בנתיים מצאתי את הרעיון הזה עם האסמכתא רק ברבינו בחיי עה"ת פרשת בשלח. האם מישהו מכיר את הרעיון והאסמכתא ממקורות קדמונים נוספים?ומצינו על ענין הברכות שתקנו חכמים בתחלת הברכה מדבר אדם לנכח הבורא יתברך שאומר ברוך אתה ולבסוף מברך שלא לנכח שאומר אשר קדשנו היה לו לומר אשר קדשתנו, אסמכוה רבנן אקרא שבמזמור תהלה לדוד דכתיב (שם קמה, י) יודוך יי כל מעשיך וחסידיך יברכוך והוא מלא כה לומר כה יברכוך כדמפרש אחריו כבוד מלכותך יאמרו והדר אומר להודיע לבני האדם גבורותיו וכבוד הדר מלכותו ובקרא אחר כתוב ולגדולתו אין חקר (שם קמה, ג).
(כל בו ח"א של הרב אברהם חסר באוצר ולפיכך לא יכלתי לראות אם ציין משהו)
תודה מראש לכולם.