אני מחפש כעת,
האם מצינו אצל חכמי ישראל אחרי תקופת המשנה והגמרא, היינו מזמן הגאונים והלאה, ראשונים ואפילו אחרונים, שיאמרו מדעתם דרשה הלכתית מלש' הפסוקים. כגון שיביאו סייעתא לדין כלשהו שנפל בו ספק, מכח ייתור של האות ו', וכדומה.
יראה לי שהמכה את עבדו בסכין וסייף או באבן ואגרוף וכיוצא בהן ואמדוהו למיתה ומת אינו בדין יום או יומים אלא אפילו מת לאחר שנה נהרג עליו לכך נאמר בשבט שלא נתנה לו תורה רשות להכותו אלא בשבט ומקל ורצועה וכיוצא בהן לא הכיית רציחה
"וידבר ה' כו' זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר, נראה לפרש מלת לאמר, מורה כדעת האומרים שפרשת פרה מדאורייתא, ולזה בא הרמז בתורה אשר צוה ה' לאמר שאפילו בזמן הזה שאין לנו בית לעשות פרה כתיקונה, צריך לקרות הפרשה ונשלמה פרים שפתינו ותהיה אמירת הפרשיות במקום עשיית הפרה. וזהו לאמר".
איש בער כתב:והא לך מאמרו של סבתו שהזכיר הגה"מ, באדיבת חד ברנש
viewtopic.php?p=306359#p306359
הגהמ כתב:ואמנם חשוב לציין שלכה"פ במקום אחד הרמב"ם כן חידש הלכה ע"פ מדרש הכתובים שדרש מעצמו, אבל אז עשה כן בהסתייגות והקדים לו: 'יראה לי'. כוונתי למש"כ בהלכות רוצח (ב:יד):יראה לי שהמכה את עבדו בסכין וסייף או באבן ואגרוף וכיוצא בהן ואמדוהו למיתה ומת אינו בדין יום או יומים אלא אפילו מת לאחר שנה נהרג עליו לכך נאמר בשבט שלא נתנה לו תורה רשות להכותו אלא בשבט ומקל ורצועה וכיוצא בהן לא הכיית רציחה
חזור אל “מטפחת ספרים ועיטור סופרים”
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 171 אורחים