ברכת ה' וגומר, שעצבון הוא ב' משמעות, א' לשון טרחה והב' לשון דאגה, והכל אחד, מי שיש לו טרחה וצריך ליגע הרבה הוא בדאגה, כענין מרבה נכסים מרבה דאגה, וזהו ברכת ה' כאשר הקב"ה מפרנס ומברך את האדם, אותה ברכה היא מעשרת אותו, ולא כשאר עשירות שצריך לטרחה ויגיעה רב ויהיה תמיד בדאגה, אלא ולא יוסיף עצב עמה, על ידי הברכה והעשירות שיתן לו השי"ת לא יוסיף מחמת זה דאגה וטרחה, אלא בלא יגיעה וטרחה, שיושב בביתו בשלוה והקב"ה יברך בכל מעשה ידו.
ועוד שהוא נגד התורה כמ"ש לאוקמי גירסא סייעתא דשמיא, היינו שלא ישכח מה שלמד, וכמ"ש מתוך שחסידים היו תורתן משתמרת בקרבן, ולא עוד אלא שיהיה כמעיין הנובע, ולא יהיה צריך ליגיעה, וזהו ברכת ה', כאשר הקב"ה מברך את האדם בתורה היא תעשיר שלא ישכח ממה שלמד כלל, ויהיה לו תורה הרבה, וגם לא יוסיף עצב עמה, שלא יהיה צריך ליגיעה אלא יהיה כמעיין הנובע.
הדברים הנפלאים של הגר"א, לכאורה סותרים למה שמעיד תלמידו רבינו חיים מולאז'ין זצ"ל, שהגאון זלה"ה היה כנגד קבלת תורה ממגידים וכיו"ב, כיון שיש בזה חסרון ביגיעה.
והנה דברי הגר"ח בהקדמה לספד"צ (העתקתי ממק"א בפורום שהועתק ממאמר של הג"ר יעקב עדס שליט"א)
והעולה על כולנה הן הן גבורותיו ונוראותיו כי לא הראה את נפשו טוב רק בעמלו אשר עמל בחכמה ובדעת ובכשרון ואחר רוב יגיעותיו וכאשר חסו עליו מן השמים ונתגלו לו מעינות החכמה רזין דרזין וסתרין דסתרין זו היה אצלו מתת אלקים
ב. וזולת זה נפשו לא רצה בם אף כי רצו למסור לו מן השמים בלא שום עמל ויגיעת בשר רזין וסתרין עליונין על ידי מגידים מארי דרזין ושרי התורה לא נשא עיניו לזה עמו היתה וריחקה
ג. כי שמעתי מפיו הקדוש שפעמים רבות השכימו לפתחו כמה מגידים מן השמים בשאלתם ובקשתם שרוצים למסור לו רזין דאורייתא בלא שום עמל ולא הטה אזנו אליהם כלל
ד. ואחד מן המגידים הפציר בו מאוד עם כל זה לא הביט אל מראהו הגדול וענה ואמר לו איני רוצה שתהיה השגתי בתורתו יתברך שמו על ידי שום אמצעי כלל וכלל רק עיני נשואות לו יתברך שמו מה שרוצה לגלות לי וליתן לי חלקי בתורתו יתברך שמו בעמלי אשר עמלתי בכל כוחי והוא יתברך שמו יתן לי חכמה מפיו ודעת ותבונה שיתן לי לב מבין וכליותי יעשו כשתי מעיינות ואדע כי מצאתי חן בעיניו ואיני רוצה אלא ממה שבתוך פיו [כוונתו בזה ללשון הגמרא במסכת נדה דף ע' עמוד ב'] וההשגות על ידי מלאכים המגידים ושרי התורה אשר לא עמלתי ולא חכמתי אין לי בהם חפץ
ה. ובדידי הוה עובדא ששלח רבינו אותי אצל אחי הקטן ממני וגדול ממני בכל מילי דמיטב חסידא קדישא הגאון מוהר"ש זלמן זללה"ה לאמר לו בציווי משמו שלא יקבל שום מלאך מגיד אשר יבוא אצלו כי בזמן לא כביר יבוא אצלו מלאך מגיד
ו. ואמר אף כי מרן הבית יוסף היה לו מגיד היה זה לפני ב' מאות שנים שהיו הדורות כתקנן והיה שרוי על אדמת הקודש לא כן עתה שרבו המתפרצים ובפרט בחוץ לארץ אי אפשר שיהיה כולו קודש קדשים בלי שום עירוב כלל
ז. ובפרט הגילויים אשר בלא תורה נפשו בחלה בהם ולא היו נחשבים אצלו כלל וכלל [אין לפרש שהכוונה לסוג גילוי של ראיית צדיק קדמון בלא ללמוד ממנו תורה דבזה אפילו אם נימא שלא היה חשוב בעיניו אבל אמאי בחלה נפשו אלא כנראה הכוונה לגילויים רוחניים שמלמדים אותו איזה ידיעות אבל אינם ידיעות של תורה אלא בשאר חכמות או סיפורי עתידות שאינם תורה ובזה בחלה נפשו אם משום ביטול תורה או משום שהיות הכח המגלה עוסק ללמדו דברי חול פעמים זה ראיה שאין זה בשלימות מצד הקדושה עיין היטב בתחילת ספר שער רוח הקודש ולכן בחלה נפשו מקשר עם כוחות רוחניים שלא מצד הקדושה
לכאורה הדברים סותרים.
אולם נראה בס"ד.
הנה המעיין ומדקדק היטב בלשון הגר"ח הנ"ל (באות ו'), יראה שהגר"א מיאן בקבלת תורה ממגידים בעיקר מפני שהיה בחו"ל, משא"כ מרן הב"י שהיה בא"י. אבל בחו"ל א"א שיהיה כולו קו"ק [וכפה"נ הכוונה שחשש הגר"א שלא תהיה תורת אמת].
אם אמנם שהגר"א חילק בין הדורות, נראה לכאו' שאי"ז עיקר טעמו. ודוק.
ומעתה י"ל, שהגר"א בפירושו למשלי קאי על תורה שעיקרה בא"י כמבואר בחז"ל במקומות הרבה, "אין תורה כתורת א"י" ועוד ועוד, וידועים דברי הגר"א באיגרתו בזה.
ולפי זה אה"נ בא"י שפיר שייך לזכות לבחינה זו לקבל תורה אף בלא יגיעה, אלא במתנה.
לאור האמור מבין אני מה שמצאתי לתלמיד הגר"א הגרמ"מ משקלאב זצ"ל, שהעיד על עצמו בכמה מקומות על ד"ת שהתגלו לו בחזיון ובחלום וכיו"ב על ידי רבו הגר"א. ראה במבוא לכתבי הגרמ"מ סוף עמוד 12 ואילך.
עוד האירני הרב "טנתא" שליט"א (שבעיקר הנידון כאן התעוררתי לכתבו בגללו)
שהרי הרמח"ל קיבל ממגידים וכו', והגיע לעכו, ולפי זה יש לברר שיטת הגר"א לגבי עכו אי חשיבא כא"י, ולומר דשאני עכו דחשיבא כא"י.
אבל יש לבדוק אם דברי הרמח"ל מהגילויים וכו' זה היה בעכו, או עוד לפני כן בחו"ל.
כתבתי מקופיא, ויש להתבונן ולדון ולהרחיב הדברים, ותורה ותפלה וכו' וכו', ותן לחכם וגו'.