מפרשי האוצר - גירסת נסיון
חיפוש גוגל בפורום:

הברה אשכנזית

איתור מקורות נעלמים, מילתא דתמיהא, בשורת ספרים חדשים, עיטורי סופרים ומטפחת ספרים.
אליהוא
הודעות: 1057
הצטרף: ג' מאי 04, 2010 5:18 pm

Re: הברה אשכנזית

הודעהעל ידי אליהוא » ה' נובמבר 25, 2010 3:05 pm

כמדומני שהגר"ש דבילצקי קורא ק"ש גם בהברה ספרדית, לא?

כלבאשבוע
הודעות: 368
הצטרף: ה' יוני 10, 2010 5:24 pm

Re: הברה אשכנזית

הודעהעל ידי כלבאשבוע » ה' נובמבר 25, 2010 3:56 pm

מרן הראי"ה קוק זצ"ל בשו"ת אורח משפט

בעמ' י"ז

ובהקדמה למשפטי עוזיאל כתב ע"ז.
נערך לאחרונה על ידי כלבאשבוע ב ב' דצמבר 06, 2010 5:40 am, נערך פעם 1 בסך הכל.

סמל אישי של המשתמש
איש_ספר
מנהל האתר
הודעות: 11451
הצטרף: ב' מאי 03, 2010 11:46 pm

Re: הברה אשכנזית

הודעהעל ידי איש_ספר » ו' נובמבר 26, 2010 6:41 am

איש_ספר כתב:לא הזכירו כאן שמדברי רש"י בכמה מקומות נראה שלא הבחין בין קמץ לפתח
הסטייפלער היה מביא את דברי רבינו בחיי שמבואר מדבריו שיש להבדיל בין אדנות שהיא קדש, אותה יש לומר קמוצה לבין חול שנאמרת חטופה. ואילו המבטא הספרדי בן זמנינו, שיותר נכון לקרוא לו מבטא ישראלי, אינו מבדיל בין קמץ לפתח.
אך הדקדקנים שבין בני עדות המזרח ובמיוחד יוצאי עיראק יודעים היטב להבדיל בין היגוי הקמץ לפתח וא"כ אין דברי הבחיי נוגעים להם כלל.

עיין כאן, על היגוי הקמץ הנשמע מדברי רש"י: ספר מקור נאמן

זקן ששכח
הודעות: 2640
הצטרף: ג' מאי 25, 2010 12:03 am

Re: הברה אשכנזית

הודעהעל ידי זקן ששכח » ש' נובמבר 27, 2010 11:32 pm

איש_ספר כתב:ספר מקור נאמן[/url]

מדוע אינני מצליח להגיע אל הספר?

חיים
הודעות: 1224
הצטרף: ש' מאי 08, 2010 10:58 pm

Re: הברה אשכנזית

הודעהעל ידי חיים » ש' נובמבר 27, 2010 11:42 pm

זקן ששכח כתב:
איש_ספר כתב:ספר מקור נאמן[/url]

מדוע אינני מצליח להגיע אל הספר?
כי הקישור לא נכון. הנה: http://www.otzar.org/wotzar/Book.asp?156417&BOOKS

סמל אישי של המשתמש
איש_ספר
מנהל האתר
הודעות: 11451
הצטרף: ב' מאי 03, 2010 11:46 pm

Re: הברה אשכנזית

הודעהעל ידי איש_ספר » ש' נובמבר 27, 2010 11:50 pm

חיים כתב:
זקן ששכח כתב:
איש_ספר כתב:ספר מקור נאמן[/url]

מדוע אינני מצליח להגיע אל הספר?
כי הקישור לא נכון. הנה: http://www.otzar.org/wotzar/Book.asp?156417&BOOKS

הנה הקישור לעמוד המדובר בספר מקור נאמן

אברהם צבי
הודעות: 44
הצטרף: א' נובמבר 28, 2010 5:30 pm

Re: הברה אשכנזית

הודעהעל ידי אברהם צבי » א' נובמבר 28, 2010 5:41 pm

בזכרוני (המפוקפק) שר' שריה דבליצקי מאריך בא' מקונדריסיו להוכיח שהחולם הייקי הוא המדויק, והיגויו כצירי הוא שבוש מוחלט, (דלא כהאומרים שהמשכילים בליטא שינו החולם לo והיגויו המקורי הוא צירי).

רבטוב
הודעות: 470
הצטרף: ה' נובמבר 18, 2010 11:46 pm

Re: הברה אשכנזית

הודעהעל ידי רבטוב » ב' נובמבר 29, 2010 7:33 pm

בכלל הדבר לפלא הלא יוצאים בכל לשון ....ועיין בספר הזכרון של הרב הוטנר מישיבת חיים ברלין שהי' לו משא ומתן עם הח''ח אודות מה שכתב במשנ''ב שרק עם מבין הלשון המדובר
וענה לו החפץ חיים שבשעת כתבו החיבור הי' הדבר מבורר אצלו . ולא שינה דעתו . בכלל הדבר צריך בירור כי כל האשכנזים אומרים כל חמירא בלשון ארמית וכידוע לא כולם יודעים החילוק בין חמירא וחמיעא .. ומעולם לא עירר אדם

מנחם זאב צוקרמן
הודעות: 100
הצטרף: ב' אוקטובר 04, 2010 4:56 pm

Re: הברה אשכנזית

הודעהעל ידי מנחם זאב צוקרמן » ג' דצמבר 14, 2010 6:52 pm

דברי הרב עובדיה יוסף שליט''א בענין מבטא ספרדי ואשכנזי: http://www.youtube.com/watch?v=dON0-JJzCBU
בסוף הוא מביא מעשייה מעניינת מהרידב"ז, ויש לחפש מקורו.

מעיין
הודעות: 1239
הצטרף: ה' דצמבר 09, 2010 10:41 pm

Re: הברה אשכנזית

הודעהעל ידי מעיין » ג' דצמבר 14, 2010 9:45 pm

יתכן דכיון דבכמה הברות נפלה מחלוקת בישראל האיך הגייתם על נכון, נפל פותא בבירא, וגם כמה חלקי הדקדוק א"א להקפיד עליהם, ונינקוט לדוגמא חדא מהם, "שוא נע אחר פיתוחי חותם" שכידוע אין זה חוק בלי טעם, רק הוא כלל גם בשאר לשונות הקרובות ללשון הקודש, ומטעם שתנועות הגדולות מושכין אותיות נחות אחריהן כנודע בספרי המדקדקים.
והיות שבכמה הברות לא נשמע החילוק בין תנועה גדולה לקטנה שזה ימשוך אות נחה אחרי' וזה לא, לפי זה אין טעם להקפיד באותן המקומות על כלל זה של שוא נע, שנאמר עכ"פ נקיים מה שיש לאל ידינו לקיים, כי אין זה כתרי"ג מצוות שאף שהרבה מצוות א"א לקיים בימינו מ"מ כל מצוה שאפשר לקיים נקיים, אלא כללי ההברה וודקדוק הנקודות והטעמים, נעוצים ותלויים ועומדים בהברות האותיות והנקודות על נכון.

זקן ששכח
הודעות: 2640
הצטרף: ג' מאי 25, 2010 12:03 am

Re: הברה אשכנזית

הודעהעל ידי זקן ששכח » ד' דצמבר 15, 2010 12:03 am

מעיין כתב:יתכן דכיון דבכמה הברות נפלה מחלוקת בישראל האיך הגייתם על נכון, נפל פותא בבירא, וגם כמה חלקי הדקדוק א"א להקפיד עליהם, ונינקוט לדוגמא חדא מהם, "שוא נע אחר פיתוחי חותם" שכידוע אין זה חוק בלי טעם, רק הוא כלל גם בשאר לשונות הקרובות ללשון הקודש, ומטעם שתנועות הגדולות מושכין אותיות נחות אחריהן כנודע בספרי המדקדקים.
והיות שבכמה הברות לא נשמע החילוק בין תנועה גדולה לקטנה שזה ימשוך אות נחה אחרי' וזה לא, לפי זה אין טעם להקפיד באותן המקומות על כלל זה של שוא נע, שנאמר עכ"פ נקיים מה שיש לאל ידינו לקיים, כי אין זה כתרי"ג מצוות שאף שהרבה מצוות א"א לקיים בימינו מ"מ כל מצוה שאפשר לקיים נקיים, אלא כללי ההברה וודקדוק הנקודות והטעמים, נעוצים ותלויים ועומדים בהברות האותיות והנקודות על נכון.

למשל קמץ.
בדבריך הנך מוכיח רק עד כמה צודקים אלו הטוענים שלפנים בישראל הגו כולם - אשכנזים כספרדים, את הקמץ כמו הפתח, והקמץ הקטן נהגה כקמץ האשכנזי דהיום.

י. רבינוביץ
הודעות: 358
הצטרף: ה' דצמבר 09, 2010 1:50 am

Re: הברה אשכנזית

הודעהעל ידי י. רבינוביץ » ד' דצמבר 15, 2010 12:28 am

מנחם זאב צוקרמן כתב:דברי הרב עובדיה יוסף שליט''א בענין מבטא ספרדי ואשכנזי: http://www.youtube.com/watch?v=dON0-JJzCBU
בסוף הוא מביא מעשייה מעניינת מהרידב"ז, ויש לחפש מקורו.


הוא טוען בפירוש שהמעשה הזה נזכר בספר בית רידב"ז של הרידב"ז בעצמו. עדיין לא עיינתי שם.

מעיין
הודעות: 1239
הצטרף: ה' דצמבר 09, 2010 10:41 pm

Re: הברה אשכנזית

הודעהעל ידי מעיין » ד' דצמבר 15, 2010 7:21 pm

זקן ששכח כתב:למשל קמץ.
בדבריך הנך מוכיח רק עד כמה צודקים אלו הטוענים שלפנים בישראל הגו כולם - אשכנזים כספרדים, את הקמץ כמו הפתח, והקמץ הקטן נהגה כקמץ האשכנזי דהיום.

נגד זקיניו כבוד.
אנא, הרחב דבריך.

משל נוסף, כלל של רפה אחר אהו"י, לכאורה צריכין לרפות ירפו גם אחר "עין" שהגיית' ברוב ההברות ממש כא'.

זקן ששכח
הודעות: 2640
הצטרף: ג' מאי 25, 2010 12:03 am

Re: הברה אשכנזית

הודעהעל ידי זקן ששכח » ה' דצמבר 16, 2010 2:09 pm

מעיין כתב:
זקן ששכח כתב:למשל קמץ.
בדבריך הנך מוכיח רק עד כמה צודקים אלו הטוענים שלפנים בישראל הגו כולם - אשכנזים כספרדים, את הקמץ כמו הפתח, והקמץ הקטן נהגה כקמץ האשכנזי דהיום.

נגד זקיניו כבוד.
אנא, הרחב דבריך.

משל נוסף, כלל של רפה אחר אהו"י, לכאורה צריכין לרפות ירפו גם אחר "עין" שהגיית' ברוב ההברות ממש כא'.

הקמץ האשכנזי אין בו הבדל בין קמץ גדול לקטן, ששניהם נהגים ללא הבדל ביניהם, אולם הספרדים יהגו בשונה. לדוגמא תיבת 'חכמה' יש בה שני קמצים, האשכנזי - אין לו הבדל ביניהם, ואילו הספרדי לא יהגה את 'חכ' כפי שהוגה את 'מה'.
נמצא איפה, כי אם איננו שומעים הבדל בין תנועה גדולה לקטנה, הדבר מוכיח שההגייה איננה בהכרח הנכונה או הקדומה.
בתקוה שעם הקיצור הובנו הדברים.

מנחם זאב צוקרמן
הודעות: 100
הצטרף: ב' אוקטובר 04, 2010 4:56 pm

Re: הברה אשכנזית

הודעהעל ידי מנחם זאב צוקרמן » ה' דצמבר 16, 2010 2:42 pm

זקן ששכח כתב:נמצא איפה


כיון שזקננו דקדקן הוא, ראוי להעיר אזנו ואוזן חבריו הזקנים, שלפעמים אינם מקפידים על כתיבה תקנית לכתוב 'אפוא', שבשום אופן אין לכתוב איפה מלשון היכן. ולשון הכתוב הוא בבראשית פרק מג פסוק יא: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם אִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ נְכֹאת וָלֹט בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים".
איפה במשמעות של היכן, אף הוא לשון הכתוב הוא בבראשית פרק לז פסוק טז: "וַיֹּאמֶר אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ הַגִּידָה נָּא לִי אֵיפֹה הֵם רֹעִים".

אפרקסתא דעניא
הודעות: 2259
הצטרף: ש' אוקטובר 23, 2010 8:36 pm

Re: הברה אשכנזית

הודעהעל ידי אפרקסתא דעניא » ה' דצמבר 16, 2010 7:52 pm

מנחם זאב צוקרמן כתב:
זקן ששכח כתב:נמצא איפה


כיון שזקננו דקדקן הוא, ראוי להעיר אזנו ואוזן חבריו הזקנים, שלפעמים אינם מקפידים על כתיבה תקנית לכתוב 'אפוא', שבשום אופן אין לכתוב איפה מלשון היכן. ולשון הכתוב הוא בבראשית פרק מג פסוק יא: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם אִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ נְכֹאת וָלֹט בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים".
איפה במשמעות של היכן, אף הוא לשון הכתוב הוא בבראשית פרק לז פסוק טז: "וַיֹּאמֶר אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ הַגִּידָה נָּא לִי אֵיפֹה הֵם רֹעִים".


אמת הדבר, ואעפ"כ היה עליך להזהר בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו, שהרי כתב רש"י על פסוק זה שהבאת:

"כל לשון אפוא לשון יתר הוא לתקן המלה בלשון עברי א"כ אזדקק לעשות שאשלחנו עמכם צריך אני לחזור ולבקש איה פה תקנה ועצה להשיאכם ואומר אני זאת עשו"...

זקן ששכח
הודעות: 2640
הצטרף: ג' מאי 25, 2010 12:03 am

Re: הברה אשכנזית

הודעהעל ידי זקן ששכח » ה' דצמבר 16, 2010 9:20 pm

אפרקסתא דעניא כתב:
מנחם זאב צוקרמן כתב:
זקן ששכח כתב:נמצא איפה


כיון שזקננו דקדקן הוא, ראוי להעיר אזנו ואוזן חבריו הזקנים, שלפעמים אינם מקפידים על כתיבה תקנית לכתוב 'אפוא', שבשום אופן אין לכתוב איפה מלשון היכן. ולשון הכתוב הוא בבראשית פרק מג פסוק יא: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם אִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ נְכֹאת וָלֹט בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים".
איפה במשמעות של היכן, אף הוא לשון הכתוב הוא בבראשית פרק לז פסוק טז: "וַיֹּאמֶר אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ הַגִּידָה נָּא לִי אֵיפֹה הֵם רֹעִים".


אמת הדבר, ואעפ"כ היה עליך להזהר בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו, שהרי כתב רש"י על פסוק זה שהבאת:

"כל לשון אפוא לשון יתר הוא לתקן המלה בלשון עברי א"כ אזדקק לעשות שאשלחנו עמכם צריך אני לחזור ולבקש איה פה תקנה ועצה להשיאכם ואומר אני זאת עשו"...

תודה על ההערה. ובאפרקסתא דעניא, מסתבר, יש כמה וכמה מרגניתא טבא, וביניהם זורחת הלצת זכות.

מעיין
הודעות: 1239
הצטרף: ה' דצמבר 09, 2010 10:41 pm

Re: הברה אשכנזית

הודעהעל ידי מעיין » ה' דצמבר 16, 2010 10:35 pm

זקן ששכח,
כנראה שבילדותך למדתי הרבה, שממה שנשאר בזכרונך לאחר השכחה, נשאר די והותר להאיר עיני המעיינים.
בזכרוני, והי' לשון שמחה, אם שכוח תשכח, שעי"ז יש לימוד זכות...

זקן ששכח
הודעות: 2640
הצטרף: ג' מאי 25, 2010 12:03 am

Re: הברה אשכנזית

הודעהעל ידי זקן ששכח » ש' דצמבר 18, 2010 11:52 pm

הערב הגיעני מאמר בשם 'שמונה חומרות לשוניות שאין בהם ממש' פרי עטו של אוריאל פרנק. הנני מעתיק בזה את מה שכתב אודות איפה -איפוא:
א. הבידול בין "אפוא" ל"איפה"
המִלים "אֵפוֹא" ו"אֵיפֹה" מופיעות במקרא, ועל אף שאינן "הומו-גרפיות" (= שוות צורה), הרי הן "הומו-פוניות" (= שוות צליל), כלומר, הן נהגות באופן זהה לגמרי . מִבחינת המשמעות נחלקו דעות מפרשי המקרא האם המִלים "אֵפוֹא" ו"אֵיפֹה" נבדלות זו מזו בידול סמנטי.
רש"י, ר' אברהם אבן עזרא ורד"ק סבורים שמדובר במלה אחת בעלת כתיבים שונים, ולמִלה זו כמה הוראות . הואיל ומדובר במִלה אחת, מובנים החילופים המרובים בין "אֵיפֹה" ל"אֵפוֹא" בדברי חז"ל ובדברי רבותינו הראשונים, שהרי אין לשינוי הכתיב משמעות שונה.
ברם, יש מבחינים בין "אֵיפֹה" המתַפקדת בכל המקרא כמִלת שאֵלה, לבין "אֵפוֹא" המשמשת כמִלת קישור וחיבור או כמִלת הדגשה לחִזוק האָמור ולתִקון הלשון (ואפשר להבין את המשפט גם בלעדיו). הבחנה סֵמנטית זו הוגדרה לראשונה ע"י פרשן המקרא האיטלקי, ר' מנחם ב"ר שלמה, בספרו "שכל טוב" (בשנת ד"א תתצ"ט), וכעבור כארבע מאות שנה נתפרסם פירוש זה ע"י פרשן המקרא האיטלקי המפורסם יותר, ר' עובדיה ספורנו (בפירושו לבראשית כז, לג). הבחנה זו אומצה בעברית החדשה, ובמילונים ובספרי לימוד הלשון העברית מופיעה שיטה זו בלבד. הכרעה חד משמעית זו בלשון ימינו והתעלמות מדעת הראשונים שלעיל, גרמה לד"ר יצחק אבינרי עצמו להאשים את המאחדים "איפה" ו"אפוא" בשיבוש הלשון. זו לשונו (עמ' 30):
"רבים טועים וכותבים 'אֵיפֹה' בשעה שכוונתם ל'אֵפוֹא'... על המשתבשים לִכתוב 'אֵיפֹה' במקום 'אֵפוֹא' אני קורא מקרא שכּתוב (דברים כה, יד) 'לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ אֵיפָה וְאֵיפָה' - אלא 'אֵיפֹה' ו'אֵפוֹא'... טשטוש התחומים בין 'אֵיפֹה' ל'אֵפוֹא' ישן נושן הוא, ואף חז"ל לא נזהרו בזה".
לענ"ד, בידול זה נוח ושימושי, וראוי לאמצו בכתיבתנו היום לכתחילה. יתכן אף לטעון שבידול זה מקורו בעברית המקראית, ולהכריע במחלוקת המפרשים כדעת הפרשנים האיטלקיים הנ"ל. אך יש להכיר בעובדה שיש חכמי לשון חשובים שהבינו אחרת, ולפי דעתם (ולשונם) אין שום שיבוש וטעות במקורות חז"ל המחליפים "איפה" ב"אפוא", הואיל ומדובר במִלה אחת רב משמעית. לפיכך, לענ"ד יש מקום להקל למי שהתבלבל ביניהם כיום ("בדיעבד").

אורייתא!
הודעות: 546
הצטרף: ו' אפריל 29, 2011 4:31 pm

Re: הברה אשכנזית

הודעהעל ידי אורייתא! » א' אפריל 22, 2012 12:43 am

צוּר מִשֶּׁלּוֹ אָכַלְנוּ בָּרְכוּ אֱמוּנַי. שָֹבַעְנוּ וְהוֹתַרְנוּ כִּדְבַר יְיָ:

פיוט עתיק זה שנכתב בחרוזים כולו, אם נאמר את שם ה' כמטא האשכנזים אין בית זה חרוז כלל...
נערך לאחרונה על ידי אורייתא! ב א' אפריל 22, 2012 9:30 pm, נערך פעם 1 בסך הכל.

ישיבה מאן דהו
הודעות: 100
הצטרף: ד' אפריל 18, 2012 9:14 pm

Re: הברה אשכנזית

הודעהעל ידי ישיבה מאן דהו » א' אפריל 22, 2012 12:49 am

ולמעוניינים בכל ההרצאה של אוריאל פרנק:

שמונה חומרות לשוניות שאין בהן ממש*
אוריאל פרנק
מבוא 1
א. הבידול בין "אפוא" ל"איפה" 3
ב. הבידול בין "פכר" ל"פרך" 4
ג. הבידול בין "אֳמָנות" ל"אֻמָּנות" 7
ד. שימוש בצורות עתיד לשם ציווי 8
ה. התנועה הסופית של צורות ציווי בבנין הפעיל 10
ו. היחס למילת היחס "אותכם" 11
ז. נראה לי שהכל נהיה בדברו 12
ח. "יש לי יום יום חג" - הברכה לחנוכה, לפורים וליום העצמאות 13
סיכום 15
נספח - על שאלת הסַמכוּת הנורמטיבית של צורות יחידאיות במקרא 16

מבוא
אחד הרעיונות החוזרים ונשנים בספר "יד הלשון" של ד"ר יצחק אבינרי הוא: "אין להיתפס לחומרות שאין בהן ממש" . להלן כמה ציטוטים מתוך הפרק שהקדיש ל"חומרות יתרות" (עמ' 191 - 197):
"בתִקון שגיאות לא הוחל אלא דורות מעטים לפני רש"י ...
עם צמיחת הספרות העברית החדשה והשיבה למקרא, חזרו ונתעוררו בעיות לשוניות ווכוחים לשוניים. בימים ההם הקפידו להִמנע מכל צורה שאינה במקרא, וכן הקפידו על כל משמעות חדשה שאינה במקרא...
אמנם, בדורנו אין מקפידים עוד האם נמצא דוקא במקרא בלבד, אם אין... אלא גם בתלמוד, במדרש, בפיוטים... ובמִלונים. ואם לפי המִלונים לא נמצא במקורות עתיקים, באים ופוסלים בכשרים ומערערים על שִמושים כשרים. המחמירים הללו מתעלמים מן הכלל הגדול שמנהג ותיקים מבטל הלכה...
טעות גמורה היא לחשוב שכל המרבה להחמיר הרי זה ידען גדול. יש מחמירים ופסלנים שאין שבילי הלשון נהירים להם למדי...
בכל דור ודור היו עומדים עלינו מדקדקים ונקרנים , ולא אחד מהם בִקש להכרית מאוצר לשוננו ניבים כשרים וטהורים. אך שר הלשון הצילנו, והוא גם יצילנו מידם...
בחֵירותו הלשונית ראוי רש"י לשמש לנו אות ומופת. אין זו חֵרות של הפקר, של פריצת גדר, כי אם חרות של פריצה ימינה ושמאלה... הנותנת מקום לצמיחה וגִדול. רש"י היה מגדולי המפַתחים וסוללי הדרך להרחבת הלשון והתפתחותה".

ברצוני לעסוק בכמה "חומרות שאין בהן ממש" מתחומים שונים בלשון.
כמורה ללשון אני מחויב לאמצן ולחנך את תלמידיי לאורן (וָלא - דמי ציון בחינת הבגרות יהיו בראשי...), אך כמי שחשובה לו המסורת היהודית, ובכלל זה מסורות הלשון העברית, סבורני שאין להחמיר בהן, והלוואי ומקבלי ההחלטות יטו לי אוזן .
א. הבידול בין "אפוא" ל"איפה"
המִלים "אֵפוֹא" ו"אֵיפֹה" מופיעות במקרא, ועל אף שאינן "הומו-גרפיות" (= שוות צורה), הרי הן "הומו-פוניות" (= שוות צליל), כלומר, הן נהגות באופן זהה לגמרי . מִבחינת המשמעות נחלקו דעות מפרשי המקרא האם המִלים "אֵפוֹא" ו"אֵיפֹה" נבדלות זו מזו בידול סמנטי.
רש"י, ר' אברהם אבן עזרא ורד"ק סבורים שמדובר במלה אחת בעלת כתיבים שונים, ולמִלה זו כמה הוראות . הואיל ומדובר במִלה אחת, מובנים החילופים המרובים בין "אֵיפֹה" ל"אֵפוֹא" בדברי חז"ל ובדברי רבותינו הראשונים, שהרי אין לשינוי הכתיב משמעות שונה.
ברם, יש מבחינים בין "אֵיפֹה" המתַפקדת בכל המקרא כמִלת שאֵלה, לבין "אֵפוֹא" המשמשת כמִלת קישור וחיבור או כמִלת הדגשה לחִזוק האָמור ולתִקון הלשון (ואפשר להבין את המשפט גם בלעדיו). הבחנה סֵמנטית זו הוגדרה לראשונה ע"י פרשן המקרא האיטלקי, ר' מנחם ב"ר שלמה, בספרו "שכל טוב" (בשנת ד"א תתצ"ט), וכעבור כארבע מאות שנה נתפרסם פירוש זה ע"י פרשן המקרא האיטלקי המפורסם יותר, ר' עובדיה ספורנו (בפירושו לבראשית כז, לג). הבחנה זו אומצה בעברית החדשה, ובמילונים ובספרי לימוד הלשון העברית מופיעה שיטה זו בלבד. הכרעה חד משמעית זו בלשון ימינו והתעלמות מדעת הראשונים שלעיל, גרמה לד"ר יצחק אבינרי עצמו להאשים את המאחדים "איפה" ו"אפוא" בשיבוש הלשון. זו לשונו (עמ' 30):
"רבים טועים וכותבים 'אֵיפֹה' בשעה שכוונתם ל'אֵפוֹא'... על המשתבשים לִכתוב 'אֵיפֹה' במקום 'אֵפוֹא' אני קורא מקרא שכּתוב (דברים כה, יד) 'לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ אֵיפָה וְאֵיפָה' - אלא 'אֵיפֹה' ו'אֵפוֹא'... טשטוש התחומים בין 'אֵיפֹה' ל'אֵפוֹא' ישן נושן הוא, ואף חז"ל לא נזהרו בזה".
לענ"ד, בידול זה נוח ושימושי, וראוי לאמצו בכתיבתנו היום לכתחילה. יתכן אף לטעון שבידול זה מקורו בעברית המקראית, ולהכריע במחלוקת המפרשים כדעת הפרשנים האיטלקיים הנ"ל. אך יש להכיר בעובדה שיש חכמי לשון חשובים שהבינו אחרת, ולפי דעתם (ולשונם) אין שום שיבוש וטעות במקורות חז"ל המחליפים "איפה" ב"אפוא", הואיל ומדובר במִלה אחת רב משמעית. לפיכך, לענ"ד יש מקום להקל למי שהתבלבל ביניהם כיום ("בדיעבד").
ב. הבידול בין "פכר" ל"פרך"
"טעות" נוספת שאף כנגדה מתריע ד"ר יצחק אבינרי (עמ' 465):
"יש טועים ובין פכר לפרך מתחלף להם: 'פרצה בבכי ופירכה את ידיה' [במקום לכתוב 'פכרה'; אפ"ר]... פורך ומפרך הוא לשון שבירה... לא כן פוכר, שענינו חִבוק ושִלוב האצבעות מחמת צער. פֹעל זה מצוי בתלמוד בארמית ורמוז הוא במקרא בשם הפרטי 'פֹּכֶרֶת הַצְּבָיִים' (עזרא ב, נז). יתכן שהטועים נקטו לשון פרך בעקבות יידיש".
ברם, נראה כי אין כאן שום טעות. כבר חז"ל (בוודאי בני ארץ ישראל) ראו בשורשים אלו בני תמורה והחלפה. נפנה אל מקור הפכירה בתלמוד הבבלי (מסכת שבת דף י, א). הסוגיה התלמודית דנה בחזות החיצונית של מי שעומד בתפילה לפני רבש"ע. וכך מעיד רב אשי על הנהגתו של רב כהנא:
"אמר רב אשי: חזינא ליה לרב כהנא: כי איכא צערא בעלמא - שָׁדֵי גלימֵיהּ ופָכַר יְדֵיהּ ומְצַלֵּי, אמר: כעבדא קַמֵּי מָרֵיהּ. כי איכא שלמא - לביש ומתכסי ומתעטף ומְצַלֵּי, אמר: הכון לקראת אלהיך ישראל".
מהי אותה "פכירת ידיִם" של רב כהנא בשעת תפילתו, שבאה לבטא כלפי חוץ את שעבוד לִבּו למרותו של רִבון העולם? שורש פכ"ר מתועד בארמית הבבלית רק כאן, ולכן כדי להבין את משמעותו המדויקת של הפֹעַל "פָכר", כדאי להיעזר בניבים ארמיים אחרים. השורש לא נמצא בארמית המקראית, אך מצאנוהו בתרגומי המקרא לארמית, בארמית הארץ ישראלית ובארמית הסורית, כדלהלן. אך ראשית נעיין בפירוש רש"י על אתר : "פכר ידיה - חובק ידיו באצבעותיו , מרצי"ר בלע"ז , כאדם המצטער מאימת רבו". יתכן ללמוד מכאן שמשמעות שורש פכ"ר הארמי מקבילה לשורש חב"ק העִברי . תימוכין להבנה זו יש בארמית הסורית .
ברם, ניתן לפרש כי לפנינו דוגמה לפירוש רש"י שאיננו מילולי, אלא ענייני בלבד . אין כוונת רש"י לטעון כי משמעותו המילולית של הפֹעַל "פָכר" הוא "חובק". מסתבר כי שורש פכ"ר הארמי מקביל באופן מילולי לשורש שׁב"ר העִברי, כמו שורש פר"כ, "אחיו התְאוֹם" (ע"י שיכול אותיות), המצוי גם בארמית וגם בעברית . כוונת רש"י לבאר מהי "פכירה" (=שבירה) זו באופן מעשִי: כיפוף אצבעות הידיִם וחיבוקן באופן הנ"ל, וכך נראות הידיִם כאילו שְבָרוּם ופרכום. סיוע להבנה זו ברש"י יש להביא מפירושו לאיכה א, יז: "כאדם המצטער שחובק את ידיו ומשברם".
ואכן שורש פכ"ר נמצא במשמעות זו כמה פעמים בארמית של התרגומים הארץ-ישראליים לתורה ובלשון העברית בבראשית רבה, כגון (פרשה כג, ה): "תחת הבל כי הרגו קין - מחטייה של הבל נהרג קין; לשני אילנות שהיו סמוכין זה לזה פָכְרָה רוח את אחד מהן ונפל על חבירו ופְכָרוֹ" . יתכן שגם בארמית הבבלית משמש פכ"ר חלופה שוות משמעות ("אלטרננטה" בלעז) בהוראת שבירה .
עכ"פ, איך שלא נפרש את "פכר" שבארמית הבבלית, עתה הָראינו לדעת כי המשתמש בפכירה במובן של פריכה ושבירה, יש לו "אילן רבה" להיתלות בו. הרוצה להחמיר ולהבחין בין שורש פר"כ (לעניין שבירה או עבודה קשה) לבין פכ"ר (לעניין חִבּוק ושִלּוב האצבעות מחמת צער) יחמיר על עצמו ולא לאחרים. ולמערבבים ינעם ותבוא עליהם ברכת הטוב.
ג. הבידול בין "אֳמָנות" ל"אֻמָּנות"
בדורנו התקבל בספרי הלימוד ובמילונים (כגון במילון אבן שושן) הבידול הסימנטי (כלומר ההבחנה בין המשמעויות) בין "אֻמָּנות" - מלאכה, משלח יד, מקצוע - של "אֻמָּן" (כגון: נגר וסנדלר), לבין "אֳמָנות" - יצירה שיש בה מחשבה, כִשרון וטעם מעולה, מלאכת מחשבת - של "אֳמָן" (כגון: צַיָּר ומלחין). מסתבר שאין הבחנה זו מקורית, ושתי הצורות "אֻמָּנות" ו"אֳמָנות" אינן אלא חלוּפוֹת ("אלטרננטות" בלעז) לאותה מִלה עצמה .
המִלה "אומנות" מופיעה בעברית לראשונה בפי חז"ל, ומשמעותה הרגילה היא: עסק, מלאכה, עבודה, מִשְלח יד, מקצוע שבאמצעותו אדם מתפרנס . בהתאם לכך, נקראים בעלי מלאכה בפי חז"ל: "בעלי אומניות" , או בשם הנפוץ יותר והקצר יותר : "אומנין" או "אומנים" . ממשמע בסיסי זה של התיבה "אומנות" התרחב השימוש ב"אומנות" ועל שם אופן פעילותו של האומן המקצועי הושאל שם זה לכל מעשה קבוע ומנהג רגיל, וכן לעשיית דבר באופן מושׂכל, נאה ומשובח, במיומנות, במקצועיות ובמומחיות. לפיכך תובן לשון הברייתא (שבת קלג, ב): "הִתנָאה לפניו במצְוֹת: עשֵה לפניו... ספר תורה נאה, וכתוב בו לשמו בדיו נאה בקולמוס נאה בלבלר אומן". "לבלר אומן" אינו אלא סוֹפֵר מומחה ומקצועי הכותב בכתב ברור ונאה "מעשה אומן" (מועד קטן י, ב), "מַעֲשֵׂה יְדֵי אָמָּן" (שיר השירים ז, ב). רש"י שם כותב במפורש: "אמן כמו אומן". וכן כתב היעב"ץ בפירושו למשנת "האוּמנין" :
"נראה שקריאת המלה באל"ף שרוק"ה (כלומר, מנוקדת בשורוק: "האוּמנין"). הנפרד 'מַעֲשֵׂה יְדֵי אָמָּן' בקמץ חטוף, המתחלף בקיבוץ (אֻמָּן או אוּמָּן). ואין לקרותה ('האוֹמנין') בחול"ם (שהיא תנועה הקרובה יותר לצורת היחיד 'אָמָּן' המתועדת במקרא, ומדוע לא? כדי) להבדיל בין ענין מלאכה שהוא הנרצה כאן, ובין ענין גידול ותרבות, כמו 'הָאֹמְנִים אַחְאָב' (מלכים ב י א), 'כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן' (במדבר יא, יב) שהם חולמי"ם (כלומר, נקודים בחולם). אבל לשון אוּמנות שהוא ענין מלאכה עיקרו מלשון ארמי, וכ"ה בתרגום כל אומן ואומנות - שרוקי"ם".
לאור האמור, אפשר להותיר בידול זה בלשון הדיבור, לשם הבהרה חד משמעית של הנאמר. עם זאת, ראוי לזכור ולפרסם שאין בידול זה "מקודש" כתורה מסיני, ואין לו בסיס לא בלשון המקרא ולא בלשון חכמים. ואדרבה! יש להקפיד שבידול זה לא יחדור מלשון הדיבור אל קריאת המקרא .
ד. שימוש בצורות עתיד לשם ציווי
רבים מורים לתלמידיהם כי צורת הציווי, כשמה כן היא: נועדה להורות על מִצוָה ופקודה -- בניגוד לצורת העתיד המורה על תיאור מה שיקרה בעתיד. הללו פוסלים את סגנון הדיבור הרווח "תַגִּיד", "תֹאמַר", "תִשְׁמַע", "תִקַּח", ו"תֵלֵךְ"; ומחייבים דווקא צורות ציווי: "הַגֵּד", "אֱמוֹר","שְׁמַע", "קַח וָלֵךְ".
מה סופם של תלמידים כאלה? בשלב מסוים בחייהם הם עלולים לגלות את ה"שיבושים" בסידור התפילה ובתורה... מצוות רבות בתורה מנוסחות בלשון עתיד ("תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם", שמות יב, טו; "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים", ויקרא כג, מב), וכך גם בקשות שונות בתפילת העמידה (כגון "תַכְנִיעַ" בברכת המינים ו"תִשְׁכּוֹן" בברכת בנין ירושלים) . את לשון התורה (בראשית יז, ט) "וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר", "מתרגם" רש"י: "ואתה הוי זהיר לשמרו". לפעמים מוצאים באותו משפט צורות ציווי וצורות עתיד לסירוגין - וכולן לדבר אחד נתכוונו: בקשות! לא הגדת עתידות .
גם תופעה זו זכתה לדיון של ד"ר יצחק אבינרי (עמ' 462). לדעתו, שימוש בצורות עתיד לשם ציווי נובע מתוך ההקבלה לציווי בשלילה: "אל תלך". הוא מראה כיצד תופעה זו המשיכה בלשון חז"ל , ונעשתה נפוצה מאוד בלשון הדיבור בימינו. למען הבהרת המשמעות , ממליץ ד"ר אבינרי להימנע מהפרזה במנהג זה, וכן להוסיף "נָא" לצורות עתיד המשמשות לבקשה, כגון: התביעה או הבקשה: "יוכפל נא שכר הלימוד", לעומת "יוכפל שכר הלימוד" היכול להתפרש גם כלשון עתיד.
חשוב אפוא להסביר את ההבדל שבין "ציווי" אמיתי (שאפשר לבטאו גם בצורת עתיד) לבין הצורה הדקדוקית הנקראת "ציווי" (שהיא אחת מהאפשרויות לנסח ציווי או בקשה). לענ"ד, מחד גיסא חשוב לחשׂוף את התלמידים לקיומן של צורות "ציווי", ומאידך גיסא אין להתעקש שהם ישתמשו רק בהן בדיבורם או בכתיבתם. אדרבה! כדאי לגלות להם את האמת, כמודגם לעיל מלשון מקורותינו.
ה. התנועה הסופית של צורות ציווי בבנין הפעיל
מספר ד"ר יצחק אבינרי (עמ' 483):
"נשאלתי המותר לומר 'הַצבִיעַ!' בצווי, במקום 'הַצבַע!' צורות ממין זה שגורות לרוב בפי הילדים: 'הַבִּיט!' 'הַגִּיד!'... במקום הַבֵּט! הַגֵּד! וכו'. אין טעם להצדיק את הצורה המשובשת בפי הילדים, שהמירו את הצירה בחירק, ויש לשקוד על השגרת הצורה הנכונה".
ברם, בהמשך הוא מציג עמדה מורכבת יותר ונחרצת פחות:
"דוגמאות של סטיה מהצורה הדקדוקית של הצווי בבנין הפעיל מצויות כבר במקרא: 'אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ!' (תהלים צד, א) 'הָבִיא עֲלֵיהֶם יוֹם רָעָה, וּמִשְׁנֶה שִׁבָּרוֹן שָׁבְרֵם!' (ירמיהו יז, יח)... בספר הרִקמה מביא ריב"ג שהצווי מבנין הפעיל הוא הַפעִיל, 'ורובו יבוא: הַפעֵל בלא יוד... במקרים בודדים בלבד נוכל לפעמים להתיר את הצווי בחירק וביוד... אעפ"כ, מי שיקפיד... תבוא עליו ברכה".
בין שאר הוכחותיו להצדקה מסוימת של "קוּלה" זו, הוא מביא את לשון התוספת ליום שבת בברכת המזון: "וּבִרְצוֹנְךָ הָנִיחַ לָנוּ". ברם, יש להעיר כי נוסח זה הוא אמנם המקובל יותר בפי יהודי אשכנז ובסידוריהם ובמחזוריהם בימינו , אך ישנם מקורות איתנים לנוסח "הנח לנו", הצורה ה"תקנית", וכך נוהגים עד היום יהודי תימן ויהודי איטליה .
לפני כמאתיים שנה התנהל ויכוח דקדקני סביב נוסח זה: בסידור ר' עזריאל ור' אליה בנו (וילנה, ה'תס"ד - 1704) הודפס "הַנַּח", וכנגדם טען ר"ז הענא (בספר השגותיו "שערי תפלה", יעסניץ, ה'ת"פ - 1720 ) ששורש "הַנַּח" הוא ינ"ח ומשמעותו עזיבה, וכאן הואיל ומתבקשת לשון מנוחה, יש לדעתו לומר "הָנִיח" ששורשו נו"ח .
ו. היחס למילת היחס "אותכם"
מספר ד"ר ראובן סיון (הויות וחויות בלשוננו המתחדשת, ירושלים, תש"ן, עמ' 10) על דיון לשוני שבמסגרתו העירה המשוררת והמלחינה, נעמי שֶמֶר (בין שיריה: השיר "על הדבש ועל העוקץ", שפזמונו: "אל נא תעקור נָטוּעַ"), על שינויים רצויים לה בעברית של ימינו.
"בין השאר הציעה שלא 'נחויב' עוד לומר 'אֶתְכֶם' 'אֶתְכֶן', אלא 'נורשֶה' לומר אוֹתְכֶם אוֹתְכֶן, כשם שאנו אומרים אותי, אותך, אותנו בחולם. הרהבתי עוז בנפשי... ואמרתי: 'אבל רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה, אמר הנביא עמוס (ג, ב). אל נא תעקרי נטוע, נעמי".
לוּ הייתי שם (בעת ההיא הייתי רק בן שבע...), הייתי מחזק את ידיה ועונה לד"ר סיון: "עֵת לָטַעַת, וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ", אמר קהלת (ג, ב), וכאן - גם "אוֹתְכֶם" נטוע הוא בלשונו של יהושע בן נון (כג, טו) . רד"ק על אתר מציין לצד חריג זה גם את "וּבָרֵא אוֹתְהֶן" (יחזקאל כג, מז) ואת "יִשְׁפְּטוּ אוֹתְהֶם" (שם מה). מוטב לנו שלא לפסול לגמרי את השימוש ב"אוֹתְכֶם", מאשר להגיע למצב (ובדידי הוה עובדא!) שבו עלה בדעת תלמיד צעיר שיהושע בן נון לא ידע לדבר עברית...
ז. נראה לי שהכל נהיה בדברו
עוד כותב ד"ר ראובן סיון (שם, עמ' 29 - 30):
"שיבוש צורם (רק את אוזניהם של המקפידים על לשונם) הוא השימוש במלה נִרְאָה (שהיא לשון עבר נסתר בבניין נפעל) במקום נִרְאֶה (שהיא לשון הווה יחיד). מספר ידידי רפאל לוי מפתח תקוה:
אל מיטת דניאל לייבל ז"ל, חבר האקדמיה ללשון העברית, הוזעק רופא המשפחה. לאחר הבּדיקה הוֹרה הרופא להזמין אמבולאנס לשם העברתו המיָדית לבית החולים. הרופא הצטרף אל לייבל ואל בנו באמבולאנס. בדרך ניסה הרופא לעודד את השכיב-מרע בדברי הרגעה: אתה נִרְאָה טוב! הגיב לייבל: נִרְאֶה! הרופא (שחשב מן הסתם שהחולה נתכַּוֵּן לומר: נִרְאֶה מה יאמרו בבית החולים) ענה לעומתו: לא ולא! אתה נִרְאָה טוב! וכך חזר פעמים מספר על דבריו, עד שהבן התערב והסביר שכַּוָנַת אביו הייתה לומר שצריך לבטא נִרְאֶה בסגול ולא בקמץ".
בניגוד להקפדה זו על "נִרְאֶה לי" במקום צורת ההווה הנפוצה וה"משובשת", "נִרְאָה לי" -- מנהג רוב ישראל לברך "שֶׁהַכּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ" (וכן מודפס ברוב הסידורים), וכנראה שזהו המנהג הקדום בפי כל ישראל . המדייקים לומר "נִהְיֶה" מתכוונים לבטא באופן חד משמעי את כוונתם, שבברכה זו מודים אנו שהכל נהיה בדבר ה' כל הזמן, ולא רק בעבר. לכן מדקדקים לומר היו"ד בסגול, כפי הניקוד המקראי של פֹעַל זה בזמן הווה (שכל הזמנים כלולים בו) .
ברם, אף אם נניח שפֹעַל זה צריך להיות בזמן הווה, עדיין אין הכרח לשנות ממנהג העולם לומר "נִהְיָה". ראשית, אף במסורת לשון המקרא (הטברנית והבבלית) מצאנו כמה וכמה פעלים מגזרת ל"י המנוקדים בקמץ, בדומה לצורות העבר . שנית, מכמה וכמה עדים עולה כי בלשון חז"ל, אשר תִקנו ברכה זו, התבטלה ההבחנה הדקדוקית בין זמן עבר לזמן הווה, והצורות "נִהְיָה" ו"נִרְאָה" משמשות הן לעבר והן להווה (וסגול - רק לעתיד).
אמור מעתה, כשם שנכון לומר "שֶׁהַכּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ", כך נכון לומר "נִרְאָה לי".
ח. "יש לי יום יום חג" - הברכה לחנוכה, לפורים וליום העצמאות
במקורותינו הקדומים נתייחד השם "חג" למועדים וזמנים שבהם יש להקריב קרבן חגיגה . כמה הלכות תלויות בהגדרה המדויקת של השם "חג", כגון האם יש לומר "חג" בתפילות בשמיני עצרת , וכגון ההלכה בשולחן ערוך "מותר לישא אשה בפורים" (או"ח תרצ"ו, ח), המתבססת על העובדה שפורים אינו נקרא "חג", כמוסבר בבית יוסף על אתר:
"כתב הרשב"א (שו"ת ח"ג סי' רעו) שאלת אם מותר לישא אשה בפורים. מסתברא שהוא מותר דושמחת בחגך כתיב (דברים טז, יד) - בחגך ולא באשתך (מו"ק ח, ב); אבל בפורים מותר, ועוד...".
ומה בלשון הדיבור בימינו?
הגדרתו הראשונה של מילון אבן שושן ל"חג" היא: "יום טוב, יום שמחה שנקבע לזכר מאורע חשוב, לאומי או דתי", ובין ערכי המשנֶה נמצא: "חג האורים, חג החנוכה". כמו כן, סדרת ספרי הלכה העוסקת בכל מועדי ישראל, כולל חנוכה ופורים (מאת הרמ"מ קארפ), נקראת בשם "הלכות חג בחג" .
ואולם, יש דווקנים הנמנעים מלברך "חג שמח" בחנוכה ובשאר מועדים שאין בהם קרבן חגיגה. אם כן, כיצד מברכין? "חנוכה שמח". אך גם על כך יוצא קצף הנקרנין, המעירים שהואיל וחנוכה לשון נקבה, יש לומר "חנוכה שמחה"! ויש מהדרין לברך "חנוכה לשמחה" (על דרך לשון "מועדים לשמחה"). כיו"ב יש מדקדקים בפורים לברך "פורים שמחים"!
אך נראה כי אפשר להכשיר את כל הברכות האלה:
"חנוכה שמח" הרי הוא כעין מקרא קצר: "[חג] חנוכה שמח" (ומי שלא נוח לו עם המלה "חג", אז: "[יום] חנוכה שמח"). וכ"כ ד"ר אבינרי (עמ' 170):
"שמות החגים ישמשו לעולם בלשון זכר, ואפילו אם השם עצמו הוא לשון נקבה או רבים, למשל: פורים שמח, סוכות נעים, החנוכה עבר מהר ".
אך גם ברכת "חג שמח" כשרה לבוא בקהל , אף על חג שאין בו שום קרבן, שהרי "לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד, וכל שכן לשון בני אדם לחוד" .
ומה בדבר חגי אומות העולם? האם ראוי לפרושׂ גם עליהם את השם "חג"?
אף על פי ששגור בפי רבים "חג המולד" , נראין דבריו של ד"ר אבינרי (עמ' 171):
"אבותינו נהגו בגולה לקרוא לחגי הנוצרים בשם 'חגא' , לגנאי... גם במסכת עבודה זרה (דף יא, ב) נקרא חג הערביים בלשון נקבה: 'חגתא דטייעי'...
אבותינו כפופי הגוף, קוממיות היתה בנשמתם, ותמיד הביטו על הגוי מלמעלה למטה... בנִגוד גמור לרבים מן העם היושב בציון, המבקשים להתלעז ולהיות כגויים גמורים לכל דבר ולמלא כרסם בתרבות לא לנו...
נשמור, אפוא, על ה'חגא' אשר הנחילונו אבותינו: בלעגם ובהִתולם צִוו לנו את החיים".
סיכום
עסקנו בכמה סוגיות שבהן רבים ה"שוגים" (לכאורה!), וממילא רבים ה"דווקנין" המעירים על "טעויות" אלה. במאמר זה הראנו פנים להקל בנושאים אלו.
פרקים א' - ג' עסקו בבידול בין "אפוא" ל"איפה", בין "פכר" ל"פרך", ובין "אֳמָנות" ל"אֻמָּנות". שלושה בידולים סימנטיים אלו, אף אם נוח לאמצם, יש לעשות זאת מתוך מודעות שבידולים אלו אינם מוכרחים בלשון המקורות.
בפרקים ד' - ז' הודגמו מספר תופעות לשוניות שאינן תואמות את ה"כלל" הדקדוקי הנלמד בבית הספר: שימוש בצורות עתיד למטרת ציווי, הרווח בכל רובדי הלשון (פרק ד'). צורות ציווי "הַפעִיל", במקום הצורה הרווחת "הַפעֵל", נדירות בלשון המקרא, אך עצם קיומם של חריגים אלו יכול להצדיק צורות כאלו בלשון התפילה ובלשון הדיבור (פרק ה'). ואף אם מדובר בצורה יחידאית, כמו מילת היחס "אוֹתכם" (פרק ו'), יש בכך להצדיק (לפחות בדיעבד) את השימוש בצורה זו, אף אם לכתחילה יש ללכת בדרך המלך. פרק ז' עסק בצורת פֹעל כמו "נראָה" (בניין נפעל, זמן הווה, יחיד) המנוקדת בקמץ ולא בסגול, הנחשבת בשיעורי לשון ל"שיבוש צורם", אף על פי שצורה זו נהוגה הלכה למעשה בפי רוב ככל ישראל בברכת "שֶׁהַכּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ".
הפרק השמיני עסק בהרחבת השימוש בשם "חג" בעברית החדשה. את השימוש בשם זה לכל חגי ישראל דרשנו לשבח, אך את הרחבתו גם לחגי הגויים דרשנו לגנאי, על פי העיקרון של מצות ההבדלה: "ברוך המבדיל בין קודש לחול... בין ישראל לעמים".

לסיום, ברצוני להבהיר כי למרות הצדקת ה"שיבושים" הנ"ל, אין כוונתי ללכת לקיצוניות השניה ולעודד "חֵרות של הפקר ושל פריצת גדר" בלשון. מובן שיש לשמור על צביונה של העברית, וללכת בדרכים הסלולות כבר . אך דווקא מתוך הכרות עם הלשון העברית לרבדיה השונים יש לערער על הדווקנים המְּתַקנים בנושאים הללו, ולשמור על "שׁוֹט הלָשׁוֹן" (ע"פ איוב ה, כא) לטעיות שיש בהן ממש לכל הדעות .
"יִהְיוּ [נָא] לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי"

נספח - על שאלת הסַמכוּת הנורמטיבית של צורות יחידאיות במקרא
פרק ו' היוצא נגד פסילת מלת היחס "אוֹתכם", עורר התנגדות אצל כמה אנשי לשון חכמים וידועים. כך כתב לי ראש החוג ללשון העברית באוניברסיטה העברית, פרופ' יוחנן ברויאר:
"מְחיי הלשון נתנו דעתם על התְקנת דקדוק נורמטיבי, דבר שכל לשון זקוקה לו כאוויר לנשימה, והדבר עלה להם בקשיים מרובים. אנו היום באים ומוצאים הכול מוכן לפנינו, ונעים לנו להתגרות בנורמה הזאת ולהציב כנגדה חריגים הסותרים אותה. אבל גם אנו צריכים ליתן את דעתנו על התמונה הכוללת, ובעיקר על השאלה העקרונית איך מתקינים דקדוק נורמטיבי. המקרא מלא חריגים וצורות יחידאיות, ודומני שאי אפשר להתקין דקדוק מתקבל על הדעת, אם נעניק משקל שווה לצורה חריגה ולצורה רגילה".
ראשית, דומני שכיום לאחר שכבר התבסס הדיבור העברי, לא "ייחסמו דרכי הנשימה" של הלשון העברית אם יתערער המונופול של הצורה "אֶתְכֶם", ונאפשר ל"אותכם" להתקיים לצד אחיו הגדול.
שנית, אף אני לא אמרתי להעניק שִוְיוֹן זכויות לצורה יחידאית, אלא "לא לפסול לגמרי". כלומר, מעמד הבכורה בהחלט יינתן לצורה הסדירה, ואעפ"כ גם לחריגים יש זכות קיום.
גישה אמביוולנטית כלפי צורות לשון יחידאיות מצאתי אצל ר' יעקב עמדין. מצד אחד הוא כותב נגד ההסתמכות על מילה הנמצאת במקרא דרך זרות: "אין מביאין ראיה מן הזרים להשתמש בהם תשמיש קבוע", ולכן מבכר בברכת אשר יצר את הנוסח "אֵי אפשר" על פני "אִי אפשר" . ובתשובתו לר' יעקב בשן (שם, עמ' קעו) מאריך לתקוף את המסתמכים על חריגים:
"...מפני הִמצא פעם או פעמים בכתוב מלים יוצאים מן הכלל, בשביל כך לא נתיר לעצמנו לדבר בם, ביחוד בתפִלה ובתהִלה להשם יתברך, שצריך להיות הלשון ברור וצח ביותר... ואפילו לפני בשר ודם לא יתכן לדבר כן, על אחת כמה וכמה לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה... זהו מן המושכלות הראשונות והמוסכמות בין כל אנשי החכמות שאין מביאין ראיה מן הזרים ואין חוששים למתנכרים (הבאים כמו כן במקרא ובכתבי הקודש לטעמים ידועים נעלמים)".
ואולם יש מקרים שהיעב"ץ מוכן להתחשב בצורות יחידאיות:
"התרנו לבקש לעצמנו לפעמים דרכים רחוקים לקיים בידינו לשון רבותינו ומליצתם במקום שהם בדוקים... רק שיהא ודאי נוסח אמִתי ידוע לרז"ל, אז החוב מוטל עלינו לאשרו ולקיימו, ואף בדרך הזרים" (שם, עמ' קעא).
אף אנו נאמר כי בסוגיית "אותכם" ניתן להתחשב באופן חלקי אף ב"דרך הזרים". לכתחילה בוודאי אלך בדרך הסלולה במקרא הן בכתיבה והן בדיבור ; ודאי וודאי שכך אעשה ואלמֵּד בקריאות שבחובה .
אך, בדיעבד, כיצד נתייחס אל תלמיד שיאמר או יכתוב "אותכם"? לענ"ד, ניתן להסתפק בהערה שמוטב לנהוג כרבים ולא כיחיד, אך אין להוריד לו נקודות על כך. לא רק מפני שכבר קדמו יהושע, אלא מפני שאין שיבוש זה משולל כל יסוד והקש הגיוני. יתר על כן, לו היה הדבר תלוי בי, הייתי משמיט סוגיה זו מחומר הלימודים ומבחינת הבגרות בלשון. המבלי אין שיבושים גמורים, שאנו צריכים להיטפל דווקא ל"שגיאה" זו?!
לסיום, כשבִקשתי ממחשבי למצוא בפרויקט השו"ת של בר אילן "שגיאה" זו, הוא מצא את תשובת רבי משה סופר (שנפטר בפרשבורג בשנת ה'ת"ר) אשר חתם את תשובתו (שו"ת חתם סופר, ח"ו, ליקוטים סוף סימן מ"ג) בדברים אלו:
"ואנשים חשובים כמותם ראוי שיתקדש שם שמים על ידכם, בתת ה' אותכם לשם ולתהלה ולתפארת בראותכם נוה שאנן בעיר ה' יופי מכלל ".

הערות * יסוד מאמר זה בהרצאה "על המהדרין ועל המחמירים", שנשאתי במסגרת יום עיון "תורה ולשון בצָהֳרֵי יום" במצפֵּה יריחו בחנוכה התשע"א.
כל הציטוטים שיובאו במאמר משמו, כולם מספר "יד הלשון", תל אביב תשכ"ה.
למשל, בביקורתו על שוללי "הַזּו" (עמ' 162). אגב, על טענות ד"ר יצחק אבינרי כנגד שוללי "זוּ" (בשורוק) חזר ד"ר חיים א' כהן ביתר הרחבה ביתר שאת וביתר עז, במאמרו "קביעות תקן בלשון - חדשים גם ישנים", בתוך: "מאתיים וחמישים שנות עברית חדשה", האקדמיה ללשון העברית, תש"ע (בעריכת הנ"ל), בעמ' 39 - 46.
אמנם, יש להעיר כי כבר בתלמוד הבבלי אנו מוצאים מתקני שגיאות בלשון (כגון: עבודה זרה נח, ב).
מקור ביטוי זה בברייתא שבתלמוד הבבלי (מסכת ברכות דף נ, א) "בין שאמר 'ברכו' בין שאמר 'נברך' - אין תופסין אותו על כך, והנקדנין תופסין אותו על כך". וכתב שם בתוספות הרא"ש: "והנקדנין תופסין אותו על כך. פירש רש"י: דווקנין. ובערוך פי' הנקרנין, פירוש: מדקדקין בדבר שלא לצורך, כמו תרנגול המנקר באשפה. וכן אמרינן במסכת דרך ארץ (פ"ה ה"ד): לא יהא אדם מן הנקרנין ומן העקמנין". וכן מובא בתשובות הגאונים (הרכבי, סימן שח): "נקרנין - המדקדקין על דברי תוהו".
אף אם לא אצליח לשכנע שחומרות אלה (או עכ"פ חלקן) אין בהן ממש, לענ"ד אין להחמיר בהן. הואיל ו"תפסת מרובה - לא תפסת", מוטב לנו להקפיד רק על הטעיות הוודאיות, ולהקל במסופקות.
כלשון רד"ק (ספר השרשים, איף): "החלפת המלה בכתיבה, אבל בקריאה היא אחת". לפי מסורת כל עדות ישראל, כשם שאין הבדל בין הגיית חולם מלא להגיית חולם חסר כך אין שום הבדל בין הגיית צירי מלא להגיית צירי חסר (להוציא מדעת קצת, חדשים מקרוב באו, המוסיפים לפעמים יו"ד עיצורִית בצירי מלא, ואכמ"ל). אף ההטעמה בשתיהן צריכה להיות זהה - בהברה האחרונה ("מלרע"). אמנם, כיום נוהגים רוב דוברי העברית להבדיל בין "אֵפוֹא" מלרע, לבין מלת השאלה "אֵיפֹה" מלעיל. אף שבידול זה נוח להבהרת לשון הדיבור, ראוי לזכור שאין לבידול זה בסיס בלשון המקורות, ויש להקפיד שבידול זה לא יחדור מלשון הדיבור אל קריאת התורה.
גם מִלת שאלה ביחס למקום, גם מלת שאלה על תכונה ומראֶה, וגם תואר הפועל במשמעות "עַתָּה". אקצר כאן בהבאת המקורות הואיל והרחבתי על סוגיה זו במאמרי "אֵימא לי איזי, ואמרִי לה כּדִי" בכתב העת "המעין", טבת תש"ע, עמ' 37 - 41 (זמין במרשתת באתר ישיבת שעלבים).
לעיון נוסף בעניין "פכירת ידיִם" בתפילה ראה: רמב"ם הל' תפילה פ"ה ה"ד ונו"כ; מגן אבות לרשב"ץ על אבות פ"ב, יח; טור או"ח סוף סימן צ"א והגהת הרמ"א לשו"ע שם סעיף ו; בית יוסף וב"ח סוף סימן צ"ה; ושו"ע שם סעיף ג' ונו"כ; שו"ת באר שבע סוף סימן עא ד"ה מנעורי תמהתי; לקט יושר ח"א או"ח, עמ' יט ענין ד', פסקים וכתבים סי' פ"א; ושו"ת ציץ אליעזר ח"ט סימן ד', המאריך בביאור שיטת רבנו חננאל.
צ"ע כיצד בדיוק מתבצע חיבוק אצבעות זה. מלשון עָרוֹךְ הַשֻּׁלְחָן או"ח סימן צ"א, ז' "חובק אצבעות ידיו זה בשל זה", משמע שמצמיד כפות הידיִם, ומכופף אצבעות ימין על גב יד שמאל ואצבעות שמאל על גב יד ימין, כך שהאצבעות שלובות וקלועות לסירוגין זו בזו. אגב, כפי שמוער שם, "יש ליזהר שלא לחבוק אצבעותיו בעת שלום, כי בזה מוריד דין על עצמו" (בניגוד למסופר בתלמוד על רבא!), וע"ע בספר פסקי תשובות על אתר, עמ' תשמ"ז-תשמ"ט והערה 27.
באוצר לעזי רש"י לר"מ קטן תרגם: "לקלוע, לשלֵב", ואילו במהדורת ר"ע שטיינזלץ (ומשם הועתק לפרויקט השו"ת של בר אילן) תורגם לעז זה: "להכניס אצבעות יד אחת בשניה". ונראה כי כוונתם לאופן האמור בהערה הקודמת.
וברוח זו כתב אמו"ר את הערך "פכר" במילונו התלמודי (שזמין במרשתת ב"פורטל הדף היומי":
׳₪׳•׳¨׳˜׳œ ׳”׳“׳£ ׳”׳™׳•׳ž׳™: ׳ž׳™׳œ׳•׳ ׳™׳ - Dictionaries
).
ראה מילונו של פרופ' מיכאל סוקולוף לארמית הבבלית, עמ' 908.
בכמה מקומות שרש"י מפרש ביטוי במקרא או בתלמוד, יש להסתפק האם לראות בהם פרשנות מקומית בלבד, או שמא רש"י (שלפעמים כותב במפורש הערות בלשניות) כוונתו לרמוז ללומד על המשמעות המילונית ואף על גזרונה של המלה. נסתפק כאן בשתי דוגמות: רש"י למגילה כז, ב ד"ה אִיכַּלַּל; נדה יט, א ד"ה דיהה. ועיין בספר "דרכו של רש"י בפירושו לתלמוד הבבלי" מאת פרופ' יונה פרנקל, עמ' 106 - 113.
שורש זה רווח בארמית של הבבלי, הן במשמעות של שבירה פיזית ("דהבא פריכא", כתובות סז, א), והן במשמעות של שבירה מופשטת, כלומר קושיא או סתירה ("פריך רב אחאי", "פירכא").
"וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ" (שמות א, יג). רש"י: "בפרך - בעבודה קשה, המפרכת את הגוף ומשברתו". וכ"כ שם רשב"ם: "בפרך - לשון שברון הוא. בתלמוד: מפרכין באגוזים". מובאה תלמודית זו איננה קיימת בדפוסים שלנו. יתכן שגרס כך להלן דף קטו, א שם נדפס "מפצעין באגוזים ומפרכסין ברימונים", וי"ג: "ומפרכין ברמונים" (ר"ח וילק"ש). שורש זה מצוי בלשון חכמים במקומות נוספים, כגון בבכורות פ"ו מ"א "יבשה שתהא נפרכת", ובבבלי ראש השנה יג, ב: "שעשויין פרכין פרכין". מכאן קצרה הדרך לשם התואר "פריך" שבלשון ימינו.
הערוך (ערך פכר השני) וכן פרופ' מיכאל סוקולוף (במילונו לארמית א"י, עמ' 433) מביאים תרגומים משורש זה למִלים: "הָרֵס" (שמות כג, כד), "פָּרְקוּ" (שמות לב, ב), ו"לִפְרוֹץ" (קהלת ג, ג).
מקור זה מובא ע"י רבי נתן מרומא יחד עם מקורות נוספים (כגון בראשית רבה, פרשה ס"ז ואיכה רבה פרשה ה', לפי נוסח מהדורת ר"ש בובר) בערוך בערך פכר השני במשמע שבירה. לעומת זאת, את הסוגיה הנ"ל במסכת שבת מביא הערוך בערך פכר הראשון יחד עם תרגום משלי ה, כב "עֲווֹנוֹתָיו יִלְכְּדֻנוֹ אֶת הָרָשָׁע וּבְחַבְלֵי חַטָּאתוֹ יִתָּמֵךְ" - "ובחבלי דחטוי יתפכר", ואינו מפרש. ההפרדה לשני ערכים יכולה ללמד כי לדעת הערוך אין לפרש ש"פָכַר יְדֵיהּ" הוא לשון שבירה. מהחיבור עם "יתפכר" משמע שמדובר בהסתבכות ופיתול.
וכ"כ מו"ר הרב משה צוריאל בספרו "אוצרות האגדה" על אתר.
כשם שמצינו "אֻמְנָם" (בראשית יח, יג) לצד "אָמְנָם" (רות ג, יב). בפרק זה קיצרתי כאן והארכתי במקום אחר (במאמרי "תורתו אומנותו - מלשון חז"ל ועד לשון ימינו" בכתב העת "המעין", טבת תשע"א, עמ' 64 - 66 וזמין במרשתת באתר ישיבת שעלבים).
כגון בברייתא (קידושין פב, ב): "רבי אומר: אין לך אומנות שעוברת מן העולם, אשרי מי שרואה את הוריו באומנות מעולה, אוי לו למי שרואה את הוריו באומנות פגומה. אי אפשר לעולם בלא בַסָּם ובלא בורסקי, אשרי מי שאומנותו בסם, ואוי לו מי שאומנותו בורסקי... רבי מאיר אומר: לעולם ילַמד אדם לבנו אומנות נקיה וקלה, ויבקש רחמים למי שהעושר והנכסים שלו".
"כל בעלי אומניות שבירושלם עומדין לפניהם ושואלין בשלומן" (בִכורים פ"ג מ"ג).
יש לעיין האם יש משמעות לשימוש בשם זה או אחר, והאם תכולת השם "אומן" שונה מתכולת השמות "בעל מלאכה" ו"בעל אומנות".
"האומנין קורין בראש האילן" (ברכות פ"ב מ"ד) והפרק השישי של בבא מציעא: "השוכר את האומנין".
"אָמָּן" (א' מנוקדת בקמץ קטן ומ' דגושה) - כך הוא הנוסח שהדפיס הר"מ ברויאר ע"פ כתב יד לנינגרד ומנחת שי. יש שהדפיסו ללא דגש ("אָמָן" או "אֳמָן"). על צורה זו העיר ר' עמוס חכם (דעת מקרא שם, הערה 4): "צורה מוזרה תמורת אַמָּן על משקל טַבָּח.. ומסתבר ששאולה מאכדית ומקורה בשומרית".
לחם שמים על סדר זרעים, ירושלים תשל"ה, עמ' טו (הערותיי בסוגריים).
לשאלה זו חשיבות הלכתית במקרה שהקורא מגילת שיר השירים טועה וקורא "מַעֲשֵׂה יְדֵי אֻמָּן" (עי' שו"ע או"ח קמב, א). מי שאמון על הבידול שבמילונים יסבור שזוהי טעות המשנה משמעות!
אכמ"ל בטעות נוספת הנובעת מהגדרה זו: המחשבה שצורות ציווי מתאימות רק לציווי של בעל סמכות אל הנתון תחת מרותו. ולא היא! גם בקשות ותחינות נאמרות באותן צורות "ציווי": לשון המצוה "שְׁמַע ישראל", זהה ללשון התפילה "שְׁמַע קולנו"!
ויש לחקור אחר הטעם והסיבה לשינוי הסגנון בכל מקום, ואכמ"ל.
למשל, בנוסח ברכת "המפיל חבלי שינה" וברכת "המעביר חבלי שינה", כמובא בתלמוד הבבלי (מסכת ברכות דף ס, ב): "יהי רצון מלפניך ה' אלהי, שתשכיבני לשלום, ותן חלקי בתורתך, ותרגילני לידי מצוה... ויהי רצון מלפניך ה' אלהי, שתרגילני בתורתך ודבקני במצותיך, ואל תביאני לא לידי חטא". אגב, גם תופעה זו סִפּקה למגיהי הסידור הזדמנות לשלוח יד ולתקן נוסח "הלוקה בחוסר עקביות", כגון בנוסח הסליחות: "תְביאנו אל הר קדשך, ושמחנו בבית תפלתך" - "תוקן" ל"הֲביאנו" (סידור עבודת ישראל).
הוא מונה כמה דוגמות מלשון המדרשים, וכאן אציג דוגמה אחת מן התלמוד הבבלי (מסכת ברכות דף יז, א): "כי הוו מפטרי רבנן מבי רבי אמי... אמרי ליה הכי: עולמך תִרְאה בחייך".
בדבריו הוא מצביע על כמה פסוקים דו משמעיים, כגון: "תּוֹדִיעֵנִי אֹרַח חַיִּים" (תהלים טז, יא), רש"י: "לשון עתיד הוא, ואינו לשון תפלה". וע"ע בראשית כד, יד: "וּבָהּ אֵדַע".
הצירה שבצורות 'הַבֵּט' ו'הַגֵּד' (או הפתח שבצורה 'הַצבַע').
וכך מופיע כבר במחזור ויטרי (סימן פ"ג), בספר אור זרוע (ח"א, הלכות סעודה, סימן קצ"ט) ובסידור ר' יהודה ב"ר יקר.
כן הנוסח בסדר רב עמרם גאון (שחרית של שבת ד"ה וצריך להזכיר: "ומזכיר בשבת: הנח לנו כי אתה אבינו") ובפירושי סידור התפילה לרוקח (סוף עמ' תשמ"א: "ברצונך הנח לנו ה' אלקינו - שתתן לנו מנוחה טובה"). כך הודפס גם במשנה תורה לרמב"ם הלכות ברכות פ"ב ה"ה, אך בכתבי יד (ע"פ הערת הר"י קאפח על אתר) נעדר לחלוטין משפט זה (וכך גם נעדר מסידורי עדות המזרח בימינו).
"בִּרצוֹנָךְ הָנַח לָנוּ אָבִינוּ" (סידור "תכלאל" כנסת הגדולה השלם, נוסח שאמי, בני ברק, תשס"ח, עמ' 547).
"כִּרְצוֹנְךָ הָנַח לָנוּ ה' א-הינו וְאַל תְּהֵא צָרָה וְרַעַב וְיָגוֹן וַאֲנָחָה בְּיוֹם מְנוּחָתֵנוּ, 'כִּי אָמַר דָּוִיד הֵנִיחַ ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לְעַמּוֹ, וַיִּשְׁכֹּן בִּירוּשָׁלִַם עַד לְעוֹלָם (דברי הימים א כג כה) ונאמר..." (סידור תפילה איטאליאני, בהוצאת דוד יצחק פאנציירי, רומא, תשי"ג, עמ' 274).
סימן ש"ב; עמ' רפ"ז בספר לוח ארש, מהדורת ר"ד יצחקי.
איני יודע מדוע לא הציע רז"ה לומר "הָנַח לָנוּ", כמנוקד בסידורי תימן ואיטליה הנ"ל. אגב, ויכוח דומה החל מאות שנים קודם לכן בענין ברכת "להָנִיח" / "להַנִּיח תפלין". כאן וכאן יש סוברים שאין בידול סימנטי בין הצורות, וגם שורש ינ"ח משמש למנוחה. ראה: לוח ארש, מהדורת ר"ד יצחקי, עמ' רפ"ז הערה 252, ועמ' שע"ח-שע"ט.
כצפוי, יש כאן הערת מסורה: "ל[יתא]", ולעומת צורה יחידאית זו יש במקרא כשלוש מאות "אֶתְכֶם".
המשך דיון בנושא זה נמצא בנספח למאמר.
הכתיב מלא במקור!
כלומר, צורת עתיד למדברים.
כן משמע מריא"ז בברכות לב, ב בדפי האלפס; וכן מדברי ר' יעקב עמדין, בשו"ת שאלת יעב"ץ ח"א צד-צה, ומדברי החיד"א, ברכי יוסף או"ח רד ס"ק ב; וכן מנוקד במסכת ברכות בראש פרק ו' ובסופו בכתב יד קאופמן למשנה. כשיטה זו נפסק בחלק מספרי ההלכה האחרונים, כגון שו"ע הגר"ז (רד, יח) וקיצור שו"ע של הר"ש גנצפריד (נב, ב).
כן כתב ר' חנוך הֶנדיל (נפטר בשנת ה'שע"א - 1611), בעל חידושי "חכמת מנוח" (ברכות דף לח, א). דבריו הובאו במגן אברהם (או"ח סימן רד ס"ק יד; אך יתכן שמסקנת המג"א בסי' קס"ז ס"ק ח' אינה כן) ואומצו ע"י כמה מגדולי האחרונים האשכנזים (שו"ת מעיל צדקה סי' מ"ב; הנהגות הגר"א - מעשה רב, ע"ו; ערוה"ש או"ח קסז, ז-ח).
ראה דברי מו"ר, פרופ' משה בר אשר, מחקרים בלשון חכמים, ירושלים תשס"ט, כרך ב', פרק ד', עמ' 112 - 125.
ראה רלב"ג (שמות יב, יד): "ראוי שתדע כי מלת 'חג' תאמר על יו"ט... ותאמר עוד על זבח שלמי החגיגה, אמר 'אסרו חג בעבתים', 'ולא ילין חֵלב חגי'... 'ויחגו לי במדבר', ר"ל יזבחו לי".
ראה: שולחן ערוך או"ח סימן תרסח, ובברכי יוסף ס"ק א ובשערי תשובה ס"ק ב'.
בביטוי תלמודי זה משמעות "חג" היא "חג הסוכות": "משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בענינו של יום: הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, והלכות חג בחג" (מסכת מגילה דף ד, א).
כיו"ב, נקראת סדרת ספרי הלכה על מועדי ישראל, כולל חנוכה ופורים (מאת ר' משה הררי) בשם "מקראי קדש". יש לציין שאפילו ראשי חדשים הנזכרים בתורה לא זכו לשם זה בלשון התורה (מכילתא פרשת בא, ריש פר' ט').
ובעמ' 319 שם הוכיח כך מהתלמוד הירושלמי (ביכורים פ"א ה"ו): "הפרישן קודם לחנוכה, ועבר עליהן חנוכה", ולא "ועברה"!
עיין בדברי ד"ר אבינרי (עמ' 170) המגן על ברכה זו מפני התקפות אחרות.
שו"ת דברי יציב, אה"ע סימן פה. בפרויקט השו"ת נמצאים כ-70 אזכורים כיו"ב מראשונים ואחרונים.
ואפילו אצל הגר"ע יוסף מצאנו לשון זו (שו"ת יביע אומר, ח"ז יו"ד סימן כ').
ע"פ ישעיה יט, יז: "וְהָיְתָה אַדְמַת יְהוּדָה לְמִצְרַיִם לְחָגָּא, כּל אֲשֶׁר יַזְכִּיר אֹתָהּ אֵלָיו יִפְחָד", וכפי שמעיר אבן שושן במילונו (ערך "חגא") יש לקרוא "חֹגא" (קמץ חטוף).
כמאמר החכם מכל אדם: "צְאִי לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן" (שיר השירים א, ח).
יש גם לתת את הדעת (ואת הרגש) לשאלת "כבוד הבריות" בכל הקשור להערה ביקורתית לחבר, לתלמיד, למורה או לסתם אדם זר, על שיבוש בלשונו (ראה שיטת "בעל המנהיג" המובאת בטור או"ח, סימן קמ"ב).
לוח ארשׁ, תשס"א, עמ' יט. וע"ע משנ"ב סימן ו' ס"ק ד'; שו"ת יביע אומר ח"ח או"ח סימן יא, א; פרופ' שמעון שרביט, "האפּלולוגיה בלשון חכמים", בתוך מחקרי לשון מוגשים לזאב בן חיים, ירושלים תשמ"ג, עמ' 567.
ובעת הצורך, ל"ע, בבית האבל "הַמָּקוֹם יְנַחֵם אֶתְכֶם בְּתוֹךְ שְׁאָר אֲבֵלֵי צִיוֹן וִירוּשָׁלָיִם".
כגון בקריאת התורה ובקריאת שמע: "אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם", "אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם".
אם "שיבוש" אכן זה יצא מעטו של החתם סופר (ולא בעטיו של המדפיס), פלא גדול כיצד טעה בכך, במיוחד תוך שיבוץ לשון הכתוב החותם את דברי צפניה (ג, כ): "בָּעֵת הַהִיא אָבִיא אֶתְכֶם וּבָעֵת קַבְּצִי אֶתְכֶם כִּי אֶתֵּן אֶתְכֶם לְשֵׁם וְלִתְהִלָּה בְּכֹל עַמֵּי הָאָרֶץ בְּשׁוּבִי אֶת שְׁבוּתֵיכֶם לְעֵינֵיכֶם". אין להניח שזכרונו הטעהו, שהרי נבואה זו שגורה בפי רבים, שהרי היא נכללת בסדר תפילת שחרית, ושלוש פעמים חוזר הכתוב על הצורה הסדירה "אֶתְכֶם"!
בתחילה עלה בדעתי שמא מרן החת"ס לא הבחין בין הצורות "אֶתְכֶם" ו"אוֹתְכֶם", במיוחד אם בִטֵא את החולם כבני ליטא ורוסיה (כמו התנועה במלה האנגלית pay). אך אין זה מסתבר: ראשית, במבטא הליטאי "אוֹתְכֶם" זהה ל"אֵתְכֶם" בצירה, אך לא ל"אֶתְכֶם" בסגול. שנית, כנראה שהחת"ס בִטֵא את החולם כבני פפד"מ ודרום גרמניה וכמרבית דוברי האנגלית (כמו התנועה במלה האנגלית go). ראה מאמרו של הרב בנימין שלמה המבורגר, "הגיית החולם", בתוך: שרשי מנהג אשכנז, כרך א', מכון מורשת אשכנז, בני ברק, תשנ"ה, עמ' 253.
ברצוני להציע שמא החת"ס בכוונה כתב "אוֹתְכֶם", כדי לשנות מלשון הכתוב שאותו הוא שִבֵּץ כאן, מחמת הקפדתו שלא לכתוב שלוש מלים מן המקרא ברצף (ע"פ מסכת גיטין דף ו, ב; שו"ע יו"ד רפ"ד, ב).
ע"פ תהלים נ, ב "מִצִּיּוֹן מִכְלַל יֹפִי" (ושינוי סדר המלים מופיע כבר במחזור ויטרי סימן תצז ד"ה עולמים שנים: "שכינתך תופיע מציון יופי מכלל").

שבטיישראל
הודעות: 1811
הצטרף: ב' יולי 05, 2010 12:37 am

Re: הברה אשכנזית

הודעהעל ידי שבטיישראל » א' אפריל 22, 2012 3:01 am

אורייתא! כתב:צוּר מִשֶּׁלּוֹ אָכַלְנוּ. בָּרְכוּ אֱמוּנַי שָֹבַעְנוּ וְהוֹתַרְנוּ כִּדְבַר יְיָ:

פיוט עתיק זה שנכתב בחרוזים כולו, אם נאמר את שם ה' כמטא האשכנזים אין בית זה חרוז כלל...


תסביר את דבריך

(אגב, אם איני טועה הרי המחבר של הזמר היה איטלקי ולא ספרדי)

כלבאשבוע
הודעות: 368
הצטרף: ה' יוני 10, 2010 5:24 pm

Re: הברה אשכנזית

הודעהעל ידי כלבאשבוע » א' אפריל 22, 2012 4:12 am

הלבוש אורה (לבעל הלבושים) בפרשת בשלח תוקף את ה"אנשים מחזיקים עצמם חכמים בעיניהם במלאכת הדקדוק" שהטעו ואינם מחלקים בין שור"ק למלאפו"ם
כמו שצריך לחלק בין חיר"ק עם יו"ד לחיר"ק בלא יו"ד!
ומחלק שם בין תנועה ארוכה והארכת נשימה וכו'

האם יש המבין דברי הלבוש שיוכל להסבירם?

http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?re ... 5&pgnum=96

למאי_נמ?
הודעות: 784
הצטרף: ב' מרץ 19, 2012 2:28 pm

Re: הברה אשכנזית

הודעהעל ידי למאי_נמ? » א' אפריל 22, 2012 12:05 pm

בספר המשובח 'פרקי השנה' (להר"ר צבי יברוב שליט"א) ח"ב פרק יג (עמ' פה-צב), מביא תכתובת מעניינת, שנוצרה לאחר שפרסם את דברי הסטייפלר זצוק"ל בקריינא דאגרתא (סי' קלח), כשהגרא"י זלזניק זצ"ל מערער ע"ז (וטענתו שלשון רבים היא דרך כבוד והכוונה ליחיד), והגרח"ק שליט"א משיבו (שלא כדרכו בקיצור, וכותב שמקור הנהגה זו מחזו"א [- בזה תשובה לדברי פרופ' דוד תמר ז"ל החביבים], ותו"ד שמחמת שמשנה מהדקדוק מתפרש כרבים), והגראי"ז חזר והשיבו באריכות גדול. ובסוף הביא עוד מכתב מהגרח"ק שמסכם העניין.

וכבר ציינו לתשובת יביע אומר (ח"ו או"ח סי' יא, וע"ע בח"א או"ח סי' יא ס"ק ד); וכן ציינו לאגרות משה או"ח ח"ג סי' ה ולמנחת יצחק (להגרי"י וייס זצ"ל) ח"ג סי' ט ועוד.

הוגה
הודעות: 1060
הצטרף: ד' אוקטובר 05, 2011 5:08 pm

Re: הברה אשכנזית

הודעהעל ידי הוגה » א' אפריל 22, 2012 12:11 pm

למאי_נמ? כתב:בספר המשובח 'פרקי השנה' (להר"ר צבי יברוב שליט"א) ח"ב פרק יג (עמ' פה-צב), מביא תכתובת מעניינת, שנוצרה לאחר שפרסם את דברי הסטייפלר זצוק"ל בקריינא דאגרתא (סי' קלח), כשהגרא"י זלזניק זצ"ל מערער ע"ז (וטענתו שלשון רבים היא דרך כבוד והכוונה ליחיד), והגרח"ק שליט"א משיבו (שלא כדרכו בקיצור, וכותב שמקור הנהגה זו מחזו"א [- בזה תשובה לדברי פרופ' דוד תמר ז"ל החביבים], ותו"ד שמחמת שמשנה מהדקדוק מתפרש כרבים), והגראי"ז חזר והשיבו באריכות גדול. ובסוף הביא עוד מכתב מהגרח"ק שמסכם העניין.

אציין את אשר הוזמנתי פעם לסעודת שבת אצל הגרי"ג אדלשטיין, וכיבד בחור ספרדי שנכח שם בזימון, ושאלו, איך לזמן ואיך לברך האם כהוראת הסטייפלר זצ"ל בענין הזכרת השם, והשיבו הגרי"ג בהאי לישנא: "הסטייפלר לא ידע דקדוק, וגם רח"ק לא יודע דקדוק!".

סמל אישי של המשתמש
אוצר החכמה
מנהל האתר
הודעות: 17383
הצטרף: ב' מאי 03, 2010 5:49 pm
שם מלא: משה דביר

Re: הברה אשכנזית

הודעהעל ידי אוצר החכמה » א' אפריל 22, 2012 12:22 pm

באותו עניין, לפני שנים למדתי בכולל של הגר"י אדלשטיין ברמת השרון ובביהכ"נ היה קורא הבעל קורא בהברה ספרדית (מסתמא משום רצון הבע"ב), וכששאלנו את חתנו שלמד איתנו על דברי הגר"י ע"ז, השיב לנו למה לא?

איסתרא בלגינא
הודעות: 442
הצטרף: ו' מאי 07, 2010 11:12 am

Re: הברה אשכנזית

הודעהעל ידי איסתרא בלגינא » א' אפריל 22, 2012 3:37 pm

זקן ששכח כתב:הערה לגבי הניקוד ה'חסידי'. יש בפרק הרואה "באתרא דקרו לה שונרא ובאתרא דקרו ליה שינרא". האם אין פה רמז להיגוי שכזה?


את הקרבה בין ההברות שורוק וחיריק אפשר למצוא בהיגוי הלטיני לסוריא - SYRIA

צביב
הודעות: 1212
הצטרף: א' מרץ 04, 2012 2:02 pm

Re: הברה אשכנזית

הודעהעל ידי צביב » ב' אפריל 23, 2012 11:12 pm

אליהוא כתב:כמדומני שהגר"ש דבילצקי קורא ק"ש גם בהברה ספרדית, לא?

אמרו לי תימנית
ופעם כששמעתי לא הצלחתי להבחין

צביב
הודעות: 1212
הצטרף: א' מרץ 04, 2012 2:02 pm

Re: הברה אשכנזית

הודעהעל ידי צביב » ב' אפריל 23, 2012 11:15 pm

אוצר החכמה כתב:באותו עניין, לפני שנים למדתי בכולל של הגר"י אדלשטיין ברמת השרון ובביהכ"נ היה קורא הבעל קורא בהברה ספרדית (מסתמא משום רצון הבע"ב), וכששאלנו את חתנו שלמד איתנו על דברי הגר"י ע"ז, השיב לנו למה לא?
נערך לאחרונה על ידי צביב ב ג' אפריל 24, 2012 2:17 pm, נערך פעם 1 בסך הכל.

בברכה המשולשת
הודעות: 10288
הצטרף: ג' ינואר 24, 2012 9:00 am
שם מלא: רועי הכהן זק

Re: הברה אשכנזית

הודעהעל ידי בברכה המשולשת » ג' אפריל 24, 2012 9:22 am

צביב כתב:
אליהוא כתב:כמדומני שהגר"ש דבילצקי קורא ק"ש גם בהברה ספרדית, לא?

אמרו לי תימנית
ופעם כששמעתי לא הצלחתי להבחין


לא ספרדית ולא תימנית- אלא נכונה.

הוגה
הודעות: 1060
הצטרף: ד' אוקטובר 05, 2011 5:08 pm

Re: הברה אשכנזית

הודעהעל ידי הוגה » ג' אפריל 24, 2012 9:25 am

בברכה המשולשת כתב:
צביב כתב:
אליהוא כתב:כמדומני שהגר"ש דבילצקי קורא ק"ש גם בהברה ספרדית, לא?

אמרו לי תימנית
ופעם כששמעתי לא הצלחתי להבחין


לא ספרדית ולא תימנית- אלא נכונה.

נכונה...??
יש כזה דבר בכלל?

חקר
הודעות: 847
הצטרף: ג' נובמבר 22, 2011 12:00 am

Re: הברה אשכנזית

הודעהעל ידי חקר » ג' אפריל 24, 2012 9:54 am

מן הסתם כוונתו להיגוי אשכנזי [ייקי] מדוקדק, ובתוספת הגיית ח' וע' גרוניות כהלכתן.

צביב
הודעות: 1212
הצטרף: א' מרץ 04, 2012 2:02 pm

Re: הברה אשכנזית

הודעהעל ידי צביב » ג' אפריל 24, 2012 2:24 pm

בברכה המשולשת כתב:
צביב כתב:
אליהוא כתב:כמדומני שהגר"ש דבילצקי קורא ק"ש גם בהברה ספרדית, לא?

אמרו לי תימנית
ופעם כששמעתי לא הצלחתי להבחין


לא ספרדית ולא תימנית- אלא נכונה.


אם היתה נכונה בודאי
היה קורא כך בברכות קריאת שמע, ולא לאחר התפילה
ואולי כמו שאמר יאיר

במכתבי שפע חיים [לאדמו"ר רבי יקותיאל יהודה מקויזנבורג זיע"א]
כותב שאם יהיה מי שילמדנו את כל ההברה, לכל האותיות, עם כל התנועות,
ויאמר שברור לו שכן ההגיה
יאמר כמו שילמדוהו
ומכיון שסובר שאין מי שיודע כל זה בודאי
ממשיך במה שקיבל
[איני זוכר את הלשון במכתב]

הוגה
הודעות: 1060
הצטרף: ד' אוקטובר 05, 2011 5:08 pm

Re: הברה אשכנזית

הודעהעל ידי הוגה » ג' אפריל 24, 2012 5:06 pm

כפי שכבר ציינתי למעלה בקצרה, אין כזה דבר "נכון" בענין זה,
האם הלה"ק שיהושע דיבר, זהו אותו לה"ק של רבי או של רב אשי ?

תראה שני יהודים שסבא שלהם גדל בליטא, זה הלך לא"י וזה לארה"ב, כבר אין הברתם שווה, מדוע?
כיון שע"י שפתם היומיומית משתנית ג"כ הברת לה"ק שלהם.

תקח בחשבון על אחת כמה וכמה בדורות קדומים, שכל אחד בקהילתו במרחק רב ממרכז יהודי אחר, שפתם היומיומית שינתה את הלה"ק.
כך גם המצרית של יהושע, מול הארמית הארץ ישראלית של רבי, או הארמית הבבלית של רב אשי במרחקי שנים מרובות.

המשך ודון על זה הדרך, ותמצא:
לשון הקודש אמיתית/אורגינלית? = אין כזה דבר.

אדג
הודעות: 1517
הצטרף: ה' מאי 13, 2010 11:11 am
מיקום: צפת, אה"ק תובב"א
יצירת קשר:

Re: הברה אשכנזית

הודעהעל ידי אדג » ג' אפריל 24, 2012 8:16 pm

אם רצונו לומר ע"ד מה שאמרו רז"ל "לשון תורה לחוד לשון חכמים לחוד", ניחא. אך ח"ו לומר ששינה יהושע מלשה"ק וכו', אלא שהיא קודש והיא קודש, ואעפ"כ לא דמי להדדי.
(ומה שיש לתלות בסיבת איחור הדורות וכדו' ושינוי מקום המגורים, הרי זה הבל - שהרי כמה ספרים חיצונים שנכתבו קרוב לזמן המשנה וסגנונם כסגנון המקראות, ולהיפך, של' ס' משלי וקהלת שנכתב ע"י שלמה, קרוב הרבה יותר לל' המשנה ממה שקרוב ל' דה"י לל' המשנה, אף שנכתב ע"י אני כנה"ג שהיו רק כמאה שנה קודם תחילת זמן המשנה, ודו"ק. ואכ"מ).

רק זה העיקר: ודאי שישנו אופן אמיתי האיך נקראת לה"ק, איך מי יאמר שישנו רק אופן אחד? אפשר שישנם שניים ושלשה ואולי יותר. וכמו שמצינו שעוד בזמנם היו משנים בין "שיבולת" ו"סיבולת" (ואי"ז רק שגיאה ומום מצד טבע האדם, כמו שמצינו אצל ילדים וכדו', כ"א שכך הורגלו כל בני השבט, ואכ"מ), וכן א' - ע', והכל אמת. רק שלנו יש לברר האיך הוא מנהג אבותינו, ובבחי' דרוש וקבל שכר, וכן מה שיש בכך חביבות ותיקון יתר.

ודע, שהרי בכל מידי דמעכב לא מצינו מחלוקת במצוה (אא"כ עמדו ע"ז הראשונים כתפילין והדומה), שהרי הקפידו - וחלילה שתשתכח תורה מישראל - ומזה שלא הקפידו ונוצר חילוקי מנהגים מן הקצה אל הקצה, זה בכֹ"ה וזה בכֵ"ה, זה דומם וזה מסי"ח, חזקה שאין מעכב וכולם כשרות, ואינם לעיכובא.

כל זה הנלע"ד.

יאיר
הודעות: 10044
הצטרף: א' מאי 23, 2010 11:54 pm

Re: הברה אשכנזית

הודעהעל ידי יאיר » ג' אפריל 24, 2012 9:00 pm

הוגה כתב:כפי שכבר ציינתי למעלה בקצרה, אין כזה דבר "נכון" בענין זה,
האם הלה"ק שיהושע דיבר, זהו אותו לה"ק של רבי או של רב אשי ?

תראה שני יהודים שסבא שלהם גדל בליטא, זה הלך לא"י וזה לארה"ב, כבר אין הברתם שווה, מדוע?
כיון שע"י שפתם היומיומית משתנית ג"כ הברת לה"ק שלהם.

תקח בחשבון על אחת כמה וכמה בדורות קדומים, שכל אחד בקהילתו במרחק רב ממרכז יהודי אחר, שפתם היומיומית שינתה את הלה"ק.
כך גם המצרית של יהושע, מול הארמית הארץ ישראלית של רבי, או הארמית הבבלית של רב אשי במרחקי שנים מרובות.

המשך ודון על זה הדרך, ותמצא:
לשון הקודש אמיתית/אורגינלית? = אין כזה דבר.


איני מבין.
הרי ברור שיש כללים ברורים ומדוייקים כיצד לבטא ח' ו-ע', ת' ו-ג' דגושות או לא וכיצד להגות קמץ שורוק וחולם.
ובזה יש רק אמת אחת, הלא תסכים לכך?
ומסתמא שאדה"ר, אברהם אבינו ומשה רבינו ע"ה דיברו בהגייה אחידה והנכונה. מה קרה בדורות הבאים? איני יודע.

בברכה המשולשת
הודעות: 10288
הצטרף: ג' ינואר 24, 2012 9:00 am
שם מלא: רועי הכהן זק

Re: הברה אשכנזית

הודעהעל ידי בברכה המשולשת » ג' אפריל 24, 2012 10:08 pm

ויעויין בהרחבה בספר שפת אמת להג"ר בן ציון הכהן זצ"ל שהאריך בכל הנאמר כאן.

הוגה
הודעות: 1060
הצטרף: ד' אוקטובר 05, 2011 5:08 pm

Re: הברה אשכנזית

הודעהעל ידי הוגה » ד' אפריל 25, 2012 10:28 am

יאיר כתב:הרי ברור שיש כללים ברורים ומדוייקים כיצד לבטא ח' ו-ע', ת' ו-ג' דגושות או לא וכיצד להגות קמץ שורוק וחולם.
ובזה יש רק אמת אחת, הלא תסכים לכך?
ומסתמא שאדה"ר, אברהם אבינו ומשה רבינו ע"ה דיברו בהגייה אחידה והנכונה. מה קרה בדורות הבאים? איני יודע.

בלה"ק ככל שפה אחרת, לא שייך לדבר על אמת כלל וכלל,
כי הרי אין ל'שפה' קיום מצד עצמה, אלא רק מצד דובריה.
כש"הברת" הדוברים מתשנית, עקב שפות נוספות שהם דוברים, תשתנה בהכרח לשון הקודש שלהם. וכאמור זהו דבר פשוט שניתן לראותו ולאמתו אפילו בימינו.

מכאן, ורק מכאן, בא השינוי בלשון הקודש של יהודי בבל לבין יהודי א"י - בזמן התלמודים, עד לשינויים בין ארצות המזרח ('ספרדים' בימינו) לבין ארצות אירופה ('אשכנזים'), ואף בתוכם עצמם (בין הונגרים לליטאים או פולנים או 'ייקים'), וכן על זה הדרך.

הכללים ה"ברורים ומדוייקים" שאתה מדבר עליהם, אכן ניתנו ע"י דוברי לה"ק מסויימת, ולא בהכרח תואמת לדוברי לה"ק במקום אחר.

אכן נאמר בהלכה בכ"מ, לדוגמא שאין למנות ש"ץ שאינו יודע להבדיל בין אל"ף לעיי"ן,
אבל השאלה - איך בכלל הוגים "אל"ף" או "עי"ן" ?
זה דבר שלא שייך ליתן בו כללים, אלא דבר שניתן במסורת דור דור, וזה משתנה [או: יכול להשתנות] ממקום אחד למשנהו, וכאמור, עקב שינוי השפות האחרות.

אם לגבי הדורות הבאים אחרי מרע"ה אתה יכול להבין שהיה שינוי, שרב אשי לא דיבר בעברית של מרע"ה, והיכן נעלמו הכללים?
- כללים כתובים והגיוניים, לא יכולים להשפיע על דברים טכניים ומציאותיים בלשונו של האדם !

יאיר
הודעות: 10044
הצטרף: א' מאי 23, 2010 11:54 pm

Re: הברה אשכנזית

הודעהעל ידי יאיר » ד' אפריל 25, 2012 10:38 am

במחילה.
אחרי כל ההסבר נשארתי בלא הבנה.
זה שדברים השתנו לא אומר שאין את ה"מקור" ואם השתנה משהו, הרי שכבר אינו מדוייק כמו הלשון המקורית.
לדוגמא אם צריך לבטא ע' גרונית (כמו ש[כנראה/אולי] דיבר אדה"ר או כמו שלהבדיל דיבר הקב"ה עם משרע"ה) ועם הזמן התשנה להיות כמו א' הרי שזהו כבר שיבוש ושינוי מלה"ק המקורית.
בתקוה שהובנתי ושוב מחילה אם לא ירדתי לסוף דעתך.

סמל אישי של המשתמש
אוצר החכמה
מנהל האתר
הודעות: 17383
הצטרף: ב' מאי 03, 2010 5:49 pm
שם מלא: משה דביר

Re: הברה אשכנזית

הודעהעל ידי אוצר החכמה » ד' אפריל 25, 2012 10:46 am

הכוונה שלהם לפי הבנתי היא שכיוון שלהערכתם היו שינויים כבר מזמן אדה"ר למשה רבינו א"כ ע"כ שאין צורך שיהיה באותו אופן של אדה"ר כי הרי וודאי שמשה רבינו יצא ידי חובת הכל בהידור וסיבת הדברים לדעתם היא שכן טבעה של שפה ואין צורך בהגייה מסויימת בדווקא.

אע"פ שלדינא פשוט כדבריהם ולא מסתבר שחלק מעם ישראל על כל גדוליו וחכמיו לא יצא ידי הרבה מצוות, וע"כ שאינו מעכב, וכן הראייה משבט אפרים ומבני חיפה שיצאו וודאי לעצמם, ועוד ראיות. אולם על הראייה הזאת ניתן להתווכח ולומר שעד הגלות המר הזה הייתה שמירה מתוך הקפדה על כללי ההיגוי והעבירו אותם במסורת מדור דור כמו את כל התושבע"פ, ואף אם היו שינויים היו קטנים וחסרי משמעות משא"כ עתה, אבל כאמור מסתבר בכל אופן כדבריהם, השאלה היא רק אם יש גבול ומה הגבול.


חזור אל “מטפחת ספרים ועיטור סופרים”

מי מחובר

משתמשים הגולשים בפורום זה: ארזי הלבנון, בן מיכאל ו־ 51 אורחים