חמור יכול לעשר?

[היא שיחתי]

גבי מעשה בחמורו של ר' פנחס בן יאיר בחולין ז: דלא אכל מטבל
כתב מהרש"א (בח"ה) ז"ל "ובהכי יתיישב ג"כ מה שמקשין למה לא נתן החמור עיניו בצד זה ואכל בצד אחר".

ואני הקטן שואל, האם חמור יכול לעשר?
מדוע נתן המהרש"א במה לקושיה זו?

וזה כל לשון המהרש"א
"שם ומי מחייבא והא תנן כו' דליכא למימר שאותן שעורין שהיו דמאי והיא היתה יודעת שלא עשרינהו דהא ודאי אין דעת בבהמה ולא שייך בבהמה גופה איסור אכילה דאינה מצווה כלל אלא שהקב"ה אינו מביא תקלה על ידה לבעלה שיתן לה מה שבעלה אסור לתת לה ומן השמים מנעו הבהמה לאכול שלא יהיה באכילתה תקלה לבעלה וכיון דהנך שעורין דמאי הוה ובעלה לא ידע שהן בודאי אינן מעושרין ומותר לתת אותן לבהמה אין זה תקלה לבעלה אף אם לא היו מעושרין באמת ובהכי יתיישב ג"כ מה שמקשין למה לא נתן החמור עיניו בצד זה ואכל בצד אחר וק"ל".

[ישראל הר כסף]

לא רוצה להסיט את הדיון מעיקרו, אבל אתה מתחיל מהאמצע, הרי כל גמ' זו (שנלמדה בדף היומי בימים האחרונים) צריכה ביאור בכללה.
מה הענין בכלל בזה שחמור לא יאכל לא מעושר.
ובסגנונך- האם חמור חייב בכלל במעשר?
למה זה יותר מובן מאשר אם יעשר בעצמו?

[איסתרא בלגינא]

לא רוצה להסיט את הדיון מעיקרו, אבל אתה מתחיל מהאמצע, הרי כל גמ' זו (שנלמדה בדף היומי בימים האחרונים) צריכה ביאור בכללה.
מה הענין בכלל בזה שחמור לא יאכל לא מעושר.
ובסגנונך- האם חמור חייב בכלל במעשר?
למה זה יותר מובן מאשר אם יעשר בעצמו?

על השאלות האלה בדיוק המהרש"א עונה,
תמיהת היא שיחתי היא על אלה שבמקום לשאול את השאלות הבסיסיות האלה קפצו למסקנה שאם חמור חייבת במעשר הרי שהיא גם יכולה לעשר, ואם כן למה לא נתנה עיניה בצד זה ואכלה בצד זה.

[איש_ספר]

ללא שם.JPG (25.81 KiB) נצפה 6542 פעמים

[היא שיחתי]

ובלאו הכי הדברים תמוהים
דהרי כתבו התוס' בגיטין דף לא עמוד א
דאילם לא יתרום משום דבעי ברכה, וכיון דכאן החמור אינו יכול לדבר אם כן לא יתרום משום דבעי לברך
וז"ל "וכן ודאי דבלא דיבור נמי הוי תרומה מדתנן במס' תרומות (פ"א מ"ו) חמשה לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה וקא חשיב אלם ומפרש בירושלמי טעמא משום ברכה"

[אוצר החכמה]

א. הקושיא הראשונה של חסרון הדעת יותר קשה מקושיית האילם.
ב. אין ברכה בדמאי.

ומלבד זאת אילם שאין לו מה יאכל, ויש לפניו רק טבל, איני יודע אם צריך לרעוב משום חסרון הברכה, וכבר הבאתי במקום אחר כאן מה משמסר הגרש"ז אויערבאך את חידושו של המהרי"ל דיסקין שכל משנה זו לא מיירי באילם שרוצה לתרום בשלו.

[היא שיחתי]

ב. אין ברכה בדמאי.

מהרש"א בא לאפוקי צד דבהמה יש לה דעת וידעה שלא הופרש
וא"כ מאי קושיא הא ידעה דטבל הוא ובעיא ברכה עי' בדבריו וראה אם כיוונתי כראוי

[אוצר החכמה]

לכאוה אלו שתי קושיות נפרדות
א. הקשה מה הגמרא שואלת אולי ידעה שזה טבל, וע"ז השיב שאין בה דעת יותר מבני אדם לדעת שזה טבל, ואפילו לא דעת כבני אדם רק שזו מניעת תקלה.
ואח"כ הוסיף שכיוון שאין בה דעת, מיושב הקושיה (שאין לה קשר להנחה שיודעת זה טבל) מדוע לא עישרה את הדמאי.

[אפרקסתא דעניא]

הירושלמי הרי שואל (כמו הבבלי) מדוע הוצרכו לעשרם, הרי הלוקח לבהמה פטור מדמאי, ומת' דהיא "מחמרה על נפשה". אם כך, מה שייך כאן עניין של אין בא תקלה לרפב"י על ידה? הרי זה מותר. ולטעון שמה שהוא היה מחמיר נחשב בשבילו תקלה אף שמותר מעיקר הדין זה כבר קשה מאוד.

[איסתרא בלגינא]

הירושלמי הרי שואל (כמו הבבלי) מדוע הוצרכו לעשרם, הרי הלוקח לבהמה פטור מדמאי, ומת' דהיא "מחמרה על נפשה". אם כך, מה שייך כאן עניין של אין בא תקלה לרפב"י על ידה? הרי זה מותר. ולטעון שמה שהוא היה מחמיר נחשב בשבילו תקלה אף שמותר מעיקר הדין זה כבר קשה מאוד.

לא קשה בכלל כי ודאי אין העניין כאן שלא נתגלגלה תקלה לידו של רפב"י שהרי חז"ל תלו הדבר בחמורו ואמרו אנחנו כחמורים ולא כחמורו של רפב"י וגם רפב"י עצמו תלה בה הדבר ואמר דהיא מחמרה על נפשה אלא הענין כי אף שאין לחמור דעת מ"מ כיון שהוא חמורו של רפב"י יש בו מעלה זו שאינו עושה דבר שאין דעת בעליו נוחה ממנו ולא שיש בו דעת אלא אין הקב"ה מביא תקלה ע"י לרפב"י מצד המעלה שלו שהוא חמורו של רפב"י.

[היא שיחתי]

לכאוה אלו שתי קושיות נפרדות
א. הקשה מה הגמרא שואלת אולי ידעה שזה טבל, וע"ז השיב שאין בה דעת יותר מבני אדם לדעת שזה טבל, ואפילו לא דעת כבני אדם רק שזו מניעת תקלה.
ואח"כ הוסיף שכיוון שאין בה דעת, מיושב הקושיה (שאין לה קשר להנחה שיודעת זה טבל) מדוע לא עישרה את הדמאי.

ברמה מסויימת תירצת הקושיה

רק שאפשר לטעון עדיין כפי שכתבתי קודם
שהיה למהרש"א לתרץ דמיירי שידעה שהוא טבל (וכפי שהניח קודם אף שלדבריך הוא ללא קשר-דבר שאני מפקפק בו) ולפיכך לא רצתה להפריש בלא ברכה

[מתעמק]

הירושלמי הרי שואל (כמו הבבלי) מדוע הוצרכו לעשרם, הרי הלוקח לבהמה פטור מדמאי, ומת' דהיא "מחמרה על נפשה". אם כך, מה שייך כאן עניין של אין בא תקלה לרפב"י על ידה? הרי זה מותר. ולטעון שמה שהוא היה מחמיר נחשב בשבילו תקלה אף שמותר מעיקר הדין זה כבר קשה מאוד.

לא הבנתי, הרי מהרש"א קאי על הבבלי, ולהבבלי היו שעורים אלו מחוייבים במעשר מן הדין שלא נלקחו לבהמה מעיקרא אלא נמלכו אחר כך.
ואף אם כן, מצד הסברא נימא שאין כוונת הירושלמי שהחמור בעצמו החליט להחמיר (וכדברי ספר אמרי שפר שבאשכול הסמוך אות מח, שבהמות שהשתייכו לקדמונים הושפע להם קצת מרוח בעליהם), אלא שרפב"י הוא שהחמיר על עצמו שלא להאכיל לבהמתו דבר שאינו מעושר אף כשאין חיוב מן הדין לעשרה, וכיון שרפב"י החמיר לכן הושפע הרגשה שמאכל זה אסור גם לבהמתו. נמצא לנו שהתקלה היא לרפב"י שיעבור על גדרו ובהמתו תאכל על ידו (שהרי שילם באושפיזא) דבר שדעתו להחמיר שלא להאכילה.
ובגוף הדבר, אם שייך תקלה בדבר המותר לגמרי מן הדין שאדם מסויים החמיר עליה בחסידותו, אציין לדבר חידוש שמצאתי בשו"ת פרי יצחק ח"א סימן כ"ד, לבאר המשך דברי הגמרא בחולין שם, הויכוח בין רבי לרבי פנחס בן יאיר בענין פרדות שבבית רבי, שבאמת מן הדין אין בזה איסור רק ממדת חסידות עיי"ש, ומשום הכי אמר רבי מזבנינא ליה שהרי בכה"ג אין איסור לפני עור, ורבפ"י השיב דכיון שימכרם משום שקבל להחמיר על עצמו בזה, שוב יש בזה משום לפני עור, כי אף שאף מה שמותר מן הדין, אבל אם איש חסיד מחמיר על עצמו ממדת חסידות, אסור לו לגרום לאחרים לעבור על חומרא שלו דהוי לפני עור. והדברים מחודשים מאוד וקשה להולמם.
ויש להביא ראיה שאין איסור בזה, שהרי אמרו בגמרא חולין מט. דכהנים נהגו היתר בחלב הקיבה כרבי ישמעאל דאמר משום אבותיו, ופירש רש"י כהנים שהקיבה ניתן להם מאת העם זובחי הזבח. ומשמע שרק כהנים נהגו כן אבל ישראל לא נהגו עדיין בזה, ורק אחר זה נמשך הדין לכל ישראל שבארץ ישראל שעל זה נאמר אינהו מיכל אכלי, או דעל כהנים שבחוץ לארץ קאי ולא נהגו עדיין כתלת סבא שאין חיוב זרוע לחיים והקיבה בחו"ל (או דס"ל כהראשונים שאין דין זה אלא בראשית הגז). ולכאורה לפי דברי הפרי יצחק יוקשה היאך נתנו בני ישראל את הקיבה בחלבה לכהנים ולא חששו משום לפני עור לא תתן מכשול, ואף דאמרינן אינהו מיכל אכלי לדידן מיסתם נמי לא סתים שיש מפרשים אותה שבני בבל לא אסרו חלק זה מן הדין, אבל הרי להפרי יצחק גם בחומרא של אדם עצמו אסור לו לגרום לאחרים לעבור עליה. ואי משום שחייבים ליתן הקיבה לכהנים עם חלבה, וכדילפינן בתוספתא שנותנה עם כל חלבה פנימי וחיצון, ופירש הטו"ז בריש סימן ס"א שהיינו דאקשתא ודאייתרא, אך הרי כל הניתן היא לצורך אכילה כמו שכתב רש"י בחולין קלו: דמשום הכי טריפה אינה בכלל המתנות משום דתתנו לו כתיב ולא לכלבו, אלא שכנראה צמר שבראשי התיישים וכו' הכל נכלל כאשר ניתן שלם אף שפרט זה לא הוי ראוי לאכילה, אבל באופן שגזזה כבר אין חיוב ליתן גם הצמר והשער, דוגמת קדשים שניתן בראש המזבח רק בזמן שהן מחוברין. ואם כן, מצד איסור לפני עור היה לן לחייב לישראל להסיר חלב הקיבה כדי שלא יהיה עוד מחובר, וממילא יופטר משום דניתן רק לכלבו, וגם אסור משום לפני עור. ומזה יוצא שאין איסור לפני עור בדבר שאין שום איסור להעושה רק להגורם הוי ממדת חסידות שלא לעשות כן.

אך הנני למחות נמרצות על כותרת האשכול, המקשר בין אתון המדבר לחמור המעשר, כאילו אמונת ישראל מחייבת שכל אתון ביכולתה לדבר. ח"ו לא תהא כזאת. והדבר ברור מצד אמונתינו שאין האתון מדברת כי אם בדרך נס, וכמו שמנו חז"ל זאת בין עשרה דברים שנבראו בין השמשות.
והרשב"א בשו"ת ח"א סימן ט' אף השתמש בזה להיפוך, להוכיח שכמו שפשוט בעינינו שלא נאמין כשנשמע שבמקום פלוני דיברה עתה אתון, ולא נאמר כבר היה לעולמים באתונו של בלעם, אלא נדחה הדברים מכל וכל, כי אין חיובנו להאמין אלא באפשרות הנס על ידי הבורא, וגם להאמין בקבלת אבותינו שאכן אירע נס זה בזמן המקובל, אבל לא שנאמין דברים היוצאים מן הטבע בלי קבלה אמיתית אף במקום שדבר זה עצמה כבר אירע ומקובלת לנו. http://www.otzar.org/crops/169213232351152318.html

[היא שיחתי]

אך הנני למחות נמרצות על כותרת האשכול, המקשר בין אתון המדבר לחמור המעשר, כאילו אמונת ישראל מחייבת שכל אתון ביכולתה לדבר. ח"ו לא תהא כזאת. והדבר ברור מצד אמונתינו שאין האתון מדברת כי אם בדרך נס, וכמו שמנו חז"ל זאת בין עשרה דברים שנבראו בין השמשות.

לא עלה על הדעת ש"אמונת ישראל מחייב שכל אתון ביכולתה לדבר" ושטות לחשוב כך או לתלות בי שחושב אני כך

אבהיר עומק הקישור בכותרת
הנקודה שהפריעה למהרש"א הייתה שחמור לא יכול לעשר משום שאין לו יכולת דיבור ובזה הקשה שיכול ליתן עיניו בצד זה וכו' מעתה כתבתי שאתון אכן דיברה בעבר אבל חמור ואפי' של רפב"י לא שמענו שדיבר

ומ"מ הואיל ואפשר שנודף מכאן ריח של ליצנות ובפרט על דברים שנכתבו ע"י מי שאינו בכלל בערך השגתינו תיקנתי הכותרת

ובפרט לאחר שראיתי שהביאו בשם האגרות משה שמצווה למחוק מילים אלו מדברי המהרש"א כיון שתלמיד טועה כתבו!!!

ואודה למי שיביא מקום דברי האגר"מ הללו

[היא שיחתי]

הירושלמי הרי שואל (כמו הבבלי) מדוע הוצרכו לעשרם, הרי הלוקח לבהמה פטור מדמאי, ומת' דהיא "מחמרה על נפשה". אם כך, מה שייך כאן עניין של אין בא תקלה לרפב"י על ידה? הרי זה מותר. ולטעון שמה שהוא היה מחמיר נחשב בשבילו תקלה אף שמותר מעיקר הדין זה כבר קשה מאוד.

כבר ביאר החת"ס שרפב"י הוא הוא שהיה מחמיר שלא להאכיל לבהמתו אפי' דמאי ואין הכוונה שהיא מחמירה מצד עצמה אלא שכיון שהוא מחמיר להכי עשתה כחומרתו ולא אכלה

ולבאר כל פרשת ההבדלים בין הבבלי לירושלמי ראה עוד בחת"ס

[היא שיחתי]

ולעצם ביאור הקושיה יש מקום לומר שאין הביאור שהקפידה שלא לאכול מחמת איסור שהרי אין לה איסור וכמו שאינה נוהגת בשאר איסורים ותולשת בשבת עשב

אלא חששה לגזל כהן שהרי בכל טבל מעורב ממון כהן וידועה פלוגתת הראשונים (רש"י ותוס' ביבמות? ר"ן בנדרים?) (המובאת? באתוון דאוריי') אם בטבל מעורב ממון כהן

ובפרט שיש דין שור המזיק ואף שיהיה ממון שאין לו תובעים כמבואר בסוף חולין מ"מ חששה שלא לגרום היזק וגזל

ומעתה פשוט שלא היה לה לברך וכמו דלא מנחה תפילין

ואין כוונת מהרש"א (או תלמיד טועה) שתפריש מעשר, אלא הכוונה היא שתייחד החלק השני שכולו יהיה לכהן ושוב לא יחסר ממונו של כהן

אכן הדברים קשים דהרי בחלק שאכלה יש ממון כהן מעורב ואותו היא גזלה, ואולי יתנו החלק השני לכהן בכעין דין תשלומין

[היא שיחתי]

אך עצם הדבר אינו מובן כלל דמה יעזור שתתן עיניה בצד זה וכו'
והלא לא ידע אדם מעשיה וכוונתה ויקחו חלק התרומה ויאכילוהו לזרים והיאך תוכל לפרש להם ש"הפרישתו" לתרומה ומעשר?

ואולי יש לפרש הדברים בדרך מחודשת

דהסברא נותנת שלא יתכן שיהיה דין איסור אכילת טבל רביץ על מאן דהוא בלא יכולת לתקנו
ועד כמה שאין לה לאכול טבל באותה רמה יכולה היא גם להפריש
ולאו דבאמת יהיה תרו"מ וכמו שלאו באמת אסור לה לאכול
אלא הוא דין הנהגת פרישות מיוחדת שלא לאכול וכלפי אותה דרגת פרישות סגי גם שהיא תפריש
ובזה כתב דאף שלבסוף האנשים יאכלו מה שהפרישה
מ"מ את דינה דידה כבר עבדה דהיא מצד עצמה נהגה כפי שראוי לאדם לנהוג

[אוצר החכמה]

ברמה מסויימת תירצת הקושיה

רק שאפשר לטעון עדיין כפי שכתבתי קודם
שהיה למהרש"א לתרץ דמיירי שידעה שהוא טבל (וכפי שהניח קודם אף שלדבריך הוא ללא קשר-דבר שאני מפקפק בו) ולפיכך לא רצתה להפריש בלא ברכה

למה שיתרץ דבר שהוא חושב שאינו נכון, לדעתו אתון אין בה דעת.

[יאיר.]

ובפרט לאחר שראיתי שהביאו בשם האגרות משה שמצווה למחוק מילים אלו מדברי המהרש"א כיון שתלמיד טועה כתבו!!!

ואודה למי שיביא מקום דברי האגר"מ הללו

אולי מי שיש לו הס' "עלינו לשבח" יוכל לבדוק.

[היא שיחתי]

עוד יל"ע איך יעשר החמור את שאינו שלו
ואין לו זכיה ושליחות

[רחמים]

עוד יל"ע איך יעשר החמור את שאינו שלו
ואין לו זכיה ושליחות

וי''ל שכמו בעבד שיוצא ידי חובת אכילת מצה בפסח אף שכל מה שקנה עבד קנה רבו ובמצה הרי בעינן לכם אלא על כורחך צריך לומר שכיון שמיועד לאכילה ובכך האוכל יאבד מן העולם הוי כקנוי לעבד לגמרי וחשיב נמי לכם, וכן פה כיון שמזון החמור על בעל הבית והוא חייב לזונו כל מה שנותן לו לאכול הוי כשלו ויוכל החמור אף לכוון בזה לשם מצת מצווה.
כל זה לפילפולא כמובן.

[יורה_דעות]

לא רוצה להסיט את הדיון מעיקרו, אבל אתה מתחיל מהאמצע, הרי כל גמ' זו (שנלמדה בדף היומי בימים האחרונים) צריכה ביאור בכללה.
מה הענין בכלל בזה שחמור לא יאכל לא מעושר.
ובסגנונך- האם חמור חייב בכלל במעשר?
למה זה יותר מובן מאשר אם יעשר בעצמו?

אסור להאכיל את החמור בטבל כי טבל אסור בהנאה של כילוי

[אותה אבקש]

ובפרט לאחר שראיתי שהביאו בשם האגרות משה שמצווה למחוק מילים אלו מדברי המהרש"א כיון שתלמיד טועה כתבו!!!

ואודה למי שיביא מקום דברי האגר"מ הללו

חשוב לי מאוד, לצורך ציון מקור באיזה גליון.
בתודה מראש.

[בקרו טלה]

חשוקי חמד בכורות דף נח עמוד ב

שאלה: האם חמור יכול להפריש תרומות ומעשרות?
תשובה בחולין (דף ז ע"ב) מספרת הגמרא שחמורו של רבי פנחס יאיר לא רצה לאכול מהשעורים שהניחו לפניו כיון שלא היו מעושרים, ורק לאחר שעשרו אותם אכלם, וכתב המהרש"א שאין לומר שהחמור היתה יודעת שלא עשרינהו דהא ודאי אין דעת בבהמה, ולא שייך בבהמה גופה איסור אכילה דאינה מצווה כלל, אלא שהקב"ה אינו מביא תקלה על ידה לבעלה, שיתן לה מה שבעלה אסור לתת לה, ומן השמים מנעו הבהמה לאכול שלא יהיה באכילתה תקלה לבעליה, ובזה יתיישב ג"כ מה שמקשין למה לא נתן החמור עיניו בצד זה ואכל בצד אחר. כלומר שלכן החמור לא היתה יכולה להפריש לעצמה, כיון שהיא אינה מחויבת במעשרות.
ולכאורה משמע מדבריו שאם החמור היתה חייבת במעשר היתה יכולה לעשר למרות שאין לה דעת, וכתב בדברות משה (חולין הערה מ) שקושית המהרש"א הוא פלא, והוא קושיא של הבל שגם אם לבהמה היה דעת להשאיר בצד אחד, פשוט שאין בהפרשתה כלום, ולא שייך לומר שהמהרש"א יטעה בזה ולכן לע"ד צריך למחוק זה מדברי המהרש"א לכבודו. וכן כתב בדרך אמונה (תרומות פ"ד ביא"ה ד"ה החרש) שבהמה אינו יכולה להפריש לעצמה, וקושית המהרש"א תמוהה.

[יהודה בן יעקב]

.

[אותה אבקש]

ייש"כ עצום והועיל לתועלת רבים.

[אוצר החכמה]

אני בעניותי לא מבין את הגרמ"פ הלא זה דברי המהרש"א. שאילו היה דין על הבהמה שלא תאכל והיה בה דעת לעשר היה קושיה למה לא עישרה בנותן עיניו בצד זה והיה התירוץ (הפשוט) כדברי הגרמ"פ שאע"פ שיש לה איסור ודעת אינה יכולה לעשות חלות מעשר. אומר על זה המהרש"א זה שטויות כי בכלל אין בה דעת וזה הנימוק העיקרי.
כעין ההוא שאמר שלא עשה פדיון הבן כי הוא כהן ואשתו בת לוי ונולדה לו בת חמישית.

[שמואל דוד]

עיין תפארת יעקב חולין ז שגם הוא כתב כן על דברי המהרש״א

[אשרי יושבי ביתך]

כעת ראיתי תשובה ממרן הגר"ח קניבסקי זצ"ל בזה (וע"ע תשובה א' קודם לכן, מש"כ בזה):

[מה שנכון נכון]

על קושית המקשים יעוי' עוד תירוץ בשרי המאה.

[וונדרבר]

חשוקי חמד בכורות דף נח עמוד ב
...
ולכאורה משמע מדבריו שאם החמור היתה חייבת במעשר היתה יכולה לעשר למרות שאין לה דעת, וכתב בדברות משה (חולין הערה מ) שקושית המהרש"א הוא פלא, והוא קושיא של הבל שגם אם לבהמה היה דעת להשאיר בצד אחד, פשוט שאין בהפרשתה כלום, ולא שייך לומר שהמהרש"א יטעה בזה ולכן לע"ד צריך למחוק זה מדברי המהרש"א לכבודו. וכן כתב בדרך אמונה (תרומות פ"ד ביא"ה ד"ה החרש) שבהמה אינו יכולה להפריש לעצמה, וקושית המהרש"א תמוהה.

האמת היא שהמהרש"א בעצמו לא הקשה את הקושיא הזו, ורק הביא שיש מקשין, וא"כ אין כ"כ טענה על המהרש"א.
וצ"ל שמרהיטות לשונו של המהרש"א משמע שיתכן שיש הוה אמינא להקשות קושיא זו, אלא שיש לו תירוץ, ועל זה תמהו שהיה לו לומר שהקושיא לא מתחילה.
האם ידוע מי הם ה"מקשין"?

[עושה חדשות]

יש במהרש"א חידוש אחר בתחילת הדברים,
שכ' שם "וכיון דהנך שעורין דמאי הוה ובעלה לא ידע שהן בודאי אינן מעושרין ומותר לתת אותן לבהמה אין זה תקלה לבעלה אף אם לא היו מעושרין באמת", והיינו דהרי מותר לו לסמוך על כך שרוב ע"ה מעשרין.
וצ"ע לפי איזו ידיעה נקבע שיש כאן רוב, הרי הבעלים אינו יודע כלום, ואחרים יתכן שהם יודעים את האמת שאינו מעושר כלל, ומה יקבע שאם הבעלים כאן היה סומך על הרוב, (רק אם החמור היה אדם...)
ועו"ק דבכל אופן שאין הקב"ה מביא תקלה הרי לא מדובר שהצדיק עושה שלא כדין, אלא שהוא נסמך על ידיעתו והכרעתו שהדבר מותר, ומאי גרע מהאי דרוב ע"ה מעשרין.