מהדורות 'רמב"ם מבואר', ומה שביניהן
פורסם: ב' ספטמבר 02, 2019 10:49 am
בתקופה האחרונה קמים גופים ורבנים שמעודדים ללמוד רמב"ם על הסדר, על מנת להקיף את התורה כולה (וכפי שהמליץ הרבי מליובאוויטש), ועמך ישראל, בעלי בתים לצד תלמידי חכמים מחפשים ביאור שיוכלו לרוץ איתו.
אני חושב שיש שלוש מהדורות מרכזיות:
א) רמב"ם לעם - הוצאת מוסד הרב קוק.
ב) שטיינזלץ - הוצאת קורן.
ג) הרב מקבילי - מפעל משנה תורה.
באשר לשתיים האחרונות - שטיינזלץ ומקבילי - אמנם יש יתרון מסויים לשטיינזלץ במקורות ההלכה שמביא בתחתית העמוד והמאמרים שבסוף הספר, מלבד העימוד והסדר הנהדרים, אולם עצם הביאור הוא לא "המילה האחרונה", לענ"ד. אדם שלא רכש מושגים יסודיים בכל מיני תחומים בתורה, יסתבך.
מקבילי הוא ביאור נפלא, בעיקר במקומות הסבוכים, עם דגש גדול על האיורים והסרטוטים, שאינם נחסכים בעתות הצורך.
באשר להשוואה בין רמב"ם לעם למקבילי מצאתי מאמר מבית מקבילי עצמו, והגם שאין הנחתום מעיד על עיסתו, אי אפשר לבטלו כי ניכרים דברי אמת. הינה הוא:
אני חושב שיש שלוש מהדורות מרכזיות:
א) רמב"ם לעם - הוצאת מוסד הרב קוק.
ב) שטיינזלץ - הוצאת קורן.
ג) הרב מקבילי - מפעל משנה תורה.
באשר לשתיים האחרונות - שטיינזלץ ומקבילי - אמנם יש יתרון מסויים לשטיינזלץ במקורות ההלכה שמביא בתחתית העמוד והמאמרים שבסוף הספר, מלבד העימוד והסדר הנהדרים, אולם עצם הביאור הוא לא "המילה האחרונה", לענ"ד. אדם שלא רכש מושגים יסודיים בכל מיני תחומים בתורה, יסתבך.
מקבילי הוא ביאור נפלא, בעיקר במקומות הסבוכים, עם דגש גדול על האיורים והסרטוטים, שאינם נחסכים בעתות הצורך.
באשר להשוואה בין רמב"ם לעם למקבילי מצאתי מאמר מבית מקבילי עצמו, והגם שאין הנחתום מעיד על עיסתו, אי אפשר לבטלו כי ניכרים דברי אמת. הינה הוא:
אחד הפירושים על דרך הפשט הוא פירוש "רמב"ם לעם" שיצא בהוצאת מוסד הרב קוק. חשיבותו של חיבור זה רבה, בכך שקירב את הרמב"ם ללומדים רבים וניכר בו עמלם וטוב שכלם של הרבנים המבארים. מהדורתנו שונה מהותית מזו של רמב"ם לעם.
כידוע הנוסח של רמב"ם לעם הוא נוסח דפוסים הראשונים ונוסח מהדורת רומי ר"מ (שנת 1480) ורק לעתים יש בה הערות לנוסח כתבי היד התימניים של החיבור. נוסח זה לוקה בחסר באופן בולט, ולאחר שהארכנו בטיב המהדורות בהקדמה למהדורתנו בכרך אחד, אין צורך להאריך כאן.
הנוסח המשובש נוגע גם בחלוקת ההלכות והמספור המוטעה; וכן בהעדר האיורים המקוריים של הרמב"ם. לעתים מובאת בהערות גרסת כתבי היד התימניים, כדי לפתור קושי זה או אחר, אך דבר זה נעשה באופן ארעי וללא שיטה. מובן שביאור המסתמך על נוסח משובש, פעמים רבות יימצא לקוי בבסיסו ובעיקרו, בבארו לשונות שמעולם לא יצאו מתחת יד רבנו.
פרשנות נאמנה למקור
עניין חשוב הוא הנאמנות לפרש את המחבר על פי דבריו שלו, הרמב"ם על פי הרמב"ם. פעמים רבות ביאור דברי הרמב"ם במהדורת "רמב"ם לעם", כמו גם בחיבורים אחרים, הוא על פי פרשנים אחרים, לעתים בניגוד לפירוש הרמב"ם עצמו. הסיבות לכך מגוונות: נוסח משובש של "משנה תורה" שעמד לפני הפרשן, היעדר תרגום נאמן למקור בפירוש המשנה (עד שחילצו מו"ר הגר"י קאפח ממחלצות השפה הערבית), אי עיון ב"מורה הנבוכים", השופך אור על עניינים בספר "משנה תורה" (לעתים הדבר נובע ממחשבה מוטעית המנתקת את שני החיבורים זה מזה), תבנית מחשבתית צמודה לפרשנות מסוימת שקשה להשתחרר ממנה וכיוצא בזה.
עיקר החסרון בביאור של רמב"ם לעם הוא כי הביאור אינו נאמן לביאורי הרמב"ם עצמו. פעמים רבות אין זהו רמב"ם על פי רמב"ם אלא רמב"ם על פי פרשנים אחרים (לדוגמה רש"י ותוספות).
כך למשל המושג 'קמיצה' שהתקבע הפירוש שמשמעו כפיפת שלוש האצבעות האמצעיות בכף היד, כפירוש רש"י (כגון בבלי, כתובות ה,ב), בעוד שלדעת הרמב"ם מדובר בארבע אצבעות (מעשה הקרבנות יג,יג). לכן למשל העדפנו להשתמש במילונו של ר' תנחום הירושלמי, מילון ייעודי לספר משנה תורה, שנכתב במצרים סמוך לכתיבת חיבור זה.
דוגמאות מאפיינות:
*ה מאכלות אסורות ב,יב: באור המילה וְהַדַּלְפוֹן
בדוגמאות לשרץ המים אומר הרמב"ם: "כָּל שֶׁאֵינוֹ בְּצוּרַת הַדָּגִים… כְּגוֹן כֶּלֶב הַמַּיִם וְהַדַּלְפוֹן וְהַצְּפַרְדֵּעַ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם".
את המילה "דלפון", שהוא ה"דולפין", פירשו שחציו דג וחציו אדם על פי דברי רש"י (בבלי בכורות ח,א), ולא ברור מדוע העדיפו "לעשות את התורה והשכל שני קצוות הסותרים זה אל זה" (מאמר תחיית המתים, עמ' פח; ועיין שם היטב, נספח ב, עמ' קסג דברים נפלאים ב"הדרכה המועילה מאוד בהשקפתך ודעותיך") .
* גזילה ואבידה יג,ז: ביאור המילה אִמְרָיוֹת.
ברמב"ם לעם ביארו "שפות הבגד".
אבל הרמב"ם ביאר זאת בפירוש המשנה (נגעים יא,י) שאלו הם תוספות בד הנתפרות לנוי בשולי הבגד או בצווארונו בצבע שונה מצבע הבגד, וכן חתיכות בד הנתפרות לסימן כדי שלא יתחלף באחר.
אישות ב,טז, בביאור "פי הזוג".
רמב"ם לעם פירש "מספרים", וזהו הפירוש המקובל של זוג.
אך הרמב"ם בפירוש המשנה בנוסח המדויק (נגעים ד,ד) ביאר בהקשר זה שזוג הוא "אלכלבתין" (=מלקחיים), ולא כבמקומות אחרים של ביאורו, שביאר "אלמקץ" (=מספריים). וכל זה לא היה יכול להיות ידוע למבאר של רמב"ם לעם, כי בדפוסים כתוב בפה"מ שם "מספרים", שלא כהוגן.
גזלה ואבדה יג,ה. ברמב"ם: "הסימנים המובהקין סומכין עליהם ודנין על פיהם בכל מקום"
רמב"ם לעם: "אפילו באיסור, כגון להחזיר גט אישה בסימנים או להתיר עגונה על סמך סימנים שנמצאו בגוף הרוג (בבא מציעא כז:)".
אבל הרמב"ם כתב מפורשות בנחלות ז,ג, שאין משיאין אישה על סמך סימנים:
וְכֵן אִם בָּאוּ עֵדִים שֶׁרָאוּהוּ שֶׁנָּפַל לְגֹב אֲרָיוֹת וּנְמֵרִים, אוֹ שֶׁרָאוּהוּ צָלוּב וְהָעוֹף אוֹכֵל בּוֹ, אוֹ שֶׁנִּדְקַר בַּמִּלְחָמָה וּמֵת, אוֹ שֶׁנֶּהֱרַג וְלֹא הִכִּירוּ פָּנָיו, אֲבָל הָיוּ לוֹ סִימָנִים מֻבְהָקִין בְּגוּפוֹ וְהִכִּירוּ אוֹתָן – בְּכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, אִם אָבַד זִכְרוֹ אַחַר כֵּן, יוֹרְדִין לַנַּחֲלָה בְּעֵדוּת זוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַשִּׂיאִין אֶת אִשְׁתּוֹ.
כאמור, אין אלו אלא מעט דוגמאות משיטת הביאור, וללמד על הכלל יצאו.
מגמת הביאור במפעל משנה תורה היא לבאר רק את המילים הקשות, ואת טעם ההלכה בדרך הנאמנת לרמב"ם ובלשון קצרה, מבלי להיכנס לשאלות של מקורות הרמב"ם. המגמה לבאר "רמב"ם על פי רמב"ם" הובילה אותנו גם להסתמך על הפרשנים בני דורנו האמונים על דרך זו, ובראשם הגר"י קאפח זצ"ל ויבדל"א הגרנ"א רבינוביץ'.
כל זאת מלבד המאפיינים הנוספים היחודיים של ביאורנו: כותרות הפרק וכותרות המשנה, איורים, עיסוק בריאליה לפי הרמב"ם, הבאת הפסוקים, נספחים מעשיים, מפתחות ועוד.
מאפיינים נוספים
מנגנון ההערות של רמב"ם לעם כורך בד בבד שלושה אלמנטים שונים: מקורות הרמב"ם; דיון (לא-שיטתי) בהתאמה למקורות ולמקומות אחרים ברמב"ם; וביאור. השילוב של שלושת האלמנטים ביחד מפריע ללומדים רבים, בפרט על ידי השיטה של מספור עילי במהלך ההלכה. שיטה זו קוטעת את רצף הקריאה, ו"מכריחה" את הקורא להשפיל מבטו אל ההערות – מבלי שידע אם באותה הערה יש ביאור או רק הפניה למקור הדין.
ההפניות למקורות הרמב"ם והדיון בהם הוא מרכיב ניכר בביאור של רמב"ם לעם. מטרתנו שלנו בביאור היא להנגיש לפני הלומד את הרמב"ם כפי שהוא ולבארו, ולא לפרוש עיסוק במקורותיו. את אלו אפשר למצוא בנושאי כליו של הרמב"ם, ראשונים ואחרונים. שילוב ההפניות למקורות הופך את הביאור לארוך מדי לטעמנו, ועלול לבלבל את הלומד.