האם יש משקל תורני לתכונה האנושית?

[zsg]

מצינו כמה מקומות שהתורה התירה דבר אף שהוא מתנגש עם ההלכה. השאלה היא האם הכותרת של האשכול היא הסיבה?
נתחיל מעניני דיומא.
1. אם נתהפך זמרי והרגו לפנחס אין נהרג עליו, וידועה השאלה והרי מצי להצילו באחד מאיבריו, שהרי בידו לפרוש מהחטא ובזה פנחס לא יהרגו, ואפשר שכיון שהוא טרוד בחטאו אין זה נחשב דרך הצלה דזה מעשיו כעת, ואף שאסור לו וחייב לפרוש זהו דין איסורי, אבל אין בו כדי להגדיר שזהו דרך הצלה של זמרי כיון שזמרי רוצה במעשה זה. ודו"ק כי קיצרתי.
2. בא במחתרת אין לו דמים מכיון שחזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו, ותמוה אמאי אינו חייב למסור ממונו לגנב ובזה ינצלו חיי הגנב? והלא על לאו מצווה למסור כל ממונו, ומה גריע חיי הגנב שאינו מצווה למסור ממונו? ואפשר להנ"ל דכיון שטבע האדם שאין מעמיד עצמו על ממונו לא חייבתו תורה שיעבור על תכונתו האנושית בשביל האי גנב.
3. מבואר שמותר לאדם להתפרנס ממלאכה המסכנת נפשו, אף שהוא ספק פ"נ, ולהנ"ל כיון שהתכונה האנושית למסור נפשו על פרנסתו התירתו תורה.
4.הבורסקאי פטור ממצות ראיה, והיאך הותר לו לעסוק בזה ולפטור עצמו, ולהנ"ל א"ש.

ויגילו הלומדים ויפלפלו בזה, כי שיטה מחודשה היא.

[מנחם]

בהא דשני הסעיפים הראשונים, שמעתי דזה לא חשיב אחד מאבריו. הגע בעצמך, יבוא אחד ויאלצני להפליג עבורו למדינת הים לצורכו, ואם לא - יהרגני. האם לא ייחשב 'רודף', ועלי לעשות כרצונו??

[שמואל ברמה]

דבר מפורש הוא זה לגבי "אשת יפת תואר" בתחילת פרשת כי תצא.

[zsg]

למנחם
בסעיף הראשון אין זה לצורכו, דלפנחס אין שום תועלת, ואין זה כללכת למדינת הים שכן זה הוא ממילא מצווה לפרוש מדין תורה וע"כ שאף שמצווה לפרוש אין זה חשיב שאפשרות הצלה משום התכונה האנושית.
בסעיף השני שוב אין הנידון דומה לראיה שכן בציורך הוא רודף גמור רק שיש אפשרות הצלה על ידי טרחה מרובה, אבל כאן הבא במחתרת אין תחילת ביאתו לצורך נפשות וכל הפיכתו לרודף הוא מחמת שהאדם מעמיד עצמו על ממונו, וזה גופא השאלה למה מותר להעמיד עצמו על ממונו ולהפוך את הגנב לרודף שאין לו דמים, נצוונו למסור ממונו כעל לאו ובא לציון גואל, (ובפרט גם לדבריך מה שורש החילוק שלנסוע למדינת הים לא חייב ופחות מכך כן, הא יכול להצילו מה לי טרחה רבה או זוטא? ולדברינו א"ש דהכל לפי התכונה האנושית גדרה תורה.

לשמואל
נכון שאף שם מצינו כעין זה, אלא שהיה נראה ששם הוא יוצא מן הכלל ואין זולת זה מקום להתיר איסור כנגד יצה"ר, ושם זה גופא התורה שקלה את התכונה האנושית והפכתה לדין. אבל מקום שלא מצינו מפורש זהו חידוש שלא מצינו.

[יצג]

על קושיות א וב עיין זכרון שמואל (רוזובסקי) סי' פג אות ב ומנחת שלמה ח"א סי' ז אות ב. ויש ע"ז עוד הרבה באחרונים.
על קושיא ג עיין נו"ב תניינא יו"ד סי' י ואגרות משה חו"מ ח"א סי' קד.

[מגיב ומניב]

באשר לשאלה הרביעית מבורסקי. לפי שיטת המקשה למה נדד הלך עד למצות ראיה ולעיסוק בודד, ולא הביא לחמו ממצוות הנוהגות כל יום שפטרו אומנים ופועלים מפרטי מצות ק"ש ותפילה, וכן פטרו עוברי דרכים ממצות סוכה (ושם יש לפלפל דזה לא פטור אלא של"ש לחייבו כיון שאין זה כעין תדורו).

דומני, ששני ההוכחות הראשונות אינם עיקר כלל, דיון התורה הוא לא על הגורם שהביא למצב זה, אלא בפועל ה'תכונה האנושית' מביאה לידי מצב זה, ובמצב נתון זה ישנו דין רודף, ונמצא שגם אם מורה ההוראה יאמר לאדם לא לעמוד על ממונו ולא יתחשב בתכונה האנושית הזו, כעת לאחר מעשה, כיון שחזקה עליו שכן יעשה, הרי ממילא הבא במחתרת הוא הרורף, וכן בדוגמא השניה.

אגב, פס' מפורש הוא ענין הסיכון של בעל המלאכה 'כי אליו הוא נושא את נפשו', וראה רש"י שם.

[אוצר החכמה]

.הבורסקאי פטור ממצות ראיה, והיאך הותר לו לעסוק בזה ולפטור עצמו, ולהנ"ל א"ש.

בכל עשה נראה שאין חיוב שלא להכניס עצמו לאונס שלאחר זמן (דוגמת הנוסע וחושש שלא יהיה לו שופר בר"ה במקום שיהיה בו ) וכ"ש הכא שמכניס עצמו לפטור
אולי 30 יום קודם החג אסור (עיין פסחים ו א ) ואולי אסור להעשות בורסקי 30 יום קודם החג או שנימא שפטור עדיפא

ובכלל כיוון שלא מחוייב להוציא יותר מחומש על עשה אפשר שאם זה פרנסתו עדיף מחומש ואינו מחוייב בדבר

[אוצר החכמה]

לא הביא לחמו ממצוות הנוגות כל יום שפטרו אומנים ופועלים מפרטי מצות ק"ש

זה לא ראיה כי פטרום מפרטים דרבנן והם אמרו והם אמרו

[אוצר החכמה]

בסעיף השני שוב אין הנידון דומה לראיה שכן בציורך הוא רודף גמור רק שיש אפשרות הצלה על ידי טרחה מרובה, אבל כאן הבא במחתרת אין תחילת ביאתו לצורך נפשות וכל הפיכתו לרודף הוא מחמת שהאדם מעמיד עצמו על ממונו, וזה גופא השאלה למה מותר להעמיד עצמו על ממונו ולהפוך את הגנב לרודף שאין לו דמים, נצוונו למסור ממונו כעל לאו ובא לציון גואל, (ובפרט גם לדבריך מה שורש החילוק שלנסוע למדינת הים לא חייב ופחות מכך כן, הא יכול להצילו מה לי טרחה רבה או זוטא? ולדברינו א"ש דהכל לפי התכונה האנושית גדרה תורה.

בזה פשוט שמנחם צודק ואין דין להציע לרודף אחר חברו להרגו מליון דולר כדי שיפסיק את הרדיפה

[חיים]

באיסורים דרבנן מצינו כמה דוגמאות בענין. למשל:
שבת מד, א התירו טלטול מן הצד בהצלת מת משריפה, שאם אין אתה מתירו, מתוך שאדם בהול על מתו, עשוי הוא לכבות את האש.

שבת קנג, א מי שהחשיך לו בער"ש, נותן כיסו לנכרי מפני שאדם בהול על ממונו, ועלול הוא לטלטלו ד' אמות ברה"ר.

פסחים יא, א חלקו תנאים בהקזת דם לבכור, ולדעת חכמים אם אין אתה מתירו, מתוך שבהול על ממונו, עלול הוא להקיז שלא בהיתר ולא יזהר שלא להטיל מום בבכור.

[תולדות אדם]

רש"י בסוכה כח, א ד"ה דקדוקי סופרים - שהוסיפו לדקדק אחר מעשה הבריות ולהחמיר ולעשות סייג ואזנים לתורה. אמנם שם מדובר על החומרות אבל את הרעיון שחז"ל בנו דבריהם על פי מעשה בני אדם, כלומר חישוב התכונה האנושית.