זה לשון רבינו החפץ חיים זצ"ל בס' שמירת הלשון שער הזכירה פרק ג:
הַגָּאוֹן ר' רְפָאֵל זַ"ל בְּסִפְרוֹ "מַרְפֵּא לָשׁוֹן" בֵּאֵר אֶת הַפָּסוּק הַזֶּה גַּם כֵּן בְּטוּב טַעַם וָדַעַת. וְהוּא לְפִי מַה שֶּׁכָּתַב בְּסֵפֶר "חוֹבַת הַלְּבָבוֹת" בְּשַׁעַר הַכְּנִיעָה וְזֶה לְשׁוֹנוֹ, הַרְבֵּה בְּנֵי אָדָם יָבוֹאוּ לְיוֹם הַחֶשְׁבּוֹן, וּכְשֶׁמַּרְאִים לָהֶם מַעֲשֵֹיהֶם, יִמָּצֵא בְּסֵפֶר זְכֻיּוֹתָם זְכֻיּוֹת, שֶׁלֹּא עָשוֹּ אוֹתָם, וְיֹאמְרוּ, לֹא עָשִֹינוּ. וְיֵאָמֵר לָהֶם, עָשוֹּ אֶת אֲשֶׁר דִּבֵּר בָּכֶם וְסִפֵּר בִּגְנוּתְכֶם. וְכֵן כְּשֶׁיַּחְסְרוּ מִסְפַּר זְכֻיּוֹת הַמְסַפְּרִים בִּגְנוּתָם, יְבַקְּשׁוּ בָּעֵת הַהִיא, וְיֵאָמֵר לָהֶם, אָבְדוּ מִכֶּם, בְּעֵת שֶׁדִּבַּרְתֶּם בִּפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי. וְכֵן יֵשׁ מֵהֶם גַּם כֵּן, שֶׁיִּמְצְאוּ בְּסֵפֶר חוֹבוֹתָם חוֹבוֹת שֶׁלֹּא עָשוֹּ, וּכְשֶׁאוֹמְרִים, לֹא עֲשִֹינוּם, יֵאָמֵר לָהֶם, נוֹסְפוּ עֲלֵיכֶם בַּעֲבוּר פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי שֶׁדִּבַּרְתֶּם בָּם וְכוּ' עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ, וְכֵן כָּתְבוּ שְׁאָרֵי סְפָרִים הַקְּדוֹשִׁים.
וְאִם כֵּן הַדָּבָר, מִי שֶׁמֻּטְבָּע, חַס וְשָׁלוֹם, בַּמִּדָּה הָרָעָה הַזֹּאת לְהָרִיק עַל חֲבֵרוֹ בְּחִצֵּי לְשׁוֹנוֹ תָּמִיד, לֹא יוֹעִיל לְנַפְשׁוֹ בְּשׁוּם חָכְמָה וְעֵצָה, אֲפִלּוּ אִם יַרְגִּיל אֶת נַפְשׁוֹ תָּמִיד לְתוֹרָה וּלְמִצְוֹת, כִּי מִיָּד שֶׁיִּשְֹתַּכֵּר שָׁבוּעַ אוֹ שְׁבוּעַיִם אֵיזֶה אֹשֶר נִצְחִי עַל יְדֵי תּוֹרָה וּמִצְוֹת, יִמְצָא אֶת חֲבֵרוֹ בְּחִצֵּי פִּיו וְיִתֵּן לוֹ זְכֻיּוֹתָיו לָנֶצַח וְיִקַּח תְּמוּרָתָם אֶת עֲוֹנוֹתָיו. וְאִם אַחַר כָּךְ יִשְֹתַּכֵּר עוֹד אֵיזֶה חֳדָשִׁים אוֹ שְׁנַיִם אֶת אֹשֶר הַנִּצְחִי, גַּם כֵּן יְסֻבַּב לוֹ אָדָם אַחֵר וְיִתְּנֵם לוֹ, כַּנַּ"ל, וְכֵן תָּמִיד עַד יוֹם מוֹתוֹ, חַס וְשָׁלוֹם.
כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר, הָאָדָם הַזֶּה עָלוּל הוּא שֶׁיֵּצֵא מִן הָעוֹלָם נָקִי מִנְּכָסָיו, הַיְנוּ הַקִּנְיָנִים הַנִּצְחִיִּים שֶׁל תּוֹרָה וּמִצְוֹת, וְיִהְיֶה מְמֻלָּא תְּמוּרָתָם בַּעֲוֹנוֹת רַבִּים וַעֲצוּמִים, מִינִים מִמִּינִים שׁוֹנִים, שֶׁל כַּמָּה וְכַמָּה אֲנָשִׁים, שֶׁלָּקַח מִכָּל אֶחָד לְפִי עֵרֶךְ הַבִּזָּיוֹן וְהַכְּלִמָּה, שֶׁהִגִּיעַ לָהֶם עַל יָדוֹ בִּימֵי חַיָּיו. עַל כֵּן הִזְהִיר אוֹתָנוּ דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, תְּחִלַּת הַכֹּל, לִנְצֹר לְשׁוֹנוֹ מֵרַע, וְאַחַר כָּךְ, "סוּר מֵרָע וַעֲשֵֹה טוֹב". כִּי עַל יְדֵי שֶׁיִּנְצֹר לְשׁוֹנוֹ, כַּמָּה מֵהַטּוֹב שֶׁיַּזְמִין לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אִם מְעַט וְאִם הַרְבֵּה, עַל כָּל פָּנִים בְּיָדוֹ יִשָּׁאֵר וְלֹא יִנָּתֵן לַאֲחֵרִים חֵילוֹ עכ"ל.
האם זה דוקא במי שהוא בעל לשון הרע, שרגיל בעון זה, או אף במי ששומר פיו ודיבר לשון הרע פעם אחת באקראי גם כן מפסיד זכויותיו.
ולכאורה מדברי הח"ח לעיל יוצא כעין סתירה, שפתח במי ש"מוטבע" בעון זה דהיינו שהוא בעל לשון הרע, ואחר כך כתב הח"ח על מי שנמנע מלדבר לשון הרע איזה חודשים או שנים ודיבר לשון הרע והפסיד זכויותיו וכאן משמע שמדבר במי שאינו בעל לשון הרע, כי מי שהוא בעל לשון הרע לא ימנע שנים או חדשים מלדבר לשון הרע על חבירו.
יישר כח למשיבים.