מכאן אוליפנא, ההוא זכאה דחכמתא עילאה ביה,
כד מטי יומא לאסתלקא מעלמא, בעי לגלאה ההיא חכמתא לאינון די רוח קדישא בינייהו.
מנא לן, ממשה,
דכתיב בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם, וכתיב וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֵת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו'.
ואם לאו,
עליה כתיב: אַל תִּמְנַע טוֹב מִבְּעָלָיו בִּהְיוֹת לְאֵל יָדְךָ לַעֲשׂוֹת.
אַל תִּמְנַע טוֹב, כמא דאת אמר כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם וגו'.
בִּהְיוֹת לְאֵל יָדְךָ לַעֲשׂוֹת, עד לא תסתלק מעלמא ולא אתיהיב לך רשותא.
כותב בשנת שמ"ו - אחד מגדולי וזקני דור-דעה (שהכיר את ענקי הדור) - בספרו (כתב-יד, המקומות הבלתי ניתנים לקריאה כ"כ - הושלמו בסוגריים ע"פ השערה):
מכאן למדנו שאותו שהוא צדיק ושחכמה עליונה בו, כאשר מגיע יומו להסתלק מן העולם, צריך לגלות אותה חכמה לאותם שרוח הקודש ביניהם, שאם אין שם מי שראוי לגלות להם תמות חכמתו עמו (- ראה איוב יב, ב; מכילתא פ' יתרו).
ומשה גלה להם, שכן כתיב בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם, וכתיב וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֵת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וגו', דהיינו שילמדה אותה להם וישים אותה בפיהם וכן עשה.
ואם לא עשה כן, שאומר בלבו משה שאני ולו צוה קב"ה ולא לכל אדם, אמר שעליו הכתוב אומר אַל תִּמְנַע טוֹב מִבְּעָלָיו, [היא] התורה הנקראת טוב שנאמר כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם, הרי ציווי לכל אחד ואחד גם א[ם אינו במעלת משה].
ובאומרו בִּהְיוֹת לְאֵל יָדְךָ לַעֲשׂוֹת, מורה שהוא קודם שתמות, כלומר [עד שלא תסתלק] מן העולם, ולא ניתן לך רשות לגלות אחר שתמות, שאם ירצה לגלות לא י[וכל].
כי אפילו אותם שאומרים שיודעים [לקשר] נשמתו עם נשמת הראשונים ושיודיעו אותם סודות וכו', נראה מכאן שאין להם רשות.
וכשהקשיתי להם מכאן, כי הם מתפארים לאמר שהם יודעים ל[עשו]ת שכאשר מבארים מאמר מר' אליעזר או ר' יהושע או ר' עקיבא - שיבוא ויאמר, והוא מדבר מה שנשמת ר' אליעזר וכו' אומר בפירוש הענין.
תירצו לי, כי דווקא מה שלא הודיעו בחיים הוא שאין להם רשות לגלות, אבל מה שגלו כבר אלא שנשתכח וכו' יש להם רשות לחזור ולומר אחר מיתה.