טשו במערתא איתרחיש ניסא איברי להו חרובא ועינא דמיא והוו משלחי מנייהו והוו יתבי עד צוארייהו בחלא, כולי יומא גרסי בעידן צלויי לבשו מיכסו ומצלו והדר משלחי מנייהו כי היכי דלא ליבלו
בגמ' שבת יא א
מפסיקין לק"ש:
הא תנא ליה רישא אין מפסיקין סיפא אתאן לדברי תורה דתניא חברים שהיו עוסקין בתורה מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה א"ר יוחנן חלא שנו אלא כגון ר"ש בן יוחי וחביריו שתורתן אומנותן אבל כגון אנו מפסיקין לק"ש ולתפלה.
וכתבו התוס' שם
כגון רבי שמעון בן יוחי וחבריו. והא דאמר לקמן (דף לג:) כי הוה מטי (זמן תפלה) לביש ומכסי ומצלי ההוא מצלי היינו ק"ש:
וקשיא לי על תירוץ התוס', הניחא לתפילה שיש דין עומד בפני המלך, שפיר חייבים ללבוש כסותיהם ולהתעטף. אבל בק"ש שאין חיוב כזה, אלא קורא כדרכו, (ואמרו ז"ל לא הטרחתי עליכם להיות קורים אותו מעומד וכו') ואין בו דינים כאלו, אלא בעינן רק שלא יהא ערום ולא יהא לבו רואה את הערווה, מדוע לא תיסגי שהם יושבים עד צווארם בחול.
יש עמדי תירוץ, אך מענין לשמוע דעת החברים דהכא.