פורום אוצר החכמה

לעיתים יוצא לראות בספרים נדפסים שהכותב בהקדמתו לספר משבח את אשתו בכל מיני ענינים וכו'.
ולהעיר, שהוא נגד מידת הצניעות לכאורה אם מכירים אותה [גם אם אין בעיה בעצם הזכרת שמה, וכידוע שלא כו"ע מחמירים לכתוב בהזמנות לחתונה ובר מצוה "ורעייתו"],
וגם סותר את "והצנע לכת", שלכאורה משבח את עצמו ומשפחתו,
וגם מצד האמת, מה נפקא מינה שכו"ע צריכים לדעת זאת?
ודי שיכתוב הכרת הטוב צנועה, וגם זה לאו דוקא נצרך אלא שכבר הורגלו בכך ומי שלא יעשה זאת "יחשד" בבעיה בשלום בית...

[וכל זה כתבתי מהרוהורי לבי, ונא לא להביא דוגמאות מספרי זמננו, כדי שלא נכשל בלשה"ר או באבקה]

איזה בעייה במידת הצניעות יש כאן כשכותב שאשתו עוזרת לו ללמוד תורה.

אגב בעניין כתיבת שמה בהזמנה של ר' חיים לחתונת בנו (כמדומני שהגרי"ז) היה חתום חיים ופעשא סאלאוייציג.

גאולה בקרוב כתב:לעיתים יוצא לראות בספרים נדפסים שהכותב בהקדמתו לספר משבח את אשתו בכל מיני ענינים וכו'.
ולהעיר, שהוא נגד מידת הצניעות לכאורה אם מכירים אותה [גם אם אין בעיה בעצם הזכרת שמה, וכידוע שלא כו"ע מחמירים לכתוב בהזמנות לחתונה ובר מצוה "ורעייתו"],
וגם סותר את "והצנע לכת", שלכאורה משבח את עצמו ומשפחתו,
וגם מצד האמת, מה נפקא מינה שכו"ע צריכים לדעת זאת?
ודי שיכתוב הכרת הטוב צנועה, וגם זה לאו דוקא נצרך אלא שכבר הורגלו בכך ומי שלא יעשה זאת "יחשד" בבעיה בשלום בית...
[וכל זה כתבתי מהרוהורי לבי, ונא לא להביא דוגמאות מספרי זמננו, כדי שלא נכשל בלשה"ר או באבקה]

א. איזה דברי שבח כותבים יותר מאשר שמסרה נפש להצלחתו בתורה, או שהסירה את דאגות הבית כדי שיוכל להתמסר ללימוד התורה ו/או לכתיבת ספר זה?
ב. מהיכי תיתי שיש בזה משום חוסר צניעות שמכירים אשה, ידענו שיש יותר בעיה לשמוע קול זמר של אשה כשמכיר אותה, אך דברי שבח? [לפי"ז גם הספדים על נשים ייאסר לשמוע].
ג. מה פירוש מה נפקא מינה? ההודאה היא חזקה בהרבה כשהוא מראה לה שבספר אפי' נכתב כמין מודעה שהספר הוא גם שלה, מכוחה, בחינת שלי ושלכם שלה הוא. האם גם לתורמים היקרים או למגיהים וכו' הוא יוכל לשלוח תודה באופן אישי? יש ענין של וענית ואמרת - בקול רם "שאיני כפוי טובה", זה דבר שצריך להכיר בו היטב, וצריך לזה אמירה חזקה, [דהיינו למשל פרסום בספר].
ד. בספרים של רבותינו האחרונים אפשר למצוא למכביר מה שכתבו על נשותיהם ועוחל"מ.

מכיון שעיקר כתיבת ספרים דהיום אינו בכדי לפרסם דברי תורתו, שהרי כידוע שרובא דרובא של הספרים שיוצאים היום, מעטים מעיינים בהם ונער יספרם, אלא עיקר הכוונה הוא בכדי שהאברך לא ישקע במרה שחורה וכדומה, וכמו שכתב הקהילות יעקב בקריינא דאיגרתא. אם כן, הרי גם לנשותיהם של אברכים אלו יש לדאוג שמרוב עמלם בפרנסת הבית ובגידול הילדים, ובמיעוט הממון וכדומה, גם הם ישקעו בדכאון, ואשר על כן גם זה חלק מכתיבת הספר לשבח את הנשים כמה שיותר בכדי שלא תשקענה לדכאון. ומה שיש לחשוש מחסרון צניעות, הרי מכיון שבין כך אין כמעט אף אחד שמסתכל בספרים, למיעוטא לא חששו רבנן וכדאמרינן בכולא תלמודא.

אני מודה לך בשם מחברי הספרים על העידוד...
[אפשר לשאול עם איזה ספר נפלת, נעבאך?! נשמע רע מאוד...]

א. להודות לכל העולם מותר (כולל נשים, http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=2875&st=&pgnum=192), רק לאשתו-ביתו אסור? איזו מידה זו?

ב. עד שאתה דן האם באזכור שמה "אם מכירים אותה" אולי יש ניגוד למידת הצניעות, למה אתה לא דן על עצם ה"מכירים אותה" אם הוא לא נגד מידת הצניעות? ובקיצור ממה נפשך, מכירים - א"כ מילתא זוטרתא, לא מכירים - א"כ מה הבעיה.

ג. "לא כו"ע מחמירים לכתוב בהזמנות" פלאי פלאים, מה הם חושבים לעצמם כשהם "מקילים" בזה... אולי הם עדיין זוכרים בדורות שעברו לא היה בזה שום קפידא, כמו שאנו רואים אצל גדולי עולם שלא היתה בזה שום שיטתיות לכתוב דווקא כך או כך, רק היום פתאום כבר יש על זה שם של "חומרא" כאילו מדובר בגופי הלכה.
רפרפתי ליתר ביטחון ב:הזמנת הבר המצוה של בן הגרשז"א, הזמנת חתונת הגרח"ק עם בת הגריש"א, הזמנת חתונת בן הגרא"י פינקל, הזמנת חתונת ר' שלום שבדרון עם אחות הגרשז"א, ולפני כל אלה הזמנת הגר"ח מבריסק לחתונת בנו, ועוד ועוד. יש לך מה "להחמיר" יותר מהם?

ד. קיצורו של עניין, אחר שמצאנו גדולים שבגדולים שקבעו בספרם מקום תודה לזוגתם וראו בכך דבר ראוי ונכון, והכרת הטוב פשוטה (http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=3217&pgnum=3), אני מציע, במחילה, ללכת לחפש דברים אחרים וחשובים יותר לדקדק בהם. כמובן כשלעצמך אתה יכול לנהוג איך שאתה רוצה, אבל לפקפק ברבים מה שייך.

הרש"ז שי' הבלין, בהקדמתו למהדורת "ספר הקבלה" למאירי, מודה לאשתו על הגהת הספר.

ויצויין שנישואי יעקב היה בב' אלפים קצ"ב, ולדעת האר"י בליל שבת [ולדעת משבשיו בליל שבת הגדול כמ"ש ר"י מיללער ב"אור ישראל"].

ולגוף האשכול, פשוט שאין מה לדקדק בזה,
רק סתם מעניין לגלות את החיבורים הראשונים בהם דברי ברכה של המחבר לאשתו, או אפילו סתם דברי ברכה ותודה למאן דהו.

נזכיר גם את ס' מכון אופק שם מתברכת אשת המו"ל בהעתקת כתה"י.
כנראה נתכוין פותח האשכול לדון בספרים שם הנשים עוזרות יותר מאשר בתמיכה בבעל לשבת וללמוד. עוצ"ע.

איזה אחרונים מודים לנשותיהם בהקדמותיהם?

אדג כתב:הרש"ז שי' הבלין, בהקדמתו למהדורת "ספר הקבלה" למאירי, מודה לאשתו על הגהת הספר.

צh33 כתב:נזכיר גם את ס' מכון אופק שם מתברכת אשת המו"ל בהעתקת כתה"י.

חסר לכם דוגמאות כאלה ?

מה שצף מיד בזכרון - התודה הלבבית של ר' איסר זלמן מלצר בספריו.
כאן:http://www.otzar.org/aspcrops/17551_2_128674318556-2352012.asp

אכן אחרי ד' הגרא"ז נראה שנפשט הספק...
(פשוט ניסתי להסביר מה מקום מצא בעל הספק להסתפק)

תיקו כתב:איזה אחרונים מודים לנשותיהם בהקדמותיהם?

המהר"ם שיק מתאים לך?

תוכן כתב:ואשר על כן גם זה חלק מכתיבת הספר לשבח את הנשים כמה שיותר בכדי שלא תשקענה לדכאון.

ייש"כ, חסכת לי עכשיו ממון רב שהייתי אמור לשלם לפסיכיאטר

תיקו כתב:איזה אחרונים מודים לנשותיהם בהקדמותיהם?

הנודע ביהודה.

ערער בערבה כתב:הנודע ביהודה.

בקצרה ובעדינות (יחסית להוריו שם):

והאשה אשר עמדי . לעזר ולא כנגדי : זה הוא זכותה . שישבה גלמודה בביתה : ואני בבי מדרשא . כל ימי הששה :

וכוונתו ע"פ חז"ל "אם זכה עזר ואם לאו כנגדו".

מי ימצא ויביא לכאן לשון המהר"ם שיק הנ"ל ?

הבית יצחק בהקדמה לחלק או"ח מזכיר את אשתו לטובה וברכה.

הוגה כתב:

ערער בערבה כתב:הנודע ביהודה.

בקצרה ובעדינות (יחסית להוריו שם):

והאשה אשר עמדי . לעזר ולא כנגדי : זה הוא זכותה . שישבה גלמודה בביתה : ואני בבי מדרשא . כל ימי הששה :

וכוונתו ע"פ חז"ל "אם זכה עזר ואם לאו כנגדו".

יש מקום שהוא מזכירה בשמה. אולי בהקדמת הצל"ח.

עד שאתם שואלים מי מברך את מי בהקדמת ספרו, אשאלכם מי יודע באיזו הקדמה נמצאים קללות נמרצות שכתב בן המחבר המו"ל, ומביע מורת רוחו על איש אחד שהציק לו מאוד והלשין עליו למלכות וגרם לחלק מהכת"י שיאבד?

ערער בערבה כתב: יש מקום שהוא מזכירה בשמה. אולי בהקדמת הצל"ח.

הנה:
ועל הטוב יזכר שמה של האשה אשר עמדי, אשת חיל הצנועה והחסידה זוגתי הרבנית מרת ליבא תי', והני נשי במה קזכיין באמתוני לגברייהו וכבר הזכרתי בהקדמת חיבורי נודע ביהודה רב זכותה בזה בשני הנעורים, ועכשיו מה טובה וחסדה לעת זקנותי וכשלון כחי היא משגחת בעינא פקיחא על שמירת בריאת גופי וגם בלילה אינה נותנת שינה לעיניה ותנומה לעפעפיה וטרחה בזה רב ועצום, ישלם לה השם חסדה וגמולה הטוב להאריך ימיה ושנותיה בנעימים ובכבוד כל הימים, תמצא תמיד נחת מזרעה וזרע זרעה בהכשר ויתרון ותנצל מאף וחרון עוז והדר תלבש ותשחק ליום אחרון, אמן.

לא אמנע מהביע שאט נפש מההזמנה האווילית שצירף איזה מהביל לעיל.

טוב, אחרי כל ההתקפות...

כפי שציינתי, הענין לא בעצם ההודאה והכרת הטוב, שהיא בסדר גמור ומצויינת [למרות ששוב, כפי שציינתי, מבחינה "שכלית" גרידא ניתן להודות לה בפניה, ומאי נפקא מינה ברבים...אלא שבכל זאת יש גם צד הכבוד, וכידוע המעשה בגרמ"פ ובגרי"ק זצ"ל שחלקו כבוד לנשותיהם בפרהסיא],
אלא הבעיה לענ"ד בכך שמרבה בשבחיה, בדברים שלא קשורים לעזרתה לספר. זו ההדגשה.
דוגמא: "לאשתי אשת חיל וכו' הצנועה והחסודה והחכמה, שרבים פעליה במעשים טובים ובחסד ובפעולות למען הציבור ובחינוך ילדי ישראל", וכהנה על זה הדרך.
אולי לא ראיתם, אני כן ראיתי, וצרם לי.
ועכ"פ שמתי לב שלא הדגשתי בהתחלה נקודה זו, כנראה בגלל שהיה פשיטא לי, ואולי לכן רבו ההשגות כאן.
אבל מה נאמר בדור יתום כשלנו, ש"הצנע לכת" הוא לאו דוקא בראש מעיניו.
וכל זה מהרגשת לבי, וכל אחד לפי חינוכו ומידותיו.
[וכמה היתי צריך להתפתל עם אשתי שתח' שתסכים שאכתוב שורה קצרה להודות לה בפתיחת הלקט"י. אבל הנה, שוב נפילה בשבח אשתו ברבים... אבל לא בספר...]

[ולגבי "רעייתו", -תוך כדי דיבור- הרי להיפך! אני כתבתי שזו רק "חומרא", הנהוגה כיום בקרב רבים רבים מהיראים בציבור החרדי, ולכן ודאי שאי אפשר ולא ראוי לזלזל בה, אבל אה"נ, שהיכן שאין נוהגים בזה - הרי זו קולא בכבוד האשה, ודוק]

התשובה לשאלתי הנ"ל:
הג"ר צבי הירש קאידנובר (בעל ה'קב הישר') בהקדמה לספר תפארת שמואל לאביו הג"ר אהרן שמואל קאידנובר
כאן, ובעמוד הבא
http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?re ... t=&pgnum=4

בעיני תמוהה הרבה יותר המשך השורה הבאה בדר"כ אחרי הקילוס לדביתהו. "שאפשרה לי לשקוד ימים ולילות על התורה/ כתיבת החיבור" "שהסירה מעל ראשי כל טרדות הבית כדי שאוכל להתמסר לתורה" וכו' וכו'.
מאיפה היוהרה הזו? טוב, נאמר שזה לא ממש יוהרה אבל איפה העדינות הטבעית?
[ושלא לדבר על חשש שקר שבדברים. הן על 'גדלותו' הוא והן על כך ש'הסירה' וכו'. הוא לא הוריד את הפח ולא יצא לקניות?...]

ויתכן לומר שדווקא זה הותר משום שלום ביתו....

השתגעת?! הוא הוריד לפח?!
לילה טוב....

אולי מצד הקפידא שלו על כבוד התורה ולא מצד הסרת הטרדות שלה...

גוראריה כתב:הוא לא הוריד את הפח ולא יצא לקניות?...

כן כן, תתפלא לשמוע, יש דבר כזה. [מצד הסרת הטרדות שלה!]
עצוב לראות שיש בינינו כאלו שלא מכירים מציאות כזו.

בקלם היו "רבים" על התורנות לנקות את השירותים, והיו מחשיבים זאת מאד לנקות לטובת הציבור.
אולי יש סברא לחומרא לא להוריד פח, מפני שבאותו זמן שיורד במדרגות לפח עם הטיטולים לא יכול להרהר בדברי תורה.

ערער בערבה כתב:

גוראריה כתב:הוא לא הוריד את הפח ולא יצא לקניות?...

כן כן, תתפלא לשמוע, יש דבר כזה. [מצד הסרת הטרדות שלה!]
עצוב לראות שיש בינינו כאלו שלא מכירים מציאות כזו.

שלא יהיו לך דברים עצובים יותר...
לא מכירים מציאות כזו? מכירים.
אבל מכירים גם מחברי ספרים שכתבו כך בהקדמותיהם ו...

ראיתי פעם בהקדמת מחבר אחד שהוא מונה את מסייעיו "ואחרונה חביבה אשתי היקרה". קצת צרם לי. כולם צריכים להכיר בחיבתו לרעייתו?
מה דעתכם, רגישות יתר מצידי?

זה ענין אינדבידואלי.
יהיו שזה יצרום להם ויהיו שלא יבינו מה אתה רוצה...

גוראריה כתב:בעיני תמוהה הרבה יותר המשך השורה הבאה בדר"כ אחרי הקילוס לדביתהו. "שאפשרה לי לשקוד ימים ולילות על התורה/ כתיבת החיבור" "שהסירה מעל ראשי כל טרדות הבית כדי שאוכל להתמסר לתורה" וכו' וכו'.
מאיפה היוהרה הזו? טוב, נאמר שזה לא ממש יוהרה אבל איפה העדינות הטבעית?
[ושלא לדבר על חשש שקר שבדברים. הן על 'גדלותו' הוא והן על כך ש'הסירה' וכו'. הוא לא הוריד את הפח ולא יצא לקניות?...]

ויתכן לומר שדווקא זה הותר משום שלום ביתו....

צודק הגור מאד. הייתי נותן דוגמאות עם לשון מדויקת, הבעיה שחיפוש באוצר יעלה מיד את הספרים המכוונים. אבל דוגמא לדבר מחבר שכותב על אשתו: עליה ראוי לקרוא עליה את הפסוק לא יכבה בלילה נרה וכו' נודע בשערים בעלה וכו'. לא יאומן כי יסופר.

אגב במרחשת מזכיר גם הוא בסוף הקדמתו את "חברתו ואשת בריתו"

חיפוש באוצר: +זכ[י]ר אשתו לשבח/לטובה, יביא תוצאות חשובות לשאלת פותח האשכול

האשכול הזה מזכיר אותי, דיברתי פעם עם אברך טברסקי נכדו של הגריד"ס מבוסטון ז"ל, נכד לחתנו האדמור מטולנא בוסטון ז"ל. כידוע, חתנו של הריד"ס הנ"ל הו"ל את ה'שיעורים לזכר אבא מארי". אמרתי לנכד, ששמועה שמעתי שעיקר ההכנה לדפוס ועריכת השיעורים לא עשה סבו כי אם זקנותו, בת הריד"ס. [בלי אחריות שזה בכלל נכון, ככה שמעתי פעם, יתכן שההוא התבלבל עם שיעוריו של המייצ'טר עילוי.] הערתי לנכד, שיש לתמוה שבהקדמה האדמור מטולנא בוסטון בכלל אינו מזכיר את אשתו, ואינו מודה לה כמנהג המחברים.
מזה מוכח, אמרתי לנכד, שאף את ההקדמה הוא לא כתב...

ואם כבר התגלגלו הדברים לכאן, יש בנותן טעם לציין לאגרת שכתב רע"א לגיסיו שהציעו לו שידוך בתוך שנת האבל על אשתו הראשונה. וכאן רואים כמה רע"א מתבטא במילות אהבה וחיבה על אשתו, אם כי יש לציין שהוא לא הדפיס את זה בספריו וגם מסתמא לא תכנן שיפורסם.
המכתב נמצא במכתבי רע"א מכתב קמט, אני מעתיק את חלקו הרלוונטי:
"האם נתתוני לאביר ורוע לב כי אמהר לעשות שידוך בימי אבלי, האם אשכח אהבת אשת נעורים יונתי תמתי אשר חנן אלוקים את עבדו להעמיד ממנה תולדה הגונים, זרע בירך ה' יאריך ימיהם ושנותיהם בטוב, היא גדלה אותם לתורה ויראת ה', היא היתה בעוזרי להמעט תורת ה' אשר בקרבי כאשר הרביתי בזה בשבחה בהספדה בפניה, היא היתה שומרת לראשי להשגיח על גופי החלש והנדכה, היא הסתירה ממני דאגת הפרנסה שלא להשביתני מעבודת ה', כאשר אנכי רואה ומבין את זאת כעת בעו"ה, היא הוליכה עמי בן ובת תחת החופה בעונג ובשמחה. עתה כי שבה אל בית אביה בנעוריה, היא מלחם אביה תאכל ומפרי מעשיה תשבע בעונג ובנחת, ואנכי השכול נגוע ומוכה כלי שבור ידי כבדה על אנחתי, איה איפוא ירעו גדיותי, את מי אשיח דאגותי וירויח לי, מי ישגיח וישים לב עלי, ואיך אשכח יד ימיני ואתן הפוגות לעיני בפנות ימין ושמאל ואין עזרתי בי. מי מקרוצי חומר יודע גודל צדקתה וצניעותה יותר ממני. פעמים רבות היה לי משא ומתן עמה בויכוח ביראת ה' עד חצי הלילה. כאשר תבינו עם הדבר האמור בספר הזה למטה, גדול כים שברי, מכתי אנושה, עולם חשך בעדי, ערבה ממני כל שמחה וגיל, צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי, כל דרכיו משפט וכו'.
אולם, עלי השלישי, לעשות קנין פה, אחיי ידידי, איך תבקשו דבר זה ממני בעוד אנכי מלא עצב יגון ואנחה, וממש מת מוטל לפני. לגודל טורח ויגיעה בעוד תקותי היתה להחזיקה כי הקרבתי חלב ודם, ואחרי כי נאספה אל עמה ועלתה למרום שבתה, לגודל צערי ויגוני נחלשתי למאוד והייתי בסכנה, הכי לא יטעם אוכל ומשקה, מעיי לא החזיקו דבר כמעט רגע, בקושי היה בידי לברך ברכה אחרונה, עיני נדודים משינה, ועסקתי ברפואות, ותהל"י שב ורפא לי מעט, ממש אין רעיוני סובלים להתפלל מבלי טשטוש או ללמוד בעיון קצת סוגיא קלה, וידמה זה ממש כנוטל קנין מאדם שאין בו דעת".

[רואים כאן את גודל אהבתו את אשתו, עד כדי כך שהוא מעיד כאן על עצמו שבשנת האבל הוא כמעט לא יכל להתרכז בתפילה או בלימוד סוגיא, ואף יתכן שאינו יכול לקבל קידושין כי אינו בר דעת!!!]
אמנם כאמור, זה לא כ"כ נוגע כי הוא לא כתב את זה כהקדמה לספר, אבל אפשר ללמוד מכאן על גדולי ישראל איך אהבו את נשותיהם, וכל מחבר ספר אפי' אם לא יכתוב מילה על אשתו, צריך לבדוק מהיכן זה נובע... האם כי באמת זה לא צנוע, או כי....

י.ש. ב כתב:

עשוי לנחת כתב:אבל אפשר ללמוד מכאן על גדולי ישראל איך אהבו את נשותיהם,

אהבו???
עשוי לנחת! הזכרת לי את הווארט של הרבי מקוצק זיע"א, שכתוב שכשיעקב אבינו פגש את רחל יעקב נישק אותה ובכה, וביאר הרבי מקוצק שהוא בכה על דורות הבאים שיחשבו שהיא נישק אותה כפשוטו בגלל שהוא אהב אותה. [גור אריה, אם לא דייקתי בווארט תתקן אותי]
[מסופר על ה"לב שמחה" מגור שכשהרבנית נפטרה הוא מאוד מאוד בכה, וכשמקורביו שאלו אותו מה קרה? (כידוע שהוא לא רווה נחת..) אמר להם: מה אתם מבינים באשת נעורים...]
[גור אריה כנ"ל]

אהבו, ודאי אהבו. כך אומר הפסוק!
אבל ע"ז בכה יעקב אבינו, שיחשבו ע"כ במושגים המגושמים שלנו! וד"ל ואכמ"ל.

אבל כמדומה שהגיעה העת להשיב את האשכול למסלולו.

צודק בהחלט, כסיל הוא זה שחושב שחלילה מלומר שהיה מושג של אהבה אצל גדולי ישראל, הרי כל המשל של אהבת תורה בחז"ל ובספרים הוא על אהבת איש לאשתו.
ואם כבר, נזכרתי במעשה ששאלו את הפני מנחם היכן כתוב שצריך לאהוב את האשה?
אמר להם מיד, כתוב בגמ' (קידושין מא.) אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו ורחמנא אמר ואהבת לרעך כמוך.... ודפח"ח.

צודק גם שראוי להחזיר את האשכול למסלולו, סליחה על הסטיה מהנושא.

ולפי זה נצטרך לומר שמוציאי הספרים בזמנינו שכותבים דברי שבח, הם ג"כ ע"ד משל של אהבת איש לאשתו..
אך כדאי להחזיר את האשכול למסלולו.

אינני מבין על מה עושים כאן רעש גדול. היש מי שחשב לרגע שהגרעק"א לא אהב את אשת נעוריו ח"ו? וכלשון הרמב"ם משמא דגמרא "וכן ציוו חכמים שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו ואוהבה כגופו".
השאלה כאן היתה אם ראוי לפרסם אהבה מסותרת זו בהקדמה לספר, או שמא יש לקצר במילים, וכדרך חכמים להיות צנוע.
והגרעק"א כתב זאת אחרי שנפטרה אשתו על פניו, וברור שכל מה שכתב בענין אהבתו אותה הוא להספד ובגדר התאבלות עליה, ועל כן האריך לספוד עליה ולבכותה, והדרך לעשות כן הוא לבאר גודל הצער שיש בחסרונה ובפרידתה, ובודאי אז שונה ואין זה דומה כלל להמפרסם אהבתו לאשתו בחיים חיותה.

בדור האחרון עדים אנו לתופעה שמחבר הספר מזכיר לשבח את רעייתו שעוזרת לו בענייני הבית ובכך מניחתו לישב ולעסוק בתורה.
האם קיים איזכור כזה גם בספרים מדורות קודמים?

מכל התגובות עד כה. נראה שתופעה זו היתה מצויה בעיקר אצל יהדות אשכנז. האם ידוע על מחברים מעדות המזרח שנהגו כן בדורות הקודמים?.