ידוע מאמרם ז"ל שבלעם היה חיגר, ובשבוע שעבר עוררני חכ"א שמתבדרן בבי מדרשא מילתיה דהרוגאטשובער דכיצד הקריב בלעם קרבנות והלא בעל מום פסול בבמה וכדאיתא בש"ס, ותירץ שבאמת מדיוק הפסוקים משמע שבלעם הקריב רק בפעם הראשונה, אבל לאחמ"כ נעשה בעל מום שנסמית עינו וכו' ולכן מוזכר רק שבלק הקריב ע"פ ציויו, אבל הרי כבר כתבו ראשונים שנעשה חיגר כאשר לחצה האתון את רגלו לקיר במשעול הכרמים.
ורצה לתרץ, שחיגר היינו צולע כמו מי שנקע את רגלו והוא דבר היכול להתרפא, ויש לומר שבלעם התרפא מאז נלחצה רגלו עד למחרת בבוקר שהלך לקלל את ישראל [כלהבדיל אצל יעקב אבינו שכשזרחה לו השמש נרפאה כף ירכו הנקועה, וכן מצינו בדברי חז"ל 'חיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני', והיינו שזהו דבר שיכול להתרפא בקל], ולכן לא היה זה מום כחיסרון אבר דאח"כ שנחסרה עינו והמונע ממנו מלהקריב, וחיגר אינו אלא מום צליעה זמני ברגלו, מה שאין כן 'פיסח', הכוונה למישהו בעל מום קבוע ברגלו.
והנה אמר דברים נחמדים, אך מה שמעניין הוא - חוץ מהאם יש מקור בכלל לתירוץ שכזה - האם ישנו מקום בו כתוב חילוק זה בין פיסח לחיגר?
בברכה שלימה ונאמנה
א גאליציאנער