מצות צריכות כוונה שייך רק במצות שבין אדם למקום?

[כותב]

מי מהאחרונים כתבו דמצות צריכות כונה לא שייך רק במצוה שבין אדם למקום, אשר אין בהן שום תועלת בעצם המעשה, ועיקר התועלת הוא מה שמקיים רצון הבורא ית', וא"כ אם אינו מכוין למצוה מה בצע יש בכל המעשה, דהוה מעשה קוף בעלמא, משא"כ במצוה שבין אדם לחבירו, שיש צורך ותועלת בעצם המעשה, אף אם לא כוון לשם המצוה, אבל הרי המעשה נעשה, והמעשה כשהיא לעצמה ג"כ רצויה.

מי יודע?

[סוקר]

http://www.otzar.org/WOTZAR/Book.aspx?61130&

[כותב]

http://www.otzar.org/WOTZAR/Book.aspx?61130&

תודה רבה!
הוא הביאו בשם שו"ת התעוררות תשובה ח"ב סו"ס ו', ושערי דעה ח"א סי' נ"ז.

[ש. ספראי]

כוונה במצוות בין אדם לחבירו
הרב שמואל ברוך גנוט// קול התורה באלעד- פרשת וירא התשע"ז
א) מגילה ז' ב'. רבי יהודה נשיאה שדר ליה לרבי אושעיא אטמא דעיגלא תלתא וגרבא דחמרא, שלח ליה קיימת בנו רבינו ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים. ובשו"ת כתב סופר (או"ח קמ"א) פי' דברי הגמ' דר"י נשיאה שלח ע"מ לקיים מצות משלוח מנות ובזה יצא ר"י נשיאה י"ח משלוח מנות, כיון ששלח לו דרך חיבה וריעות, אך ר' אושעיא רצה לזכות בזה מדין מתנות לאביונים ולהכי קיים שניהם. ובמקראי קודש הביא להקשות מהגר"ע סופר אב"ד פרשבורג דהרי ר"י נשיאה לא נתכוין לשם מצות מתנות לאביונים, רק למצות משלוח מנות, ומבואר בפרמ"ג (סי' ס' א"א סק"ג) דדברי קבלה לכו"ע צריכים כוונה, וא"כ היאך יצא י"ח מתנות לאביונים. עוד הקשו בזה דאף א"נ דמתנות לאביונים הוי כמצוה מדרבנן וא"צ כוונה, מ"מ בנידו"ד כיון שכבר כיוון לקיים במשלוח זה מצוה אחרת, אותה כוונה מעכבת מצוה אחרת לחול (דהוי ככוונה הופכית) וכמש"כ בפעולת שכיר על המעשה רב סי' רמ"ט, וצ"ע.

והנה מצות מתנות לאביונים עיקרה משום מצות צדקה [ויעויין בשיטמ"ק ב"מ ע"ח שכ' בשם הירושלמי דאין זה משום צדקה בלבד, אלא גם מדין שמחה] ולפי"ז א"ש, דבקובץ מאמרים להגרא"ו הסתפק האם צריכים כוונה במצות צדקה, שאין עניינה נתינת הנותן אלא קבלת המקבל, ולא איכפ"ל באם כיוון הנותן או לא, דסו"ס נתקיימה המצוה בשלמות ע"י קבלת העני. ומטין משמיה דמרן הגרש"ז אוירבך זצ"ל דה"ה בכל מצוות שבין אדם לחבירו דא"צ לכוין לשם מצוה, וכנ"ל. וא"כ ה"ה הכא, דאף אם לא התכוון למצות מתנות לאביונים, מ"מ קיבל העני הצדקה ושמח בה. שוב הראוני מה שכ' בפמ"ג תרצ"ה א' עיי"ש ואפש"ל כדברינו.

ב) בשו"ע (או"ח לח,ח) נפסק: "כותבי תפילין ומזוזות הם ותגריהם ותגרי תגריהם וכל העוסקים במלאכת שמים פטורים מהנחת תפילין כל היום זולת בשעת ק"ש ותפלה". וכ' המשנ"ב בשם המג"א: "ותגריהם. אף שמרויחין מזה. ודוקא אם עיקר כוונתם כדי להמציאן למכור למי שצריך להם, אבל אם עיקר כוונתם רק להשתכר, לא מיקרי עוסק במצוה". והביאה"ל (ד"ה הם) כתב להקשות מב"מ פ"ב ע"ב, דנחלקו תנאי בדין המלוה לחבירו ונתן לו משכון להשתמש בו ולפחות מדמי ההלואה כפי השימוש במשכון. דר"ע סבר שאע"פ שהמלוה הלוה לצורך המשכון, מ"מ נחשב שקיים מצות הלואה ופטור מליתן צדקה לעני המתדפק על פתחו בשעת ההלואה, דעוסק במצוה פטור מהמצוה. ור"א סבר דלאו למצוה קעביד דלהנאתו מתכוין. ועי' ברש"י שם (ד"ה במלוה) צריך וכו', אפ"ה איכא מצוה, עכ"ל. הרי דס"ל לר"ע, דהלכה כמותו, דאפילו היכא שהוא מכוין להנאתו ג"כ מיקרי עוסק במצוה ופטור מלמיתב ריפתא לעניא דעי"ז הוי ש"ש. וכ' לתרץ דאולי כוונת הש"ס במ"ש דמר סבר מצוה קעביד שהלוהו היינו שסתמא מכוין בזה לקיים מצות בוראו ומכוין להנאתו ג"כ, ור"א סבר דלהנאתו לבד מכוין, עיש"ע.
ולענ"ד יש לחלק, דבמצות הלואה, שעיקרה קבלת המקבל ולא נתינת הנותן, אזי כשהלווה קיבל ההלואה, קיים המלוה מצוה דהלווה נהנה מכספו, אף דהמלוה לא התכוון לשם מצוה, וע"כ סבר ר"ע דאף שהתכוין להנאתו נחשב שפיר מקיים מצוה. ואמנם בשעה שהתגרים מוכרים התפילין, א"צ לכוין לשם מצוה כיון דבשעת המכירה דומים הם למצות הלוואה, באשר הקונה קיבל מהם התפילין והמוכר גורם לו מצוה עי"ז. אך התגרים הרי פטורים מתפילין בכל יום עבודתם והתעסקותם בעניני המכירה, הגם שאינם מוכרים כעת, ובשעות אלו שאינם מוכרים אלא רק מתעסקים למכור, אזי בשעות אלו עליהם לכוין לש"ש ומצוה, ואל"ה ל"ח לעסוק במצוה הפטור מן המצוה, וממילא ל"ק ע"ד המג"א מהא דהלוואה. (וכן יש לחלק בין תגרים, שכל מצוותם היא מצוה בין אדם למקום לבין הלואה שהיא מצוה ב"א לחבירו, וממילא כנ"ל). ושוב נראה דאפשר להעמיס כעין דברינו בהמשך דברי הביאה"ל, עי"ש.
ג) ובענין אכילת המלאכים שהתארחו אצל אברהם אבינו ע"ה, כתב האוה"ח הק': "עוד ירמוז ענין הנוגע למלאכים שיקחו מעט מים שהיא התורה, ולהיות כי התורה יש בה בחינת הפשט ובחינת הפנימיות, והנה המלאכים שבאו בדמות אנשים הוא גוף שברא להם ה' רוחני מהגלדת האוירים, ובערך עצמות המלאך יחשב גוף ויתיחס אליו בחינת רגל כידוע הטעם ליודעי חן, ורמז להם שיקחו מעט מים מפשטי התורה ויטהרו בו רגליהם שהוא בחינת גוף הניכר עליהם וישענו תחת העץ שהיא התורה שנקראת עץ חיים (ויק"ר לה ו) ולזה אמר העץ בה"א הידיעה גם אמר להם שיקחו פת לחם הוא בחינת פנימיות התורה ויסעדו בו פנימיותם, והוא אומרו לבכם ודקדק לומר פת לחם, פת שיש בבחינתו לחם שהם ג' הויות שהם בחינת חיות העולמות", עכ"ל האוה"ח ועי"ש עוד בדבריו הנפלאים.

והנה מכתב שכתבתי לפני מספר שנים, למו"ר מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א: בספר דרך אמונה פ"י ממתנות עניים מבואר בשם הגאון החיד"א בס' ברכי יוסף, שאף שעבירה מכבה מצוה, מ"מ אין עבירה מכבה צדקה. ובבטאון שהוציאה "קופת העיר בני ברק" נכתב שמרן שליט"א נשאל ע"י הגר"מ גרוס שליט"א לטעם הדבר והשיב מרן שליט"א כי מבואר בחז"ל ששקולה צדקה כנגד כל המצוות. ולא הבנתי, דסו"ס האי כללא דעבירה מכבה מצוה לכאו' שייכת גם במצוות חשובות. ולענ"ד הטעם בזה אחר הוא, והוא דשאני צדקה מכל המצוות שעניינם עשיית המצוה עצמה, ומשא"כ צדקה עיקרה קבלת העני, שיהיה לו כדי מחייתו. וכל המושג ד"עבירה מכבה מצוה" פי' שאדם שעשה מצוה לרצון הית"ש תיקן חלק בנפשו, אך כשלאחר מכן עבר עבירה פגם הוא בנפשו. אך כשמעשה המצוה אינו קשור כ"כ למעשה האדם כי אם לקבלת המקבל, לכאו' אין "עבירה מכבה צדקה".
ובזה ביארתי טעם דברי האוה"ח הק' בריש פרשת וירא שטרח למעניתו לברר ולבאר שאאע""ה ידע שהגיעו אליו מלאכים ונתן להם מעלות רמות ברוחניות. והוא מפני שהוקשה לאוה"ח דאם כל מצוות צדקה ובין אדם לחבירו והכנסת אורחים וכו', עניינם קבלת המקבל ולא עצמם נתינת הנותן, א"כ איזה מצוה קיים אברהם במה שהאכיל מלאכים שאינם זקוקים לאוכל?! ונראה דע"כ טרח האוה"ח להסביר שאכן, גם המלאכים השתכרו מהכנסת האורחים, ועי"ז קיים אאע"ה מצוה בהכנסתם ודאגתו להם...
והשיבני מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א במכתב, וז"ל: איני זוכר שעניתי כך, אבל נכון מש"כ מע"כ שבקבלת המקבל אפי' הנותן לא כיון למצוה יש לו שכר, כמש"כ מי שאבד מטבע ומצאו עני יש לו שכר, עכ"ל.

[יהודה בן יעקב]

בשו"ת מנחת יצחק ח"ב סי' פ"ד כתב דבצדקה א"צ כוונה, כלומר בודאי אם עושה מצד שצוה השי"ת שכרו הרבה מאד, מכל מקום קיים המצוה אף בלא כוונה הראויה, כיון שנעשה התכלית המבוקש, ועיין כה"ג במל"ה (במערכת מצ"כ אות ט' י' י"ג), ובשד"ח (מערכת המ' אות ס"ט), עכ"ל.

[לעומקו של דבר]

מה ש(עכ"פ) במצוות צדקה אין צריך לשמה, העולם אומר בשם בית הלוי, אבל אמנם בבית הלוי (בדרושים דרוש לצדקה ד"ה ובזה יתבאר)
אכן מביא

דכתבו רבותינו האחרונים דמצות צדקה מהני גם שלא לשמה יותר מבכל שארי מצות דמה איכפת לי' לעני המקבל במחשבתו של הנותן כיון דבין כך וכך מגיע לו עכ"פ הטובה ממנו

אבל הוא עצמו נוטה יותר שכשנתן שלא לשמה רק נפטר מחובה אבל לא קיים המצווה, עיי"ש.

אכן זה נמצא באחרונים שקדמו לו, לא מצאתי כעת היכן.
===
מ"מ מפורש ברמב"ם ובשו"ע שהמעלה הפחותה בנותני צדקה היא כשנותן בעצב ומבאר הש"ך (רמ"ט סק"ט) שהיינו בעצב שאינו ניכר להעני, כי אם נותן בפנים רעות אינו מקבל שכר כלל.
ורואים שאע"פ שלהעני אינו נוגע האם בעצב או לאו, מ"מ יורדת בזה מעלת הצדקה.
ונראה שגם ממה שהנותן בפנים זועפות 'הפסיד זכותו' אפשר להוכיח שעכ"פ שכר המצווה אינו תלוי רק בתוצאה שהעני קיבל כסף.
===
ועכ"פ נראה שוודאי ששכר המצווה ומעלתה משתנה לפי מדרגת הלשמה והדחילו ורחימו בקיומה, ורק שיש במצוות צדקה שוני משאר המצוות שעדיין יש בה עיקר אע"פ שאין בה כוונה.

[לעומקו של דבר]

בשו"ת מנחת יצחק ח"ב סי' פ"ד כתב דבצדקה א"צ כוונה, כלומר בודאי אם עושה מצד שצוה השי"ת שכרו הרבה מאד, מכל מקום קיים המצוה אף בלא כוונה הראויה, כיון שנעשה התכלית המבוקש, ועיין כה"ג במל"ה (במערכת מצ"כ אות ט' י' י"ג), ובשד"ח (מערכת המ' אות ס"ט), עכ"ל.

לא מצאתי שם בשד"ח?
קרוב לזה מצאתי במערכת הנו"ן כלל ט"ז שהנותן ע"מ שיחיה בני י"א שהוא רק בצדקה כיוון שסו"ס התועלת הגיעה לעני. עיי"ש.
ומה זה מל"ה?

[בברכה המשולשת]

בכל עניין זה של כוונה בצדקה יש דיון ומקורות בספר אהבת צדקה (מצוי באוצר)

[מה שנכון נכון]

ומה זה מל"ה?

מלא הרועים.

[לעומקו של דבר]

אהבת ציון דרוש י' מבן הנוב"י, לקראת סופו

לכידה.PNG (49.21 KiB) נצפה 2405 פעמים

לכיגדה.PNG (107.67 KiB) נצפה 2405 פעמים

ומבואר בדבריו שאע"פ שבמצוות צדה נחשב מעשה בלא כוונה, עדיין גם כוונה לש"ש בלי מעשה גם נחשב למצווה (כגון שנאבדו המעות או עניים שאינם מהוגנים), וצ"ת

וכנראה כנ"ל שבצדקה יש תוספת על פני שאר מצוות, שבשאר מצוות רק הכוונה היא העיקר ואילו בצדקה יש שני עיקרים, גם המעשה וגם הכוונה, וע"כ אפשר לזכות גם באחד מהם (אבל ודאי שהמעלה הגדולה היא בשניהם).
(וצ"ע בלשון "צדיק גמור").

[בקרו טלה]

-

[עושה חדשות]

בהנחה שבמצוות שבאדל"ח אי"צ כוונה, האם גם לאדם שאינו מודע בכלל לתורה ולבורא עולם רח"ל, יש קיום מצוה במעשים טובים אלו?

[בברכה המשולשת]

בהנחה שבמצוות שבאדל"ח אי"צ כוונה, האם גם לאדם שאינו מודע בכלל לתורה ולבורא עולם רח"ל, יש קיום מצוה במעשים טובים אלו?

למיטב זכרוני, מרנא הנצי"ב כתב במפורש שלא.

[אשי ישראל]

יש דיון, הנושק לדיון כאן, האם במצוות שב"א לחבירו מוטב לאדם לכוון "סתם" לשם רחמים על הזולת, או שמא עדיף לכוון לשם קיום מצוות השי"ת.

אני כרגע לא יכול לצטט, אבל לזכרוני יש על זה באהבת חסד, ולעומתו בשרידי אש. [מהזכרון בלבד, אז אולי אני טועה], ויש עוד מקורות בזה

[עושה חדשות]

בהנחה שבמצוות שבאדל"ח אי"צ כוונה, האם גם לאדם שאינו מודע בכלל לתורה ולבורא עולם רח"ל, יש קיום מצוה במעשים טובים אלו?

למיטב זכרוני, מרנא הנצי"ב כתב במפורש שלא.

כעת ראיתי בבית אלוקים להמבי"ט שער התשובה פ"ה - ובתירוץ זה אפשר לומר כי גם הרשעים הגמורים אי אפשר מבלתי שיעשו איזה דבר טוב או איזה זכות, לשיזכו בו אחר התשובה מהחטאים הגדולים, ועל אותו הזכות הקודם קונה עולמו גם כי מת בשעת תשובתו, ויש לו חלק לעוה"ב כפי מדרגת מיעוט הזכיות שהיו לו, וגם שהיו חטאיו מהחטאים הגדולים באמונות נפסדות, איפשר שיעמוד לו איזה זכות, כי גם שהכופר אין מצותיו חשובות לכלום, כי המודה בע"א הוא ככופר בכל התורה כלה (ספרי שלח), עכ"ז באיזה זכות כמצות הצדקה שנמשך ממנה תועלת למקבל, גם שלא תהיה לכוונה טובה יעמוד לו איזה זכות בעוה"ז או בבא.