סיום בדבר טוב. לאשמה בה - לאל אשר שבת וגו' ועוד

[עושה חדשות]

ומ"מ התלייה של פיוט במוצאי וכו' דוקא במוצאי יו"כ היא עדיין תמוהה, ויותר מסתבר שכוונת האו"ז היא לפיוט המבדיל וכמש"כ המרדכי, ויש כאן ט"ס, או שהיתה לזה פתיחה אחרת וכיו"ב.

[נוטר הכרמים]

בסוף מגילת איכה (ה, כב): כִּ֚י אִם־מָאֹ֣ס מְאַסְתָּ֔נוּ קָצַ֥פְתָּ עָלֵ֖ינוּ עַד־מְאֹֽד.

לכאורה יל"ע בתרתי, חדא, היאך מסיים המגילה בדבר שאינו טוב. ועוד, הרי מקרא מפורש הוא בפרשת בחוקותי (כו, מד): וְאַף־גַּם־זֹ֠את בִּֽהְיוֹתָ֞ם בְּאֶ֣רֶץ אֹֽיְבֵיהֶ֗ם לֹֽא־מְאַסְתִּ֤ים וְלֹֽא־גְעַלְתִּים֙ לְכַלֹּתָ֔ם לְהָפֵ֥ר בְּרִיתִ֖י אִתָּ֑ם כִּ֛י אֲנִ֥י ד' א'.

והנה הקושיא הראשונה היא קושיית הירושלמי בברכות (פ"ה ה"ג):

שכן מצינו בנביאים הראשונים שהיו חותמין את דבריהן בדברי שבח ובדברי נחמות... והכתיב [איכה ה כב] כי מאוס מאסתנו [איכה ה כא] השיבנו תחת כי מאוס מאסתנו.

וצ"ב.

ויש ממפרשים הירושלמי (פני משה; יפה מראה) שפירשו דהמכוון הוא למנהגינו שבכלות הקריאה כופלים שנית הפסוק 'השיבנו'.

ובאמת זה קשה כי המגילה מסתיימת כאן, ומה בכך שאנו כופלים הפסוק. ומלבד זאת קשה מדברי הירושלמי עצמו קודם לזה דפריך והלא ישעיהו חתם דבריו בפסוק והיו דראון לכל בשר, ומשני ההוא בעובדי כוכבים כתיב, ולהאי פירושא קשה למה ליה לתרץ כן והלא גם שם כופלין הפסוק הקודם לו והיה מדי חודש בחדשו, [ויעוי' מהרש"א בח"א (ברכות לא) שנדחק בזה דאמנם הוה מצי לשנויי הכי, יעו"ש].

ויותר נראה לבאר לפי מה דאיתא במדרשים על אתר בביאור פסוק זה:

כי אם מאוס מאסתנו קצפת עלינו עד מאד. אמר רבי שמעון בן לקיש אם מאיסה היא לית סבר, ואם קציפה היא אית סבר, דכל מאן דכעיס סופיה לאיתרציא.

והיינו שיש שני מצבים שונים של מאיסה, ישנה מאיסה מצד גוף הדבר שהוא מאוס בעיני המואסו ונפשו געלה אותו, ואזי באמת אין לו סבר ותקנה, וישנה מאיסה שהיא בגדר קצף וחרון אף, וזו מאיסה שהיא חולפת ועוברת עם תום הכעס, והרי כל כעס יש לו גבול ותכלית.

וביאור זה מפורש בפי' תלמידי רבינו יונה על הרי"ף בברכות שם, וז"ל,

וכן מאי דכתיב כי אם מאוס מאסתנו אינה תוכחה שכך ר"ל וכי מאוס מאסתנו קצפת עלינו כלומר לא היתה השנאה כ"כ שלא תשיב אלינו ותמאוס אותנו כמו הדבר המאוס שאין אדם רוצה בו כלל אלא קצפת עלינו ומי שקוצף חוזר ומתרצה. מפי מורי הרב נר"ו.

ומעתה מבוארת היטב כוונת הירושלמי שיש לפרש שהפסוק מסיים את המגילה באומרו שהמאיסה שמאסת אותנו הלא היא כי קצפת עלינו עד מאוד, ומאיסה כזאת הבאה מסבת קצף סופה לעבור בסור הקצף, וזהו כוונת לשון הפסוק הקודם לזה, השיבנו וגו' וחדש ימינו, תחת כי אם מאוס מאסתנו קצפת עלינו, כי השיבה אליך היא 'תחת' המאיסה כי באמת אין כאן מאיסה אלא קצף, ומהאי טעמא שייכת שיבה, וזהו דבר טוב החותם את מגילת איכה, כי ד' א' לא מאסם ולא געלם להפר בריתו אתם.

[שמואל שלומוביץ]

בסוף מגילת איכה (ה, כב): כִּ֚י אִם־מָאֹ֣ס מְאַסְתָּ֔נוּ קָצַ֥פְתָּ עָלֵ֖ינוּ עַד־מְאֹֽד.
....

הדברים נפלאים וברורים.
ומה מאירים הדברים ששני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, וזה שאמר ישעיהו :

ישעיהו נד, ז-ח
כִּי כְאִשָּׁה עֲזוּבָה וַעֲצוּבַת רוּחַ קְרָאָךְ יְיָ וְאֵשֶׁת נְעוּרִים כִּי תִמָּאֵס אָמַר אֱלֹהָיִךְ: בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ: בְּשֶׁצֶף קֶצֶף הִסְתַּרְתִּי פָנַי רֶגַע מִמֵּךְ וּבְחֶסֶד עוֹלָם רִחַמְתִּיךְ אָמַר גֹּאֲלֵךְ יְיָ: ס

ועי' רד"ק שם. [ואשת נעורים כי תמאס בלשון תימה כמובן]

ובדרך אגב לנושא האשכול.
ישנו חיבור קצרצר בכתבי רמח"ל (אוצרות רמח"ל, עמוד רצ) הנקרא דרושי כ"ד קישוטי כלה, שם נדרשו כל סופי הספרים בדרך שניכר בהם שהם דברי שבח ותנחומים. החיבור באופיו הוא קבלי אבל ניכר בו שהוא מבוסס בכמה מוקמות רעיונית על סוגית הגמ' בברכות ובירושלמי הנ"ל.
בין הדברים בולטים דבריו אלו על מגילת איכה. המבוססים ככל הנראה ע"ד תלמידי רבנו יונה הנ"ל.
"...ואם נמאסה [לנו] לא מפני שחסר שום דבר, אלא הקב"ה נותן מקום לקצף, והעלים האהבה, אבל לא שחסרה...", עיי"ש.

[יתר10]

צ"ע. שהרי בד"כ הכפל בא לחזק הדבר, ואילו כאן לדעת המדרש הנ"ל הוי להיפך שזה לא מאיסה מוחלטת

[לבי במערב]

צ"ע. שהרי בד"כ הכפל בא לחזק הדבר, ואילו כאן לדעת המדרש הנ"ל הוי להיפך שזה לא מאיסה מוחלטת

בפשטות י"ל, דאה"נ - מתמה הנביא ואמר "(ו)כי גו' מאס מאסתנו?!" (ב"פ, שהיא מאיסה גמורה וחלוטה רח"ל), והלא רק "קצפת עלינו", שנתנת להשבון ("השיבנו" גו'), אלא שהוא "עד מאד" [ובזה מבאר ההו"א לזה, כי הי' נראה לפו"ר ובגלוי שהוא כעין מאיסה, מצד עוצם הריחוק בעוה"ר; וע"ז משיב, שזה אינו כ"א קציפה לבד].
ויה"ר שיקויים בנו הפסוק "השיבנו גו' חדש ימינו כקדם", וב"כפליים לתושי'" [כמנהג ישראל שתורה הוא], בקרוב ממש, אכי"ר.

[עושה חדשות]

מעל"ע, מה המיוחד כ"כ בתפילת "לאל אשר שבת" אשר כתבו בה הפוס' בסי' רפא דאם לא אמרה בתפילה יחזור ויאמרה אח"כ, יותר משאר ההוספות שמוסיפים בתפילות שבת.

[לבי במערב]

מה המיוחד כ"כ בתפילת "לא-ל אשר שבת" אשר כתבו בה הפוס' בסי' רפא דאם לא אמרה בתפילה יחזור ויאמרה אח"כ

כמפורש בדבריהם (שו"ע אדה"ז ס"ב וערוה"ש ה"ו, ע"פ הא"ר ס"ק יב) - מפני 'שהוא מדבר בשבח השבת' (משא"כ שאר ההוספות).

[נוטר הכרמים]

מה המיוחד כ"כ בתפילת "לא-ל אשר שבת" אשר כתבו בה הפוס' בסי' רפא דאם לא אמרה בתפילה יחזור ויאמרה אח"כ

כמפורש בדבריהם (שו"ע אדה"ז ס"ב וערוה"ש ה"ו, ע"פ הא"ר ס"ק יב) - מפני 'שהוא מדבר בשבח השבת' (משא"כ שאר ההוספות).

אעתיק קטעים מתוך ספרי בכת"י "הגיון בכנור"

פיוט זה אין מקורו בתלמודים ובמדרשי חז"ל (בעוד ששאר ההוספות, וביניהם גם פיוט 'אל אדון' מוזכרים בזוה"ק, ונשמת כל חי מוזכר בגמרא), והוא מופיע לראשונה בסידורי הגאונים.
עם זאת מצינו בו דבר מיוחד, כמו שכתב בספר אור זרוע (ח"ב הלכות שבת סימן מב אות ד), וז"ל, ותקנו רבותינו והוסיפו מזמורים לכבוד השבת כגון השמים מספרים כבוד אל כו' לדוד בשנותו את טעמו כו' נכון כסאך מאז כו' ומכאן ואילך מסיים כשאר ימים ומדלג מזמור לתודה. ועוד תקנו נשמת כל חי. ובמקהלות. הכל יודוך. ודעתי נוטה בכל אילו אם לא הזכיר אינו חוזר, אבל לאל אשר שבת פרשו רבותינו בצפרא בצלותא דיוצר מבעיא ליה לבר ישראל למדכר של שבת כגון לאל אשר שבת ואי אשתלי ולא אדכר מהדרינן ליה ומדכר.

וכוונת דבריו כמו שביאר בערוך השולחן (סימן רפא סעיף ו), דבכל השבחות לא נזכר שבת מפורש אלא משום דיום השבת הוא יום מנוחה וקדושה הוסיפו בו שבחים, משא"כ לאל אשר שבת דעיקר קדושת שבת הוזכר שם לפיכך מחזירין אותו.


ונתעוררתי להרגשה נפלאה באמירת 'לאל אשר שבת', דהנה כתב רבי נתן ברבי יהודה בספר המחכים, ביסודה ובמקורה של שבחה זו, וז"ל,

אל אשר שבת מכל מלאכתו ביום השביעי נתעלה וישב, לכל בריאה ובריאה ברא הקדוש ברוך הוא שר, ובליל שבת בראשית ישב על כסא כבודו וקרא לכולם, ובעמדן לפניו עמד מכסאו להושיב בו שר של שבת, וזהו תפארת עטה ליום המנוחה, שכבוד גדול עשה לו להשיבו על כסאו לפני כל השרים, גם בראותם כך עמדו ואמרו שירות ותשבחות לשר של שבת, בא הקדוש ברוך הוא והראה אותה שמחה לאדם הראשון, כשראה לכל אחד ואחד שהיה משבח לשר של שבת פתח ואמר מזמור שיר ליום השבת, אמר לו הקדוש ברוך הוא לו אתה אומר שירה ולי אי אתה אומר שירה, כיון ששמע שר של שבת שטוב בעיני הקדוש ברוך הוא לומר שירה מיד ירד מן הכסא וצוח ואמר טוב להודות לה', וענו כולם ואמרו ולזמר לשמך עליון, זה שבח של יום השביעי אותו כבוד שעשה לו הקדוש ברוך הוא זהו שבחו, ויום השביעי משבח ואומר מזמור שיר ליום השבת כלומר [כל] מה שבאותו מזמור טוב להודות לה', לפיכך יפארו ויברכו לאל כל יצוריו אילו השרים שענו אתו כולם אחריו לזמר לשמך עליון. ואין לפותרו לענין אחר שהרי אין יציר מפאר ומברך לה' כי אם ישראל ומהו כל יציריו אלא ודאי כמו שפרשתי כך האמת.

והעתיקו דברים אלו בארחות חיים ובכל בו וברוקח ובסדר טרויש, ועי' באליה רבה כאן.

ומעתה מבואר דאין זו הזכרה בעלמא של שבח השבת בתוך ברכת יוצר, אלא בברכה זו דמיירי משירת כל הנבראים, דהיינו המלאכים וישראל, מזכיר את שירת השר של שבת, וקטע זה 'לאל אשר שבת' זוהי שירת השבת. ודוק היטב.

והנה שמעתי בשם הגאון רבי ישראל קליינר זצ"ל שפירש באמור בתפילת מוסף של שבת, 'טועמיה חיים זכו וגם האוהבים דבריה גדולה בחרו', דקאי על אוהבי דבריה של השבת, ומהו דבר השבת, מזמור שיר ליום השבת, וכדאיתא במדרש הנ"ל ובעוד מאמרי חז"ל דזוהי שירת השבת.

ונראה להטעים עוד לפי האמור, ד'לאל אשר שבת' זהו שירת השר של שבת. ומבואר בכאן, דמהו תוכן שירת השבת, 'טוב להודות לד' ולזמר לשמך עליון'. והתוצאה העולה מזה, 'שבח יקר וגדולה יתנו לאל מלך יוצר כל וגו'. היינו לא נתינת שבח גרידא, אלא במדרגה גבוהה יותר שמרומם ומגדל את שם ה', [כמו דאיתא באבודרהם בביאור מה שאומרים בתפילת עלינו לשבח, לתת גדולה על שם גדלו ה' אתי], וזהו גדולה בחרו. ודוק .

[צופה_ומביט]

לאור העניין לסיים בדבר טוב, יש לעיין בסיום מסכת פאה:

וכל מי שאינו לא חיגר, ולא סומא, ולא פיסח, ועושה עצמו כאחד מהם, אינו מת מן הזקנה עד שיהיה כאחד מהם, שנאמר [(משלי יא) ודורש רעה תבואנו, ונאמר] (דברים טז): "צדק צדק תרדוף".
וכל דיין שלוקח שוחד ומטה את הדין, אינו מת מן הזקנה עד שעיניו כהות, שנאמר (שמות כג): "ושוחד לא תקח כי השוחד יעור פקחים" וגו'.

[עזריאל ברגר]

לאור העניין לסיים בדבר טוב, יש לעיין בסיום מסכת פאה:

וכל מי שאינו לא חיגר, ולא סומא, ולא פיסח, ועושה עצמו כאחד מהם, אינו מת מן הזקנה עד שיהיה כאחד מהם, שנאמר [(משלי יא) ודורש רעה תבואנו, ונאמר] (דברים טז): "צדק צדק תרדוף".
וכל דיין שלוקח שוחד ומטה את הדין, אינו מת מן הזקנה עד שעיניו כהות, שנאמר (שמות כג): "ושוחד לא תקח כי השוחד יעור פקחים" וגו'.

קושיא חזקה, ובפרט שבשינוי סדר הדברים עם מציעתא דמתניתין - היה אפשר לסיים ב"ברוך הגבר אשר יבטח בה'" וגו'.

[כדכד]

יש מהמפרשים הגורסים את הצד החיובי של צדק צדק תרדוף דווקא בסוף משום כך
ויש/ אומרים שבכלל הכניסו את הצד החיובי רק לשם הסיום בדבר טוב

[צופה_ומביט]

יש מהמפרשים הגורסים את הצד החיובי של צדק צדק תרדוף דווקא בסוף משום כך
ויש/ אומרים שבכלל הכניסו את הצד החיובי רק לשם הסיום בדבר טוב

לא הבנתי. הציטוט לפנינו, היכן הסיום הטוב? ואיך גורס מי שגורס אחרת?

[כדכד]

מי שגורס אחרת משנה את סדר המשפטים במשנה מכפי שהוא לפנינו

[צופה_ומביט]

תוכל לצטט בדיוק?
ומי הגורס כך.

עריכה:
שלחו לי באישי שדבר זה מובא במשניות קהתי שם. בדקתי והוא מהגר"א בשנות אליהו, שכותב שיש לגרוס בהיפוך את סדר המשפטים בסוף המשנה, כדי [כי ודאי התנא רצה] לסיים בדבר טוב. נמצא כאן בעמוד האחרון.

לדבריו גם מובן מדוע הכניסה המשנה את "צדק צדק תרדוף" הרבה אחרי שדיברה על "דיין שדן דין אמת לאמיתו" ולא בסמיכות אליו.

יישר כוח!

[צופה_ומביט]

ראיתי עכשיו עוד:

א. נוסח הרמב"ם למשנה זו:

וכל מי שאינו צריך ליטול, ונוטל - אינו מת מן הזקנה, עד שיצטרך לבריות.
וכל מי שהוא צריך ליטול, ואינו נוטל - אינו נפטר מן העולם, עד שיפרנס לאחרים משלו.
ועליו הכתוב אומר: "ברוך הגבר אשר יבטח בה', והיה ה' מבטחו" (ירמיהו יז ז).

ע"כ. ולנוסחתו מעיקרא לק"מ.

וכך סיים הרמב"ם גם את הלכות מתנות עניים [שם הביא להלכה את משנתנו]:

כל מי שאינו צריך ליטול ומרמה את העם ונוטל אינו מת מן הזקנה עד שיצטרך לבריות והרי הוא בכלל ארור הגבר אשר יבטח באדם וכל מי שצריך ליטול ואינו יכול לחיות אלא אם כן נוטל כגון זקן או חולה או בעל יסורין ומגיס דעתו ואינו נוטל הרי זה שופך דמים ומתחייב בנפשו ואין לו בצערו אלא חטאות ואשמות וכל מי שצריך ליטול וציער ודחק את השעה וחיה חיי צער כדי שלא יטריח על הצבור אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו ועליו ועל כל כיוצא בזה נאמר ברוך הגבר אשר יבטח בה':

וכתב ע"ז הרדב"ז:

וסיים הרמב"ם בברכה.

ב. התוי"ט שם שולח לדבריו במשנה ידים ד, ח, וזה לשונו שם:

וכשלקה מה הוא אומר כו'. כתב הר"ב כדי שלא להשלים [המסכתא במי ה' אשר אשמע בקולו, משום אל תעמוד בדבר רע, השלים בה' הצדיק], וה"נ בסוף מ"ק. והא דבסוף פאה מסיים כי השוחד יעור. הא תני וגו' ולא על אותו הפסוק בלבד נתכוין. אלא הוי גומר עד שלא תעמוד בדבר רע דבתר הך קרא סמך צדק צדק תרדוף למען תחיה וגו'.

אמנם ראיתי שהעירו המפרשים שלכאורה נתחלף לתוי"ט הפסוק שהביאה המשנה [כי השוחד יעור פקחים] מפרשת משפטים [שאינו ממשיך "צדק צדק תרדוף"], עם פסוק דומה לו בפרשת שופטים [כי השוחד יעור עיני חכמים]. אמנם בשינויי נוסחאות למשנה הובא שי"ג בה את הפסוק מפרשת שופטים, וכנראה כך היה לפני התוי"ט. וכ"כ בנימוקי הגרי"ב סוף ידיים על התוי"ט שם.

ועוד דבר נפלא מהתוי"ט בס"ד:
הנה כתב התוי"ט בסיום פירושו לפאה שם:

סליק מסכת פאה ונתחיל מס' דמאי בס"ד.

מה שלא עשה כן בשאר מסכתות [בדקתי מדגמית], אלא כתב תמיד רק "סליק מסכת פלונית".
ויש לומר שעשה כן כאן לתוספת סילוק מסיום מדבר רע, כאומר שלא עומדים ועוצרים כאן, וכדכתיב "אל תעמוד בדבר רע", אלא ממשיכים מיד למסכת הבאה.


ג. ובתוספות אנשי שם בפאה שם כתב [על קושיית התוי"ט בידיים]:

ולי נראה דלא מקרי מסיים בדבר רע אלא כשהרע הוא מלתא פסיקתא, אבל הכא הכי קאמר, ושוחד לא תיקח כי השוחד יעור כו' לפיכך אני אומר לא תיקח. וא"כ שפיר מסיים בדבר טוב והצלה.