונש גדול, כי הקרוב אל הדבר - קלה שבסיבות יספיקהו, והיא בעצמה מגוללת בדין, וקלה שבסיבות יהפכיה לדין חזק. וזה טעם הצרות התכופות בגלותנו זה, ולא כן בשאר הגליות.

משלים דומים - הביא רבי אליהו די ווידאש בספר "ראשית חכמה" (שער האהבה, פרק ח) - בשם מורו הרמ"ק ובשם ספר התיקונים - ואלו דבריו הנוגעים לעניינינו:

כל שכן עתה בעונותינו הרבים, בגלות הגדול המר הזה, שאין לשכינה התעוררות מעשה הקרבן אלא סמך מעט על ידי מעשה הצדיקים שצריכים הם לסמוך אותה מועט מנפילתה, שהיא סוכת דוד הנופלת - שכל יום נופלת יותר מהיום הקודם, וכל זה בעונותינו, כאומרו (ישעיה נ, א) ובפשעיכם שולחה אמכם. כי על ידי העונות נופלת, ועל ידי המעשים תזקף ויהיה לה סמך.

כמו שאמרו בזוהר (פ' שמיני, דף מ, א) זה לשונו: פתח רבי יהודה ואמר (שיר השירים ב, ה) סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים וגו', האי קרא הא איתמר ושפיר, אבל כנסת ישראל קאמרת דא בגלותא: סמכוני, מאי סמכוני, אלא מאן דנפיל בעי לאסמכא ליה, הדא הוא דכתיב (תהלים קמה, יד) סומך ה' לכל הנופלים וגו', ובגין כך כנסת ישראל דנפלה - דכתיב (עמוס ה, ב) נפלה ולא תוסיף קום - בעיא לאסמכא, והיא אמרה: סמכוני, למאן, לישראל לבנהא דאינון בגלותא עמה, ובמה - באשישות, אלין אינון אבהן דאינון איתמליין בקדמיתא מההוא חמר טב דמנטרא. ומאן דידע לייחדא שמא קדישא, אף על גב דברכאן לא משתכחי בעלמא, סמיך וסעיד לה לכנסת ישראל בגלותא, עד כאן לשונו.

אם כן לפי זה כיון שהשכינה מבקשת מישראל בניה שיסמכוה - שסמיכתה ודאי תלוי בידינו, דהיינו על ידי הייחודים בתפלתינו ותורתינו שהוא סעד וסמך לה, אף על פי שאין זווג בגלות צריכין אנו לסמוך אותה על ידי הייחוד, כי על ידי זה יבא לה הארה קצת.

והיה אומר מורי ע"ה שהיא משל למלך שנתגרש ממלכותו והיה הולך בגלות, שהגומל עמו חסד לתת לו פת לחם וקיתון מים - יהא אותו המועט חשוב בעיני המלך כאילו האכילו תרנגולים מפוטמים בעמדו במלכותו.

ודומה למשל הזה אמרו בתיקונים (תיקוני זוהר, דף קמו, ב; אור יקר על תיקוני זוהר, כרך ו, עמ' קז-קח) זה לשונו: אלא בודאי כד שכינתא איהי בגלותא, כל מאן דעביד מצוה לאקמא לה מן גלותא - כאלו אוקיר לקודשא בריך הוא. למלכא דהוה ליה קטטה עם מטרוניתא, וארמי לה מן היכליה, והיא אזלת לגבי שכינהא, והלא כל מאן דמקבל לה בביתיה ואוקיר לה - ודאי אוקיר למלכא ואעיל שלם בינהא ובין בעלה. הלא כל יקרא דעביד לה - למלכא עביד. דאם מלכא כעס עלה זמנא חדא או תרין, יהא ליה שלם עמה ויחזיר לה לביתיה, ואיהו שאיל לה: מאן אוקיר לך, או מאן זלזל בך, או אם תריך לה למלכותא אחרא.
כגוונא דא [קב"ה תריך לה לשכינתא, וארמי לה מביתיה, הדא הוא דכתיב ובפשעיכם שולחה אמכם. והלא כל מאן דאוקיר לה בגלותא - לקב"ה אוקיר. ומאן דמזלזל בה - לקב"ה מזלזל. ובגין דא (שמואל א' ב, ל) כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו. דאף על גב דקב"ה זבין לה בחובין דבנהא בגלותא רביעאה, איהו נטיר לה ואיהו יפרוק לה]. עד כאן לשונו לענייננו.

[שבע]

וראה עוד בדברי הרמ"ק - ב"אור יקר" (כרך יג, עמ' פא), על דברי הזוהר (פ' אחרי, דף עה, סוף עמוד א):

"אף על גב דאתרחקת מן מלכא - אשגחותא דמלכא בה תדירא, ובעי לאסתמרא לקבלא יתיר ולא תיחוב גבה" -

ירצה עם היות שאנו אומרים שהיא נבדלת מבעלה, עם כל זה יש עדיין קצת אשגחותא, דהיינו שפע קיום העולמות ושמירת התפארת עליה לשומרה, אלא שאין ברכה מצויה כימים קדמתה. והיינו טעם הכוונה והייחוד בזמן זה, כדפירשנו בשלהי שער מהות והנהגה בספר פרדס רמונים. ואם יחטא יפגום ויסתלק המעט ההוא, ועניינו חמור יותר מבהיותה בהיכל מלך, כי הפוגם עתה מחשיך האור מכל וכל. והמאיר המעט ההוא - חשוב לה יותר מכמה בזמן קודם, ולזה המעט המכוון בזמן זה - יותר חשוב מכמה בזמן שבית המקדש קיים. וזהו שאמר ובעי לאסתמרא יתיר, מפני שהמעט חשוב יותר בזמן זה מהמרובה בזמן קודם.

ולעתיד בזמן גאולה - ישאל הקב"ה לשכינה: מי היה עמך בגלות בעזרתך, ושכרו הרבה מאד. וישאל אותה: מי היה כנגדך, ועונשו גדול למאד. בשכר התחיה, ובעונש יום הדין. לכך ציותה תורה 'אשת אביך היא', עדיין יש בה אישות מה, לכך הזהר פן תפריד המעט ההוא, שהרי מעלים עליך את הכל.

[שבע]

דברי ה"ראשית חכמה" וה"חסד לאברהם" הנ"ל - מובאים בספר "בן פורת יוסף" (לרי"י מפולנאה, תלמידו הגדול של הבעש"ט) פרשת וירא (מהדו' אייכן, י-ם תשע"א, ח"א עמ' קצב), בשם "חכמי המוסר":

וְהַשָּׂכָר הַרְבֵּה, וּבַעַל הַבַּיִת דּוֹחֵק (אבות ב, טו) - כי נודע מה שכתבו חכמי המוסר כי מי שהוא עובד ה' באמת ובתמים בזמן הגלות, אז שכרו כפול ומכופל יותר ממי שהיה עובד ה' בזמן הקודם, והוא משל למלך וכו'.
ובזה יובן, והשכר הרבה - בזמן שבעל הבית הוא בדוחק כביכול.

וזהו שאמרו (בראשית רבה נב, ה) בעלה מתעטר בה, כי במעט עבודה גם של אנשי החומר אנשי הדיוטות נחשב למרובה בעיניו ית', והוא מתעטר בה - שעושה מזה עטרה על ראשו להראות חביבות עבודתן בעיניו.

על כן ראוי לכל איש הירא וחרד בדבר ה', שישים לבו לכל הנ"ל, להמלט על נפשו לבל יביט אחריו - בעסקי העולם הזה שהוא נשאר אחריו לזולתו, ואל יעמוד בכל הככר - חמדת העולם הזה שנחשב למישור, רק ההרה המלט - להשגיח בעניני עולם הבא, שישים על לבו כי בעל הבית הוא בדוחק כביכול, ויראה שיעשה בכל מעשיו נחת רוח להבורא ית', ואז טוב לו סלה בזה ובבא, אמן נצח סלה ועד.

[שבע]

עוד מצאתי להרמ"ק בהקדמה לספרו "שיעור קומה" (אור יקר, כרך יח, עמ' קח):

וענינה ממש כענין היחוד בגלות שהמעט המושג הוא חשוב כמרובה בזמן הישועה [...] שהרי בזמנינו אין קרבנות ואין טומאה וטהרה, והמועט המושג הוא חשוב כמרובה בזמן בית המקדש, ואדרבא על המייחד בזמן הזה נאמר לעתיד: שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה.

[שבע]

וראה עוד בדברי הרמ"ק בספר "אור יקר" (תקוני זוהר, כרך א', עמ' יח-יט) - שהאריך לתאר את הגלות בכמה אנפי, ובתוך דבריו:

ועוד, היא (- השכינה בזמן הגלות) נשפעת דינים ותוכחת לעולם, ואין בעולם אלא דין. וכל משפחות העולם בגריעות - מהצמח והחי והמדבר: אין פירות העולם באותה הברכה שהיה בימי קדם, ואין ברכות הבהמות מצויה, ואין הַמְדַבֵּר בגבורות וחיים הקודמין, אלא הכל מתקלל והדין הוה בו, ובני אדם מתייסרים, ולכך מצאוהו האחרונים צרות רעות.

ועוד, אין העובדים (- עובדי ה') מוצאים בעבודתם נחת רוח, מפני שהעבודה גורמת סמך סעד מעט, כדפירשתי בספר פרדס רמונים בשער מהות והנהגה (= שער ח, פרק כו, ויצוטט להלן), לכך אין רוח הקדש ולא בת קול ולא התעוררות, והעובד בעבודתו שב ריקם ברעות רוח, שאינו מוצא נחת רוח בעבודתו, מפני שנסתמו צנורות נחת רוח העבודה אל העובדים - מחמת תגבורת החיצונים שהם סותמים הדרכים ומטילין רוח עצלות ורוח עצבות בעובדים, ואין שמחה בעוסקי מצוה, מפני שאינם משיגים אם ייחדו אם לא ייחדו.

ועוד, היצר הרע מתגבר, וזכות החומר מתמעט מפני תגבורת החיצונים, ובני אדם דעתם קצרה ועבודתם צרה, ואין לך עבודה שאינה מעורבבת מהחיצוני שהוא מסך מבדיל, עשה משכנו בלב העובדים, מחשיך אור עבודתם ונוטל הדר מציאותה בבלבול הכוונה ומחטיא אותם, ואין לך אדם שלא יהיה לו קופה של שרצים מקצותם - תלויה מאחריהם, ורובם - לפניהם.

וכל זה - לסבת מחבת ברזל החיצונים הסותמים דלתי הקדושה, ונצוצי אור שכינה אינה מתנוצצת לעזרם ולעבדם כימי קדם, והאדם - עיקר עבודתו בעזר עליון (- סיעתא דשמיא) ומבלעדיו אין יכולת באדם כלל.

וכל זה, ויותר ממנו, גרם שאין ייחוד למעלה, ואור עליון נסתם והולך, ושכינה תמיד נופלת מדרגה אחר מדרגה, ואפילו בדעת התורה - שתחילה היו משתמשים במשנה, ואחר כך בברייתי, ואחר כך ירדו באמוראים ונכלל התלמוד, וירדו לרבנן סבוראי, ואחר כך לגאונים, ואחר כך לפוסקים, ואחר כך למפרשים. וברוך היודע עד היכן יגיע מיעוט הידיעה, שכבר הגיע עד שפלות שאין שפלות יותר, כאומרו: כי שחה לעפר נפשנו דבקה לארץ בטננו קומה [עזרתה לנו] וכו', וכדפירש ר' שמעון בפרשת פקודי.

והנה, אין ספק כי הסדר המוחלף שלפנינו, המקדים את הפוסקים לפני המפרשים ("ואחר כך לפוסקים, ואחר כך למפרשים") - מוטעה בעליל

ולא נמצא מי שיסדר כך, כי זה ברור שהמפרשים קדמו אל הפוסקים!
(וכמבואר משמם ועניינם של הפוסקים: לחתוך ולפסוק, בבחינת: סוף פסוק)

וגם אם מצאנו להאר"י בסדר-הדורות הנז', שסידר: "גאונים", "פוסקים", ו"הדורות שאחר הפוסקים"
דסבירא ליה לכנות את תקופת הראשונים בשם "פוסקים" (ובכך כלל גם את "המפרשים" - רש"י ובעלי התוספות ועוד)
אך שינוי סדר לא שמענו!

וארבעת המקורות שהעתקנו לעיל מדברי הרמ"ק גופא:

ספר תפלה למשה
אור יקר על פ' פקודי
אור יקר על רעיא מהימנא
אור יקר על פ' שמות

כולם יחד מעידים פה אחד על הסדר האמיתי!


לכן נראה ברור כי במקור האחרון (אור יקר על תיקוני זוהר) חלה טעות-קלה בהעתקה מכתב-יד-קדשו של הרמ"ק (כתב-היד המקורי - שלא שרד בימינו), ויש להפוך את הסדר ולגרוס:

ואחר כך למפרשים, ואחר כך לפוסקים

וראה עד נוסף באור יקר, שיעור קומה, חלק א', בהקדמה (עמ' צו):

וגם בהחכמה הא-להיית אגלה סוד זה - שאין הפה יכול לדבר כל מה שקבוע בלב.

ואל יעלה בדעת שום יודע - המעיין בספרי חכמת הקבלה - שאפשר למקובל חכם לכתוב כל חקיקת הדברים בספר כמו שהם בלב המשכיל, מפני שמתמעטים הדברים מהלב אל הפה, ומן הפה אל הכתב.

לכך לא ידמה שום יודע שירד לעומק ספרי החכמה הזאת, ומה גם דברי ר' שמעון ע"ה, הגם שהיו דבריו כשאר חלקי תורתינו הקדושה היו קצרים מפני שהם דברי תנא, והערך דברי המשנה עם דברי התלמוד, ודברי התלמוד עם דברי הגאונים, ואחר כך המפרשים, והערך שכלנו הקצר אל ערכי דבריהם, ועתה הערך היותם סתרי תורה כמה יתרחקו.

אמנם נשיג מהם מה שיעזר השכל מאת הבורא שהעיקר תלוי בו.

הרי כי גם כאן סמך מפרשים לגאונים.


עוד מפורש שם, חלק ב' (עמ' קיז), בתו"ד:

וממש הדין וההלכה ההיא פירושה על דרך הפשט וטעמיה לאסור ולהתר כפי הנהגת הפשט, כנודע בפשוטי התלמוד בבלי וירושלמי ותוספתא, גאונים ומפרשים ופוסקים.

ואגב, אציין לפנינה נפלאה בדבריו (שם עמ' פח):

ודע, שאין לתמוה מה שיתעלם ממנו בחכמה הא-להית, אבל יש להפליא הפלא ופלא במעט המושג.

וחסד א-ל כל היום היו דברי ר' שמעון בן יוחאי - שהוא האיר עינינו במאמריו המשובחים.

[שבע]

שייך לעיל:

ואלו עשרת מעמידי העולם
לתקופותיו בדורותיו:

אברהם אבינו
משה רבינו
יהושע בן נון
דוד המלך
רבינו הקדוש
רב אשי
רב האיי גאון
רש''י
ה'בית יוסף'
משיח צדקנו

וסימנך:
אדם - משיח

אברהם (ראשון לתיקון אדם הראשון)
דוד
משיח

הרי אלו שלשת בעלי התפילה - מצרפים ומאירים אדם
והדברים עתיקים

ושבעה עמודיה של תורה - חוצבי להבות שמו של משיח
פשוט כפול ומשולש:

משה רבינו

רב אשי (ע''ד 'אבוא אל מקדשי')
רבי שלמה (רש''י)

יהושע בן נון
רבי יהודה הנשיא
רבי יוסף קארו

רב חאיי גאון (מקור השם האיי כנודע)

שאר דיו בקולמוס
והמשכילים יזהירו

אשרי
מתפלל שלש תפילות ביום ככל איש ישראל
שופך שיחו בשירי דוד, ומייחל לביאת הגואל
לומד תורת משה שמסרה ליהושע מפי האל
במשנה ובתלמוד עם פירוש רבן של ישראל
קובע עתות, ואל שולחן ערוך דורש גם שואל
כהלכה, חי חי הוא יודך, ואב יודיע אמתך אל

כל הוגה ומעיין ישכיל, כי ח' דורות בתראי לעומת דורות גאוני,
לכן בעקבות משיחא, ענין גדול ונשגב לעסוק בתורת הגאונים,
החותמת ומשלימה את שמו של מלך המשיח בהדר גאון עוז,
ואמרתם כה לחי!

[אצרן]

מצאתי איזה טעותים בספר תורת הדורות

בחלק ט׳ - כהנים גדולים ששמשו, מונה רק כהנים גדולים צאצאי אלעזר בן אהרן הכהן / ולא את עלי הכהן ונכדיו, אחימלך ואביתר כהנים גדולים שהיו מצאצאי איתמר בן אהרן הכהן.

כהנים גדולים מבני אלעזר ואיתמר.

C2493CDC-520D-43E0-98BC-C2CB8A5BBF0E.jpeg (639.55 KiB) נצפה 4701 פעמים

תורת הדורת - חלק ט׳ כהנים גדולים

695BEDA2-9D3C-4280-ADDF-C75F2D00C6A4.jpeg (225.55 KiB) נצפה 4701 פעמים