כשהחיות מורשים לומ'ר שירה, פותחת חיה אחת המכונה 'קדוש' לומ'ר שירה, אז אומר[ים] לה החיות : "קדוש", כלומ'ר: אתה "קדוש", "קדוש יי צבאות", אנא הוא? והוא משיב: "קדוש יי צבאות, מלא כל הארץ כבודו" (ישעיה ו ג).
כעין זה כותב גם ר' אברהם ב"ר עזריאל מביהם, מתלמידי ה'רוקח':
שרף אחד יש ששמו 'קדוש', וממנו נרשים לומר קדושה, וכך אומרים לו: 'קדוש', מבקשים אנו לומר 'קדוש'. ואז הוא עונה עם כל צבא מרום: 'קדוש יי צבאות'" (ערוגת הבשם, ג, מהדורת א"א אורבך, ירושלים תשכג, עמ' 537, בצירוף התיקון שבהערה 31).
למקור האחרון, ממלאך ששמו 'קדוש', המלאכים מבקשים רשות לפני שמקדשים לבוראם, ואז הוא אומר עמם קדושה. ואילו לפרשן הפיוטים, המלאכים שואלים את אותו מלאך, היכן הוא 'קדוש', הקב"ה, והוא משיב להם: 'קדוש יי צבאות מלוא כל הארץ כבודו'. אך לשני המקורות, שלוש ה'קדוש' שבפסוק מתפרשים כך: הראשון הוא שמו של המלאך; השני נסוב על הקב"ה, והוא שאלתם של המלאכים (לפירושנו) או בקשתם לקדש (ל'ערוגת הבשם'); והשלישי הוא הקדשת הקב"ה בפועל (על-ידי המלאך 'קדוש' עצמו, לפי פירושנו, או, למובא ב'ערוגת הבושם', על-ידי כל המלאכים).
ככל הנראה חכמי אשכנז הבינו את הדבר מפיוט קלירי (אע"פ שאין הכרח לפרשו כן). ואכ"מ.
ואם יש היודע להוסיף בעניין, אודה לו מאוד.