נתבקשתי מאחד הכותבים החשובים דכאן, להעלות הנדון דלהלן:
התורה בדיניה, פעמים משתמשת בלשון יחיד ופעמים בלשון רבים. למשל: "לא תגנוב" ו"לא תגנובו".
השאלה היא מה הדרך המקובלת ומה הדרך החריגה.
במקרה כגון זה שהזכרנו למשל, מה צריך להסביר – את הלשון יחיד או את הלשון רבים?
וכן במקרים אחרים שבהם יש רק התייחסות אחת, והנה לעתים זה בלשון יחיד ולעתים בלשון רבים.
מה ידוע לחו"ר הפורום בעניין זה