פורום אוצר החכמה

אבקש עזרת הת"ח דכאן, מהיכן קי"ל לחז"ל דבקדשים בעינן שנה עליו הכתוב לעכב?

תוס' זבחים ה' ע"א ד"ה (מעמוד הקודם) אימא, כתבו: ואי נאמר דבכל דוכתא דמצרכינן שנה לעכב היינו מהכא מדכתיב מוצא שפתיך וכו'. ע"ש.
ועי' חזו"א זבחים בליקוטים סי' כ', שכתב שאין צריך כלל לימוד על זה, שכן הוא המידה. ע"ש.

לא הבנתי כ"כ, הוא סובר שזה לא דין מיוחד בקדשים?

ראה תוספות מנחות לח,סוף עמוד א. יד מלאכי כלל תריח. לקח טוב כלל ה.

לגבי הנידון האם זה רק בקדשים,
ע"ע ראבי"ה תתקצא, ערוגת הבושם (לר"א בר עזריאל), הכריתות ח"ה שער א סי' כב, ערכי תנאים בערך ר"י בן ברוקה, רבינו דוד פסחים יא.
(העתקתי מקורות אלו מס' ראשי פרקים להגאון ר' יהושע גרינמן).

ב'לקוטי שיחות' נתבאר למה באמת דין זה הוא דוקא בקדשים, וזה תוכן הדברים:

לכאורה הסברא תמוהה: הרי עניני הקדש חמורים ומדוייקים יותר מאשר עניני חולין. ואיך יתכן שבעניני חולין מספיקה פעם אחת ללמדנו שהדבר לעיכובא, ודוקא בהקדש העיכוב הוא רק כאשר "הכתוב שנה עליו"?! הרי ההגיון הוא בדיוק להיפך!

אלא, כללות ענין ה"הקדש" הוא נטילת דבר גשמי, שמצד עצמו הוא חולין וגשמיות, והפיכתו לדבר קדוש. וענין זה הוא למעלה מדרך הטבע: מצד הבריאה עצמה 'גשמיות' ו'רוחניות' הם שני דברים נפרדים שאין ביניהם קשר – וכדי להפוך 'גשמיות' לדבר בעל קדושה 'רוחנית', הרי זה רק על ידי נתינת כח מיוחדת מהקב"ה.

כיון שכן מובן, שבעצם פעולת האדם בענינים של 'הקדש' אינה נוגעת כל כך. הרי הפיכת הדבר הגשמי לדבר קדוש אינה בכחו של האדם, זו היא פעולה על טבעית שבאה דוקא בכחו המיוחד של הקב"ה – והסברא נותנת, איפוא, שפעולתו של האדם בענין זה היא דבר טפל וחסר ערך.

ולפי זה: עצם הציווי על האדם לפעול פעולה מסויימת בקשר להקדש – עדיין אינו מלמד שפעולה זו מעכבת היא, ובלעדיה לא יחול ההקדש. הרי בלאו הכי ההקדש אינו בא בזכות עשייתו של האדם המוגבל, אלא מצד הכח המיוחד שלמעלה, והוא בוודאי 'יכול להסתדר' גם בלי פעולת האדם! ..

ולכן, בעניננו (כדוגמא), אם היה כתוב "במכסת" פעם אחת בלבד, היתה משמעות הדברים שגם אם עבר האדם על המצוה ושחט את הפסח שלא למנוייו – עדיין אין בכך הפרעה לקדושה העליונה של הקרבן, כי בעצם הקדושה באה היא מלמעלה ומעשה האדם לא מעלה ולא מוריד [ואמנם, האדם מצידו הפסיד מצוה, אבל אין זה פוגע בקדושה העליונה];

וכאשר באים לחדש שהקדושה כן תלויה במעשה האדם ואינה חלה בלעדיו [כמו בעניננו: אם האדם שחט את הפסח שלא למנוייו אין אפשרות לקדושה לשרות על הקרבן] – הרי זה דוקא על ידי הדגשה כפולה, "שנה עליו הכתוב", שדוקא אז יודעים שפעולת האדם בענין זה היא אכן "לעכב".

ענין זה שייך גם לסוגיא דאם יש לחלק בין לכתחלה ובדיעבד בדאורייתא שכתבתי עליה מכבר: http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?re ... t=&pgnum=4

דרומי כתב:למה באמת דין זה הוא דוקא בקדשים,

אכן צ"ב,

ועוד יל"ע בסוג' הגמ' בזבחים פרק ב"ש, דמבואר חילוק גם לענין דבר הנלמד בהיקש אם חוזר ומלמד בהיקש, ועוד הרבה כיו"ב, דבחולין למדים ובקדשים אין למדים. וצ"ע בטעם החילוק.

(גם יל"ד האם יש שייכות בין ב' החילוקים הנ"ל מקדשים לחולין, ועי' אתוון דאורייתא כלל יב).

לגבי אכילת קדשים, ראיתי כעת -
קר"א מנחות נב: ועוד למה ליה הכא קרא לעכב, כיון דכתיב מצות תאכל שמעינן מינה דחמץ לא יאכל, וכיון דאסור לאכול השירים ממילא המנחה פסולה, ולענין אכילת השירים לכאורה לא בעינן שישנה הכתוב לעכב, דאין זה בכלל קדשים דבעינן שינה הכתוב.

עושה חדשות כתב:

חזון איש - שנה הכתוב לעכב.png

לא הבנתי כ"כ, הוא סובר שזה לא דין מיוחד בקדשים?

עי' פה מה שתמה המשמר הלוי על דברי החזו''א

https://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?r ... 90&hilite=