סגנונו של ספר היד להרמב"ם כמעט אין לו אח ורע בספרות ההלכה המוכרת, בזה שהוא 'חותך' את ההלכה באופן פסקני, ואינו מזכיר כלל שיש דיעות חולקות וכו'.
גם במקרה שברור שהרמב"ם הוא יחידאה בשיטתו, וכולם למדו אחרת וסוברים אחרת, אין הרמב"ם מתייחס כלל לשיטות אחרות, אלא כותב את ההלכה הפסוקה כפי שהיא בדעתו, וזהו. המלים "יש אומרים .. ויש אומרים .. ויש להחמיר .. ואפשר להקל" וכדומה לא תמצא ברמב"ם אלא רק שיטה אחת פסוקה וחתוכה.
ואף על פי כן, קיימים כמה מקומות בודדים שבהם הרמב"ם מתייחס לשיטות אחרות. יש כמה פעמים שהוא כן מזכיר שיש החולקים עליו, ומסביר ומחזק את דבריו למה בכל זאת הוא סובר אחרת. ויש מקומות, שכמדומני שאפשר לספור על אצבעות כף היד, שהוא פשוט מביא שתי דיעות ולא מכריע. זה דבר ממש נדיר ובאמת לא כ"כ מובן, לאחר שרב גובריה והכריע בכל ההלכות שבעולם, מה קרה בהלכות יחידות אלו שבהן לא הכריע אלא הביא שתי דיעות?
חשבתי לרכז כאן את כל המקומות יוצאי הדופן הללו ולחשוב לבאר מה באמת כל כך מיוחד בהם. אלא שלפני כן אשאל אולי כבר התעסק מישהו בדבר וריכז רשימה כזו?