אני יודע שנושא שיטת הלימוד נדוש רבות בשנים, ובפרט בקרב בחורים צעירים בראשית שנותם בישיבה (בעיקר בישיבה גדולה).
אני רוצה לדון במקרה הבא:
מעשה בבחור בישיבה שלמד שנה שנתיים כמו כולם, ר' חיים ר' שמעון שקופ וכו'. לאחר מכן הוא נמשך יותר ללימוד הלכות למעשה, ואין הכוונה על לימוד שטחי של קיצורי הלכות, וגם אין הכוונה ללימוד מעמיק של גמרות וראשונים, אלא לימוד של משנה ברורה וספרי הלכות של מחברי זמנינו עם הערות, ופתיחת מרבית המקורות, וכמובן שמקור גורר מקור וכו', ואם יש יביע אומר על הנושא, כמובן שאז יש מקורות רבים שאפשר לעיין בהם, וכך הוא למד עשרות נושאים בהלכה, אם ישאלו אותו על ברכת הוופל הוא מיד ישלוף את הנידון בזה, ואת הסברות של כל צד וצד, וכן ברכת הפפאיה, ושאר מילי דהלכתא, אבל נושאים כמו תרי ותרי ספיקא דרבנן או ספיקא דאו', וכן "כיון שהגיד", או משום חציו, ושאר הנושאים הנלמדים בעולם הישיבות אינן ידועות אצלו כל צרכן, הוא ודאי יודע מה זה תרי ותרי, אבל לא ברמה של בחור בישיבה גדולה.
אני יודע שמקובל מאוד שכך זה לא דרך הלימוד, וכך לא לומדים וכו', אבל לכאו' יש לבחור זה סיפוק עצום הוא יכול להורות לרבים בהלכה (לגבי דימוי מילתא מילתא, בימינו שהספרים מרובים הצורך לדמות מילתא למילתא הוא קצת פחות, ועל מה שלא יודע - יאמר לא ידעתי), וכן יכול לכתוב ספרים בהלכה, ואולי כך עדיף לעומת בחור ישיבה ממוצע שלומד 15-20 שנה בישיבה ובכולל, ופעמים רבות שאין ידיעותיו מרשימות כלל, ואני מכיר אברכים שיש להם לפחות 20 שנה של לימוד, והם לא כאלה שאפשר לשאול אותם שאלות בלימוד ובטח שלא בהלכה, ולכאו' אם היו לומדים בדרך השנייה, אולי היה להם יותר סיפוק.
אני שואל שאלה זו בעיקר, כי בדור הזה שרבו הספרים, יש ספרים (בעיקר ספרי שו"ת שאינם מצריכים לימוד של כל הנושא, אלא התמקדות בנושא ספציפי, כמו הדוגמא של ברכת הפאפיה שאינה מצריכה ידיעה כלית בכל הלכות ברכות) שניתן לזהות שהמחבר נהג בדרך האמורה לעיל, ומה דינן של ספרים אלו?