הודעהעל ידי דרומי » ד' ספטמבר 27, 2017 11:04 am
קטע מתוך מאמר שהתפרסם פעם בענין זה, כמדומה שאפשר למצאו ברשת
בפשטות נדמה, שבעצם, לו הי' הדבר אפשרי, הי' הרמב"ם מרצה את כל ההלכות ברציפות, מבלי לחלק אותם ל'ספרים' ול'הלכות'. כל החלוקה היא רק ענין 'טכני', כדי להקל על סדר העברת הדברים. אך מכל הביאורים בענין עולה ומודגש העומק האמיתי, כי החלוקה ל'ספרים' ול'הלכות' יש בה חשיבות עצמית, בהיותה מגדירה את ההלכות עצמן, ועד כדי 'נפקא מינה' של ממש.
*
נתחיל מדוגמא די ידועה. בסיום הלכות חנוכה כותב הרמב"ם על חשיבותו של נר שבת, שדוחה את נר חנוכה ואף את קידוש היום: "הי' לפניו נר ביתו ונר חנוכה, או נר ביתו וקידוש היום, נר ביתו קודם משום שלום ביתו, שהרי השם נמחק לעשות שלום בין איש לאשתו. גדול השלום, שכל התורה לא ניתנה אלא לעשות שלום בעולם, שנאמר דרכי' דרכי נועם וכל נתיבותי' שלום". הרבי נו"נ באורך בענין זה , ומלבד כל השאלות ההגיוניות, שינויי הלשון בין הרמב"ם לגמרא, וכו' – מעלה גם שאלה פשוטה: מדוע הציב הרמב"ם הלכה זו, המדגישה את מעלת נר שבת, כסיום להלכות חנוכה – ולא במקומה הטבעי, הלכות שבת?
בשולי עמוד השיחה מציינים המו"ל לכמה שיחות נוספות, בהן מתורצת שאלה זו על פי פנימיות הענינים (תורת החסידות); אך כאן מיישב הרבי את הדברים על פי נגלה, בהסבר הגיוני טהור. וזו נקודת הדברים בקצרה:
אם הי' הרמב"ם כותב את הדין הזה בהלכות שבת, היו לומדים, לפי פשוטו, שהדין הזה נובע ממעלתו וחשיבותו של נר שבת, הדוחה את כל המצוות האחרות. אולם הרמב"ם רוצה להדגיש, שגדר אחר יש כאן. לאמיתו של דבר, בזה שלא מדליקים נר חנוכה ומעדיפים להדליק את נר השבת, אין משום 'פגיעה' וחסרון במצוות נר חנוכה; אדרבה, דין זה נקבע בהלכות חנוכה, כי אכן הוא חלק וגדר מתוך הלכות חנוכה עצמן. הלכות חנוכה עצמן 'דורשות' שידליקו את נר השבת, אף אם לא ידליקו את נר חנוכה.
מה מביא את הלכות חנוכה להעדיף את נר השבת?... דבר זה מבואר מתוך המשך הלכה זו גופא: "גדול השלום שכל התורה לא ניתנה אלא לעשות שלום בעולם". כל מצוות התורה, כולל גם מצוות נר חנוכה, יש בהן מטרה – "לעשות שלום בעולם". אם כל המצוות מטרתן לעשות שלום, מובן שכאשר קיימת מצוה שקשורה בשלום כפשוטו, שלום גלוי בעולמנו הגשמי – נר שבת, שמביא בפועל לשלום בית – וודאי שכל מצוה (בעניננו, נר חנוכה) מחייבת שיעדיפו את אותה מצוה של שלום בית, ואפילו על פני המצוה 'שלה' עצמה. דבר זה הוא חלק מהגדר של המצוה גופא, ובעניננו, הדלקת נר שבת היא חלק מתוך הלכות חנוכה עצמן.
והנה ביאור נוסף, שבו רואים כיצד לפי העיון במקומה של ההלכה, מיושבת סתירה גדולה בפסקי הרמב"ם. – מצורע שנטהר, מצווה להקריב קרבנות מיוחדים, והתורה נתנה ברמת החיוב דרגות שונות. עשיר מחוייב בקרבן גדול יותר, בעוד לגבי מי שאין ידו משגת מסתפקת ההלכה בקרבן זול. מה הדין כאשר אדם עשיר קיבל על עצמו לספק קרבנות על ידי מצורע עני: האם עליו להביא קרבן עני, שהרי המצורע עצמו – המתכפר - הוא עני, או שכיון וידו של המתחייב משגת, הוא אינו יכול להסתפק בקרבן עני, ועליו להביא את הקרבן היקר יותר?
פוסק הרמב"ם (סוף הל' מחוסרי כפרה): "עשיר שאמר קרבנו של מצורע זה עלי, והמצורע הי' עני - הרי זה מביא על ידו קרבנות עשיר, שהרי יד הנודר משגת". הווי אומר, האפשרות המיוחדת שנתנה התורה להביא קרבן עני, היא דוקא כאשר אין כאן מי שיביא את הקרבן היקר; ובעניננו, כיון שהעשיר קיבל על עצמו להביא את קרבנו של העני, אין כאן עוד את ההגדרה של "אין ידו משגת", ולכן מביא על ידו קרבנות עשיר.
ההלכה הזאת מעוררת קושי: מדוע באמת יתחייב העשיר להביא קרבן עשיר? הרי הוא אמר "קרבנו של מצורע זה עלי", בדברו על קרבנו של המצורע העני בלבד; הוא מעולם לא קיבל על עצמו להביא קרבן עשיר! אך מעבר לעצם הקושי ההגיוני, התמיהה מתחזקת כשרואים שהרמב"ם עצמו פוסק כך במקום אחר (הלכות מעשה הקרבנות פי"ד ה"ט), שם הוא אומר במפורש:
"האומר קרבן מצורע זה או יולדת זו עלי, אם הי' אותו מצורע או היולדת עניים מביא הנודר קרבן עני" – כאן הרמב"ם לא מזכיר שבוחנים את מדת יכולתו של הנודר, אלא רק איזו התחייבות הוא קיבל על עצמו, לפי מדת יכולתו של המתכפר (המצורע או היולדת)! איך מסבירים את הסתירה בין שתי ההלכות?
את המפתח לביאור הענין, אפשר לראות ע"י המקום בו נמצאים ההלכות בתוך ספר היד. הלכה אחת מופיעה בהלכות מעשה הקרבנות; והשני' נמצאת בהלכות מחוסרי כפרה. בכך מתורצת הסתירה: כאשר עוסקים בהלכות מעשה הקרבנות – כאן נפסקת ההלכה שהנודר, שהתחייב בקרבנו של העני, צריך להביא קרבן עני, שאותו דוקא קיבל על עצמו; ואילו כאשר מגיעים ולומדים את הלכות מחוסרי כפרה – מצד גדרן של ההלכות הללו, לא די בכך שהוא יביא קרבן עני, אלא עליו להביא קרבן עשיר, בהתאם ליכולתו הכלכלית שלו עצמו.
וכך מבוארים הדברים :
בכלל, כל הדין הזה לפיו אדם יכול להתחייב בהבאת קרבנות עבור יהודי אחר הזקוק לכפרה, מעורר שני דיונים יסודיים: 1) האם בכלל נתפס הנדר? הלוא קיימות הגבלות בדברים שאותם יכול האדם להתחייב, ולא כל נדר תופס. הנה הלכה מפורשת (הל' מעה"ק פי"ד ה"ח): "חטאת ואשם .. אינן באין בנדר ובנדבה, האומר הרי עלי חטאת או אשם .. לא אמר כלום". ובעניננו, אדם שמקבל על עצמו קרבן של אדם אחר, האם בכלל חלה כאן ההתחייבות – או שכיון ומדובר בקרבן של אדם אחר, אין לו שום ק
שר לכך והנדר אינו ולא כלום?
2) דיון נוסף מתעורר כאן, מבחינתו של אותו מצורע שזקוק להביא קרבן כפרה. הרי החיוב להביא קרבן חל עליו עצמו, כמובן; האם על ידי שאדם אחר מקריב את הקרבנות עבורו, מתכפר לו כאילו הוא עצמו הביא קרבן – או שלא די בכך שאדם אחר מביא קרבנות עבורו, והוא צריך לבוא ולהקריב בעצמו?
זה הוא ההבדל בין ההלכה כמו שהיא מופיעה בהלכות מעשה הקרבנות, להלכה כמו שהיא באה כחלק מהלכות מחוסרי כפרה. הלכות מעשה הקרבנות עוסקות בחלות קרבן; כיצד נעשה הקרבן לקרבן, ומה הן הפעולות שעושים בקרבן. בתוך מסגרת הלכות אלו, באים לאותו דיון, כאשר אדם נדר עבור חברו, האם זה אכן יוצר קרבן? על כך פוסק הרמב"ם, שאכן כן. למרות שלא מדובר בחובה שלו, בכל זאת חל הנדר והוא אכן חייב בקרבן. אך, איזה חיוב קרבן נוצר כאן? כיון שכל החיוב חל עליו מצד נדרו, מובן שעליו להביא כפי שנדר. ואם קיבל על עצמו קרבן עני – הוא מחוייב להביא קרבן עני בלבד. (וכדיוק לשונו של הרמב"ם, "מביא הנודר קרבן עני", מצד הנדר – הוא מביא קרבן עני).
בהלכות מחוסרי כפרה, דנים שוב באותו מקרה, אך מהיבט שונה לחלוטין. כאן לא מתייחסים לשאלה, האם הנדר נתפס ונוצרה חובת קרבן על הנודר (את הפסק בענין זה ראינו כבר בהלכות מעשה הקרבנות, מקומו של דיון זה); כאן מדברים מבחינתו של אותו מחוסר כפרה, המצורע המתכפר. האם הקרבן שמביא עליו חבירו מוציא אותו ידי חובתו?
על כך בא פסק הדין, שמצד דין ערבות – כל ישראל ערבין זה בזה – חידשה התורה שיהודי אחר יכול להביא את הקרבן "על ידו", ובכך מתכפר לו. אלא, שכיון וכאן אנו רוצים לחדש שאכן המצורע מתכפר ע"י הקרבנות שהביא חבירו, כאן משתנה הדין; לא די בקרבן עני, והחובה היא להביא קרבן עשיר, כפי השגת ידו של הנודר.
וההסבר פשוט: כשבאנו לברר מהו החיוב שחל עליו מצד נדרו (בהל' מעשה הקרבנות) – אפשר להסתפק גם בקרבן עני, שהרי זה מה שהוא התחייב; אך כאן (הל' מחוסרי כפרה), כשאנו דנים בשאלה: האם הקרבן שהוא מביא יכול אכן לכפר על חבירו? – מנקודת מבט זו לא מספיק שהוא יביא קרבן עני. אם הוא בא לכפר על חבירו, דבר שנובע מהערבות ההדדית שביניהם, משמעות הדברים היא שאותה חובה שהוטלה על המצורע, עוברת עתה עליו עצמו, הוא עצמו כאילו נחשב מצורע ומתחייב בקרבן. ואם החובה מוטלת עליו בעצמו, וודאי שהוא צריך להביא קרבן עשיר, כפי השגת ידו.
