הרגשתי מחויב לשתף את הרבנים שליט"א, בדבר מופלא שהבחנתי לו היום.
בתשו' הרא"ש נשאל בדין אשה ששאלה תכשיט מחברתה והביאתו לביתה, אח"כ נעלם התכשיט, והרא"ש חייב את הבעל להשבע שלא פשע. הסיפור מובא בטור סי' צ"ו וסי' שמ"ט.
וגדולי הפוסקים שלאורם הולך כל בית ישראל, דנו בדבר, ותמהו מאד, ופלפלו, מנין ומפני מה מוגדר הבעל כשומר (חנם!) על מה ששאלה אשתו, והאריכו בדברי טעם וכו' כו', כדרך רבותינו הקדושים והטהורים.
לאחר שזכיתי בעניי לעיין זמן רב בדברי האחרונים שנשאו ונתנו בדבר, בסברות מכריחות וכו' וכו' וכו', נחו עיני על שורה קצרצרה בביאור הגר"א.
שם מציין הגר"א 'ב"מ מ"ב ב' ומשתבעא'.
מדהים!!!!
הגמ' שם מספרת שהפקידו אצל אדם פלוני, ומסרה לאמו, והחפץ אבד. ואמרו בגמ' דכיון שאדם מפקיד על דעת בני ביתו של השומר, לכן אמו 'נשבעת', שהניחה את החפץ בארגז.
מבהיל, אפשר לפלפל ולפלפל ולהעמיק עד אין חקר, ובא הגר"א, פותח לך את הגמ', ואומר לך 'תראה'! זה פשוט כתוב בגמ'!
(והן אמנם שאפשר להסביר בגמ' שהאמא רק יכולה להשבע אבל היא לא חייבת, וכמ"ש הנתיבות סי' רצ"א, אך הגר"א מסביר שמכאן הוכיח הרא"ש את שיטתו)