התוספתא כפירוש למשנה

[אליהוא]

בתוספתא נדה פ"א ה"ב
"והרואה מאונס דיה שעתה ואיזהו מאונס כיחה וראתה קפצה וראתה הכתה בעלה וראתה נשאה משא כבד וראתה זה הוא אונס".
ולכאו' ביאור הדברים שכל ראיה מאונס דיה שעתה ול"ג מעל"ע. אך לא מצינו דין זה בשום מקום. ובפרט לגי' הגר"א "פיהקה וראתה" [לפניו היה 'היתה וראתה' וי"ג חלתה וראתה], הרי מפורש במתני' ס"ג ע"א דרק בקבעה וסת לפיהוק דיה שעתה ולא בפעם אחת. וצע"ג.

ומצאתי באליה רבה על המשנה בפ"ק (דף ז' ע"ב) גבי אשה מסולקת דמים שבראיה ראשונה דיה שעתה ובשניה מטמאה מעל"ע, "ואם ראתה הראשונה מאונס אף השניה דיה שעתה" דמייתי שם רבינו הגר"א להך תוספתא.
ונראה דמבואר מזה שפירש הגר"א שהתוספתא לא באה אלא לפרש דברי המשנה מהו אונס וקיצרה הלשון, ואין כאן דין חדש כלל.
וכ"פ בביאור הגר"א לתוספתא טהרות ביאר שהתוספתא מפרשת המשנה, אך כעי"ז לא מצאתי לע"ע.

וזכורני שקראתי פעם על ענין זה שהתוספתא מפרשת המשנה ואינני מוצא כעת.

[תלמיד מובהק]

אין כאן פירוש למשנה, אלא הגר"א הוא שמביא ראיה מהתוספתא שראיה מאונס אינה נחשבת ראיה רגילה, ועל כן מאותו טעם אינה נחשבת ראיה ראשונה לגרום שבראיה שניה תטמא מעל"ע.
וקושייתך על הגר"א אינה קושיא כלל וכלל כיון שבדף ס"ד ב כתוב היתה למודה לראות בתחילת הוסת טהרות שעשתה מתחילת הוסת טמאות היתה למודה לראות בסוף הוסת טהרות שעשתה בסוף הוסת טמאות, וזהו רק בגלל שקבעה וסת וזה גורם שדיה שעתה מעת רגילותה לראות בשעת הוסת בתחילה או בסוף לפי קביעותה, אבל לולי קביעות הוסת היה הדין שטמאה מתחילת הפיהוק אלא שאין הטהרות טמאות מעל"ע אלא רק מעת הפיהוק, שזה שייך לראיה, ומתחילת הפיהוק.

[נושא ספרים]

שהתוספתא בהרבה מקומות מפרשת המשנה הרי זה דבר שא"צ לפנים.
וז"ל רבי נתן אב הישיבה בהקדמת פירושו למשנה:

ללא שם.JPG (150.4 KiB) נצפה 2885 פעמים

וכאשר צוין בדבריו, מקורו במבוא התלמוד לרשב"ח [וחבל שאין באוצר]
[וכמובן שבמחקר האריכו ע"כ]

[אליהוא]

במחכ"ת תלמיד מובהק אין לדבריו שחר והמשנה דקאמרה דיה שעתה לא כיוונה לזה כלל.
והנידון לא על עצם פירוש המשנה בתוספתא אלא על קיצור הלשון באופן שא"א להבין כלל רק בצמידות למשנה.

[נושא ספרים]

ידעתי שחבל לענות לך כי אפילו תודה לא תגיד.
אפרט יותר לא בשבילך אלא בשביל אחרים.
זה שמתוך התוספתא אפשר לפרש את המשנה זה כמובן פשוט, אבל זה עדין לא אומר שהתוספתא נכתבה כדי לפרש את המשנה. (לדוגמא מתוך התוספות רא"ש אפשר להבין את התוספות, אע"פ שהרא"ש לא ערך את התוספות כדי לפרש את התוספות).
החידוש הוא בדברי רב שמואל חפני, שהתוספתא נכתבה כדי לפרש את המשנה.
החוקרים שעסקו בכך חלוקים מה החלק היותר גדול בתוספתא, פירושי המשנה, או ברייתות קדומות שעומדות בפני עצמן.
לכן אין שום חידוש בדברי הגר"א שמפרש שהתוספתא מפרשת את המשנה. ונא להפסיק עם חילוקים לא עניינים, רק כדי להעמיד את חסרון ידיעתך.

[אפרקסתא דעניא]

התוספתא - כשמה כן היא, באה להוסיף, לברר ולהרחיב את המשנה. מבנה התוספתא כמבנה המשנה, סדרה כסדר המשנה, והיא כוללת את רוב מה ששנוי במשנה, בפירוט ובהרחבה. כל כולה קוראת ואומרת: משנה מורחבת אני!

בד בבד עם הווצרותה של המשנה, הלכה ונוצרה מקבילתה החיצונית - התוספתא. התוספתא באה לבאר את מחלוקות התנאים שנשנו במשנה בקיצור ובתמצות, ע"י תוספת הסברות וההוכחות שהביאו החולקים כראיה לשיטתם. פעמים רבות מתארת התוספתא את הרקע ההיסטורי, לדין שמוזכר במשנה בקצרה, כדין מופשט העומד בפני עצמו. לפעמים מביאה התוספתא דוגמאות נוספות לדין שמוזכר במשנה, כדי שעל ידי הפרטים הנוספים תתווסף הבנה ברורה לכלל המקוצר.

נציג כאן דוגמאות מספר לאופן שבה מרחיבה התוספתא את המשנה, ע"י תוספת הרקע ההיסטורי, תוספת סברות וראיות למחלוקת תנאים, או תוספת ביאור והבנה לדברי המשנה.
הנה למשל משנה במסכת ברכות (פ"ב), בה נחלקו רבי יהודה ורבי יוסי בדינו של אדם שקרא קריאת שמע ולא השמיע לאוזניו את מילותיה. דעת רבי יהודה שיצא ידי חובתו, אך רבי יוסי סובר שלא יצא, ועליו לשוב ולקרוא ק"ש בשנית. אילו לא היתה בידינו אלא משנה זו, היינו מסתפקים בלימוד דעותיהם של תנאים אלו ובהבנת מחלוקתם ע"פ הפסוקים המובאים בגמרא. אלא שבתוספתא הורחבה המחלוקת ונאמר בה: "אמר רבי מאיר: פעם אחת היינו יושבין לפני רבי עקיבא בבית המדרש והיינו קורין את שמע, ולא היינו משמיעין לאוזנינו, מפני קסדור אחד שהיה עומד על הפתח. אמרו לו: אין שעת הסכנה ראיה". הרי לנו, שמלבד המחלוקת בפסוקים, נחלקו אם ניתן להסתמך על מעשה שהיה בפני גדול הדור הקודם - רבי עקיבא, ואם ניתן ללמוד הלכה משעת הסכנה.

כך גם במשנה המפורסמת במסכת שבת (פ"ב): "לא יקוב אדם שפופרת של ביצה וימלאנה שמן ויתננה על פי הנר בשביל שתהא מנטפת, ואפילו היא של חרס. ורבי יהודה מתיר". מחלוקת זו באה במשנה בקצרה ובתמציתיות, ללא הסבר ופירוש על מה מסתמך תנא קמא ועל מה מתבסס רבי יהודה. התוספתא היא זו שמוסיפה לנו את הרקע ההיסטורי, שעליו נשנתה משנה זו: "אמר רבי יהודה: כשהיינו שרויין בעליית בית נתזה בלוד, היינו נוקבין שפופרת של ביצה וממלאין אותה שמן ונותנין אותה על הנר בע"ש... והיו שם רבי טרפון וזקנים ולא אמר אחד מהן דבר!". מוסיפה הגמרא: "אמרו לו: משם ראיה?! שאני בית נתזה דזריזין הן". מבואר א"כ, שטעמו של רבי יהודה הוא משום שכך ראה מעשה אצל רבי טרפון והזקנים, וטעמם של החולקים עליו, משום שאין להוכיח ממקום של אנשים יראים, זריזים וזהירים. כך מבהירה התוספתא מחלוקת סתומה, ע"י תוספת סיפורית, המלמדת ומבארת את המשנה.

כאמור, לעתים הרחבת המשנה נעשית בתוספתא ע"י תוספת טענות בפי החולקים במשנה. דוגמא לכך היא המשנה בנדה (פ"א): "רבי אליעזר אומר ארבע נשים דיין שעתן - בתולה, מעוברת, מניקה וזקנה. אמר רבי יהושע: אני לא שמעתי אלא בתולה". מוסיפה על כך התוספתא: "אמר לו רבי אליעזר לרבי יהושע: אתה לא שמעת? אני שמעתי! אין אומרים למי שלא ראה את החודש יבוא ויעיד, אלא למי שראהו!". מבואר אפוא, שטען ר"א לר"י שכך קבלתו מרבותיו, שארבע נשים דיין שעתן ולא בתולה בלבד. אכן, במשנה שנקטה דרך קצרה, לא היה מקום וצורך להביא את תשובת רבי אליעזר, אך התוספתא הביאה זאת להשלמת התמונה, ולמען נעמוד על שורשי המחלוקת.

אופן נוסף שבו מרחיבה התוספתא משנה סתמית הוא ע"י הוספת הטעם לדין שנזכר במשנה. במסכת גיטין (פ"ד) אומרת המשנה: "המוציא את אשתו משום שם רע - לא יחזיר". טעם הדבר לא נתפרש כלל במשנה, ונחלקו בו תנאים בתוספתא, כביכול היו אמוראים הנושאים ונותנים בדברי התנאים: "אמר רבי מאיר: מפני מה אמרו (במשנה הקדומה) המוציא את אשתו משום שם רע לא יחזיר? שהמוציא את אשתו משום שם רע ונשאת לאחר וילדה, ואח"כ נמצאו דברים בדאים, אומר אילו הייתי יודע... אפי' היו נותנין לי מאה מנה לא הייתי מגרשה. נמצא גט פסול ובניה ממזרים. רבי אלעזר ב"ר יוסי אומר: מפני מה אמרו המוציא את אשתו משום ש"ר לא יחזיר? שלא יהיו בנות ישראל פרוצות בעריות. אומרין לה: הוי יודעת שהמוציא את אשתו משום שם רע - אין יכולה היא שתחזור".

המורם מכל האמור, שהתוספתא נתחברה כפירוש והרחבה למשנה, והעיסוק בה היה במקביל למשנה. מטעם זה מצינו פעמים רבות, שהתוספתא פותחת, כביכול, באמצע הענין, בלא להבהיר במה היא דנה. כך למשל מתחילה התוספתא את מסכת יבמות בשאלה: "אימתי אמרו אם מתו או נתגרשו צרותיהן מותרות?", בלא לבאר על מי ועל מה מדובר. זאת משום שהיא נסובה על המשנה, בה נאמר: "חמש עשרה נשים פוטרות את צרותיהן מן הייבום ומן החליצה, וכולן אם מתו או נתגרשו צרותיהן מותרות". כך גם מסכת כתובות נפתחת בשאלה: "מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום הרביעי?", בהיותה מצורפת למשנה שבה נאמר דין זה. נראה אפוא, שדרכם היה לשנות את המשנה עם התוספתא שעליה, ולכן קיצרו בתוספתא את לשונה של המשנה עצמה, והרחיבו בטעמיה, נימוקיה ופירושיה.
* * *

הבנה זו במהותה של התוספתא, תוביל אותנו לתובנה מחודשת בגירסת התלמוד. פעמים רבות, לעשרות ואף למאות, מוצאים אנו ציטוט מברייתא, כאשר הפתיח המצויין בגמרא הוא "דתנן", או "כדתנן", לשונות המורים על ציטוט ממשנה ולא מברייתא. רבותינו מפרשי הש"ס, נוהגים להגיה במקרים הללו, ולכתוב שיש לגרוס "דתניא", "כדתניא", לשון הנוהגת רק בברייתא.

אלא שריבוי המקומות בהם נמצא שיבוש זה, אומר דרשני. מדוע חל שיבוש זה פעמים כה רבות? מדוע שיבוש זה הוא חד סטרי - במקום "תניא" מצינו "תנן", ולא להיפך - "תניא" במקום "תנן"? הלא ההגיון נותן שאם אכן נפלו טעויות אלו מחמת מה שנקרא "טעות הדומות", עקב דמיונן של מילים אלו - כדתניא וכדתנן, היתה אמורה להיות התפלגות שוה, פחות או יותר, של מקומות שהוחלף בהם תנן לתניא, ושל אלו שהוחלף בהם תניא לתנן?! מהו אפוא פשרה של שגיאה חוזרת ונשנית זו?

האמת היא שאין צורך לשנות כלל ולהגיה את גירסת הגמרא. המדובר בדרך כלל, באותן ברייתות תוספתאיות, שנשנו ונסמכו על דברי המשנה ובצמוד לה. ברייתות אלו, כמבואר, היו נלמדות עם המשנה יחדיו, לתוספת הבנה וביאור. מטעם זה, כאשר הביאו ציטוט מברייתא כזו, נקטו לשון "דתנן", שפירושו "שנינו" (במשנה), כי אכן שנינו ברייתא זו עם דברי המשנה שעליה היא נסובה.

ואם כי דברים אלו נראים כחידוש, ואף שלא כדברי רבותינו הראשונים שהגיהו את גירסת הגמרא והפכו את ה"תנן" ל"תניא", נראה שמצינו דעות ראשונים אחרים, המסכימים לחידוש זה. כך למשל מצינו במסכת עירובין (לו:), שהגמרא מוכיחה שדעת רבי יהודה שאין "ברירה", ואומרת "דתנן הלוקח יין מבין הכותים... דברי רבי מאיר. רבי יהודה (ו)רבי יוסי ורבי שמעון אוסרים". התוספות מעירים שם שיש לגרוס "דתניא", כיון שבמשנה זו הנמצאת במסכת דמאי, לא מובאת דעת רבי יהודה, אלא דעת רבי מאיר בלבד. על כך משיב הרשב"א ומנסח כלל: "אורחא דתלמודא דכל ברייתא דאית לה עיקר במשנה - אמרינן עלה דתנן", כלומר - דרך התלמוד, שכל ברייתא שיש לה שורש במשנה - אומרים עליה "דתנן". הרי לנו דעת אחד מגדולי הראשונים, שסבר שאין צורך לשלוח יד ולהגיה בתלמוד בכל אותן ברייתות תוספתאיות, ששורשן במשנה, וזאת כאמור, עקב העובדה שהן נשנו על המשנה ונגרסו יחד עמה.
* * *

כשם שהיו למשנה גירסאות שונות, והגירסא שנקבעה ע"י רבינו הקדוש היא גירסתו של רבי מאיר, שהרי "סתם משנה רבי מאיר", כן היו לתוספתא גירסאות מספר, והגירסא שאומצה לבסוף היתה גירסתו של רבי נחמיה. לכן מצינו בסנהדרין (פו.) "סתם תוספתא רבי נחמיה", שכן הוא זה שברר במדוייק את נוסחתה, ע"פ משנת רבי עקיבא רבו.

כאמור, ימיה של התוספתא כימי המשנה, אך היא לא נחתמה עם חתימת המשנה, שכן נוספו בה דברי רבותינו שבין התנאים לאמוראים, עד דורו של רבי יהודה נשיאה - נכדו של רבינו הקדוש. מטעם זה ניתן למצוא בתוספתא דברי תנאים נוספים שלא נשנו במשנה, מן הדורות שבין רבי יהודה הנשיא עד רבי יהודה נשיאה.

ראוי להדגיש תופעה זו באופן מיוחד, עקב החידוש העולה ממנה. בעוד שהדעה המקובלת גורסת כי עם הסתלקותו של רבי וחבריו בני דורו, תמה ונשלמה תקופת התנאים, ומיד אח"כ החלה תקופת האמוראים, מתברר מן התוספתא ומהברייתות המקבילות לה, שתקופת התנאים נמשכה עוד כמה עשרות שנים אחר פטירתם של רבי וחכמי דורו.

ימי הביניים הללו, שבין התנאים לאמוראים, החלו עם פטירתו של רבי ומינויו של בנו רבן גמליאל לנשיא ישראל. חתימתה של תקופה זו היתה לאחר מותו של רבי יהודה נשיאה, שהיה בנו של רבן גמליאל זה, ונכדו של רבינו הקדוש.
תקופה זו, שבמונחים המקובלים ניתן להגדירה כדור שלם, כמעט שנשכחה בתהום הנשיה, שכן המשנה כבר נערכה ונחתמה, ואת עקבותיה של אותה תקופה אין למצוא אלא באותן ברייתות שאין רגילות ללמוד ולעסוק בהן בפני עצמן. על אף הידע המועט שבידינו, ניתן להווכח כי לא היתה זו תקופה של חדלון מעש ורפיון ידיים, אלא של פריחה תורנית בעלת משמעות לדורות.
רבי יהודה נשיאה ובית דינו, מכונים פעמים רבות בתוספתא בשם "רבותינו". רבותינו אלה הכריעו כמה הכרעות חשובות ביותר, חלקן בניגוד לאמור במשנה, ועל פי דבריהם נקבעה ההלכה שלא כסתם משנה.

כך למשל מצינו משנה במסכת נדה (פ"י), המביאה הלכה מסויימת (בהלכות כלה קטנה). בגמרא מבואר שרב ושמואל פסקו שלא כמשנה זו, על אף שאין בנמצא דעה החולקת על המשנה. לשאלת הגמרא כיצד עשו רב ושמואל, שהיו - יש להזכיר - ראשוני האמוראים, שלא כדברי המשנה? עונה הגמרא: "אינהו דעבדי כרבותינו", כלומר הם פסקו ע"פ "רבותינו". מבואר אפוא, שבין חתימת המשנה לבין דור האמוראים הראשון, חיו ופעלו "רבותינו", שהכריעו ופסקו הלכות, וכן נפסקה ההלכה לדורות.

כך מצינו גם בתוספתא בגיטין: "הרי זה גיטך אם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש - הרי זה לא תנשא, ורבותינו התירוה להנשא". הגמרא (עו:) מפרשת מי הם אותם רבותינו? "בי דינא דשרו משחא", כלומר הסנהדרין שהתירו שמן של גויים באכילה. סנהדרין זו, היתה בית דינו של רבי יהודה נשיאה, נכדו של רבי, כמבואר במשנה ובגמרא במס' ע"ז (לה: וברש"י ותוס' שם לו. ד"ה אשר).
ראוי לציין, כי היתר זה של שמן של גויים, מלמד על עוצמתם התורנית של ב"ד זה, שהתירו דבר שהיה אסור במשך מאות שנים, עוד מתקופת דניאל. הבנת דבר זה נעוצה בעובדת היותם מוגדרים עדיין כתנאים, שכן בימי האמוראים כבר לא מצינו הכרעות מהפכניות שכאלו, וזאת בהתאם לכללי הפסיקה וההכרעה, המבדילים בין כוחם של התנאים לכוחם של האמוראים.

סנהדרין זו של רבותינו, מוזכרת בתוספתא עוד כמה וכמה פעמים. על חבריה נמנו תנאים רבים בני אותו דור. בין התנאים שפעלו בדור ההוא, וכמעט שאינם מוזכרים במשנה (חלקם אינו מוזכר כלל), ניתן למנות את רבי שמעון בן יהודה, רבי שמעון בן מנסיא, רבי מנחם ב"ר יוסי, רבי סימאי, רבי אליעזר הקפר, רבי אלעזר בן פרטא ורבי חייא, שמוזכרים בתוספתא עשרות פעמים, במקומם ושעתם.

מלבד חכמים אלו מוזכר בתוספתא גם האמורא רב, שאם כי היה מראשוני האמוראים, מקום נתבצר לו כ"תנא ופליג". בתוספתא בביצה (פ"א) ובחולין (פ"ו) מובא ויכוח בין רבי חייא לרבי אלעזר הקפר, ומובא שם: "אמר רבי אבא: זה אחד מן הדברים שאמר רבי חייא אין לי תשובה, והשיב רבי אלעזר הקפר בריבי תשובה" [ראה חולין פד:]. רבי אבא זה הינו רב, ששמו היה כידוע אבא בר אייבו. מלבד התוספתא מוזכר רב בכמה ברייתות נוספות (ראה יד מלאכי אות ר' תקנ"ג), כיון ששנים רבות מחייו, חפפו עדיין לתקופת ביניים זו, שבין התנאים לאמוראים.

עם הסתלקותם של רבי יהודה נשיאה וחכמי דורו, נסתיימה סופית תקופת התנאים, ועמה נחתמה אחותה של המשנה - התוספתא.

[עושה חדשות]

הבנה זו במהותה של התוספתא, תוביל אותנו לתובנה מחודשת בגירסת התלמוד. פעמים רבות, לעשרות ואף למאות, מוצאים אנו ציטוט מברייתא, כאשר הפתיח המצויין בגמרא הוא "דתנן", או "כדתנן", לשונות המורים על ציטוט ממשנה ולא מברייתא. רבותינו מפרשי הש"ס, נוהגים להגיה במקרים הללו, ולכתוב שיש לגרוס "דתניא", "כדתניא", לשון הנוהגת רק בברייתא.

אלא שריבוי המקומות בהם נמצא שיבוש זה, אומר דרשני. מדוע חל שיבוש זה פעמים כה רבות? מדוע שיבוש זה הוא חד סטרי - במקום "תניא" מצינו "תנן", ולא להיפך - "תניא" במקום "תנן"? הלא ההגיון נותן שאם אכן נפלו טעויות אלו מחמת מה שנקרא "טעות הדומות", עקב דמיונן של מילים אלו - כדתניא וכדתנן, היתה אמורה להיות התפלגות שוה, פחות או יותר, של מקומות שהוחלף בהם תנן לתניא, ושל אלו שהוחלף בהם תניא לתנן?! מהו אפוא פשרה של שגיאה חוזרת ונשנית זו?

האמת היא שאין צורך לשנות כלל ולהגיה את גירסת הגמרא. המדובר בדרך כלל, באותן ברייתות תוספתאיות, שנשנו ונסמכו על דברי המשנה ובצמוד לה. ברייתות אלו, כמבואר, היו נלמדות עם המשנה יחדיו, לתוספת הבנה וביאור. מטעם זה, כאשר הביאו ציטוט מברייתא כזו, נקטו לשון "דתנן", שפירושו "שנינו" (במשנה), כי אכן שנינו ברייתא זו עם דברי המשנה שעליה היא נסובה.

ואם כי דברים אלו נראים כחידוש, ואף שלא כדברי רבותינו הראשונים שהגיהו את גירסת הגמרא והפכו את ה"תנן" ל"תניא", נראה שמצינו דעות ראשונים אחרים, המסכימים לחידוש זה. כך למשל מצינו במסכת עירובין (לו:), שהגמרא מוכיחה שדעת רבי יהודה שאין "ברירה", ואומרת "דתנן הלוקח יין מבין הכותים... דברי רבי מאיר. רבי יהודה (ו)רבי יוסי ורבי שמעון אוסרים". התוספות מעירים שם שיש לגרוס "דתניא", כיון שבמשנה זו הנמצאת במסכת דמאי, לא מובאת דעת רבי יהודה, אלא דעת רבי מאיר בלבד. על כך משיב הרשב"א ומנסח כלל: "אורחא דתלמודא דכל ברייתא דאית לה עיקר במשנה - אמרינן עלה דתנן", כלומר - דרך התלמוד, שכל ברייתא שיש לה שורש במשנה - אומרים עליה "דתנן". הרי לנו דעת אחד מגדולי הראשונים, שסבר שאין צורך לשלוח יד ולהגיה בתלמוד בכל אותן ברייתות תוספתאיות, ששורשן במשנה, וזאת כאמור, עקב העובדה שהן נשנו על המשנה ונגרסו יחד עמה.

יש"כ.

וראה עוד בבאר שבע הוריות ה.