ענוה ותקיפות

[ישראל הר כסף]

כידוע בפרשתינו משה רבינו נלחם בקורח בתקיפות ובלא שום פשרות או ניסיון להחזירם בתשובה או להתפלל עליהם כדרכו, וכבר עמדו ע"כ רבינו בחיי ועוד, שאלתי היא רק האם יש למישהו עוד מקורות לזה שענוה לא סותרת לתקיפות?
התעוררתי לכך כי ראיתי כאלו שפי' שמה שכתוב (גיטין נו.) "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו" היינו בגלל שהעניו לא סומך על עצמו וחושש להיכנס למלחמות עם אחרים, ולכן רבי זכריה בן אבקולס לא העיז להכריע בבירור כנגד בר קמצא.
ולי דוקא נראה שהגאוותן הוא זה שתמיד חושב מה יאמרו אחרים עליו וע"כ יתכן שחושש מלהיכנס למלחמות ולסמוך על דעתו, משא"כ העניו תמיד מודד את עצמו ביחס לעצמו ורגיל לסמוך על דעתו מבלי להכניס לשיקוליו את הזולת, אם זה לא פוגע בהם כמובן, וע"כ אין מה שימנע ממנו את התקיפות במקום הצורך.

[מור]

בעצם, הא כבר אמרו בגמ' (תענית כ,א) תנו רבנן: לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז, ולכאו' הוא היפך הענין.
ברם מצאנו כבר אצל הרבה מרבותינו שנשתבחו במידה זו של רך כקנה וקשה כארז, לאמור: בהנהגתם האישית רכים כקנה ורחומים, אך במילי דשמיא ולמלחמת ה' חגרו חרבם על ירכם בעז ותעצומות, (הקש נא הקש בחיפוש 'רך כקנה וקשה כארז', ותמצא עשרות רבות של מאמרי הערכה הכוללים בתוכם משפט זה).
ובאמת לא מצאתי בחיפוש מקור להרכבת המידות הללו - אשר בפשטות סותרות המה כהמבואר בגמ', אם לא שנקבל את ההסבר האמור, דהא במילי דאינשי והא במילי דשמיא.

ופרפרת נאה מצאתי בס' נתיבות שמואל:

2010-06-12_232500.jpg (39.35 KiB) נצפה 6014 פעמים

[זקן ששכח]

כתוספת לאמור לעיל אציין לדברי רש"י על אתר, מתוכם משמע שאין הכוונה לענווה שהיא שפלות רוח אלא לסבלנות מרובה ומוגזמת. כך כותב רש"י ד"ה ענותנותו - סבלנותו שסבל את זה ולא הרגו.

[ישראל הר כסף]

באמת הקשר בין ענוה וסבלנות מובאים בכמה מקומות, כמו שביאר רש"י (במדבר י"ב ג') את המושג 'עניו'- "שפל וסבלן" ולא 'אי- כבוד', וכמ"כ מצינו הרבה בדברי חז"ל את ההיפך של הענוה ב'קפדנות' ולא בגאוה, וכמ"ש (שבת ל:) "לעולם יהא אדם ענוותן כהלל ואל יהא קפדן כשמאי", (בר"ר ע"ד י') "קפדנותן של אבות ולא ענוותנותן של בנים", (וכן הוכיח ה'מרומי שדה' מגמ' (סוטה מ"ט:) "משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא, אמר ליה רב יוסף לתנא לא תיתני ענוה דאיכא אנא" דאין ענוה היפך הגאוה אלא הנהגה עם בני אדם בסבלנות).

[חכם באשי]

על השייכות בין ענווה לסבלנות, האריך בכך הרב יעקב חיים סופר באחד מספריו המרובים (המצויים כולם באוצר). איני זוכר איזהו.

[ישראל הר כסף]

ראה זה פלא, בדיוק בפרשת השבוע כתב רבינו בחיי את הדברים האלה לאמר:
"ודומה לזה אמרו בבבא מציעא (נט ב) שלהי פרק הזהב: דביתהו דר' אליעזר אחתיה דרבן גמליאל הוי כו' מההוא עובדא ואילך לא הוה שבקא ליה לרבי אליעזר למנפל אפיה בתחנונא, והענין כדי שלא יצטער, ומתוך הצער וההכנעה והעלבון יעניש את רבן גמליאל אחיה שהיה ראש ישיבה ושברכוהו בעצתו".
הרי לנו שיש אופנים שדוקא ההכנעה היא הגורמת להתנהג בתקיפות, וצ"ב למה?
אולי כי דוקא אז הרגיש בבירור שאינו תובע את כבוד עצמו, וע"כ יכול לתבוע את כבוד התורה?

[זקן ששכח]

ראה זה פלא, בדיוק בפרשת השבוע כתב רבינו בחיי את הדברים האלה לאמר:
"ודומה לזה אמרו בבבא מציעא (נט ב) שלהי פרק הזהב: דביתהו דר' אליעזר אחתיה דרבן גמליאל הוי כו' מההוא עובדא ואילך לא הוה שבקא ליה לרבי אליעזר למנפל אפיה בתחנונא, והענין כדי שלא יצטער, ומתוך הצער וההכנעה והעלבון יעניש את רבן גמליאל אחיה שהיה ראש ישיבה ושברכוהו בעצתו".
הרי לנו שיש אופנים שדוקא ההכנעה היא הגורמת להתנהג בתקיפות, וצ"ב למה?
אולי כי דוקא אז הרגיש בבירור שאינו תובע את כבוד עצמו, וע"כ יכול לתבוע את כבוד התורה?

דומני שכאן משמעות הכנעה היינו שהוא מרגיש מושפל וכנוע, ולא כפי שכבודו מבין שהכוונה היא שהוא בעצמו נכנע, וממילא סרה ראייתו דמר.

[נויירא]

הא לכם מאמר מקיף בנושא.

[זקן ששכח]

הא לכם מאמר מקיף בנושא.

מפני מה אני מעתיק ואיני מצליח לקרא? לא מופיעות אצלי אותיות אלא צורות גיאומטריות שונות. למה זה? האמנם אין סיכוי לזקן המעוניין להחכים?
תודה לעזרה.

[נויירא]

ניסיתי וזה עובד, כנראה שהבעיה אצלך.
בכל אופן קבלו אותו בPDF:

בין ענוה לצניעות-על המתודולוגיה של חקר המידות1.pdf

(192.62 KiB) הורד 639 פעמים

אגב, למי שמעניין אותו המחבר הינו מיכאל אברהם.

[זקן ששכח]

תודה רבה נויירא. זה לא נויירא אלא נפפלא!

[תולדות אדם]

משמעות ענוותנותו של משה היתה ביטול מוחלט לבוב"ה וממילא כשמאן דהוא מעורר נגד רצון הבורא הוא מתנהג בתקיפות נגדו

[בר ששת]

מעניין שלא הזכירו כאן את הגמרא ביומא (אולי מי מהלומדים יזכור באיזה דף) 'כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש - אינו תלמיד חכם'.

לבאר את הדימוי 'כנחש', מטו בשמיה דהרבי ר' העשיל - כך עכ"פ מובא בספר 'חנוכת התורה - אוצר הרבי ר' העשיל' שהוא ע"פ מה שאמרו בגמרא כי שאלו לנחש: מה יתרון יש לו, שאינו אוכל את קורבנותיו כארי וזאב, והשיב להם 'מה יתרון לבעל הלשון' - מ"מ מניה נלמד כי לנחש אין הנאה בנשיכתו. - ועל פי זה יובן הדימוי - כי אף על התלמיד חכם מוטל העול לנקום - אך עליו לנקום רק עבור כבוד תלמידי חכמים ולא עבור כבודו העצמי.

זהו יסוד העניין על פי ההשקפה החסידית האמיתית.

בהשקפה אחרת, יש שרואים עניין עצום בבריחה מן הכבוד, אלו יודעים להראות באצבע אל מעשה שהיה בגור שוויתר אחד קדוש, על הנהגת החסידות, כזה - אומרים הם - ראה וקדש.
ההשקפה החסידית, לא רואה פחיתות מעלה, בצדיק שלחם וקינא כנגד מי שבא לקלקל את ממלכתו. משום שהוא נוקם ונוטר 'כנחש' - לכבוד ה' ולכבוד בניו, ממש לא לכבודו.

כך בדיוק נהג משה כלפי קורח. הוא שאמר להקב"ה: כולם שמעו בסיני, והוא-הוא שלא הסכים לשמוע טענה מעין זו כאשר יצאה מפיו של מחרפו - לומר כי הענווה והתקיפת חד נינהו.

לכל מי שדרך על קצה מפתנה של החסידות, שהגה אף רק בכמה אותיות הראשונות של ספר החובה - 'יושר דברי אמת' - ברור הדבר - כי זו היא הענווה האמיתית. ממש לא נוירא...

[חכם באשי]

מעניין שלא הזכירו כאן את הגמרא ביומא (אולי מי מהלומדים יזכור באיזה דף) 'כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש - אינו תלמיד חכם'.

תחילת פרק שני (דף כא רע"א)

[בר ששת]

אביא מראה מקום מהראשונים לדבריי - מידת הענווה, היא-היא התקיפות כנגד הרשעים.

שתי מובאות מן הספר אורוחות צדיקים האחד בשער הגאווה, והאחר בשער הענווה.

כך כתב בשער הגאווה:

והגאוה נגד הרשעים היא משובחת מאד, להוכיחם ולהכלים אותם, ולא ייכנע להם, ויצוה על הטוב, ויזהיר מהרע כפי יכלתו, אף על פי שזה דומה בעיני העולם כמשתרר וכמתגאה אחרי שלבו לשם שמים - הרי זה משובח. ולא ייכנע לרשעים, כמו מרדכי שלא נכנע להמן. ובכל מקום שיש מצוה עליו לעשות, לא ייכנע כלל לרשעים לעזוב הטוב מפני השפלתו לפניהם. וזה צריך חכמה, מתי ישתרר נגדם בדבר מצוה, כי פעמים אינו שווה שיעמוד נגדם, שאם יעיז פניו נגדם עבור מצוה אחת, יפסיד אותם מאה מצוות. לכך צריך החכם להתבונן לפי השעה והענין, ולפי זה יסדר מעשיו, כי יש דבר שצריך לעזוב בשבילם, ויש דבר שלא יניח בשבילם בשום ענין, וצריך בגופו ובמאודו לעמוד נגדם, ולא ייכנע להם. וכל זה בדבר מצוה, אבל בענין משא ומתן ייכנע לפניהם, ויעשה עמהם לפנים משורת הדין בכל דבר. וזוהי מצוה גדולה.

וכך בשער הענווה:

אך מה שצריך להרחיק במידה זאת - שלא יהא עניו ונכנע לפני הרשעים, ועל זה אמר הכתוב (משלי כה כו): "מעין נרפש ומקור משחת צדיק מט לפני רשע". ואם יש יכולת בידו, ינקום מן הרשעים לכבוד השם, ויחזק תוכחתו נגדם, ויעמוד עליהם כארי נוהם להציל הנגזל מיד הגוזל. ויורה בני אדם עבודת הקדוש ברוך הוא, ויוכיחם בכל כחו כפי חכמתו, בתחילה - בנחת, ואם לא יועיל - יכלימם, ויצום על הטוב, ויזהירם מן הרע, בפיו ובלשונו, כפי חכמתו. וימהר לקחת דיני אלהים ממי שחייב בהם, ולא יכנע ולא ישפל בזה.

ועל דבריו מיותר להוסיף.

ואתקן את דבריי: אין זו השקפת החסידות לבדה, כי אם השקפת התורה!

[ישראל הר כסף]

חסיד בשם בר ששת? לא רע!

במובאות שהבאת כתוב ברור שאין לנהוג בענווה במקרים כאלו, ושגם למידת הגאוה מקום, אבל לא כתוב שזו היא מידת הענווה, לכל היותר- שזה לא סותר, אבל לא שזה ענוה.
מ"מ הדברים חשובים כשלעצמם.
תודה.

[בר ששת]

הר הכסף.

לדידי דיוק בלשונו (כחסיד אני נאלץ לדייק בלשון) של אותו ראשון בעל האורחות צדיקים "והגאוה נגד הרשעים היא משובחת מאד" - אומר בדיוק את מה שאמרתי: הגאווה המשובחת היא-היא ענווה.
ואף לשונו בשער הענווה: "אך מה שצריך להרחיק במידה זאת - שלא יהא עניו ונכנע לפני הרשעים" - מגידה גם היא כדבריי: זו היא הענווה האמיתית

או אולי יש כאן פשט סלבודקאי - כבעניינו של עשיו... ;)

[תולדות אדם]

עכשיו מצאתי בפרי הארץ פרשת בלק, הסבר על ענין זה

[אדג]

ובדרושי חב"ד בואר מה שהיה הר סיני מכיך מכל טוריא, דממ"נ, אי בעינן מכיך ליזל גבי עמקים ובקעות, ואי בעינן הרים - ליזל גבי הגבוה שבכולם. ומבואר, דזהו הלימוד מהר סיני דבעינן מחד תקיפות הר, ומצד שני - ענווה, ודו"ק, ודפח"ח.

[בר ששת]

ובדרושי חב"ד בואר מה שהיה הר סיני מכיך מכל טוריא, דממ"נ, אי בעינן מכיך ליזל גבי עמקים ובקעות, ואי בעינן הרים - ליזל גבי הגבוה שבכולם. ומבואר, דזהו הלימוד מהר סיני דבעינן מחד תקיפות הר, ומצד שני - ענווה, ודו"ק, ודפח"ח.

דבר זה נתבאר בכמה מספרי החסידות - והובא גם בלשון נחרצת יותר בשם הרה"ק מקוצק זי"ע. ומיניה ומיניה יתקלס עילאה.

[מטעים]

סנהדרין י"א

תא חזי מה בין תקיפאי קדמאי לעינוותני בתראי דתניא מעשה ברבן גמליאל שהיה יושב על גב מעלה בהר הבית והיה יוחנן סופר הלז עומד לפניו ושלש איגרות חתוכות לפניו מונחות אמר לו טול איגרתא חדא וכתוב לאחנא בני גלילאה עילאה ולאחנא בני גלילאה תתאה שלומכון יסגא מהודעין אנחנא לכון דזמן ביעורא מטא לאפרושי מעשרא ממעטנא דזיתא וטול איגרתא חדא וכתוב לאחנא בני דרומא שלומכון יסגא מהודעין אנחנא לכון דזמן ביעורא מטא לאפרושי מעשרא מעומרי שיבליא וטול איגרתא חדא וכתוב לאחנא בני גלוותא בבבל ולאחנא דבמדי ולשאר כל גלוותא דישראל שלומכון יסגא לעלם מהודעין אנחנא לכון דגוזליא רכיכין ואימריא ערקין וזמנא דאביבא לא מטא ושפרא מילתא באנפאי ובאנפי חביריי ואוסיפית על שתא דא יומין תלתין דילמא בתר דעברוהו: