וביותר תמיהני על הרב סופר במה שסמך סמיכה בכל כוחו על מה שכתב הגאון רבי ישמעאל הכהן ממודינא, בשו"ת זרע אמת ח"א (או"ח סי' א) שהעלה דדעת רוב הפוסקים דברכה שאינה צריכה אינה אלא מדרבנן. וכך כתב בסיום דבריו (שם ד"ה נמצא): "נמצא דיצא לנו מכל האמור שלשה כללים, הכלל הראשון דלכולי עלמא איסור ברכה שאינה צריכה אינו אלא מדרבנן" וכו'. ועוד כתב בזרע אמת שם (בחידושיו לתלמוד סי' לה דל"ה סע"ג): "הלא לכל הפוסקים חוץ מרבינו מנוח, סבירא להו דמה שאמרו בברכות דהמברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא, אסמכתא בעלמא היא, דבאמת ברכה שאינה צריכה היא מדרבנן וכו'. והרי"ף והרמב"ם ודעמייהו דוחק לומר דסבירא להו כרבינו מנוח, דספק לא תשא לחומרא, דהיא דעה דחויה". וראה עוד בשו"ת זרע אמת ח"ג (סימן ה' די"ד ע"ג) שחזר וכתב בפשיטות, דהלכה דברכה שאינה צריכה מדרבנן, וכמו שהעלה בספרו שו"ת זרע אמת חלק א' (סימן א'). ע"ש.
ותמיהני שהרי בזרע אמת הסתמך על תשובת הרמב"ם בסימן כו, ואחר שראה את תשובת הרמב"ם בסימן קה, כתב [בסוגריים] בזה"ל: ודע דאחר כמה שנים שכתבתי זה, יצאו לאורה תשובות הרמב"ם שנדפסו מחדש, ובסימן קה כתב "בהדיא" דברכה שאינה צריכה הויא דאורייתא. ע"ש. ובכדי דלא תיקשי כל הקושיות הנ"ל נראה לומר דשבקיה לקרא דאיהו דחיק, ומוקיה אנפשיה, דר"ל דמחמירים בספקיה כספק דאורייתא, כיון דאסמכוהו אקרא דלא תשא דחמיר איסוריה, כמו שביארנו לעיל בדעת רבינו מנוח. ומשום הכי כתב הרמב"ם דאין לברך ביום ט"ו אדר על המגילה בכרך שהוא ספק אם מוקף חומה מימות יהושע בן נון או לא. עכת"ד. [וסמך על זה בשדי חמד מערכת ב' אות קלו].
הרי שבתחלה הבין בפשיטות מתשו' הרמב"ם בסימן קה שדעתו דברכה שאינה צריכה הויא איסורה מן התורה. רק שאחר כך נדחק בפירוש דברי הרמב"ם, ופירשו דהיינו חמיר כשל תורה. ועל כל פנים קטע זה השמיטו הרב סופר הנ"ל, והביא רק את תחילת דברי הרב זרע אמת רק במה שכתב דברכה לבטלה הויא מדרבנן. ועיין להרב מחזיק ברכה (סימן רטו סק"ב) שכתב, שבספרו ברכי יוסף העלה בדעת הרמב"ם דברכה שאינה צריכה הוי מדאורייתא, והרב זרע אמת העלה דברכה שאינה צריכה היא מדרבנן, ונדחק בתשובת הרמב"ם. ע"ש.
ובפרט דכל הקושיות שהקשה הרב זרע אמת להסוברים דברכה לבטלה מן התורה, כבר כתבו ליישב הדברים בספרי האחרונים, וכך עלה במסקנתם בדעת הרמב"ם ומרן השלחן ערוך. ואם כן אף אם נמצא לעוד ראשונים ואחרונים שיסברו דברכה שאינה צריכה הויא מדרבנן, אנן בדידן נקטינן כדעת הגאונים, הרמב"ם, ומרן השלחן ערוך שקיבלנו הוראותיו, וכן כדעת מרן החיד"א שתפס כן בכמה מספריו.
וגם הרבה מהאחרונים שהביא הרב סופר, שכתבו דברכה לבטלה היא מדרבנן, כתבו כן אחר שלא ראו את תשובת הרמב"ם בסימן קה, ואילו היו רואים את תשובת הרמב"ם שכתב להדיא דברכה שאינה צריכה הויא מדאורייתא, יש להניח שרבים מהאחרונים הנזכרים שם היו חוזרים בהם. דדוחק גדול להעמיד דברי הרמב"ם כמו שכתב בזרע אמת הנ"ל, וכמו שכתב מרן החיד"א במחזיק ברכה.
עד כאן מספר עין יצחק הנ"ל.
מצו"ב הנ"ל מתוך הספר
כל קורא דבריו מבין שהגרי"ח סופר שליט"א כביכול השמיט ציטוט מהספר זרע אמת שמשנה את ההבנה הנכונה. [באחד משיעוריו של בעל העין יצחק, פירט יותר על ה"שקר" וה"זיוף" שיש בזה וכו', ובגלל כך התעוררתי לבדוק הדברים בשרשם, ומיגו דזכי וכו'].
ומה האמת?
הנני להעתיק מרשימותיי, והמתבונן יראה ויבין, ותן לחכם וגו'
הנה דעת הגאון זרע אמת זצ"ל, שפתותיו ברור מללו בכל דבריו בתשובתו הנ"ל, דדעת הרמב"ם דברכה שאינה צריכה א"א דרבנן, ושוב נתעורר מדברי הרמב"ם בתשובה (סי' קה), וכתב בזה"ל (דף ב ע"ג סוף ד"ה גם): ודע דאחר כמה שנים שכתבתי זה, יצאו לאורה תשובות הרמב"ם שנדפסו מחדש, ובסימן ק"ה כתב בהדיא דברכה שאינה צריכה הויא דאורייתא. ע"ש. וכדי היכי דלא תיקשי עליה כל הקושיות הנ"ל, נראה לענ"ד לומר דשבקיה לקרא דאיהו דחיק, ומוקים אנפשיה, דר"ל דמחמירינן בספקיה כספק דאורייתא, כיון דאסמכוהו אקרא דלא תשא דחמיר איסוריה, כמו שכתבתי לקמן בפירוש דעת הרב רבינו מנוח. ומשום הכי כתב הרמב"ם דאין לברך ביום ט"ו אדר על המגילה בכרך דהוא ספק. ע"ש. וק"ל. עכ"ל.
הרי מפורש דאף אחרי שנתעורר מתשובת הרמב"ם (סי' קה) שכתב דברכה שא"צ הוא מדאורייתא, עם כל זה לא הדר ביה מעיקר דבריו, שהאריך הרחיב בדעת הרמב"ם דסבירא ליה דאיסור ברכה שאינה צריכה הוא מדרבנן, ושכן מוכח מהש"ס בכמה דוכתי, אלא ביאר כוונת הרמב"ם במה שכתב דברכה שאינה צריכה הוא "דאורייתא", הוא כפי מה שכתב לבאר בדעת רבינו מנוח שכתב דאזלינן בספק לא תשא לחומרא, דאין טעמו מטעמא דהוא איסורא דאורייתא, אלא "דסבירא ליה דכיון דאיסור ברכה שאינה צריכה אסמכוהו אקרא דלא תשא, דחמיר איסוריה טובא, כמ"ש ז"ל בשעה שאמר הקב"ה לא תשא, נזדעזע כל העולם, מש"ה אע"ג דא"א אסמכתא בעלמא, מכל מקום חמיר איסוריה דאזלינו בספיקא לחומרא כיון דאסמכוהו אקרא", עכ"ל (בדף ב רע"א). ומיניה לדעת הרמב"ם. הרי מפורש דסבירא ליה בדעת הרמב"ם דברכה שאינה צריכה הוא דאורייתא, ומה שכתב בתשובה "דאורייתא" לאו דוקא, אלא דחמור איסורו כדאורייתא. ודו"ק. [וצע"ק מ"ש בסוף ספרו זרע אמת ח"א (בחידושיו לביצה סי' לה דף לה סע"ג) וז"ל: דהלא כל הפוסקים "חוץ מהרב רבינו מנוח" ס"ל דמ"ש בברכות (לג.) דהמברך ברכה שאינה צריכה, עובר משום לא תשא, אסמכתא בעלמא הוא. עכ"ל. והרי לפי המבואר בדבריו בתשובה הנ"ל, אף לדעת רבינו מנוח י"ל דאזיל ומודה דברכה שא"צ א"א מדרבנן. וכנראה בחידושיו שם לא נחית לבירור דברי רבינו מנוח, (ועיין בדבריו שם דף לו רע"א. ודו"ק). ורק בתשובה עמד בזה לבאר דעת רבינו מנוח].
וכך מוכח ממסקנתו בסוף תשובתו הנ"ל, (דף ה סע"ג) שכתב במוחלט שהכלל הראשון שיצא מכל האמור, "דלכולי עלמא" איסור ברכה שאינה צריכה א"א מדרבנן. ע"ש. ואם איתא היה לו להגיה כאן. ודו"ק. וכן מוכח מדבריו במפתחות (בדף קיג ע"א) שכתב בזה"ל: השגה על דברי המג"א (סי' רטו סק"ו) על מה שביאר שם דעת הרמב"ם הוא דברכה שאינה צריכה הויא דאורייתא. ע"כ. ואם איתא דהדר ביה מחמת תשובת הרמב"ם, במפתחות הספר הוה ליה למימר "פלפול בדעת הרמב"ם" וכיוצא, ולא בלשון פסוקה וחלוטה "השגה על דברי המגן אברהם". ודו"ק.
וביותר שהרי בשו"ת זרע אמת ח"ג (ס"ס ה דף יד רע"ג) ציין לדבריו בתשובה ח"א (סי' א) דברכה שאינה צריכה אינו אלא מדרבנן, ואם איתא דסבירא ליה דהרמב"ם חולק, היה לו לכל הפחות לומר דהרמב"ם ס"ל דברכה שא"צ הוא מדאורייתא, ומדלא כתב כן, מוכח דסבירא ליה אף בדעת הרמב"ם, (אחרי שראה דבריו בתשובותיו סי' קה), דס"ל דברכה שאינה צריכה א"א מדרבנן. ודו"ק.
ומרן החיד"א בספר מחזיק ברכה או"ח (סי' רטו אות ב) כתב בזה"ל: בספרי הקטן ברכי יוסף (סי' מו) כתבתי דדעת הרמב"ם דאיסור ברכה שאינה צריכה היא דאורייתא, כמ"ש הרב מג"א כאן. ושם הבאתי תשובות הרמב"ם בפאר הדור. עש"ב. ועתה עולה על מזבח הדפוס שו"ת זרע אמת להרב המופלא מהרי"ך נר"ו, ובסימן א' האריך מאד, ותמה על המג"א, והעלה שברכה שאינה צריכה היא מדרבנן. ונדחק בתשובת הרמב"ם. עיין שם באורך. עכ"ל. הרי דאף איהו למד בדברי הזרע אמת דס"ל דברכה שא"צ א"א מדרבנן, רק דס"ל שדבריו בדעת הרמב"ם, (היינו במה שכתב לבאר דעת הרמב"ם כרבינו מנוח), הם דחוקים. אבל פשיטא שכן דעת הזרע אמת גופיה בדעת הרמב"ם.
ודע כי ראיתי להגאון שדה חמד (מע' ב כלל קטו) בד"ה ואנכי חזון הרבתי, שכתב מדנפשיה לבאר דברי רבינו מנוח דאינו איסורא דאורייתא, אלא דכיון שחמור הוא אע"ג דהוא מדרבנן יש למיזל ביה לחומרא. והוסיף (בד"ה ולכן לענד"נ) לבאר כן בדעת הרמב"ם בתשובה (סי' קה). ובתר הכי (בד"ה שוב ראיתי למרן חיד"א) הביא דברי מרן החיד"א במחזיק ברכה הנ"ל, שהביא דברי הזרע אמת הנ"ל, וכתב בזה"ל: צר לי מאד כי אין ספר זרע אמת חלק אורח חיים מצוי אצלי לחזות בנועם דברי קדשו, אולי זכיתי לכוין לדעת עליון בפירוש דברי רבינו [הרמב"ם] בחיבורו ובתשובה הנ"ל. ע"כ. ואכן כיון הוא לדבריו ז"ל. ושני נביאים בסגנון אחד נתנבאו.
והנה בספר ברכת יעקב (סי' ו וסי' ז) עמד בביאור דעת הרמב"ם אי סבירא ליה דברכה שאינה צריכה מדרבנן או מדאורייתא. ע"ש. ויש לתמוה שהיה לו להעיר ביותר שהרב זרע אמת חזי הוית לתשובת הרמב"ם, ועם כל זה בירר דא"א מדרבנן. וצ"ע. ודו"ק.
והנה בקובץ "מקבציאל" ח"ב (עמוד ב, ונרמז בס' ברכת יעקב סוף עמוד פ ובעמוד צד) נדפסו הגהותיו של הזרע אמת על ספרו שלו, וכה כתב על גליון ספרו שם: "אחר כך ראיתי להרב הגדול חביבי בברכי יוסף או"ח (סי' מו אות ו) דעמד על סתירת אלו הב' תשובות של הרמב"ם, ותירץ בדוחק גדול. ואני הנלענ"ד כתבתי, והמעיין יבחר. עכ"ל. הרי שהזרע אמת כתב על דברי החיד"א שהם דוחק גדול, וכך עיקר בדעתו. וזה ברור.
===
ודבריו תמוהים, דהנה מאי דמתמה על הברכת יעקב הנ"ל, אדרבא כלפי לייא, דיש לתמוה אמאי לא הרחיב לדייק כן מדברי הזרע אמת כמו שנתבאר בדברינו, אבל לדברי הרב עין יצחק, דסבירא ליה בדעת הרמב"ם דברכה שאינה צריכה הוי איסורא דאורייתא, מה מקום לתמוה על דברי הברכת יעקב שלא הביא דברי הזר"א הנ"ל, והרי מהם תיובתא למה שכתב בדעת הרמב"ם, וכן למה שכתב סמוך ונראה שאילו היו רואים האחרונים דברי הרמב"ם (סי' קה), היו חוזרים בהם, והרי הזרע אמת גופיה לא הדר ביה מחמת האי טעמא, ואע"ג דמרן החיד"א כתב דזה דוחק, מכל מקום מאי דלדידיה הוי דוחק, לדעת הזרע אמת לא הוי דוחק, ומנא לן להכריע בפשיטות על שאר אחרונים דלא לימרו כדעת הזרע אמת, והרי הגאון שדי חמד (מע' ב כלל קלו) אף הוא תפס במושלם בדעת הרמב"ם כדעת הזרע אמת, אף על פי שנגלו לעיניו תשובות הרמב"ם (סי' קה). ודו"ק. ולכן כל עיקר התמיהה על דברי הגרי"ח סופר שליט"א, לע"ד צריכה תלמוד. [ומשטחיות דבריו למעיין מקופיא נראה שמעיר מכח דברי הזר"א הנ"ל, דהדר ביה מר מטעם דברי הרמב"ם, (ממה שתמה כל כך על הגריח"ס, ואינה תמיה כלל אליבא דהעין יצחק כדאמרן), ועל כן הארכתי בביאור דעת הזר"א בדעת הרמב"ם וכנ"ל, לפי מה ששמעתי מהרה"ג הנ"ל בשיעור, וזכרתי כי אף בספרו כתב כן, אבל אחר שביארתי דברי הזר"א, ועיינתי בספר עין יצחק הנ"ל, ראיתי שפירש דבריו להדיא כמפורש בזר"א, וכל דבריו אינם אלא לקינטור בעלמא].
גם מה שכתב במסוגר על דברי הזרע אמת הנ"ל, "וסמך על זה השדי חמד מערכת ב' אות קלו", (והוא ט"ס, וצ"ל מערכת ב' אות קט"ו), והוא תמוה, שהרי השדי חמד לא ראה דברי הזרע אמת, וכנ"ל, רק ממה שהביא מרן החיד"א מהזר"א, והשדי חמד כיון מדנפשיה לדברי הזר"א, אבל לא סמך על זה, אדרבא אזיל כל בתר איפכא.
וביותר מה שהוסיף עוד בספר עין יצחק הנ"ל, "ובפרט דכל הקושיות שהקשה הרב זרע אמת להסוברים דברכה לבטלה מן התורה, כבר כתבו ליישב הדברים בספרי האחרונים, וכך עלה במסקנתם בדעת הרמב"ם ומרן השלחן ערוך. ואם כן אף אם נמצא לעוד ראשונים ואחרונים שיסברו דברכה שאינה צריכה הויא מדרבנן, אנן בדידן נקטינן כדעת הגאונים, הרמב"ם, ומרן השלחן ערוך שקיבלנו הוראותיו, וכן כדעת מרן החיד"א שתפס כן בכמה מספריו". ע"כ. תמוה מאד, דהלא הגאון זרע אמת כתב כן בדעת הרמב"ם ומרן השלחן ערוך, ואין זה דעת עצמו לבדו, אלא סבר לה הכי בדעת הרמב"ם ומרן השלחן ערוך, ואף אם אחרונים אחרים חולקים על זה בדעת הרמב"ם והש"ע, והכרחיו וקושיותיו של הזרע אמת מיישבים בדרכים אחרות, מכל מקום כן הוא דעת הזר"א אליבא דהרמב"ם ומרן הש"ע.
על דרכו של הילקוט יוסף ציינתי קצת כאן viewtopic.php?f=7&t=46115&p=551980#p551980