פורום אוצר החכמה

חכם שפעל באיזור ביזנטיון, לפני כשבע מאות שנה, כותב כן:

כפי מאמר המשורר באומרו (תהלים פ כ): "האר פניך ונושעה", בכונה מיושרת, לא בקול הרם ולא במנקול.

ושוב הוא כותב:

ויש אשר מאלה המינים הנפחזים הריקים להשפיל עצמו בתפילתו וליקוד ולכרוע ולהשתחות לבלתי ירים פה כי אם בלחש, כלוחש על המכה בסתר ובבכייה, ודמעתם על לחיים, ועיניהם טרוטות, ומהם מרופטות כאוחזי עינים בעת התפלה, וקורצים בעיניהם ומוללים ברגליהם, ויראה לאלה העִורים המינים הצדוקים והבייתוסים, ר"ל הקראים, אשר הציעותי למעלה, כי השם ית'עלה ישמע תפילתם בקול לחישתם באשר המה משמיעים במנקול.

מכל זה נראה, שהמילה מנקול ביאורה: בלחש, קול שקט מאוד (אפילו לא נשמע לאדם עצמו).
השאלה היא, האם אכן המילה 'מנקול' ידועה מאיזו שפה שנתהלכה בביזנטיון באותם זמנים, שהם: יוונית, איטלקית, ערבית, טורקית, ואולי עוד.
ידיעותי בשפות זרות - אפסית (אם לא נחשב את העברית כשפה זרה, לעומת לשון הקודש...),
ואודה למי שבידו הידע אשר יאיר את עיני.

שאלתי מומחה לשפות, והוא כתב לי:
יש כלל נוקשה ביוונית ולפיו העיצורים המותרים הם נו"ן, סמ"ך ורי"ש. אז 'מנקול' לא יכול להיות מילה יוונית.

נ"ל שהכוונה לקול מונוטוני, קול שאינו משתנה הרבה בגובה הצליל.
מונו-קול

אע"פ שנראה לפום ריהטא שהפירוש הוא בלחש אך אם כן מה הכוונה שיראה להם שהשם יתעלה ישמע קול תפילתם בלחש בעבור המה משמיעים במנקול?
אולי יש צד לומר שמנקול הוא דבר מה שהיו מתפללים לתוכו? או בקרבתו?

אולי קשור למלנכוליה שזה מרה שחורה, https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7 ... 7%99%D7%94

נוריאל עזרא כתב:אע"פ שנראה לפום ריהטא שהפירוש הוא בלחש אך אם כן מה הכוונה שיראה להם שהשם יתעלה ישמע קול תפילתם בלחש בעבור המה משמיעים במנקול?

הדברים המצוטטים לעיל נאמרו נגד הקראים, כמפורש בהם.
והקראים נהגו לצרוח את כל תפילתם, חוץ משני קטעים בסוף התפילה, שנתכנו 'תפילת יחידים', שלא היה להם נוסח קבוע אלא כל אחד קיבץ את בקשותיו כרצונו, שאותם היה חובה להתפלל בלחש ואפילו בלחש קיצוני, הוא כנראה 'מנקול'.

הנה מה שמצאתי באוצה"ח בספרים הכתובים בערבית ותורגמו לעברית.

מנקול = בעל פה (גן השכלים מהדורת תשי"ד עמ' לט).
מנקול = מקובל (מעשה נסים לר"א בן הרמב"ם, פאריז תרכ"ז עמ' 5; פירוש ר"א בן הרמב"ם על בראשית ושמות מהדורת תשי"ח עמ' יט).
מנקול = מועתק/מצוטט (כתבי היד התימניים במכון בן-צבי עמ' 152; מבוא לספר הלכות פסוקות עמ' 37; מילון עברי ערבי בדיאלקט חבאני עמ' 260).

אלא שקשה למצוא זיקה בין הפירושים הללו לענין תפילת הקראים הנ"ל.

חד ברנש כתב:

נוריאל עזרא כתב:אע"פ שנראה לפום ריהטא שהפירוש הוא בלחש אך אם כן מה הכוונה שיראה להם שהשם יתעלה ישמע קול תפילתם בלחש בעבור המה משמיעים במנקול?

הדברים המצוטטים לעיל נאמרו נגד הקראים, כמפורש בהם.
והקראים נהגו לצרוח את כל תפילתם, חוץ משני קטעים בסוף התפילה, שנתכנו 'תפילת יחידים', שלא היה להם נוסח קבוע אלא כל אחד קיבץ את בקשותיו כרצונו, שאותם היה חובה להתפלל בלחש ואפילו בלחש קיצוני, הוא כנראה 'מנקול'.

נראים הדברים, ייש"כ.

שבענו מטובך כתב:הנה מה שמצאתי באוצה"ח בספרים הכתובים בערבית ותורגמו לעברית.

מנקול = בעל פה (גן השכלים מהדורת תשי"ד עמ' לט).
מנקול = מקובל (מעשה נסים לר"א בן הרמב"ם, פאריז תרכ"ז עמ' 5; פירוש ר"א בן הרמב"ם על בראשית ושמות מהדורת תשי"ח עמ' יט).
מנקול = מועתק/מצוטט (כתבי היד התימניים במכון בן-צבי עמ' 152; מבוא לספר הלכות פסוקות עמ' 37; מילון עברי ערבי בדיאלקט חבאני עמ' 260).
אלא שקשה למצוא זיקה בין הפירושים הללו לענין תפילת הקראים הנ"ל.

אכן קשה,
והאפשרי ביותר הוא: מנקול = בעל פה.
כי את תפילת היחידים שאמרו הקראים בלחש, כל מתפלל קיבץ מדעתו פסוקים כרצונו ולא קראם מן הסידור, וסביר שהוא אמר אותם בעל פה.
אבל אז 'מנקול' אינו מקבילה-ניגודית לאמירה בקול רם, כפי שמשתמע מריהטת לשונו של החכם שציטטתי לעיל.

אולי הכוונה כמו "הד" שלנו.
כלומר בת-קול. קול שאין לו עיקר, קול מדומה.
מִנקול = מִן-קול. מתוך קול, ולא קול עצמו.

ומדוע לא כתב הד וכיו"ב? כי במקרא מופיעה המילה הד פעם אחת, "הד הרים", ונחלקו בפירושה [אבל את כלל העניין פירשו כמה מפרשים על מה שאנחנו קוראים - מחמת פירושם - "הד". ראה כאן]. א"כ אולי המילה מנקול היא היתה משמשת אצלם לתיאור דבר זה.

כאמור, בלשון משנה המילה למה שאנו קוראים "הד" היא: בת קול.

מתוך ויקי:
"הפירוש הקלאסי בספרות התלמוד והמדרשים לצמד המילים בת קול הוא "תולדַת הקול". כך בהתייחסות למילה בת הפרשנים השונים עסקו בהבהרת הנקודה שבת קול הנה התפתחות (ואף פחיתות) מהקול המקורי. כך היו שכתבו (תוספות לסנהדרין יא. דיבור המתחיל בת קול; הפירוש המיוחס לרש"י, איוב ד, טז) שזו התולדה של קול הא-ל, והשימוש בה הוא כדוגמת הד, וזהו ה"בן" של הקול; רב סעדיה (מחזור ויטרי סימן תכט) הבהיר שמשמעות הביטוי היא, שקיים קול בין ההרים, אולם בני האנוש שומעים את תולדַת הקול הנשמעת משברי ההרים והמערות שבסלעים. פירושים אלו מקבילים למשמעות הלשונית הפשוטה של המושג, שהיה בשימוש רווח בלשון המשנה, אשר בו 'בת קול' משמעותה ההד של הקול".

א"כ, בת קול = מן קול = מנקול.

והכוונה למין לחש כזה שנשמע כהד, בת קול מנהמת כיונה, כל כך בלחש שלא נשמע קול אלא רק כהד היוצא מתוך הקול.

ידידי, הרב צופה ומביט
מכל ההצעות עד כה הצעתך היא המתקבלת ביותר! יישר כוחך!!

עשיתי חיפוש באוצר מן-קול בת-קול והרבה מביאים כך את תמצית דברי התוספות בסנהדרין, שבת קול הוא תולדה מן קול.

בתורת חיים [קאסוב] אפילו רומז דבר זה באופן נפלא, עה"פ הקול קול יעקב. שיש קול החיצוני וקול הפנימי [שבתוך הקול החיצוני], שהוא "בת" הקול, כל כבודה בת מלך פנימה.
כי המילוי של אותיות קול [ופ+ו+מד] - עולה ג"כ קול. ולכן הקול שבתוך הקול נקרא בת קול.