פורום אוצר החכמה

שלום לחכמי המקום,
במאמר של אברהם פיאטלי על ספר "צחוק תמים", ב'סיני', ע, הוא כותב על לימוד המשנה באיטליה:

אם למישהו יש במקרה את המאמר הזה - אשמח לקבלו,
ובכל מקרה,
אשמח לכל מידע על הנושא.

אולי זה יעזור

בברכה המשולשת כתב:אולי זה יעזור

יעזור בוודאי.
יישר כח!

המשניות נדפסו באיטליה לרוב.
די אם נציין את דפוס נאפולי עם רמב"ם, ודפוס ויניציאה עם רע"ם, ודפוס ויניציאה של יושטיניאן, ומשניות דפוס ריווא דטרינטו, ודפוס סביוניטה-מנטובה, ודפוסי ויניציאה עם כף נחת וקב ונקי, ודפוסי וירונה וליוורנו עם עץ החיים, ועוד מהדורות בפורמט קטן בויניציאה פיסא ליוורנו. אפשר באיטליה נדפסו רוב דפוסי המשנה. וצריך בדיקה מה היחס עם דפוסי גרמניה (ג' ווילהרמרש דארף, כמה זולצבאך, כמה דיהרנפורט, דומני שני פיורדא, כמה ברלין) ואף הדפוסים המזרח אירופאיים בשנים מאוחרות יותר. יש כמובן גם כמה אמשטרדם וכמה וינה ואף דומני שני פראג.

ידוע שבאיטליה באותן הימים היתה גזירה על הש"ס ולא יכלו רק ללמוד הציטוטים בבית יוסף שבדיוק יצא אז לאור, האם על המשנה לא היה גזירה? אולי לכך עשו עסק מזה

.

כמדומני שיוסף פאור עסק בזה באחד ממאמריו

יתר10 כתב:.

תודה רבה!

בינתיים קיבלתי את המאמר באיטלקית הנ"ל, מצורף כאן למי שמעוניין.

על הנוהג באיטליה כבר בימי הראשונים ללמוד את המשנה בפני עצמה ולאו דווקא בצמוד לתלמוד יעוין יעקב זוסמן, כתבי יד ומסורות נוסח של המשנה, בתוך: דברי הקונגרס העולמי השביעי למדעי היהדות, מחקרים בתלמוד הלכה ומדרש, ירושלים תשמ"א, עמ' 235 - 236 וראה שם ביחוד הערות 88 - 89 ; עקבותיו של נוהג זה ניכרות, למשל, בספר הערוך, כך לדוגמא, המילה 'לכש' שמקורה במשנה [שבת ב א] מופיעה בערכה בצורה 'לגש' [ערוך השלם, ערך לגש, כרך חמישי עמ' 17]. אך בערך 'עמר' [שם חלק שישי עמ' 218.] ובערך 'שך' [ערוך השלם חלק שביעי עמ' 179] הנוסח הוא 'לכש', כמות שהוא בכל כתבי היד של הבבלי ובעדי הנוסח. אולם, סקירת כתבי היד הידועים של המשנה מלמדת שבכולם הגרסה היא 'לגש'. כנראה, הואיל והלומדים נתקלו במילה זו בעת עיסוקם במשנה פרש רבי נתן את הגרסה שהיתה לפניו שם. לעומת זאת- כאשר בא להסביר מילים תלמודיות- הוא מצטט את הנוסח שבספרי התלמוד- 'לכש'.

בכ"י פרידברג, שהוא כ"י של תלמוד, כנראה ביזנטי, מופיע במשנה לגש (אך בגמרא לכש). כך שמכאן אין הכרח. ובאמת היה כדאי לבחון את הנושא בצורה שיטתית. יש להוסיף שהערוך מבחין בהפניותיו בין הפניה לבבלי לבין הפניה למשנה. אך יתכן שזו הבחנה בתודעה שלו ולא בין הספרים שהוא החזיק בידו.