פורום אוצר החכמה

איזה הלכות שנקבעו בגמרא וברמב"ם כבר לא נוהגים בהם?
אשאיר כמה דוגמאות שעלו בזכרוני, ואם יש לכם יהיה זה מן התועלת להוסיף לרשימה (אשתדל לערוך אותה בהתאם להוספותיכם):

1) אמירת התכבדו מכובדים
2) חליצת כתף
3) כפיית המיטה

תקיעת שופר עם כניסת השבת.

לענין כתב:תקיעת שופר עם כניסת השבת.

לכאו' בהרבה מקומות נוהגים באזעקה (אם-כי לא ג"פ כ"א ב').

[בהל' שמחות כ' הרמב"ם שיש חובת אבלות גם לקרובי האבל (ל"ע) - כגון סבא ודוד כו' - בפניו, ולמעשה אין נוהגים כן]

כל הדין של שושבינות בחתונה והחוב להחזירה כו' אינו נוהג כיום

כפית המיטה באבל
לא נהוג כהיום

הלכות תשובה.

דיני תלמיד חכם ודיני עם הארץ.

חש בראשו יעסוק בתורה...

אינו ברמב"ם.

חד ברנש כתב:הלכות תשובה.

?! אולי יואיל כת"ר לבאר כוונתו בזה.

אולי כונתו לאימרא הידוע בפשר הדבר שהרמב''ם כתב באריכות הל' תשובה משא''כ המחבר בשו''ע לא (רק כמה דינים בודדים בהל' יום כיפור כדרך אגב)
ואומרים העולם שהטעם כי הרמב''ם כתב גם הלכות שאינם נוגעים בזמן הזה, משא''כ השו''ע

קטע מהספר איידי דזוטר מהרה"ד דוד קאהן שיצא לאור ממש בימים אלו ובו רשימה קצרה של הלכות שנשתנו במשך הדורות.
האם יש גם הלכות בשו"ע שלא נוהגים בהם היום?

זאב ערבות כתב:קטע מהספר איידי דזוטר מהרה"ד דוד קאהן שיצא לאור ממש בימים אלו ובו רשימה קצרה של הלכות שנשתנו במשך הדורות.
האם יש גם הלכות בשו"ע שלא נוהגים בהם היום?

יישר כח,
מה כוונתו שם שהרבה מדיני אבלות התבטלו כי רצו לקיים בלע המוות לנצח ומחה ה' אלוהים דמעה מעל כל פנים?

הלכות תלמוד תורה ומלמדים.

יש ברכות שכתובות בשו"ע שישנם רבים שנוהגים שלא לאומרן, ברכת המפיל, אשר יצר אתכם בדין בביה"ק, ברכת הנותן ריח טוב בפירות, ועוד מברכות הראיה.

תרגום התורה בקריאת התורה בציבור

לקט שכחה ופאה

שהתה עשר שנים בלא ולד, עיין כאן אשכול ארוך viewtopic.php?p=322160#p322160, וע"ע שה"ש רבה (א, לא) עה"כ "נגילה ונשמחה בך" מעשה ברשב"י.

ליקוט עצמות.

זרוע לחיים וקיבה

שריפת חלה

(לא ממש לא נוהגים, אבל שניהם כמעט ונשתכחו מטעמים שונים)

תקיעת חצוצרות (או שופר) בתעניות

בגמ' בברכות כתוב לקבוע מקום ללימודו ולא נפסק בשו"ע.
(או שזה לא מוזכר ברמב"ם ולכן לא שייך לאשכול?)

יאיר כתב:בגמ' בברכות כתוב לקבוע מקום ללימודו ולא נפסק בשו"ע.
(או שזה לא מוזכר ברמב"ם ולכן לא שייך לאשכול?)

בברכות כתוב, לקבוע מקום לתפילתו, אלא שהרי"ף גרס: לתלמודו, והמג"א הביאו באיזה ס"ק. אני כותב מזכרון.

חד ברנש כתב:

יאיר כתב:בגמ' בברכות כתוב לקבוע מקום ללימודו ולא נפסק בשו"ע.
(או שזה לא מוזכר ברמב"ם ולכן לא שייך לאשכול?)

בברכות כתוב, לקבוע מקום לתפילתו, אלא שהרי"ף גרס: לתלמודו, והמג"א הביאו באיזה ס"ק. אני כותב מזכרון.

צודק.
ב - ו: "א''ר חלבו אמר רב הונא כל הקובע מקום לתפלתו אלהי אברהם בעזרו"

ב - ז: "וא''ר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי כל הקובע מקום לתפלתו [נ"א לתורתו]* אויביו נופלים תחתיו שנאמר {שמואל ב ז-י} ושמתי מקום לעמי לישראל ונטעתיו ושכן תחתיו ולא ירגז עוד ולא יוסיפו בני עולה לענותו כאשר בראשונה"

*כך מובא גם בהערה בדף עצמו.

הרמב"ם פסק (הל' דעות פ"א ה"ד) שאדם צריך להיות "שמח כל ימיו", ואולי משום הכי לא הביא כלל דברי חז"ל ש"משנכנס אדר מרבין בשמחה".

וכמדומה שבשו"ע לא הובא לא זה ולא זה, ולכן לא נהגו כך (המג"א הוא הראשון שמביא להלכה את זה שמנכנס אדר כו').

א"כ יש לבסרלבים על מה לסמוך...

בכלל, אפשר לצוות אדם להיות שמח אם אינו שמח? (אולי רק לנסות ע"י פעולות חיצוניות וכדומה)

על כך אמר הגר"א שהמצוה הכי קשה בתורה היא "ושמחת בחגך...והיית אך שמח"

.

יאיר כתב:בכלל, אפשר לצוות אדם להיות שמח אם אינו שמח? (אולי רק לנסות ע"י פעולות חיצוניות וכדומה)

ואיך אפשר לצוות אדם על אהבה אם אינו אוהב, ועל יראה אם אינו ירא?
וידוע בשם המגיד ממעזריטש נ"ע, שהציווי הוא התבוננות בדברים הגורמים ומעוררים את האהבה והיראה.

דרומי כתב:הרמב"ם פסק (הל' דעות פ"א ה"ד) שאדם צריך להיות "שמח כל ימיו", ואולי משום הכי לא הביא כלל דברי חז"ל ש"משנכנס אדר מרבין בשמחה".

הרי יש את התשובה המפורסמת של החתם סופר בעניין, וכבר הרבו האחרונים בקושיות על דבריו שם (ובזיכרוני מונח שהר' נריה גוטל הקדיש לזה מאמר לפני כמה עשרות שנים).

דרומי כתב:[בהל' שמחות כ' הרמב"ם שיש חובת אבלות גם לקרובי האבל (ל"ע) - כגון סבא ודוד כו' - בפניו, ולמעשה אין נוהגים כן]

כל הדין של שושבינות בחתונה והחוב להחזירה כו' אינו נוהג כיום

אני לא יודע הנהוג בכל העולם אבל יש כמה מורי הוראה בירושלים שמורים שצריכים למהוג מנהגי אבילות לפני האבלים.

מקדש מלך כתב:זרוע לחיים וקיבה

שריפת חלה

(לא ממש לא נוהגים, אבל שניהם כמעט ונשתכחו מטעמים שונים)

מי לא שורף חלה? האם במשחטה לא נותנים זרוע לחיים וקיבה?

רבים לא נהגו לשרוף חלה, והחזון איש נראה לי כותב שכיון שיש בזה טירחה, יש לחוש שיתרשל בשריפתן ויבוא להם לידי תקלה בינתיים.

לגבי זרוע לחיים וקיבה, אכן לא נותנים. אבל הסיבה לזה בגלל שכהיום כמעט תמיד מדובר בבהמות נכרי, וכיון שהוא לוקח את הטריפות פטורים מזרוע לחיים וקיבה על פי מה שכתב אחד מהראשונים, איני זוכר כעת מי. גם כשזה בהמות ישראל, החזון איש כותב לא לתת כיון שהם כהני חזקה, אלא לשום דמים. ויש חולקים, ותכליס' המצווה כמעט ונשתכחה (כי גם כשאין שום תירוץ למה לא לתת, מארגנים איזה נוסח מתוחכם על מנת להימנע מהם, והשמועה טוענת שגם המתרשלים מלסדר את הנוסח לא נותנים). ויש איזה ארגון כהנים בחו"ל שהוציא ספר שלם על מנת לזעוק ככרוכיה שהמצווה נוהגת גם בימינו, אבל לא נראה לי שעשה רושם (בשגם האמת שכל השחיטות שבאורוגאי ופולין וכדומה באמת פטורים מדינא)

מקדש מלך כתב:רבים לא נהגו לשרוף חלה, והחזון איש נראה לי כותב שכיון שיש בזה טירחה, יש לחוש שיתרשל בשריפתן ויבוא להם לידי תקלה בינתיים.

אכן, יש חזו"א כזה בדמאי סי' ט"ו. ובכלל, רבים טוענים שזה דרבנן (כשיטת רש"י, ולא כשיטת הרמב"ם), וכיון שכך, נהגו להקל בזה, כפי שכתב, כמדומני, הרב קוק בשו"ת שלו.

ואגב, ראיתי מי שכתב שאף אם זורק לאשפה, כיון שלרוב, בסופו של דבר האשפה נשרפת, נחשב הדבר כאילו הוא שרפה.

לא הבנתי, דרבנן זה סיבה לא לנהוג? אם יש היתר מותר גם בדאורייתא, ואם לא אסור גם דרבנן. אולי אתה מחשיב את צדדי הסברות כספק, אולי.
בכל מקרה כדאי לשפר את הנוסח.

להדיא כתבתי שכיון שזה 'רק' דרבנן, אז נהגו להקל בזה. כלומר, כיון שזה דרבנן אז מפני הטורח וכו' נהגו להקל ולאבד באופנים אחרים (וראה בתשובות הרדב"ז ח"א סי' תשלא)

מקדש מלך כתב:רבים לא נהגו לשרוף חלה, והחזון איש נראה לי כותב שכיון שיש בזה טירחה, יש לחוש שיתרשל בשריפתן ויבוא להם לידי תקלה בינתיים.

לגבי זרוע לחיים וקיבה, אכן לא נותנים. אבל הסיבה לזה בגלל שכהיום כמעט תמיד מדובר בבהמות נכרי, וכיון שהוא לוקח את הטריפות פטורים מזרוע לחיים וקיבה על פי מה שכתב אחד מהראשונים, איני זוכר כעת מי. גם כשזה בהמות ישראל, החזון איש כותב לא לתת כיון שהם כהני חזקה, אלא לשום דמים. ויש חולקים, ותכליס' המצווה כמעט ונשתכחה (כי גם כשאין שום תירוץ למה לא לתת, מארגנים איזה נוסח מתוחכם על מנת להימנע מהם, והשמועה טוענת שגם המתרשלים מלסדר את הנוסח לא נותנים). ויש איזה ארגון כהנים בחו"ל שהוציא ספר שלם על מנת לזעוק ככרוכיה שהמצווה נוהגת גם בימינו, אבל לא נראה לי שעשה רושם (בשגם האמת שכל השחיטות שבאורוגאי ופולין וכדומה באמת פטורים מדינא)

א. לגבי זלו"ק, יעויין שו"ת אבקת רוכל סי' י' (והיא מר"י 'ן צייאת) ויש עוד תשובה על זה באבק"ר (ממהר"י קורקוס, שחלק על תקנת מהרלב"ח בירושלים בזה) וכן בשו"ת הרדב"ז (שתומך בתקנת מהרלב"ח). (ואני הקטן חברתי ספר שלם על ראשית הגז וזלו"ק בחו"ל לפני שנים לא מעטות, אך יש שם גם דברים לא נכונים שכתבתי ויש שם גם שטויות ממש שכתבתי ולכן אינני מפיץ את זה. פעם שלחתי את זה לת"ח שעסק בעניין והוא לא הבין את בקשתי בעניין זה, כי הוא לא דובר עברית כשפת אם, והוא העלה את זה לרבים)
ב. לארגון בחו"ל קוראים איגוד הכהנים והם גם הוציאו ספר מקיף על זה.
ג. אישית קבלתי כבר פעמיים זלו"ק ממש ועוד הרבה פעמים כסף בשווי המתנות.

רמב"ם הלכות אישות פרק יג יא:
גנאי הוא לאשה שתהיה יוצאה תמיד פעם בחוץ פעם ברחובות, ויש לבעל למנוע אשתו מזה ולא יניחנה לצאת אלא כמו פעם אחת בחודש או פעמים בחודש כפי הצורך, שאין יופי לאשה אלא לישב בזוית ביתה שכך כתוב +תהלים מ"ה+ כל כבודה בת מלך פנימה.

רמב"ם הלכות עבודה זרה פרק יב י:
לא תעדה אשה עדי האיש כגון שתשים בראשה מצנפת או כובע או תלבש שריון וכיוצא בו או שתגלח ראשה כאיש,

מעניין לעניין - הרבה הלכות נכתבו בלשון ציווי או איסור, ולמעשה אלו הן הנהגות טובות בעלמא. אסף אותן אחת אל אחת רבי אליעזר כהן מבאר שבע, והן רצופות בזה. הק' יואל

רצ"ב

מקדש מלך כתב:רבים לא נהגו לשרוף חלה, והחזון איש נראה לי כותב שכיון שיש בזה טירחה, יש לחוש שיתרשל בשריפתן ויבוא להם לידי תקלה בינתיים.

לגבי זרוע לחיים וקיבה, אכן לא נותנים. אבל הסיבה לזה בגלל שכהיום כמעט תמיד מדובר בבהמות נכרי, וכיון שהוא לוקח את הטריפות פטורים מזרוע לחיים וקיבה על פי מה שכתב אחד מהראשונים, איני זוכר כעת מי. גם כשזה בהמות ישראל, החזון איש כותב לא לתת כיון שהם כהני חזקה, אלא לשום דמים. ויש חולקים, ותכליס' המצווה כמעט ונשתכחה (כי גם כשאין שום תירוץ למה לא לתת, מארגנים איזה נוסח מתוחכם על מנת להימנע מהם, והשמועה טוענת שגם המתרשלים מלסדר את הנוסח לא נותנים). ויש איזה ארגון כהנים בחו"ל שהוציא ספר שלם על מנת לזעוק ככרוכיה שהמצווה נוהגת גם בימינו, אבל לא נראה לי שעשה רושם (בשגם האמת שכל השחיטות שבאורוגאי ופולין וכדומה באמת פטורים מדינא)

כמדומני שהעדה חרדית מקפיד על זה