היום עם שחר עלה בדעתי ספק נכבד בדבר המצוי ביותר, ולא מצאתי מי שמדבר מזה להדיא. ואפרש שיחתי בהבאת צדדי הספק ושרשי הענינים.
אדם שנוטל הלואה מחבירו, וקובע עמו מועד לפרעון, ולאחר מספר ימים כבר המעות מזומנים בידו לפרעון, האם כדאי שישיב לו ההלואה תיכף ומיד, ויזדרז להקדים ולקיים מצוות פריעת בעל חוב (כתובות פו,א), או דילמא דעד זמן הפרעון לא יתחייב עדיין, וממילא אינו מקיים מצוה.
וכיוצא בזה יל"ע, אם גם בהגיע מועד ההלואה ימתין עד שיתבענו המלוה ממנו, או שיקדים וישלם מעצמו. וצדדי הנידון יתבארו להלן.
בעיקר דין פריעת בע"ח מצוה ומקורו, מצינו כמה שיטות בראשונים.
א) רש"י בכתובות שם פירש: מצוה עליו לפרוע חובו ולאמת דבריו, דכתיב הין צדק, שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק. ב) אבל ברמב"ן סוף ב"ב ורשב"ץ מבואר דנפיק לן מקרא דוהאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך וגו'.
ג) בשו"ת רדב"ז ח"ב סי' תרי כתב, וז"ל: מ"ע של תורה היא דכתיב והשיב את הגזילה וגו' או את העושק וכו'. וכתב הרמב"ם פ"ז מהל' גזו"א: אחד הגוזל או העושק או הגונב או שהלוהו וכו', הרי שהשוה הלואה לשאר דברים הנזכר בכתוב. ובתחילת ההלכות כתב שאם גזל חייב להחזיר שנאמר והשיב את הגזילה זו מצות עשה. וכי היכי דהוי מצות עשה להשיב הגזילה, ה"ה לכל הנזכר בכתוב והלואה בכלל, ולא מנה מ"ע לפרוע חוב שא"כ היה צריך למנות השבת הגזל והגניבה והעושק והפקדון וההלואה כל אחד בפנ"ע וירבו במצות כפי פרטי התביעות, ולפיכך מנה מ"ע להשיב את הגזילה שבה פתח הכתוב, והוא הדין לכל מי שיש לחבירו אצלו ממון באיזה דרך שיהיה מ"ע להשיב לו.
ונראה מדברי הרדב"ז דבאמת אין מ"ע להשיב חוב במסוים, ורק שזה נלמד מדין השבת הגזילה, דזה בנה אב שמחויב להשיב ממון חבירו. ועי' בספר יד המלך הל' גזו"א (א,ה) דפשיטא ליה שאין שום מ"ע לפריעת חוב. וכן נראה בדברי כמה ראשונים שכתבו שהמצוה היא מדכתיב לוה רשע ולא ישלם (סמ"ג עשין סי' צג, סמ"ק מצוריך סי' רנו).
ובשו"ת המבי"ט ח"א סי' נא כתב דלפי דברי רש"י בכתובות הנ"ל הוי מצוה דאורייתא, ובספר ארעא דרבנן ח"ב סי' קעז השיבו דזה אינו רק אסמכתא בעלמא, דפשטיה דקרא במדות הוא דכתיב.
ויש להוסיף עוד, שהרי ראשונים בכתובות הקשו על רש"י, שהרי בב"מ מט,א מוקמינן לה להאי קרא דהן צדק שלא ידבר אחת בפה ואחת בלב, והכא ליכא למימר הכי, שהרי בשעת הלואה פיו ולבו שוין לפורעו, אלא דבתר הכי אימלך. (חי' הרא"ה, ועי' גליון הש"ס שציין לדברי הגמ' בב"מ). ונראה דבאמת רש"י סבר דהוי אסמכתא בעלמא מהאי קרא, דחזינן שאדם מחויב להתנהג בצדק, ולכן חייב גם למלא את התחייבותו לשלם.
ועכ"פ לפי דברי רש"י שהמצוה היא מצד הן צדק, לכאורה נראה דיקיים מצוה גם בלא שיתבענו המלוה, אבל יש לדון דקודם זמן הפרעון ליכא מצוה חיובית, כיון שמצד התחייבותו לשלם את ההלואה יכול לשלם בבוא מועד הפרעון, אלא שמ"מ יש בזה מצוה קיומית שמקיים את התחייבותו בפרעון זה.
אמנם בנוגע לעצם החיוב להשיב את ההלואה בלא תביעה, הנה הש"ך חו"מ רלב,ב כתב דהשלטי גבורים סוף פרק הגוזל בתרא כתב שהמלוה לחבירו ואינו תובע הלואתו אין הלוה חייב לשלם לו מאליו הואיל ואינו תובע במתנה ביקש ליתן לו, וסיים הש"ך: וצ"ע בזה.
ובמשפט שלום שם ציין לדברי הקצוה"ח סי' קד,ב שכתב ג"כ שכל זמן שאין המלוה תובע אין מצוה לפרוע חוב. ובנתיבות שם ס"ק א תמה עליו, וסבר דאפילו שכח המלוה ולא פרע חייב לפרוע. ותמה במשפט שלום שלא הזכירו מאומה מדברי הש"ך הנ"ל, וראה מה שהאריך בענין זה בפתחי חושן דיני הלואה פ"ב הערה י.
ויש לציין עוד, שבספר פנים יפות פרשת כי תצא עה"פ כי תדור נדר נקט בפשטות שהמצוה היא בשעת תביעה.
אולם בפי' רבינו יהונתן מלוניל בכתובות שם כתב להדיא: ואפילו לא קבע לו זמן לפרעו מצוה עליו לפרעו תיכף שיוכל לפרעו. ומשמע דהמצוה היא הן קודם תביעה, ואפילו קודם זמן הפירעון, שכן לא כתב כאן לחלק שרק לאחר שלשים יום שזהו מועד הפרעון של סתם הלוואה מצוה לפורעו.
וכבר העירו דיש לתלות מחלוקת זו במחלוקת הראשונים המובאת לעיל מהי המצוה לפרוע לבע"ח, שאם כדברי הרמב"ן ודעימיה שהמצוה היא לקיים הכתוב והאיש אשר אתה נושה בו יוציא וגו', אזי מסתברא מילתא כדברי הקצות, שאין לנו אלא דומיא דקרא כאשר המלוה תובעו להשיב את ההלואה, אבל אם המצוה היא כדברי רש"י מצד הין שלך צדק, והיינו לקיים את התחייבותו, מסתבר כדברי הנתיבות שהמצוה אינה שייכת כלל לתביעת המלוה, אלא עליו למלא אחר דבריו ולקיימם.
וסברת הש"ג שהואיל ואינו תובע במתנה ביקשם ליתן לו מחודשים מאוד, דאטו לא יתכן ששכח מההלואה, או שאינו רוצה מאיזו סיבה שהיא לנוגשו עתה.
ועוד נראה, שלפי דברי הרדב"ז הנ"ל שהגדר הוא חובת השבת הממון מעין והשיב את הגזילה, לכאורה פשוט שיש לדמותו לגזילה שממון חבירו שנמצא אצלו הוא זה שמחייבו בהשבה, וכמו שבגזילה וכד' ודאי לא בעי תביעה כדי להתחייב בהשבה.
אמנם, לפי דברי הראשונים הנ"ל שהמצוה היא מצד והאיש אשר אתה נושה בו נראה פשוט דקודם זמנו שאינו נושה בו כלל, אין שום מקור לומר שישנה מצות פריעת בע"ח.
נמצא שאין הדברים מוכרעים כלל, אם ישנה מצוה חיובית להחזיר ההלואה בלא תביעה, וק"ו קודם זמנו.
ויעויין עוד בספר לפלגות ראובן (ח"א סיומא דמס' חגיגה פלג ח) שחידש הגרז"ר בענגיס דפריעת בע"ח בלא תביעה, אינה אלא מצוה קיומית, כמו מצות ציצית שאינו מחויב לקנות בגד של ארבע כנפות, ומ"מ אם לבשו מקיים מצוה, ורק לאחר שתבעו חל חיובא. ולכאורה נראה שדבריו אמורים לשיטת הקצות הנ"ל, דליכא חיובא להשיב בלא תביעה, ומ"מ ישנה מצוה קיומית, ועי' שו"ת דברי משה (הלברשטאם) ח"א סי' צא.
אין שמחה כהתרת הספיקות, שמחוני נא.