זהו שאמר הכתוב לריח שמניך טובים, רבנן אמרי בחמשה דברים נמשלה התורה במים וביין ובדבש ובחלב ובשמן... שמן מנין שנאמר שמן תורק שמך מה השמן הזה תחלתו מר וסופו מתוק כך הן דברי תורה אדם מצטער בהן בתחלה ועושה בהן אחרית טובה שנא' והיה ראשיתך מצער וגו', ד"א מה השמן הזה חיים לעולם אף דברי תורה חיים לעולם מה השמן הזה אורה לעולם אף דברי תורה אורה לעולם, ד"א מה השמן הזה אין יכול להתערב במשקין אחרים אף ישראל אין יכולין להתערב בעובדי כוכבים מנין שנא' ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, דבר אחר מה השמן הזה אפי' אתה נותן אותו בכמה משקין הוא נעשה עליון על כולם כך הן ישראל עליונים על כל עובדי כוכבים כמו שכתוב ונתנך ה' אלהיך עליון על כל גויי הארץ.
מפרשי המדרש על אתר פירשו את הקטע הראשון, מה השמן הזה תחילתו מר וסופו מתוק על פרי הזית ולא על השמן עצמו, ומתוך כך יצאו לדון האומנם פרי הזית הוא מר או מתוק, והביאו את דברי התוס' הידועים בכמה מקומות (עירובין יח, ב ד"ה מרורין כזית; פסחים לו, א ד"ה מה מרור) שפרי הזית אינו מר, אלא עץ הזית והעלים שבו מרים יותר משאר העצים, ומעתה נשארו מוקשים דברי המדרש. ראה במתנות כהונה ובהגהות הרד"ל והרש"ש.
[והוסיפו לציין לדברי הש"ך יו"ד סי' צו ס"ק כ דזית מיקרי דבר חריף שנראה שעומד בניגוד לדברי התוס' הנ"ל, וראה מהר"ץ חיות בעירובין שם].
ובאמת שהיה מקום להעמיד פירוש זה בדברי המדרש לפי המבואר בדברי הרמ"א (הל' מאכלי עובדי כוכבים סי' קיד סעיף ח):
וכן זיתים שלהם הכבושים, מותרים, אפילו רכים הרבה עד שגרעינתן נשמטת, ולא חיישינן שמא זילף עליהם יין, ובלבד שלא יהיו חתוכות בסכין שלהם. הגה: דמאחר שהם חריפים, בלעו מן הסכין. אבל אם נכבשו בכלים של עובדי כוכבים, מותרים, דמאחר מים עמהם כבר נתבטל חריפתן.
הרי שבדברי הרמ"א מבואר שפרי הזית תחילתו מר – קודם שנכבש במים, ואילו לאחר שנכבש במים בטלה חריפותו והרי הוא מתוק.
אכן מריהטת לשון התוס' לא נראה דסברי כהרמ"א, ומה שמגדיל התימה הוא דברי הש"ך על אתר (ס"ק יב): שהם חריפים - כ' האו"ה כלל ל"ח דין ט' וט"ו דהיינו דווקא שנחתכו לאחר שנכבשו שאז הם חריפים.
הרי שהאיסור והיתר סבר להיפך מדברי הרמ"א, שדווקא מחמת הכיבוש הזית מר וחריף.
ובדרכי תשובה (שם ס"ק לד): יעוין בפרי תואר ס"ק י"א שכ' דאע"ג שהש"ך והפר"ח כתבו כן בשם האו"ה מ"מ בע"כ לומר שט"ס יש באו"ה וצריכין להפוך הדברים דהא אנן סהדי דבתר כבושה אדרבה מתמתקים וחסר חורפייהו ועוד דדרך החתיכה הוא קודם הכבישה ובע"כ להגיה דברי האו"ה בהיפך עיין שם ועי' בדגול מרבבה שכתב שגם דעת הרמ"א מבואר בהיפוך ממ"ש הש"ך בשם האו"ה בזה וכ' דהש"ך מיירי בע"כ במיעוט מים.
ועוד ניתן להעמיד פירוש זה לפי מה שלמדנו בדברי רש"י בשבת (נ, ב): לפצוע זיתים - בליצי"א בלע"ז על הסלע, למתק מרירותו. וכן מפורש במתני' מעשרות פ"ד מ"א: הפוצע זיתים שיצא מהם השרף פטור. והיינו בלא כבישה, עצם החיתוך של הזיתים מקהה את החריפות והמרירות שיש בהם. [ובתוספתא ב"מ פ"ב הכ"ב: קרדום מבקיע את העצים ובלבד שלא יבקע בו לא צנם ולא זית. וראה בטל תורה לשבת שם, ובספר נפש חיה (לר"ר מרגליות; או"ח סי' תנז).
וראה עוד בכל זה בשו"ת משיב דבר ח"ב סי' כד.
אולם באמת בעיקר פירוש זה שהמדרש מתכוין לפרי הזית ישנו דוחק גדול, שהרי המשך דברי המדרש בקטעים הבאים, חיים לעולם, אורה לעולם, אין יכול להתערב במשקין אחרים, אפי' אתה נותן אותו בכמה משקין הוא נעשה עליון על כולם, הכל מיירי בשמן עצמו ולא בפרי הזית, ומהיכי תיתי שלצדדין קא מיירי המדרש, פתח בפרי הזית וסיים בשמן.
ובשה"ש רבה (א, ב) נוסף בזה: מה השמן הזה אין משתבח אלא ע"י כתישה... מה השמן הזה כוס מלא אינו מזרזיף כשאר כל המשקים, כך דברי תורה אין מזרזפים בדברי ליצנות, מה השמן הזה כוס מלא שמן בידך ונפל לתוכו טיפה של מים ויצאת כנגדה טיפה של שמן, יעו"ש.
ואשר על כן יותר נראה לבאר דקאי על השמן עצמו ולא על פרי הזית, ובהקדם דברי האגלי טל (מלאכת טוחן אות ג):
דהנה חומץ שנתקלקל טעמו וריחו ברור שאין בו הנאת מעיים ואינו מזון לגוף אך קלקולו זה תקונו שבהרגשת החמוץ בגרונו משיב את הנפש. אבל הנאת מעיו אין בו. ושמן נהפוך הוא כי הוא יפה ומשובח ובודאי הוא מזין. אך לרוב שמנוניתו אינו נהנה ממנו אבל בבא למעיו הוא מזון לגופו. [וידוע שמשקה הטראָהן אף שאדם קץ בשתייתו נותנים אותו הרופאים לאדם כחוש שיבריא וישמן]. וע"כ בתרומה דכתיב כי יאכל ואכילה בהנאת גרונו תלוי חייב על החומץ ופטור על השמן. וביוה"כ דאינו חייב רק על מה שיש בו הנאת מעיו ג"כ פטור על החומץ.
וראה עוד שם בדבריו, ובהערת בנו השם משמואל שנדפסה על הגליון, ובשו"ת אבני נזר או"ח סי' קכד.
ומעתה נראה דשפיר יש להחשיב את משקה השמן כ'תחילתו מר' שהרי כלפי הנאת גרונו איתא בגמ' (ברכות לה, ב) דאוזוקי אזיק ליה, ומ"מ יש כאן 'סופו מתוק' ביחס לתועלת של התזונה לגוף והנאת מעיו.
והדברים ברורים.