בקרו טלה כתב:-
ייש"כ על מציאה זו, ועתה דבריו הועתקו אצלי בס"ד.
רק אשאל על ספק אחד המצוי בו בדבריו "ופירשו בו...", ומצאתי כותבים זה בשם הגר"א ובשם ר"י סלנטר, ולא מצאתי דבריהם במקורם. אך מצאתי הדברים אצל הרב אורות אלים בספרו פלא יועץ אות ב ערך בכיה, כותב כן בהדיא.
ר' אריה צבי פראמער, ארץ צבי חלק א' על התורה פרשת בהעלותך עמ' קסו-קסז
באותה שעה (עגה) [עג] משה עוגה קטנה ועמד בתוכה וביקש רחמים עליה ואמר איני זז מכאן עד שתתרפא מרים אחותי. נראה לבאר ענין שעג עוגה ועמד בתוכה. דהנה אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים (ברכות ה' ב'), ופירשתי על פי הגמרא (עירובין פ"ו א') רבי מכבד עשירים, ולמה זה. ונראה לפי מה שביאר הרמב"ן בשער הגמול [אות א עמ' יז-יט] הגמרא ראש השנה ט"ז ב' שלשה ספרים נפתחין בראש השנה וכו', צדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים, רשעים גמורין נכתבין [ונחתמין] לאלתר למיתה, בינונים תלויין ועומדין. ואנו רואים כמה צדיקים מתים וכמה רשעים גמורים חיים. וביאר דצדיק גמור בדינו קאמר, וכן רשע גמור באותו דין, וכיון שמענישים לצדיק על עבירה שימות נחשב לאותו דין כרשע גמור, וכן כשמיטיבין לרשע גמור עבור מקצת זכויותיו, על דרך ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו (ואתחנן ז' י'), נחשב כצדיק גמור לגבי דין זה, כיון דמיטיבין לו על מצוה שעשה דינו כצדיק, עיין שם. וכעין זה כתבו תוספות בבא מציעא מ"ח ב' [ד"ה בעושה] לענין מי שפרע, דלגבי האי מילתא נחשב אינו עושה מעשה עמך ומותר לקללו, עיין שם. וכעין זה בפני יהושע בבבא קמא צ"ד ב' [ד"ה ומפני דף סח ע"א], עיין שם.
ומזה הטעם רבי מכבד עשירים, דיהיה האיש איך שיהיה, סוף סוף העשירות ניתנה לו עבור איזו מצוה ודבר טוב שעשה, על כן לגבי האי מילתא נחשב צדיק גמור, וחייבים לכבדו בעבור עשרו שבא לו מצד חלק הצדיק שבו. והיינו טעמא דאין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים, דכיון שנענש להיות בבית האסורים בודאי הוא מחמת איזה עוון אשר חטא, על כן נחשב לגבי האי מילתא כרשע שטורפין לו תפילתו בפניו ואין תפילתו מתקבלת.
והנה כתוב (האזינו ל"ב ד') הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט וגו', ופירשו בו [???] דמלך בשר ודם אם גוזר גזירה להעניש אדם במשפט מוות על עוון אשר פעל, אי אפשר לו לשפוט בקו המשפט - רק את הנידון עצמו, אבל לא מה שאשתו ובניו וקרוביו ואוהביו יסבלו מכאב ויסורים עבור עונש האיש הזה על לא חמס בכפם, כי הם חפים ונקיים מכל פשע ומכל מקום לוקחים חבל בעונש האיש הנידון. אבל מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא אם רוצה להעניש איזה אדם, יש משפט בשמים לכל האנשים הנלווים אליו, אשתו ובניו ואוהביו, אם מגיע להם לסבול מכאב וצער מחמת עונש הנידון, הכל הוא במשפט ובמידה ובמשקל מצומצם, כי ראוי הוא לאותו צער, ואם לא כן אין מענישים אותו. וזה כי כל דרכיו משפט, שכל דבריו המסתעפים מן עונש הנידון, הכל הוא במשפט ובמידה ובמשקל מצומצם, כי ראוי הוא לאותו חלק צער ויסורים שיגיע לו מעונש של האיש הנשפט, עכת"ד.
נמצא לפי זה כי קרוב הבא להתפלל על קרובו בעבור שכואב לו צערו של הקרוב, הוא גם כן בגדר אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים, כיון שגם הוא היה נידון על זה ויצא משפטו שמגיע לו לסבול הכאב ההוא והשתתפותו בצערו של קרובו, ושייך גם בזה טעם הנ"ל. ועל כן משה רבינו עליו השלום עג עוגה, היינו שהפריד עצמו ממרים, ועשה קו מפסיק בינו לבינה שלא ירגיש רגש של כאב כטבע אח לאחות, ואז ברגע זה שאינו מרגיש הכאב ואין תפילתו נוגעת לו, רק לאחותו, לא היה בגדר אין חבוש מתיר עצמו, ועל ידי זה תתקבל תפילתו ביותר.
עוד נראה לעניות דעתי לפרש להיפך, כי לפעמים מי שמתפללים עליו אינו ראוי שהתפילה עליו תתקבל, ועל כן עג עוגה והפריד עצמו ממנה כאילו מתפלל אך על עצמו, ועל ידי זה תתקבל תפילתו ביותר. וכעין זה ראיתי בספר החיים [ספר זכיות ח"א פרק ה דף ח ע"ב]: