חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר

[ירושלים]

שו"ת רדב"ז ח"ג סימן תתקח:

עוד צריך שתדע דלא אמרינן חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר, אלא בהאי עובדא גופא, אבל בעובדה אחריתי אע"ג דדמיא להך רשאי להתיר, דאלת"ה אחד שיטעה בשיקול הדעת ימשוך אותו הטעות לעולם וזה ודאי טעות הוא אלא לא אמרו אלא בהאי עובדא גופא. וגדולה מזו אני אומר שאפילו אם חבירו כפועל ושאלו את הדבר מפי חכם אחר יכול לכתוב ראיותיו בקונדריס אע"פ שיצא מהם היתר ובלבד לא יכריז דבר זה מותר.

מה פירוש כפועל, ומה ט"ס יש כאן?

[מאיר סובל]

אולי חבריו כפו עליו [כלומר לשאול לאותו חכם והוא ס"ל ההיפך]

[מה שנכון נכון]

שו"ת אפרקסתא דעניא חלק ג - יורה דעה סימן קעד

והלום ראיתי מלתא חדתא ברדב"ז ח"ג סי' תס"ו (שהראה עליו בשיו"ב סי' רמ"ב) שכ' שם כמה חילוקי דינים בדין חכם שאסר, ובתוכם כ' ז"ל: וגדולה מזו אני אומר, שאפי' אם חבירו כפועל, ושאלו את הדבר מפי חכם אחר, יכול לכתוב ראיותיו בקונדריס, אף על פי שיצא מהם היתר. ובלבד שלא יכריז דבר זה מותר עכ"ל. ומ"ש "אם חבירו כפועל", לא ידענא פירושו. ומשמע לי שהוא טעות הדפוס (והוא שכיח שם בדפוס סדילקוב הרבה) וצ"ל "שאפי' אם חבירו אסר בפועל". ור"ל אסר ממש. וכונתו בזה כלפי מש"ש לעיל "דע"כ ל"א אין חבירו רשאי להתיר, אלא בזמן שאסר והורה כו' אבל כשלא פסק הדבר אלא כנו"נ וכותב ראיותיו לאסור ושולח לחבירו כו' פשיטא דיכול להתיר". ע"ז כ' כאן גדולה מזו דאפי' כשחבירו אסר בפועל", ור"ל ממש ולהדיא, מ"מ כשנשאל חכם אחר ע"ז, יכול לכתוב ראיותיו בקונדריס, אף על פי דממילא אתיא לי' היתר. ובלבד שלא יכריז דבר זה מותר". ואדסליק מני' קאי שכ' לפני זה בסמוך ממש, דבעובדא אחרת שרי להתיר אף על גב דדמיא להך, על זה כתב וגדולה מזו, דאפי' בהך עובדא גופא, אם השני אינו משיב להדיא ממש על הך עובדא גופא, אלא שכותב סתם תשובה על שאלה בעלמא, יכול לכתוב דעתו עם ראיותיו להיתר, אף על פי דממילא נשמע היתרא על הך עובדא, כיון שלא כ' בפירוש דבר זה שהורה בו הא' לאיסור, הוא מותר. וזהו מ"ש ובלבד שלא יכריז כו', ר"ל שלא יכריז ויפרש במכתבו.
וכונתו ז"ל בזה צריכה ביאור, דא"א לומר דכונתו, דאם משיב על אופן זה לקולא שרי לעשות ע"פ אותה הוראה בהך עובדא גופא, דהרי הוא ז"ל ס"ל בח"א שהבאתי לעיל וגם כאן דעיקר כדעת הראשונים דהטעם בד"ז משום דשויי' חתיכא דאיסורא. א"כ איך מותר ע"י התחכמות זה. אעכצ"ל דלא להתיר בהך עובדא גופא אתי בזה, אלא כדי להתלמד במק"א, קמ"ל דאע"פ שמשיב על שאלת עובדא זו, כיון דמשיב בסתם ואינו מזכיר דבר זה, ל"ה בכלל מתיר מה שחבירו אסור.
ויותר נ"ל דגם כאן יש ט"ס מ"ש "שלא יכריז" וצ"ל בהיפוך אתוון "שלא יזכיר דבר זה". וטיכוס לשונו נכון מאד כך: אף על פי שיצא מהם היתר ובלבד שלא יזכיר ד"ז, מותר. דאין תיבת מותר מוסב על "דבר זה", אלא תיבת "מותר" הוא החלטת הדין, ר"ל באופן זה מותר להשיב לקולא.