והרמב"ם בפ"ב דה' שבועות [הלכה יב] כתב ז"ל אם נשבע בפנינו שלא יאכל היום ואח"כ אמר אני לא היה בלבי אלא שלא אצא היום או תנאי היה בלבי ה"ז אינו לוקה.
ברמב"ם לפנינו איתא
וכן שאר מיני שבועות אינו חייב עד שיהיה פיו ולבו שוין, לפיכך אם נשבע אחד בפנינו שלא יאכל היום ואכל, והתרו בו ואמר אני לא היה בלבי אלא שלא אצא היום וטעה לשוני והוציא אכילה שלא היתה בלבי הרי זה אינו לוקה, עד שיודה בפני עדים קודם שיאכל שעל אכילה נשבע, או שקבל עליו התראה ולא טען שטעה בעת התראה אף על פי שטען אחר כך אין שומעין לו, וכן אם התרו בו ואמר מעולם לא נשבעתי או לא נדרתי אלא על דבר זה ואחר שהעידו עליו שנשבע או נדר אמר כן היה אבל לא היה פי ולבי שוין או תנאי היה בלבי על הנדר אין שומעין לו ולוקה.
לפנינו ברישא לא הוזכר 'תנאי היה בלבי', ורק בסיפא הוזכר זאת, ואילו המחנ"א מצטט לשון זו גם ברישא. האם יש עד נוסח כזה?
בשינויי נוסחאות ברמב"ם פרנקל - לא ראיתיו, ביד הרמב"ם שבאתר הכי גרסינן - פרידברג, לא הצלחתי להכנס, מחמת החסימה [אינני יודע מה החילוק בין שלוחה זו לשאר השלוחות שבאתר].