מקור - משה נפטר בשבת?

[מורה צדק]

ראיתי לא' האחרונים שכתב בלשון זה:
ודכוותיה אשכחנא בספר על מרע"ה שהיה גוסס בערב שבת ומת בשבת.

היכן מצינו כדבר הזה?

[ישבב הסופר]

קטע הזוהר שמודפס בזמירות לשבת לומר ב'רעווא דרעווין' בסעודה שלישית "ובהאי רצון איסתלק משה נביאה מהימנא קדישא מעלמא הדין". מבואר שנפטר ביום שבת בשעת תפילת המנחה.

[מורה צדק]

אך לא משמע שם שהיה גוסס

[נוטר הכרמים]

מקור למיתתו בשבת, ראה ספר חסידים סי' שנו, שלכן אומרים צדקתך בשבת במנחה, ויש בזה כמה נוסחאות בראשונים, עי' אבודרהם וסידור ר"ש מגרמיזא עמ' רעו. וכבר נזכר בגאונים, עי' תשובת ר"נ גאון ב'שערי תשובה' סי' רכ.

אבל מקור לגסיסה לא מצאתי.

[מורה צדק]

מצאתי בעשרה מאמרות, מאמר חיקור דין ח"ב פי"ג:

הא מאי אית לן למימר שבערב שבת היה כותב ומתמותת כמו שנזכיר בסמוך ולא נסתלק לגמרי עד יום שבת שעת המנחה.

[אוצר החכמה]

http://www.otzar.org/aspcrops/26704_385_359707620883-12122011.asp

http://www.otzar.org/aspcrops/26704_385_-834441307-12122011.asp

[מורה צדק]

לגבי מה שהקשו שכתב בשבת, באמת ברמ"ע מפאנו שם משמע שהמשיך וכתב עד שעת המיתה ואפילו בשבת.

[ישבב הסופר]

מצאתי עתה בספר המנהיג לראב"ן הירחי, שבת אות סג- סד, שהוא מדבר אודות מנהג 'צדקתך' ואומר שמנהג העולם הוא לומר צדקתך מפני שמשה נסתלק במנחה של שבת, והוא כותב שאין הדבר כן אלא שנפטר בערב שבת, והוא מביא לראיה דברי הסדר עולם רבה בחשבון שנה שמת בו משה.

[ראשית חכמה]

האם לא ע"ז היה פולמוס בין היעב"ץ לבין חכם בשם אליהו שאת משפחתו איני זוכר?

[ישבב הסופר]

ראשית, לא שמעתי על זה, אנא גל עינינו

[הבונה]

קיים בשאילת יעב"ץ סי' לג לא אליהו אלא ר' משה חאגיז
קודם מכתבו של הר"מ חגיז אח"כ תשובת היעבץ
אריכות גדולה

[הבונה]

מכתב ר"מ חאגיז
בע"ה י"א אייר ת"פ טית לפ"ק.

נחל נובע מקור חכמה תורה חתומה נתנה לו במתנה מחזיר העטרה ליושנה אחי יפת הגדול מה יופיו ומה טובו הן כל אדם חזו בו טבא דאיהו בביתיה טבא דאיהו בליוייתיה ה"ה אהו' נאמני אלופי לראש הרב המובהק נר ישראל המופלא ומופלג זרע קדש אב"ד ר"מ ור"מ עה"י פה"ח כמהר"ר יעקב נר"ו חדות מעוזו ושלומו ושלום תורתו. ושלום הרבנית כבודה בת מלכים ביתו זו אם הבנים היקרים ונחמדים אורם תהי בוקעת ועולה וכמו השחר עלה בטובה ונחת דשן ורענן ששים ושמחים ומלאים ברכת ה' נס"ו הנה לשלום אין קץ בקידה הראויה למעלת אדוני ומשפט אהבתינו אהבה קדמונית.

הן קדם קדמתא בבחינה קלה שראיתי במכתב אדוני דברי תורה פקחתי עיני על מ"ש אדוני שיחיה על שר וגדול בישראל הבקי ומושלם הגאון האמתי בתי"ט ז"ל כו'. עוד חזות קשה הגיד לי רו' מעלת אדוני שיחיה שכבר שמעתיו ע"י מכתביו של בעל ברכת אלי' בח"י טבת וז' שבט משנתינו שכתב אלי את כל הקורות אותו עם כל לומדי הזמן כו' דכשקראו דברי נגד המדפיס סידור התפילה בק"ק זולצבאך חרה להם ויש מהם שאמרו לו שהספר שלו היה ראוי לשריפת אש. ומכ"ש שהיה אסור להכניסו בבית ישראל לפי שדברי היו נגד כל רבותינו בעלי התוספ' ז"ל ונגד סדר עולם ושאר גאונים ושלא על המדפיס הם תלונותי. כי זה הוא מפורש בתוספת דמנחות בשם ס"ע ושכן הוא במרדכי ובהרא"ש בפע"פ וכן הוא בעשרה מאמרות והב"ח בא"ח סי' רצ"ב הביא שאר פוסקים ראשונים שכולם מסכימים שמשה מת בע"ש כו'. ושקר ענו בי במה שאמרו שדברי הם נגד כל רבותי' בעלי התוספת ז"ל אני אומר דאדרבה איפכא מסתברא. ופוק חזי מ"ש הרא"ש ז"ל בשם הראש וראשון לכל דבר שבקדושה אב לחכמים ר"ב התוספת ז"ל ה"ה ר"ת ז"ל אשר כעס על ר"מ שהנהיג לאכול בין מנחה למעריב בשבת כו'. מטעם שכתב רב ש"ש שתקנו לומר צ"ה =צידוק הדין= על שמת מרע"ה =משה רבינו עליו השלום= באותה שעה. וגם נהגו שלא לקבוע מדרש בין שתי תפלות משום חכם שמת בתי מדרשות בטלים (ומכ"ש שאין לקבוע סעודה) ומנהג אבותינו תורה היא עי"ש דעל שלש אלה יסד כעסו באורייתא דהוה קא מרתחא ליה לר"ת. א"כ הרי הרא"ש לנו הוא ולא לצרינו. וגופא בתר רישא גריר. והואיל ונמשכו הדברים אגיד למעכ"ת ביאור דברי ר"ב התוספת ז"ל במנחות ל' ד"ה מכאן ואילך עי"ש דאינם לעזר ולהועיל ללומדי תורה שלא לשמה. ולנו המים מימי התורה ולהבין דבריהם על נכון אפרש שיחתי מהמזומן לפני והוא ספר צאן הקדשים שנדפס פה מהגאון בעל תורת חיים כו' ומכללם ראיתי דכתב על דבור זה ז"ל ולר"ש לא בעי למימר דהפסוק נאמר על העתיד כו'. ודבריהם אינם מובנים לי, דמהיכא מוכח דר"י לא בעי למימר דנאמר על העתיד כו' עי"ש. ועל דברי בעל ס' צאן הקדשים כתבתי דאצלי מטיבותיה דמר דבריהם מובנים לכל מבין עם תלמיד דברים כפשוטן שהוא הדרך הישר שיברור לו האדם הירא את דבר ה' ורוצה ללמוד וללמד תורה לשמה ולא לקנטר ולפרק באצבעות כי דברי רבותינו הראשונים גם האחרונים כמו ר"ב התוספת ז"ל אצלינו הם כדברי תורה וחמירי דברי סופרים כי דברי קבלה מדברי תורה ילפינן. וכשם שאמרו אין מקרא יוצא מידי פשוטו. כך דבריהם מתחלה צריך להעמיד אותן על פי הפשט האמיתי כו' אך לא מחמת קושיא או סברא מבחוץ נהרוס כל עקר משמעות הפשט כו'. והנה כי כן בלומדי דבר זה המובן בכוונתו היא זאת שבאו לתת טעם מספיק ע"מ שנוהגין לומר צידוק הדין בשבת במנחה. ולכן הביאו מ"ש רב ש"ש גאון. ובאמת על יסוד זה מצאו בו ריעותא דקשה דהא כתיב בן ק"ך שנה אנכי היום ודרשינן היום מלאו ימי ושנותי. א"כ מכח זה היסוד ש"ר ש"ש היה נופל. לכך כתבו דאם בשבת מת מוכרח לומר דאם כן כתב היום מערב שבת. וגם על זה יש לתמוה דכתב על העתיד. ודוחק זה לדעת ר"י צריכין לעמוד בו אמנם ולרבי שמעון לא בעי למימר ר"ל אין צריך לדחוק ולומר דהפסוק נאמר על העתיד דמה קשיא לן מהא דכתיב לקוח את סה"ת הזה אין זו קושיא דהואיל וכבר נכתב בדמע מידו של משה ויהושע היה עתיד להשלימו ע"י העברת הקולמוס בדיו העומד א"כ טעמו ונימוקו של רב ש"ש על מה שנוהגין לומר צידוק הדין במקומו עומד לר"י על צד הדוחק שביום ששי עש"ק =ערב שבת קודש= כתב על שם העתיד למחרתו והוא שבת ז' באדר, ולר' שמעון בו ביום ש"ק כתב בדמע ונקרא שלם על שם מה שעתיד יהושע להשלימו. והואיל דאשתני אשתני. הרי עד כאן בנו יסוד וטעם מספיק למה שנהגו לומר צידוק הדין בשבת והשתדלו לתקנו בין לדעת ר"י בין לדר"ש. ואח"כ לא רצו להעלים עין ממה דמשמע בסדר עולם. ולפיכך כתבו ומיהו קשה דמי שבקי בשיחתן קלה של ת"ח הצריכה תלמוד ידע ודאי גדר תיבת ומיהו, דר"ל האמת כך הוא כמו שכתבנו. אמנם מי שירצה יכול להקשות מכח משמעות הנשמע בסדר עולם. והיא תמיה עומדת עד שיעמוד משה רבינו מהר העברים הר נבו הוא וכל בני דורו דור דעה ויגידו לנו אמתות היום השעה והרגע שעלה משה למרום. אך אמנם לא מחמת קושיית משמעות זה יהרס בנין יסוד טעמו של רב ש"ש גאון דדבריו דברי קבלה הם ומנהגן של ישראל תורה היא. ובלקט הפרורים כתבתי עמ"ש הגאון בעל ט"ז ז"ל להמשיך דעת רב ש"ש גאון המובא בתוספת והמרדכי והטור ז"ל לדעת משמעות הסדר עולם שאין לנו להטפל בו ולהתבונן באמתת החשבון הזה הנולד ממנו כי כבר אמרו דאין למדין על העת שהיו מקדשין ע"פ הראיה לעת שנקבע על פי העיבור. וזה פשוט. א"כ מה לו לבט"ז ולנו לשינויי דחיקי כו'. באפ"מ מכ"ת המשכה זו לא די שהיא נגד פשט דבריו של רש"י אלא שהיא ג"כ סותרת דברי כמה מהמדרשי' שגם הם מסכימים לקיים שבמנחה בשבת בעת רצון היתה פטירתו כמ"ש בזוהר הקדוש והליכתו של משה למשכן בית אולפנא בשבעה באדר היה. והכי תנא אותו שבת של דיוזגי היתה. ופרש"י ז"ל תחלת היום של משה וסופו ליהושע, אלמא שבת היה. ולא ערב שבת, ונפל האמת באמת כדי שלא לבטלם מהכנת שבת כו' א"כ אין השכל והקבלה מסכימים שהיה זה בע"ש כו' ע"כ הגיעו הדברים שכתבתי לבעל הס' הנזכר, והעלמתי ממנו האי דקמן לפי דדברים כאלו אין מוסרין אותן אלא לצנועים ולחכם המבין מדעתו כמעלת אדוני כמותו ירבה בישראל, ואען ואומר דעם היות דאין ספק דסדר עולם היא ברייתא קדמונית. כ"ש דאמרו בפרק יוצא דופן דסדר עולם סתמיה רבי יוסי. ורבים מדבריה הובאו בגמרא ובפ"ק דע"ז לענין שנות בית שני אשר הובאו שם דברי ר' יוסי בשם ברייתא פרש"י ז"ל הכי תנא בסדר עולם. אמנם החכם עיניו בראשו ראה יראה שבמקצת מקומות איזו חכם אחרון דלא עדיף מנביא שלח בה יד אחר חתימתה כמו שצווחו עלה קמאי דקמאי ומעשים בכל יום גם בספרים אחרים תקראנה כאלה שאיזה תלמיד שלא מדעת רבו כמ"ש הכוזרי תולה עצמו באילן גדול. וכותב דעתו כמו שהוא ישר בעיניו בגליון הספר ואח"כ המעתיק ובעל הדפוס מכניס אותו בעצם הספר לטוהר. והנה באמת אשאל מאת אדוני ויורנו משמעות זה דהשמיעו בו כל ישרי לב מסדר עולם דביום הששי היה שבעה באדר אינו אלא ממה שעיני רום מעלתו תחזינה משרים בפ' עשירי שכתוב שם ז"ל מן המן שלקטו בשבעה באדר היו אוכלין עד י"ו בניסן שנא' וגו'. וזולת זה אין אני מוצא סמך אחר בפרק זה שהוא עיקרו של דבר. א"כ למה לן לאפושי פלוגתא, ומאן לימא לן דלא נתחלף למעתיק בין וי"ו לזיי"ן /ו' לז'/. ובאמת מתחילתו היה כתוב מן המן שלקטו בוי"ו /בו'/ באדר והוא יום הששי, דהא בשבת לא הי' יורד. ובשבת זה שלאחריו נסתלקו שלשתן ולא חזרו כמו בשאר שבתות שאע"פ שהי' נפסק ולא הי' יורד ביום א' הי' חוזר. א"כ המעתיק ראה בוי"ו /בו'/ ונדמה לו כאלו הוא בז' מכח מש"ל בז' באדר מת משה וכתבו מלא שלקטו בשבעה כו' וכל כי האי מילתא כדי שלא להצטרך לומר דבמיתתו של משה יש מדרשים חלוקים וכו' ולא אוכל להאמין גם על בעל המאמרות ז"ל שיכחיש דברי הזוהר וכו' רק שקרה לו עד"ש וכתב הכוזרי וכו' לא נחוש על פרטים יבלבלום אצלנו עד כאן למלאו' רצון אדוני פניתי כו' עם היותי טרוד שיש בדעתי ליסע לארץ מולדתי היא עיר הקודש. והאמת לא אכחיש מאדוני כי על רינון זה שרננו אחרי על דבר צידוק הדין. הצדקתי עלי את הדין וברכתי את ה' דיהיב לי מטרופוסי בהאי עלמא דהנה זכרתי את מעשי ובשעה שהייתי כותב דבר זה היתה שעת חירום מעסק אותו שטן שקם למשחית בק"ק פראג יע"א בעסק הגהת הדפוס מהש"ס והתפלות בהגהות שונות ומשונות כנודע ודאי לאדוני מלבד שאר שמועותיו שנשמעו ונתבררו בכח ב"ד יפה שבק"ק פ"פ דמיין ליסא ומנהיים. והיצה"ט היה מייעץ אותי לטובתי לקדש ש"ש ברבים ולשפוך חמתי על אותו מדפיס ועל המחזיק בו כו' ואין ספק אצלי כי מחמת זה נפל הטעות אצל המעתיק כדי שיבואו אלו המעררין לקנטר על דברי. שלא כדרך אוהבי האמת ואוהבי התורה כמו שעשה אדוני שיחיה דשאל את פי ואני משיב לו. ואם טעיתי ואין בדברי ממש יורני ואני אחריש כי תורה היא וללמוד אנו צריכין. ובכן חוזרני על ענין ראשון דזכות אבותיו וזכות עצמו הנחוהו בדרך אמת. ולמקום יפה ברח והיה ראשיתו מצער ואחריתו ודאי ישגא מאוד וסוף הכבוד לבוא שיהיה יכול ללמוד וללמד תורה בנחת כו'. הי"ת בוחן הלבבות הוא היודע כי גדולה אהבה שתקועה בלבי מכל צדי צדדים המקיפים את אדוני. כי היא המחייבת אותי להיות פורץ את גדר המוסר לדבר אליו כדברים האלה. אקווה לעת כזאת כל בני ביתו הנאהבים והנעימים הי' הגיעו לשלום ולשמחה וששון היו לנו יוצאי חלציו בפרט כי חזותם מוכיח ימלאו מקום אבותיו בכל מכל כל ועיני אדוני רואות וכלות אליהם גם שלשים גם רביעים יולדו על ברכיו כתאותו וחפצי בו נאם אהו' לנצח מוכן לשרתו משה זעירא דירושלם תוב"ב חאגיז נר"ו.

ע"ג הועתק אות באות מלה במלה ממכתב כ"י ה"ה הנ"ל רק שנשמט איזה אריכות לשון ושפת יתר שאינו צריך. והוצג במקומו כו' לקצר במקום שאמרו שלא להאריך בדברים מרובים דומים למשא ולמבין אבן מעמסה.

[הבונה]

תשובת היעבץ חלק א'

וזה אשר השיבותי לו בעזה"י. תשובה משה משה לא פסק טעמא, טעם לשבחא וקרנא דתורה ביה קבירא דמיא כמאן דמנחא בכסתיה בחפיסה ובדלוסקמא. כל רז לא אנס לי' גבר בכולא. ה"ה אדו' ידיד ה' הרב המופלא. הדיין המצויין גבור מזויין. החכם השלם והכולל. לפי שכלו יהולל. מוליך יועצים שולל. חכמים בעיניהם ונגד פניהם נבונים ואיתנים יהולל. נ"י ע"ה פה"ח והחסין שלשלת יוחסין. מוכתר בנימוסין כמהר"ר משה חאגיז נר"ו ואורו לא יכבה. הדרו ירבה. עשה יעשה ה' לאדוני בית נאמן. כי מלחמת ה' אדוני נלחם בבל /בכל/ לבבו נכון ומזומן. על כן יטע נטע נעמן. עוד יראה בנים כנטיעים מגודלים על ברכיו ועבודת הקודש עליהם אוחזי מעשה אבותיהם וממלאי מקומן. ואל ישים האדון אל לבו אם אין בידו משלות הרשעים ויסורין תחלתו דיו לעבד להיות כרבו. סוף הכבוד לבוא. מאד ישגא אחריתו עיניו יחזו ציו בשובו. עוד ינוב בשיבה טובה זקן ושבע ימים נעימים על הרי בשמים.

הנה נא הואלתי לדבר אל אדוני ואנכי עפר ואפר. לא ידעתי ספר. על כן זחלתי ואירא כי עירום אנכי ואחבא אל הכלים אף כי מלאתי מלים, הי' בדעתי שלא לענות עוד על ר"ב לא ידעתי אחקרהו כי לב מלכי רבנן אין חקר, אף כי אנכי אעננו. זה היה קצת סבת איחור תשובתי עד הנה. עם כי באמת מלבד זאת כמה מונעים ומבטלים בטלים הרבה כנגדי תלי תלים. ולא נפלאת ולא רחוקה היא מעיני אדוני וחכמתו הגדולה לדון אותי לכף זכות כמחויב לירא שלם כמוהו י"ב. בשערו כמה מן הטרדות המקיפות לאיש אשר אלה לו כמוני היום רך ומשוח מלחמה מלחמת מצות וחובה לפקח בעניני הרבים, ועסקי צבור המוטלים עלי כי רבים המה ביחוד במקום כזה כנודע למעלת אדוני בלי ספק. וברוך ה' שכבר עלה בידינו לתקן כמה דברים גדולים היו נכשלים בהם עד עתה. השי"ת ברוב רחמיו וחסדיו יהי' עמנו ללמדנו להועיל בכל דרכינו לזכות עצמי ורבים אשר עמי כלבבנו. גם צרכי הבית מרובים כי מארץ רחוקה באנו אני ובני ביתי יגעים ועייפים מכל הקורות והתלאות המוצאות בדרך זה שבתי הבית מעט מעט נרגיל עצמנו במנהגי המדינה בפרנסה ושאר ענינים נצרכים, לפי ההכרח והילדים רכים. עלי היו כולנה. לפום גמלא שיחנא. עד אשר בעזרתו ית' ירחיב לנו ופרינו בארץ כו'. ועוד לפי שלא ראיתי צורך גדול בדבר אחר שהנושא בעצמו. איננו בגדר דין מהדינים שיצא ממנו דבר המותר והאסור הראוי ובלתי ראוי כ"א מעשה שהיה ומאי דהוי הוי. גם הלום ראיתי בעיני, אדוני אף בהיותו בארת לא לו גולה ונודד ממקומו. עמד בו טעמו. כארי שכב בכל חומו (כמשל הקדמוני הידוע). יקום יתנשא על אויביו יתגבר לא ישוב מפני כל, נפשו גחלים תלהט ופיו חוצב להבות אש בבאים להלחם נגדו שפך כאש חמתו, וחזיתי לדעתיה דמר דלא ניחא ליה לשווי נפשיה הדרנא. אורייתא קא מרתחא ליה ועביד דינא לנפשיה. אמרתי אני אל לבי, טוב שבת מנגד להתחמם כנגד אורן של חכמים ואזהר שלא אכווה בגחלתו. ומה אועיל כי אפגע בו ואיננו צריך למטלעתי להכרעתי והסכמתי. אף כי עקב רוח אחרת אתי. הן כל אלה חוברו להיות בשב ואל תעשה אחת היא על כן אמרתי טובה שתיקתי. שוב הרהרתי בלבי שמא ח"ו יעלה האדון על לבו מחשבת פיגול. שהשלכתי דבריו הנעימים אחרי גוי חלילה לי, לכן על כרחי אי אפשר ליפטר מלהודיע לכבוד האדון האמת אשר עמדי בדבר זה. יהי מה תורה היא ואינם דברי' בטלים ח"ו, הטוב כי אחקור את אבי יבחן אוהב לנצח על תשובות באנשי און. ולא אומר מצאתי און לי ואשמח כי כביר מצאה ידי. כי מה אדע ולא עמו הוא. אלא שמתוך החקירה תצא דינה ומשפטה של אמת לאורה. ואם אהבת האמת תכריחני לנטות מדעתו הרחבה. הלא אדוני חכם כמלאך האלקים ביראתו הקודמת על דבר אמת שכולנו חייבים בכבודה, בלבד שיכוין אדם דעתו לשמים ומני העני ומניה תסתיים שמעתא. גמרא אגמור לא תהא זמורתא. וגם למען דעת כבוד האדון תכלית כוונתי והתנצלותי שלא יחשב לי עון כאלו באתי לקפחו ולנצחו ח"ו. אכן באמת הגמור לא נתכוונתי אלא להנאתו וטובתו בהיותי חס על כבודו. חששתי פן יבולע למעכ"ת מאלו הקנאים שפגיעתם רעה ולא יבואו העוללים לא ראו אור התורה ויתעללו בו לומר משה בדאי הוא. כי זה דרכם כסל למו האנשים הללו מבקרי מומין. אף שלא ידעו בין שמאל לימין אינם נכווין בחמי חמין ובידיהם תותים גחלים על ראשם וגורפין פחמין. ישמחו בתקלת החכמים להגדיל שמם ולא ידעו ערכם לא יכירו מקומם. בבית המדרש שאין להם בו חלק אלוה ממעל וחפצו בעולמו בד"א =בד' אמות= של הלכה. יעשו להם שם ע"י הבאיש ריח הגדולים להשיב אשמם בראשם. ולא יביטו אל טובם מתקם ודבשם. לו חכמו ישכילו שאף אם החכם יטעה לפעמים כי תקפה עליו משנתו הלא השגיאה רשת פרושה אין נמלט ממנה מכל המון החכמים אשר עיני בשר להם. אין הבדל ביניהם כ"א ברב או במעט ואשרי מי ששגיונותיו מועטים כדבר איש האלקים הרמב"ם ז"ל בהקדמתו. ובטעות אחת ושתים לא ירד החכם ממעלתו. וחלילה להתכבד בקלון אשר חכמים יגידו ולא כחדו. לא בושו והודו. וזימנין טובא אשכחן דאוקי רבא אמורא עלה ודרש דברים שאמרתי בפניכם טעות הן בידי, וע"ז דרשו רז"ל והמכשלה הזאת תחת ידך אין אדם עומד על ד"ת אא"כ נכשל בהם והיא אמנם מתנאי החכם האמיתי וגדריו שיודה על האמת. ובזה יקנה לו האדם השלם שם טוב ויתברר שהוא חכם באמת וזהו כבודו אע"פ שהוא גנאי לשוטים. ומה נעשה ואין דורנו דומה יפה. ידעתי כי לעזה מדינה על מעכ"ת אחר שנתפרסם הדבר (ע"י זולתי כי אני כשהרגשתי שמתי ידי למופי. ואמרתי בלבי הלואי לא יודע לאדם בלתי) גם הגיע לאזני תרעומתם הגדולה. והייתי מצטער מאד כי נתן מקום לרבים קמים עליו לרדות. וכשבאו אלי בדברים האלה דחיתי אותם בקנה וגערתי תחת בהם. באמור מה לכם עם החכם לו יהא כדבריכם. ואם היתה כשגגה שיוצא מלפני השליט. לא טוב הוא מאבותיו ואבותינו ורז"ל שלא בושו לומר שטעות נזדקר בפניהם לפעמים כידוע. כ"ש שדבר ה' בפיו אמת ע"פ מאמר הזוהר המקובל בישראל. והחכם לש"ש =לשם שמים= נתכוון להזהיר את העם בל ילכו אחרי שרירות לבם ומחשבתם הרעה או הטובה איש הישר בעיניו יבנה במה לעצמו. כדרכו ומנהגו הטוב לעמוד בפרצות. הן אלה קצות דרכי לדחותם באמת הבנין בנין זקנים ולהציל את מעכ"ת מיד משיגיו המסטינים. וה' ידינני לזכות שדנתיו לזכות. מ"מ הרע לי מאד על שיצאה זאת מלפניו לתת ידו ואצבעו בין שני אריות השמחים ללא דבר. מה לתבן את הבר. והיה בלבי כאש בוערת כי יראתי פן יפורסם הדבר ולא תהיה זאת לפוקה לאדוני. על כן מתחל' חשתי ולא התמהמתי להודיע לאדוני. כי לא ידעתי קדמוני ברכי דרבנן דמשלהי מנייהו א"י פרכי בפריכה ודאי. חשבתי אולי יוכל הועיל לתקן הדבר. זאת היתה הסבה החזקה אשר עוררתני לכתוב את זה להאדון למען לא נהיה לבוז, ביודעי וזוכרי ימים מקדם האהבה עזה וחבה יתרה הנודעת להאדון מעכ"ת מאת הגאון החסיד אבא מארי ז"ל. מלבד החוב המוטל לחוש לכבודו של חכם כי"ב והיה זה לאות ברית חדשה לעורר האהבה בינינו ולדורון הגשה. לא קול ענות מלחמה וקול ענות חלושה. ולא מרוע לב הגדתי היום חזות קשה. אך למען הציל את האדון מיד רודפיו להשיב חורפיו דבר לעזרתו אחלץ מפלט אחישה. והמופת ע"ז שלא פרטתי בכתבי רק את זאת ולא הקפדתי על טענות אחרות שרמזתי לו עם היותם נוגעים בהוראה ומלתא דתליא בסברא הנחתי לפיאה. כי לא באתי להתגדר בדעתי החלושה. מעתה נא ומטו ובקשה. מניה דמר ידינני לטובה ויחשבה לי צדקה ולאהבה רבה, אשר אדברה נא שלום בו אבקשה טוב לו למען לא יהא לו זה למוקש. מאיש שוגה ומפתי ומתעקש. בי אדוני ידבר נא עבדו דבר ויכנס באזניו בי אני העון טרם אענה אני שוגג. ולבי כדונג מתמוגג. מה לו למעכ"ת לעורר מדנים בדבר שנחלקו בו הקדמונים, אף כי במתים חפשי גם אהבתם גם קנאתם כבר אבדה ומדוע ילעג לרש יכלים עשרת מונים.

מה נאמר לאדוני ומה נצטדק מה נועיל אם נשמע ונקבל ונודה להנחת מעכ"ת והפצרתו להכריע לדעת ר"ת ז"ל. לו יהי כדבריו הלא במחלוקת שנויה. שרי לי מארי אטו מאן דאמר כרבינו משלם וסיעתו משתקינן ליה ושרי לבזויה, כ"ש שא"א להכחיש האמת באשר הוא עד לעצמו. ועין בעין נראה שהתוספות והרא"ש ז"ל עומדים בשטת רבינו משלם ז"ל שנחלק על ר"ת ורב שש"ג ז"ל בדבר זה והוכיח סותרו. ותשובתו על ר"ת לא נזכרה ונשארה מע"ל, אפשר מדשתיק אודויי אודי לי'. מכל מקום ודאי דהרא"ש ותוספות בהא סליקו ונחיתו וקמו להו בשטתיה דר"מ (כמו שאבאר עוד להלן בעז"ה) ההולך ע"ד שטתו של בס"ע. אם כן הרי תנא דס"ע וגמרא דידן מסייעא. והכי נמי מוכח מתלמודא דבני מערבא כמ"ש להלן בס"ד, וכמה מאמרים מהמדרשים ועל ידיהם החזיקו אדיריהם רבינו משולם ורבני התוספת והרא"ש ובנו הרב בעל הטורים. ושאר גדולים ראשונים עמהם. וגם הרמב"ם מכללא נשמע דלית ליה הא דר"ת כאשר נוכיח בעזה"י ורבינו יהודה המובא בגליון תוספת שברד"ק ז"ל ואחריהם כל ישרי לב להקת נביאים גאונים אחרונים הב"ח וחתנו בט"ז. ואחרון חביב האלהי מהרמ"ע מפאנו ז"ל בעל המאמרות המתווך השלום, כולם פה אחד מתנבאים בסגנון אחד להחזיק במעוז דעת ר"מ ז"ל שפשוטו של ענין הכריחם, מי יבוא אחריהם. אטו כל הני קטלי קני באגמא נינהו, לא כן אבי. ובמחילה הראויה ממעכ"ת שכתב שהתוספת והרא"ש הסכימו עם ר"ת. אני לא כן אדמה ולא כך יחשוב לבבי. ולפי שתורה היא וללמוד אני צריך. אי אפשר מבלי שאאריך, אעבור בכל רצונו על כל פרטי דבריו ואשדד עמקים אחריו. ולא כמשיב רק כדן לפני רבותיו בקרקע. וכ"ש אחר שרבינו גזר עלי לחוות דעתי, לעשות רצונו חפצתי, אענה אף אני חלקי כי אין מדרש בלא חדוש. ואדברה נגד מלכי רבנן ולא בושתי ואם שגיתי אתי תלין משוגתי, אודה ולא אבוש לחזור בי אולי טעיתי, כי האמת אהבתי, ומניה דמר ומני עני הדעת תסתיים שמעתא ממילא רווחא ולא סגי דלא שבחה פורתא, יהא רעוא דנשכח מרגניתא, ואימא מלתא דתתקבל בה שעתא.

[הבונה]

תשובת היעבץ ח"ב

והנה אשר נתלה מעכ"ת באילן גדול ר"ת ז"ל אשר כעס מטעם זה על ר"מ ז"ל ולא הניחו לעשות סעודה ג' אחר המנחה. בזה אני אומר אע"פ שבאמת אין מהצורך להשיב ע"ז לפי שר"מ ז"ל כבר פייס אותו הכעס. ואין ספק אצלי שגם ר"ת ז"ל קיבל תשובתו וראה וניפייס הוא. מכל מקום להוציא חלק אי אפשר. ועם שאינני כדאי. אמינא דקשיא לי טובא מילתיה דר"ת ז"ל במאי דנ"מ לענין דינא דסעודה שלישית. דאיך אפשר לומר שזמנה קודם המנחה הוא. בר מטעמייהו דפוסקים החולקים דס"ל איסורא נמי איכא לאכול קודם תפלת המנחה, תו מותיבנא תיובתא כלפי סנאיה דר"ת ז"ל מהא דאיתא בפרק השולח (ל"ח ע"ב) שתי משפחות היו בירושלים אחת קבעה סעודתה בע"ש ואחת בשבת ושתיהן נעקרו. דעל כרחין אותה שקבעה בשבת. קודם מנחה היתה קובעת ונענשה על זה. וא"א לומר בענין אחר. דאל"ה במאי מוקמת לה. אי בשחרית ודאי לא אפשר, דהא קיי"ל אסור להתענות עד חצות. ובשבת כ"ע ס"ל דבעינן לכם, ולכן אין קובעין מדרש אלא אחר סעודת שחרית כדרך שנתבאר בא"ח סי' ר"ץ. והכי מוכח להדיא גם מפרש"י בפרק השולח וק"ל. ואי לאחר מנחה מיירי התם. פשיטא דתיקשי לר"ת דאמר מה"ט בתי מדרשות בטלין באותה שעה. והא אמרינן דנעקרה אותה משפחה משום שבטלה המדרש מפני הסעודה. ותו אי נימא מסייעא ליה לר"ת מהתם. עכ"פ לענין דינא דסעודה שלישית ניגמר מינה דלא שפיר דמי אחר המנחה, וזה לא עלה על דעת אדם לסייע דעתו של ר"ת משם, הא אין לנו לומר אלא כמו שאמרתי, דאמדרש של אחר סעודת שחרית נתכוונו רז"ל שם. שלכן נעקרה אותה משפחה שקבעה סעודתה בשבת באותה שעה. וקשיא לר"ת דס"ל לקבוע סעודה שלישית קודם תפלת המנחה, והא לא אפשר כיון דהוא זמן בית המדרש שאין קובעין אותו אלא אחר חצות, דחציו לכם נמי בעינן, וזמן המדרש ודאי נמשך עד תפלת המנחה שלא נתנו חז"ל דבריהם לשיעורין רצוניים. משום הכי לא מסתפינא למימר דנראין הדברים שחזר בו ר"ת וקיבלה מניה דרבינו משלם. והניחו על מנהגו, דאתי שפיר אליבא דדינא. ובהאי דכתיבנא בפירושא דההיא דהשולח. אתיא שפיר דעת הטור /או"ח/ בסי' רמ"ט בהשיגו על הרמב"ם ז"ל שאינו אוסר קביעות סעודה בע"ש אלא מן המנחה ולמעלה דהיינו מט' שעות. והרב בה"ט כתב ע"ז דנראה קודם המנחה נמי אין לקבוע מההיא דהשולח כנזכר, ונתקשו בו מפרשיו ז"ל יע"ש. ולענ"ד דעתו פשוטה וברורה מאד, ולא ידעתי מדוע הוסיפו על לשונו כאלו אמר שכל היום אין לקבוע סעודה. ועל כן נדחקו מאד בדבריו, ואני לא מצאתי ולא ראיתי מהיכן למדו בדבריו כן, ואם מפני שלא נתן שיעור לדבר, לא מפני כך נתפוס במרובה לומר שרצונו וכוונתו לכל היום כולו. שאם כן כך היה אומר נראה שכל היום אסור, והוא ז"ל לא אמר אלא שקודם ג"כ בכלל האיסור. וסתמו כפירושו דהיינו בזמן הידוע ומוגבל לפני המנחה. שאין קרוב ממנו בסמוך לו, והוא מחצות ואילך. וגם ממקומו נלמד מן הראיה שהביא מאותה שאמרו בהשולח כמ"ש. והן הן הדברים שאמרנו לפי שראה הטור ז"ל שאי אפשר לפרש באותה שקבעה בשבת אלא קודם ט' שעות זמן מנחה קטנה. מיד אחר חצות היום כמו שהוכחנו וביארנו למעלה. ומסתמא סעודה דע"ש ג"כ דומיא דשבת, שמשפחה שקבעה בע"ש. כמו כן מחצות היום ואילך היה. ושפיר איכא למשמע מנה דקודם מנחה נמי איכא איסורא, דדון מנה ומנה ואוקי להא דע"ש נמי מחצות היום ולהלן הוא דאסור. והרי זה כפתור ופרח בדעת הטור. ומיושב מה שהקשה רש"י ז"ל בגמרא שם למי שמפרש בע"ש ממש, דהא איכא איסורא בלא"ה משום כדי ליכנס לשבת כשהוא תאוה (והתם משמע דנענשו אותן משפחות מחמת בית המדרש שבטלו וכמו שפירש"י ושאר מפרשים) ועל כן נדחק לפרשו על ליל שבת. ולשטת הטור ניחא דאתי כפשטה בע"ש ממש. והתם אחר חצות היום מיד מיירי. ואפי' קודם ט' שעות. ודומיא דסיפא דשל שבת על כרחך בהכי מיירי. ולא שעלה על דעת הטור לאסור כל היום כמו שכתבו המפרשים ז"ל. הגם הלום ראיתי לבט"ז ז"ל שהבין כך שהטור סבר דע"ש משמע כל היום. והוכיח הרב בט"ז זה ממה שאין קובעין מדרש במנחה. אלא ודאי בשחרית כו'. +השג' על הט"ז+ במ"כ אחז בכנף אותה סברא של ר"ת הנודדת ובודדת ויש עליה עוררין רבים. וגם הטור לא ס"ל כוותיה. והיאך יוכיח ממנה. ואמנם זה שאמר ז"ל שכל היום אסור מסתמא ושהיו דורשין בשחרית, נתעלמה ממנו הלכה שאין הדרשה אלא לאחר סעודת שחרית. וכמו שכתב הטור בהדיא. בסי' ר"ץ. ופירש כן אותה דהשולח דלעיל, על כרחך ממילא נפל יסודו באיסור קביעות סעודה בערב שבת כל היום, והאמת הברור בדעת הטור אשר כתבנוהו בעזה"י. ותו לא מידי. מעתה נבוא לביאור דברי התוספת במנחות (ל' ע"א) ונראה איזה הדרך ישכון אור משפט נבחרה לנו נדעה בינינו מה טוב. ומה נעמו דברי מר בתוכחת מגולה ללומדי תורה שלא לשמה שיזהרו בדבריהם שלא להפוך דברי אלקים חיים, שלעולם אין דברי רבותינו הראשונים והאחרונים ז"ל יוצאים מידי פשוטן. כשם שאמרו הם ז"ל במקרא שאינו יוצא מידי פשוטו, כמה נאים הדברים וראוין למי שאמרן שפתים ישק שהיא ודאי דרך ישרה שיבור לו האדם הנלבב וצריך להזהר בכלל גדול זה מאד. ובאמת האהוב אצלינו אני נשבע, שכך הוא מרגלא בפומאי, ועל זו הדרך גדלנו מנעורינו ת"ל, מבטן אמי אנחנה, בתומתי החזקתי ולא ארפנה, ואקוה לאלהי אמת שאל יצל מפי דבר אמת. ולכן ברשות אדוני אצא ידי חובת האמת כמוטל עלי על פי הבנתי הקלושה, ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ושמא רכות הן ולא בריאות, על ענוות אדוני וצדקתו אסמוך, בדבריו לבי יתמו'. כי יראה ערום הדעת וכיסהו כלילה, יורני בדרך הנכוחה אם אשגה חלילה. ואחרי שאלת המחילה. אומר מה שכתב אדוני ולנו המים מימה של תורה להבין התוספות, אף אם אמת זה האיש משה גדול ידענו מה היה לו שיוכל להפוך ולמתק מי מרה, ולהאיר הלילה לשום חשיכה כאורה, אהה אדוני מה נעשה ולא זו היא דרכה של תורה. ובטחתי בצדקתו וחסידתו שאל יקפיד עלי כי כל מגמתי להוציא האמת לאורה. ואין מחניפין בה. השתא נחזי אנן מ"ש מעכ"ת בביאור דבריהם ואחזור ואשנה אותם לראות אם אבין ואובין ואדון לפניו. ז"ל מעכ"ת ועל זה יש לתמוה דכתיב על העתיד ודוחק זה לר"י צריכין לעמוד בו. אמנם לר"ש לא בעי למימר (ר"ל אין צריך לדחוק ולומר) דהפסוק נאמר על העתיד דמה ק"ל הא דכתיב לקוח סה"ת הזה. אין זה קושיא דהואיל וכבר נכתב בדמע מידו של משה ויהושע עתיד להשלימו על ידי העברת הקולמוס בדיו העומד. אם כן טעמו ונימוקו של ר"ש שלום גאון ע"מ שנוהגין לומר צידוק הדין במקומו עומד. לר"י על צד הדוחק שביום ששי כתב ע"ש העתיד למחרתו והוא ז' באדר. ולר"ש בו ביום ש"ק כתב בדמע. ונקרא שלם ע"ש שעתיד יהושע להשלימו והואיל ואשתני אשתני. הרי עד כאן בנו יסוד וטעם מספיק למה שנהגו לומר צידוק הדין בשבת בין לדעת ר"י בין לדעת ר"ש עכ"ל דמר, הבין מכ"ת בלשון התוס' כשאמרו ולר"ש לא בעי למימר וכו' שהוא בניחותא. ר"ל דלר"ש ניחא ולא צריך למימר שהכתוב נאמר ע"ש העתיד כו', וחי ראשי אין הלשון ולא הענין סובל הבנה זו בדברי התוספות. ואם זה רצו מה הוצרכו לסיים ולהאריך במה שהוא הפך כוונתם באומרם שמא ע"ש שעתיד יהושע להשלימו נקרא שלם. מה להם בכל זה ומי בקש זאת מידם, ודאי דלר"ש לק"מ שהרי סובר שנכתב בדמע ובזה היה שלם גם באותו יום ש"ק. ובהווה דבר הכתוב לא על העתיד. ומה צורך להשלמת יהושע שאם כן ע"ש העתיד נאמר הכתוב לקוח ס"ת. והוא היפך כוונת התוספת ע"פ דרכו דמר בהבנת דבריהם. ובאמת דרכו נסתרה שיהא הדברים סותרים את עצמם יעיין מר עוד הפעם ויראה שא"א להשמע כלל. וחלילה לפרש כן דעת התוספת ולשונם המזוקק שיהא הלשון סותר הכוונה מכל וכל. ואין זה מנהג הדיוטים שבמחברים, כ"ש שאין להבין כן לשון בעלי התוספת כל מאורי אור בשמים. ח"ו שיסבלהו לשונם מלבד עקומים אחרים וגמגומים שיפלו בלשונם ואין להאריך בזה. בטחתי בחכם שלם ירא כמעכ"ת שיודה לדברינו לכשייטיב העיון, כי תנאי היו דברינו שלא לצאת מהפשט המוכרח. אפילו שיפלו איזה קושיות לכאורה. כ"ש אם הדרך רחבה בטוחה ונכוחה בלי דוחק כלל לשנצטרך להוציא הלשון מפשוטו. כאשר בעזה"י נבאר היטב שדבריהם כולם נכוחים למבין וישרים. כולם ברורים בלי שום פקפוק. וקודם אני אומר מה מאד נפלאתי בראותי שמעכ"ת בהרגישו בלשון התוספ' הארוך וסותר הקודם, שיכל את ידיו בחכמה לתקן את זה, ברצותו להעמיס בלשון התוספות כשסיימו דבריהם בחיזוק דעת רש"ש (ע"פ הבנת מעכ"ת) דלר"ש ניחא ולא תקשה הלא עדיין אינו שלם מאחר שלא נכתב כ"א בדמע שאיננו דבר המתקיים ולא הוי כתב מכל מקום נקרא שלם לפי שעתיד יהושע להשלימו בדיו העומד. לא אוכל לירד בזה לסוף דעת מעכ"ת. וטרם נדקדק בעיקר הדין אם יתכן אם לא. אשאל נא מאת אדוני רק קושית לא ימנע. מה נפשך אם כתב שבדמע הוי כתב. מה צריך יהושע להשלים עוד. ואיך אם כן כתב בשבת. ואם אינו כתב א"כ על כרחנו צ"ל שנכתב הפסוק לקוח את סה"ת ע"ש העתיד. שהרי עדיין איננו שלם כל זמן שלא העביר יהושע הקולמוס בדיו העומד כי הלא כמוהו כאין. וחזרה התמיהה למקומה אפשר סה"ת חסר כו'. ומה מעלה ומוריד מה שכתב בשבת בדמע. לא כן אבי לא זה הדרך הישר חלילה להפוך קערת כסף האמת על פיה דארכבה מר אתרי ריכשי. ואחז החבל בתרי ראשי. לעשות את שאינו ישנו. וכדמות שני הפכים בנושא אחד הוא לפ"ד מר. כנותן אפשרות לנמנע שיאמר שהוא דבר שלם וחסר גם יחד. אבי יבחן פרושו אם לא נכחד. ואולם ברור מאד שאם כדעת מעכ"ת. שכתב בדמע הרצון בדמע הנוזל אז מעינו טבל הקולמוס ובו כתב. ואם לא היה באותו דמע מגוון השחור. אלא מיא בעלמא הוי. פשיטא דלאו כתב הוא. ואפילו היה בו איזה צבע מגוונים אחרים. הלא כל הגוונים וצבעונים פסולים לס"ת חוץ מהדיו. כ"ש אם לא היה אותו דמע רק בגוון מים פשוטים כדעת מעכ"ת שזה אינו כתב לגמרי וגרע טפי. מס"ת חסר. דאע"ג דחסר. כשר מיהא הוי. ולמ"ד תורה מגילה ניתנה. כותבין אפי' לכתחלה וקורין בו בציבור, משא"כ בכתב בצבעונין ושלא בדיו. דפסול גמור הוא. ודאי מיגרע גרע. דחסר ופסול נמי הוה, והיכי מיקיים קרא דלקוח את סה"ת אליבא דר"ש. ואדרבה כ"ש דאיכא לאתמוהי טובא אם על חסרונו הקפיד על פסולו לא כ"ש. ולא יצא בזה מכלל חסר. הלא זה דבר שאין לו שחר.

ומלבד כל הנ"ל עוד יש לתמוה תמיהה קיימת באמת בהבנת מכ"ת ופירושו בלשון תוס' הנזכר. שיש לאומר שיאמר פירנסת שמונה פסוקים אליבא דר"ש דלא צריך לומר על העתיד לפי שבשבת נכתבו בדמע. ואני קורא בהם לקוח את סה"ת הואיל ונשלם קצת בדמע והוי ליה שלם קטיעא, הואיל ונכתב בדמעה ואינו חסר אלא קימעא. ונוותר על כל האמור ונאמר נא שנקרא שלם ע"י כך והיא כתיבה תמה. אע"פ שעדיין צריך להשלימה. צא נא עתה ופרנס לי הכתוב דבן מאה ועשרים אנכי היום מלאו ימי ושנותי, אימתי כתבו אם בע"ש ומת בשבת. זהו מה שרצינו. ומבואר דעל כרחך לפ"ז ר"ש גם כן ס"ל דנכתב על העתיד. אם כך הי' מעשה שבשבת מת ונפלה לארץ חומת הבנת מעכ"ת. שא"כ מה לנו ולצער הגדול הזה לסבול כל אותם הזריות. הלא גם הח' פסוקים יוכל לכתוב מע"ש. ומה אני מקיים לקוח את סה"ת על שם העתיד. כמו שאתה מוכרח לומר כן בל"ז, ואם יאמר שהיום בן מאה וגו' כתב ג"כ בשבת ובדמע הרי הוסיף זרות על זרות נשתקע הדבר ולא נאמר. וגם לפי זה אף אותו פסוק או משם והלאה (דהא ודאי מסתברא דס"ת שכתב משה נכתב כסדרו) כל זה נשתנה דינו ויחיד יקראנו דכיון דאשתני בדמע אשתני בקריאה. ומדוע לא שמענו זה אלא בח"פ =בח' פסוקים= בלבד. הא ודאי דברים בטלים הם במ"כ. ותו פסוק וימת שם משה מאי עבד ביה ר"ש דלא ס"ל דקרא נאמר על העתיד והיאך א"כ כתב וימת כשהוא עדיין בחיים (וזה הדקדוק יקשה באמת לכ"ע. אלא ע"כ אנו צריכין לדברי בעל המאמרות ז"ל שנביא לקמן בעזה"י) א"כ מה נעשה לפירושו של מעכ"ת בתוספות וחזרנו על כל הצדדים ולא עלה בידינו כהוגן. לא יכולנו להסביר לו פנים יפות ורצינו לעשות רצונו ולהגין עליו כצפרים עפות. אבל לא נוכל לחיות האבנים מערמות העפר והמה צרופות במבחן אם בטלו הטוחנות או יכתשם במכתשת השכל בתוך הריפות.

ואמנם לענין הדמע מפירש"י ז"ל נראה שהוא היה מקרא הכותב בלבד. לא מקרה הכתיבה, שהיא אמנם היתה כתיבה הגונה וראויה כדין ס"ת בדיו כדרך שהיתה כתובה מקודם. אלא שהכותב כתב בדמע מרוב צערו, ובהא לחוד הוא דאשתני. אלא שלהרב האלהי מהרמ"ע ז"ל שמענו את זו יושב ודורש כמפי הגבורה שטבל הקולמוס באותו דמע ובו כתבן לח"פ הללו ואף הוא היה אומר שאותו דמע משחור שבעין היו מגוון הדיו כהלכת כתיבת ס"ת כשרה. נמצינו למדין מדברי שניהם דכתיבה מעליא הוא. ולא היתה צריכה להעברת קולמוס דיהושע שלא חסרה כלום. וא"כ אי אפשר בשבת ודבריהם ברורים ומאירים. אם הפשט כדעת הרב המפרש, או דרך הדרש כדעת הרב הדורש כולם דברי אלקים חיים וקיימים כל דברי חכמים ולית בה ספיקא כלל דודאי כתיבה גמורה היתה עד גמירא וכולה בע"ש, ואפילו הי' מקום לדעת מעכ"ת שאותו דמע לא הי' דבר עומד ומתקיים. מ"מ יקשה עוד לדבריו דהא ודאי פטור אבל אסור הוא. ואיך הותר לו לכתוב בו בשבת וח"ו לומר מדעתנו שהש"י אמר לו לחלל שבת בדבר אסור בלי שום הכרח והשי"ת יכול להתיר לו גם כתיבה גמורה, זה פשוט מאד והוא לבדו יספיק בסתירה.

+דיוקים בלשון תוספת הנז'+ וכדי לבוא לביאור לשון התוספות הנ"ל עם שלענ"ד אינו מהצורך לבארו לפשיטותו. אודיע למעכ"ת ס' צאן הקדשים לא ראיתיו עד הנה. ואנכי לא ידעתי מה הוקשה לו בדברי התוספת שכוונתם רצויה מאד פשוטה וברורה והכי קאמרי דלר"ש חזינן דלא בעי למימר דהפסוק נאמר על העתיד. מדקשיא לי' לר"ש מהא דכתיב לקוח את סה"ת. ואם איתא דאית לי' הך סברא דפסוק נאמר על העתיד. גם הפסוק לקוח וגו' לא קשיא כלל דאע"פ שהי' חסר עדיין שמנה פסוקים כשנכתב אותו פסוק שמא על העתיד נאמר שעתיד יהושע להשלימו. ואכתי מנ"ל דמשה כותב בדמע. הרי שדברי התוספות פשוטים נראים פנים בפנים. ולא אדע מה הגיע לבעל ספר הנזכר שאמר שדבריהם אינה מובנים דודאי שפיר מוכח. אולי משמע לי' לבעל הס' הנז' דר"ש מלת הזה קדייק דאע"ג דאיכא למימר לעולם קרא נאמר על העתיד. אפ"ה לא מצי למיכתב שיקח סה"ת הזה דמשמע כזה ראה שהי' מונח לפניו ואם אז הי' הספר חסר לפניו איך יצווה להניח ס"ת חסר בצד הארון. ודלמא ר"ש נמי אית לי' דבעלמא אמרינן נאמר קרא על העתיד. כמו שצריך לומר בפי' דבן מאה ועשרים אנכי היום. אבל הכא שאני דמ"מ משו"ה לא הוי לי' לקרא למימר הזה כמראה באצבע על סה"ת חסר שבידו ומיחזי כשיקרא. ואולי מסתברא לי' לצ"ק דמהכא נפקא לי' לר"ש, ולא ניחא לי' בפרש"י ז"ל דמדקרא לו סה"ת קדייק, שמא זה הוא שהוקשה לו לבעל ס' הנ"ל, ואין בזה כלום דאורחיה דקרא דמשתעי הכי כמו לא ימוש סה"ת הזה מפיך, ולא קפיד קרא דוקא על אותו שמונח לפניו אלא כדי להפריש ולהבדיל בינו ובין ספרי תורות אחרות שאינן קדושות קאמר הכי והכא נמי ה"פ הס"ת הקדוש הזה ולא על כמותו ושלימותו בא להורות במלת הזה. אלא על איכותו ומהותו (אי נמי מיבעי לי' להא דאיתא בירו' שצריך לתפוס הספר בידו, שאין לומר הזה אלא למי שתופס החפץ בידו, כמ"ש בב"י א"ח ס"ס קל"ט) ואי איתא דנאמר קרא על העתיד שפיר אית לן לפרושי להא דלקוח סה"ת נמי על העתיד, אלא ודאי לר"ש לית לי' דקרא נאמר על העתיד וכל זה פשוט מאד.

איברא דאי איכא למידק בדברי התוספות הכי הוא דאיכא למידק דילמא בקושטא בהאי נמי הוא דפליגי ר"י ור"ש. דלר"ש לא אמרינן דעל העתיד נאמר, מיהת ר"י דפליג עליה. הא משמע לכאורה דס"ל ודאי דנאמר על העתיד. ור"י ור"ש הלכה כר"ש. ותו דסוגיא דפ"ק דכתובות (י' ע"ב) אזדא כמ"ד נכתב קרא ע"ש העתיד. ונימא דאתיא כר"י. וא"כ אדמותבי לר"ש שלום גאון מר"ש. לסייעיה מר"י. וע"כ צ"ל בהך סברא פליגי אי אמרינן על העתיד נאמר קרא או לא. ואל"ה במאי פליגי.

ונ"ל דהתוספות לישנא דר"ש קדייקי מדקאמר אפשר ס"ת חסר והוא אומר לקוח את סה"ת ואי בהך סברא הוא דפליגי. דר"י ס"ל ע"ש סופו נקרא ס"ת שרואין אותו כאילו הוא שלם. מאחר שעתיד להשתלם. דכל העומד ליקצר כקצור וכגמור דמי. א"ה הו"ל לר"ש למימר אפשר ע"ש סופו נקרא ס"ת שלם. אלא לאו היינו טעמייהו. דהכא כ"ע מודו דלא שייך למימר על העתיד. דלא דמי לההיא דכתובות. דהתם שמא בעלמא הוא ושייך בכל הזמנים. לראשונים כמו לאחרונים. עם שיהיו לאחרונה. להכי אמרינן דנכתב על העתיד. אבל הכא למימר דהכתוב נאמר על העתיד במידי דתלי במעשה. ובזמן בלתי זמן. כי אין לומר היום רק על היום שעומד בו. וכן סה"ת שלם לא נקרא עד שיוגמר בפועל. ודאי מסתברא דלא שייך לומר כן. ושפיר טפי לומר שלא יחלוק ר"י בזו. אלא מדר"ש נשמע לר"י. דמדחזינן אליבא דר"ש פשיטא ליה כולי האי דלא נאמר על העתיד. מדלא מהדר לנפשיה ור"י נמי שתיק ליה משתק. ולא אהדר ליה אין נאמר קרא על העתיד כדאמרינן גבי אשור ואלמנה. אלא על כרחך משום דלא דמי כלל. וממילא מוכח דר' יהודה נמי לא פליג בהא דהכא ליכא למימר הכי.

וכי תימא א"ה במאי קמיפלגי. נלע"ד דפליגי הנך תנאי בפלוגתא דאמוראי ר"י ור"ל בהניזקין אי תורה מגלה מגלה ניתנה או חתומה נתנה. ר"י כר"י ס"ל דמגלה נתנה. משו"ה לא קפדינן אחסרון שמונה פסוקים ושפיר קרינן ביה סה"ת שלם. כיון שאין החסרון פוסלו, ולכתחלה נכתבת כל פרשה ופרשה לעצמה (וגם אלו הח"פ הם ענין בפני עצמו) וכל אחת נקראת סה"ת. ור"ש כר"ל דאמר חתומה נתנה. ובעינן דוקא כולה משו"ה נקט אפשר סה"ת חסר והוא אומר לקוח את סה"ת. לפי שאין נקרא ס"ת אלא כשכתובה כולה. שחתומה נתנה. וכולי עלמא על שם העתיד לית להו. למיקרי סה"ת לחסר. אלא דמר סבר האידנא נמי שלם מיקרי. אף באינו עתיד להשתלם. משום דלא צריך למכתב כולה. וכל פרשה ופרשה וענין וענין נקרא ספר. ומר סבר אפילו חסר רק פסוק א'. חסרה מיקריא. דחתומה בעינן. ולעולם כולהו ס"ל דכאן לא שייך למימר על העתיד. ולא נקטי התוספות לר"ש אלא משום דמניה מוכח בהדיא דליכא למימר הכי. שהיא סברא פשוטה כנ"ל. ובודאי אף ר"י מודה לו וכדפרישית. עכ"פ הדבר פשוט וברור שהתוספות באו לזה כדי להקשות על דברי רש"ש גאון דדרשת בן מאה ועשרים אנכי היום סותר אותו. דליכא למימר על העתיד דמהכא שמעינן דליכא סברא כלל לומר דהפסוק על העתיד נאמר. (ומה שכתוב וימת שם ג"כ לא נאמר על העתיד וכנ"ל) וסלקא להו הא דרש"ש בקושיא. כך הוא האמת הברור באין ספק שזו היתה כוונת התוס'. שכל מגמתם לסתור דברי האומר שמת בשבת.

[איש_ספר]

אליהו הוא כנראה ר' אליהו מאוליאנוב אשר בספרו ברכת אליהו נדפסו לראשונה דברי ר"מ חאגיז.
היה ע"ז מאמר באור ישראל, ויש אגרת של הר"י בסאן רבו של הרמח"ל בענין. אינני בקי בכל ההשתלשלות.

אור ישראל.PDF

(491.32 KiB) הורד 254 פעמים

רצ"ב המאמר.

אאל"ט ראיתי באיזה מקום שהיעב"ץ מגנה איזה חכם בשם אליהו, ואחר העיון הבנתי שהוא מתכון אליו, אבל אולי אני מחליף.

[הבונה]

תשובת היעבץ ח"ג
ומה שדקדק מעכ"ת מתיבת ומיהו. במ"כ סמך על משענת קנה רצוץ ואין זה חוצץ בפני ההבנה האמיתית המוכרחת והנה יראה מעכ"ת בש"ס המוגה ע"פ גדולי הדור כמו שהיא לפני הנוסחא בתוספות היא כך ועוד קשה. ומסכמת לפירושנו המוכרע ממקומו. ונוסחת ומיהו. טעות דמוכח. מאחר שכל דבריהם מכוונים וברורים לא נניח יסוד על זה. כ"ש שהנוסחא שלפנינו בדוקה וחזקה מתוקנת יוצאת מתחת ידי חברים. וגם הנוסחא הקודמת אף היא לא תברא (עם שאין מהצורך לכוונו במקום שהענין מעיד על אמיתתו) דכך נמצא לפעמים שמשתמשים בלשון כזה. במקום שאין הקושיא הראשונה מוכחת כל כך. ואולי הגורס כן סבור שאינו הכרח חזק. דאפשר אליבא דר"י אמרינן באמת דנאמר על העתיד ולא תיקשי מר"ש מידי כדכתבינן לעיל מעיקרא, לכן גרס בלשונם ומיהו. דר"ל אפילו תאמר שהקושיא ראשונה אינה כ"כ חזקה להוכיח מה שרצו. שיש מקום להשיב כנ"ל, ומיהו מס"ע ודאי משמע להדיא דליתא להא דר"ש שלום דאותו שבת הי' ז' באדר. והיא ודאי ראיה מופתית ועל כן נהרס בנין יסודו של רש"ש. כי אם לדין יש תשובה. שאי אפשר לקבלה שתסתור הקבלה הכוללת והמחוייבת. מפני שנמצאת בבירור בדברי קדמונינו ז"ל שכל הפורש מהם כפורש מן החיים. ומדברי סדר עולם תסתיים.

ופירורים ממילא בטלי. מ"ש מעכ"ת על בט"ז הנמשך אחר דעת בס"ע שאין להטפל ולהתבונן באמתת חשבון זה הנולד ממנו. שכבר אמרו שאין למדין על העת שהיו מקדשין ע"פ הראיה לעת שנקבע ע"פ העיבור. (גם כאן לקח מצידו של ר"ע הנזכר להלן כי הוא הצד ציד בפיו ופותה שפתיו במחברתו חלק משמן חכה להדיח האנשים החלושים יגורם בחרמו כלה המלה בחכה. הכי קרא שם ספרו מעור עינים כי בחושך התהלך לאחוז את העינים). ולזה האריך לשון על בט"ז. תם אנכי לא אדע מה הי' לו למעכ"ת לכתוב דברים הללו. אבי ראה גם ראה האם הט"ז לבדו נמשך אחר חשבון זה. הלא רבים אשר אתנו כל חכמי ישראל אחרונים וקדמונים אחזו שער זה אשר פתח בס"ע. וקיימו וקיבלו החשבון הנולד ממנו. אדוני ורבוני בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי לידע מה יושיענו זה. ואף אם נניח ונעשה רצונו שלא הי' נוהג אז הקביעות שלנו. מה יועיל זה. אולי יאמר מר דאדר דההיא שתא עברוה. אע"ג דקיי"ל אדר הסמוך לניסן לעולם חסר (דמשמע קצת דכללא הוא אפילו לזמן הראיה וק"ל ע"ש בתו' ואתיא כבן עזאי פ"ט דבכורות מ"ה) א"כ יצא מעכ"ת לדון בדבר חדש לחלוק על כל גדולי עולם הראשונים ז"ל ויונח א"כ שלא הי' ז' באדר ע"ש. עכ"ז הלא עדיין לא הרויח מאומה והעלה חרס בידו. כי הלא א"כ יחול למפרע ז' באדר בחמישי בשבת. וכ"ש שהוסיף מעכ"ת והרחיקו יותר ליום מיתת משה מן השבת קודש. עד שלא יהא אפשר לו לקרבו אליו כלל. שהרי אם חל שלשים של אדר בשבת. יצא ר"ח אדר בששי נמצא שביעי שלו בחמישי. ולא אחשוב שיאמר מעכ"ת שבזמן הראיה עשו חדש מן כ"ח ימים. (כי אז יגדל כח תשובתו לא עתה) חלילה לומר כן, גם כל היסוד של שבעה באדר יום מיתתו של מרע"ה נסתר. אם לא נתבונן בחשבונו של ס"ע וק"ל שהוא מוכרח שהי' אז אדר חסר כהלכתו. וזה פשוט ויבואר עוד בעזה"י. ומהיכן נודע לנו מז' באדר ששב (השמימה) כאלו הוא חושיי לרוב פרסומו. אם לא מחשבונו של בס"ע הקובע אדר חסר (על כן דברי ר' עזריה אדומי לעו הבל וריק יעזורו כשל עוזר ונפל עזור כקס"ת רמיה נסוג אחור נזור).

מש"ע מעכ"ת מאמרם ז"ל שבת של דיוזגי היתה וכפירש"י ז"ל. (גם זאת תשובה גנובה היא וכל הפירורים הללו אשר לקטם מהארץ וצרפם בכנפי הציד הלז נמצאו, עיין בספרו (פ"מ דקל"א) תמצאם בדמותם כצלמם יתהלך יצבור ולא ידע מי אוספם) לזה אני אומר ודאי לכאורה מהתם מוכח קצת דבשבת הי' מעשה וכבר כתב זה מהרש"א ז"ל בח"א. ובאמת לכאורה יש לעשות עוד איזה סמוכות וסניפים יפים מאותה סוגיא דאזלא לה כמ"ד בשבת הי' מעשה. גם אנכי הוספתי נופך לדקדק כן ממה שדרשו ז"ל שם היום מלאו ימי ושנותי דכפל הלשון יורה על שגם באותו יום בשבוע שנולד מת. והיינו משום דבשבת נולד. ומאן דאתייליד בשבתא בשבתא ימות כדאיתא ס"פ מש"ה. (ועמ"ש בס"ד בחלק הדרושים לפ' וילך). ואם כן נצטרך לומר שמדרשים חלוקים הן, מ"מ דברי ס"ע מפורשים יותר ומוסכמים. וגם יפה אמר הגאון מהרש"א ז"ל בלשון זה דקצת משמע ולא לגמרי בהחלט דפשיטא לא מוכח כולי האי דהלשון מפוקפק מאד. וי"ל שאין הכרח לפירש"י ז"ל דאתחלת יום אחד וסופו קאי, אלא שמא לשון שבוע הוא ר"ל שאותו שבוע של דיוזגי הי'. וזה מוכרח לא לבד מס"ע וככל האמור. אלא גם ממדרש שהביאו התוספ' שבאותו יום כתב י"ג ס"ת. ושם נאמר ג"כ מיד נתן ארכי ליהושע והשכים משה לפתחו ואין לעשות מחלוקת בחנם בין תלמודא דידן ומד"ר, אחר ששניהם שוין בענין זה שניתנה רשות ליהושע באותו יום. ובע"מ הוסיף לקח להוכיח מהמדרש דהשכמה בבוקר היא. ועל כן עשה פשרה ישרה והיא העולה יפה מכל צד ויתבאר עוד לפנינו בעז"ה, רק כדי שלא להפסיק בדברי מעכ"ת וליתן רוח בין הדבקים אעבור על כל פרטי לשונו במם /במה/ שניתן להשבון. אחת לאחת למצוא חשבון.

ומש"ע בדרך סברא וויכוח ניצוחי. שנפל האמת כדי שלא לבטל מהכנת שבת כו'. לא יבצר לומר מדרך סברא שיותר יתכן דעת האומר שמת בע"ש. כמו שארז"ל מת בע"ש סימן יפה לו. ומלבד זה יש להמתיק הענין. אלא שאין צורך בהיות האמת מוכרח ומבואר, והוא לבדו נשאר.

ועל דברי מעכ"ת האחרונים שמסר אלי בלחישה. אשתומם כשעה חדא ומטיבותיה דמר אמינא לקבל שכר על הפרישה. התחיל מר בשבח ס"ע. ותמה מה צורך למקום אחר חזי מר מאי דקמן שכל דבריו שבכאן היו ובנ"ד נמצאו. כולם הובאו בגמרא דידן פ"ק דקידושין (ל"ח). ע"כ לא אדע מדוע טרח לבקשו שלא במקומו. ומאי קמ"ל דסתמיה ר"י אי משום דר"י נימוקו עמו כדאיתא גיטין (ס"ז ע"א). מידי איריא הא אכתי איכא למימר דאע"ג דר"י תנא דס"ע הוא, אפ"ה לא סבר ליה כוותיה כדמוכח בהדיא מההיא דפרק יוצא דופן דאייתי מר. וכן בפרק אר"ע מותבינן לר"י מס"ע. ומוקמינן לברייתא דס"ע דלא כוותיה אלא כרבנן. א"כ זה השבח אין שבחו ניכר כל כך דאולי הוא דלא כהילכתא. ובמכ"ת האדון שנמשך אחר לשון רכה של ר"ע מאדומים המרבה דברים ללא הועיל כי זכורני זה שנים רבות שעברו שקראתי ספרו. ונשתמש בזה הלשון. שקילא טיבותיה ושדיא אחיזרי לא מדובשו ולא מעוקצו. כי ארסו שוקע והיה בעיני כמתעתע ותשליכהו עצתו לשאול בכלדיים ואת פי ה' לא שאל וישאל בעצו. ועל כן אני אומר חלילה לי לשמוע מה שהביא מעכ"ת עוד מדברי האדומי הלז שבמקצת מקומות איזה חכם אחרון שלח בה יד כו'. וגם בספרים אחרים תקראנה כאלה עכ"ל. (במ"ע עיין בספרו א"ב פ"מ דקל"א ע"א תמצאנו מלה במלה). והנה עם שבאמת מעשים אשר לא יעשו בישראל כאלו כבר ידענו בגדולה מזו והמה בכתובים שבדברי נבואה הקדושה שלטו ידי מעתיקים. אנשים בוערים חרשי משחית פוחזים ריקים. כידוע. וכנראה ג"כ אצלנו בספר יהושע סי' כ"א יעויין ברד"ק. מ"מ שיקרא לא קאי ולא תעשנה ידיהם תושיה. ארורים עושי מלאכת ה' רמיה. וברוך ה' אשר לא השבית גואל לישראל. ה"ה חכמי דור דור העומדים על תיקון הספרים שלא יטמע בינינו דבר שאינו. ובאמת ברייתא דס"ע סתמה נקייה וטהורה. אמרת אלוה צרופה מצות ה' ברה. ולא ראיתי מי שחשדה להוציא עליה ש"ר =שם רע= כי אם הר"ע הנ"ל אשר העיז פנים. בכל עוז הקשה רוחו ואמץ לבבו לחלוק על הקדמונים.

וחזי מר מאי סלקא ביה דשקליה למטרפסיה ע"י הגאון המפורסם יחיד בדורו זקן של חותני זקני הנודע ביהודא ובישראל גדול שמו כמהור"ר ליווא בר בצלאל ז"ל בספרו באר הגולה בחתימת באר הששי שם ידבר עמו משפטים עם מוציא דבה הר"ע הנז' אשר הרע לעשות בהוציאו לעז על מסורת התנאים וחולק על הקבלה וחלילה למר להתפתות בלשונו החלק העולה שעירה דברי נרגן מפריד אלוף והוא כנחש ישך וכצפעוני יפריש. מי יתן החרש יחריש. אמנם כל זה איננו צריך לנו רק להזהיר את עצמנו לבלתי נשכח שלא לשמוע לעצתו של יצה"ר להטיל מום בקדשי שמים. ויש ליזהר עוד שלא ליפול ברשתו. כי לעניננו אין אומר ואין דברים. כי מי האומר שיאמר להגיה ולמחוק הספרים הקדושים הברורים באין צורך ודוחק כלל.

ואיברא הא דכתב מר אשאל ויורני משמעות זה דהשמיעו כל ישרי לב מס"ע דיום הששי הי' ז' באדר אינו אלא ממ"ש פרק עשירי שכתוב שם מן המן שלקטו בזי באדר היו אוכלין עד י"ו בניסן וכו' וזולת זה אין אני מוצא סמך אחר ולכן שלא לאפושי פלוגתא כתב מר מאן לימא לן דלא נתחלף למעתיק בין וי"ו לזי"ן /ו' לז'/ ובאמת מתחלתו הי' כתוב מן המן שלקטו בו"ו /בו'/ באדר והוא ביום הששי עכ"ל. מה מאד תמהתי על דברי מר אלו שאמר שלא מצא סמך זולת זה. ודבר זה באמת אנכי לא שמעתי עד כה ולא ראיתי מי שהוכיח מזה. ואמנם היא גם היא הוכחה נכונה וברורה והגונה למעכ"ת ראויה אליו אף על פי שהיא לחובתו. סוף סוף היא לטובתו. הן הדברים שנאמרו למשה בצנעא. הן הן גבורתו וגדולת חכמתו. מתוך שאמיתי הוא לא תהא המכשלה הזאת תחת ידו. והנה טובה ראייתו ונוספה על נחלת האמת המעיד על עצמו בעצם תומו. שלשון זה א"א לפרשו כ"א על ימות החול שבשבת לא לקטו. ואפילו להגהת מעכ"ת לא יתכן מ"ש שפסק המן בז' בו ובשבת לא שייך לומר שפסק. אחר שלא ירד בו. אבי ראה גם ראה כמה מהדוחק יש בהגהתו. ואשר לא שת לבו גם לזאת נ"ל טעמו מפני שהנוס' שהובאה בגמרא שלנו אינה כך. ולא נמצא בה שלקטו בז' באדר. אלא שעדיין יש לדקדק ממ"ש שפסק בו כנ"ל והרי זה ג"כ ידים מוכיחות. שזה הי' מעשה בימי המעשה כאשר אמרנו דאל"כ לא שייך לומר שפסק. ובזה י"ל דכיון דודאי לא מת מרע"ה בבוקר כמו שמוכיחים כל המדרשים בזה הענין שבסוף היום הי' מעשה שלא רצה השמש לשקוע. וזולת זה. א"כ אפילו הי' בחול א"א לומר שפסק המן באותו יום המיתה לירד בו. שהרי בבוקר ירד המן. וחם השמש בד' שעות ונמס. ובודאי קודם מיתתו לא נפסק המן. א"כ על כרחנו צריכים אנו לומר שבודאי גם בז' באדר ירד המן. ומה שאמרו שפסק בו המן. ר"ל שמיתתו סילקה ירידתו שמשם ואילך לא ירד. לפ"ז אפשר לומר שבשבת מת. ומ"ש שפסק בו שבקיה דדחיק ומוקי נפשיה כנ"ל. לכן לא רצו להוכיח מזה כיון שאינו מוכרח כל כך. ובכאן עשינו עצמנו כמלמדים זכות על פרושו דמר אם לא הי' מתנגד לזה כל מ"ש לעיל. אבל חלילה להגיה מלבנו שלא לצורך כדי לחלוק על האמת ועל כל הגדולים כאמור.

ואולם לא זהו המשמעות ששמענו. כי חזק הוא ממנו. מופת חותך ראיה שאין עליה תשובה. והוא זה ממה שכתוב שם בס"ע בפרק שאחריו שבכ"ח בניסן נלכדה יריחו ביום השבת. צא וחשוב למפרע נמצא ר"ח אדר ג"כ בשבת. וזה פשוט וברור מאד שאין דרך בעולם לנטות ממנו. ולא ראינו חולק על זה. וכבר נתבאר זה בדברי הקדמונים בתוס' ורא"ש ובב"ח ובתו' המוכנס תוך פירוש הרד"ק ביהושע (סי' ג') מסכים והולך מטעם זה. שלא מת מרע"ה בשבת. גם הוא לנו לישועה בשם גדול קדמון רבינו יהודה ז"ל. ואשוב אתפלא מאד איך העלים מכ"ת עיניו מדברים הללו והם עומדים בפניו בתוס' הנ"ל כחומת ברזל. ואם לא יסמוך מעכ"ת על ס"ע מניין יצא לו מיתתו של מרע"ה בז' באדר (שגם היא מפוקפקת מהוכחת הכתובים כמ"ש התוס' בקידושין) אם לא ע"פ עדותו של ר"י בס"ע שעליו סמכו בגמרא דידן וכל המדרשים בזה. אם כן מאי חזית דסמכת עליה בהא סמוך נמי בהא. וכ"ש הוא דהא עדיפא דמיתניא בהדיא בשמיה דר"י ור"י נימוקו עמו. ועדיף מסתמא דס"ע דאשכחן דאתי דלא כהילכתא כדכתבינן לעיל.

ועוד יסכים אל האמת מ"ש חז"ל שלכן החרים יהושע את ירחו לפי שנלכדה בשבת ומעשה ש"ק גם מזה הטעם נסקל עכן שלא כך הי' ראוי לידון בסקילה. אם לא מחמת שחילל שבת בלכידת יריחו כארז"ל, והכי איתא נמי בירו' ספ"ק דשבת דיריחו נלכדה בשבת והביאו בב"י סי' רמ"ט. הרי דברים הללו מוסכמים מכל החכמים. וחס ליה למעכ"ת להרהר אפילו בלבו לחלוק ע"ז לא תהא כזאת בישראל ולא יאונה לצדיק כל און. ואחרי שכ"ח בניסן בשבת בלי ספק ז' באדר בערב שבת שקביעות חודש אדר הי' חסר גם אז כדרכו. וכן פירש"י ז"ל בקידושין שהיא היא הראיה על מיתת מרע"ה בז' באדר. שאלמלא הי' מלא נמצא ל"ג יום למפרע יבוא יום מיתת מרע"ה בשמיני באדר. וכ"ש שגנאי לומר שהוקבע ר"ח בפחות מכ"ט ימים שיבוא א"כ בששי בו וממנו ולמעלה. והוא אך למותר לבאר סתירת זה. אך מפני שנעשה דמיון חזק אצל מעכ"ת. ואין אדם רואה חובה לעצמו. הוכרחתי לכל זה. ואשים נפשי בכפי. ולא שמתי ידי למופי. אולי ישמע אדוני ויראה בעיני שכלו שא"א לדחות בנין חזק בקנה ואשרי הדור שגדולים נשמעים לקטנים. במטותא מניה דמר משכוני נפשיה למה ליה. ונא אל יטריח עצמו עוד לחזר אחר סנגוריא בלתי ראויה אליו, עם היות אדוני מבני ציון היקרים ואוירא דא"י מחכים בכפלים לתושיה. לא כהללו בבליים שאינם בקיאים בהטיה. הלא תהיה תפארתו ליתן כבוד לאמת כי הדברים מוכיחין ומוכרחין מאד ע"פ פשטן. עם הסכמת כל החכמים ראשונים ואחרונים. פה אחד קיימו וקיבלו שזה הי' מעשה בע"ש. ודברי הזוהר נפלאו ממנו ודרכו נסתרה ע"פ סתרי תורה.

ברם זכור אותו האיש לטוב החכם האלקי מהרמ"ע ז"ל בע"מ יבוא שלום ינוח על משכבו. כי חכמת אלקים בקרבו. לעשות משפט שיש בו צדקה הוי אומר זו פשרה לשום שלום בין ת"ח המרבים אותו. כל דבריו יקרים מפז נבחרים מתקו מאד לחכי והכרעתו מכרעת. לא לעקור כ"א לטעת. כמסמרות דברי בעלי תוס' בהשוואת המאמרים הנראים כסותרים. הוא ז"ל אמר ויהי להעלותם בקנה אחד. וכך אמר שכל דברי חכמים קיימים. שבע"ש מת כפשוטו בהסתלק ממנו צלם תחתון. אלא שצלם העליון לא פשט עד שעת המנחה בעת רצון, שאז הי' גמר סילוקו בגין למנדע דלא בדינא אסתלק ש"מ ראוי הי' למות בע"ש לגמרי. ובאמת בע"ש כתב כל סה"ת גם הח"פ =הח' פסוקים= ובכותבו וימת הי' מתמותת בשעת הכתיבה מסר נפשו ונקרא מת בהסרת הצלם כנ"ל. (גם הלום ראיתי אחרי רואי דהא לאו דידיה לחוד היא אבל כבר קדמוהו רבנן קמאי דקמאי שכן כתב גם הגאון הקדמון המקובל בעל הרוקח הובאו דבריו בתשובת מהרי"ל סי' רל"א) והאריך בזה פרק י"ג מח"ב של מאמר חקור הדין. וכמה נאים הדברים למי שרואה אותן במקומן בנימוקן וטעמן. גם בפי"ג מח"ג הוסיף שנית ידו ודרש ע"ז הטמנת חמין מע"ש יע"ש. ולזה גדלה תמיהתי במ"ש מעכ"ת בחתימת דבריו שלא יוכל להאמין גם על בעל המאמרות ז"ל. שיכחיש דברי הזוהר כו' רק שקרה לו ע"ד כו' עכ"ל. חי האהבה דא עקא ורעה רבה. לא ניחא למרי רזין דלימא מר הכי. הלא הוא הרמ"ע ז"ל איש חמודות המולך בחכמת האמת ובכל תושיה לו עשר ידות. ומי בכל בית הזוהר כמוהו נאמן וסר למשמעתו. אלא שאין לו בו אלא לפי מקומו ושעתו. ולפי שבאמת פשוטי המדרשים הגלויים לנו מראים שבע"ש הי' מעשה. לא חשש בתחלת הדרוש להטות דעתו לזה. וכתב ז"ל. אנא דאמרי כר"י דב"ר וכו' נעשה כאומר שאם אפי' באמת יחלוק הזוהר. אין אומר ואין דברים לזוז מפשטי המאמרים הנגלים והברורים. כדרך שאנו נמשכים אחריהם בחלק הדינים וכפי הכלל שמסרו לנו פוסקי הלכות כנודע, ככה ננהוג בכאלה. אך הי' לאיש גבור חיל ידיו רב לו למשקל ולמיטרי בשמעתא ולאסוקה אליבא דהילכתא סוף דבר העלה פנינים בשיווי המאמרים, והיו בידו לאחדים, רוכבים צמדים.

+גם לשון הזוהר יש להסב אליו ואחז צדיק דרכו+ וגם אמנם בעיני יפלא מה החרדה אשר חרדו ממאמר הזוהר ולא נראה אלי ממנו סתירה מבוארת כל כך שהרי לא הזכיר כלל לשון מיתה שא"כ הי' לו לומר מית כו' לשון המורגל בזוהר כמו באידרא רבה בתלת דמיתו תמן. או לשון דמך ואתנגיד ואתכניש שהם לשונות הנוהגים בארמי ליאמר על המיתה הטבעית אבל לשון סילוק סתם לא משמע כלל על הגוויעה. א"כ אף לפי פשוטו בלי שיהא לנו עסק בנסתרות. נוכל להבין מאמר הזוהר הנ"ל באופן שלא יסתור כל האמור בברייתא דילן ובמדרשים שבאמת מת בע"ש. ובשבת נגנז וזהו הסילוק ר"ל גניזתו שקברו בגיא. וקרוב לזה מצאתי לבב"ח ז"ל. ולע"ד זה נכון ביותר משום דאמרינן מת בע"ש סי' יפה לו. ויש להסביר זה עוד אלא שאין להאריך יותר ודעת לנבון נקל.

אלא שהרמ"ע ז"ל אולי מיאן בזה משום דצריך תיכף למיתה קבורה. ובאמת אי משום הא לא איריא דלא מת המחוקק ולא נקבר ככל האדם. והלא טוב זה משנאמר שיום המר שלו הי' ביום שבת קודש, דאע"ג דמת לרצונו בנשיקה. אעפ"כ היום ההוא יום צרה וצוקה. בין לתלמיד שהרבה להתחנן והפציר על הדבר. בין לכל ישראל עומדים צפופים זועפים ובוכים לאובדים. אך גם מזה נשמר הרמ"ע ז"ל וכבר תיקנו במתק לשונו לומר שבהסרת צלם תחתון כבר ידעו ישראל ומאז התחילו לבכות לו ולספדו. ויש לי להטעים ג"כ פשרת הרמ"ע ז"ל בטעם לשבח, שיש לידע באמת שיטתו של הרמ"ע ז"ל בהסרת הצלם מוכרחת מאד בפטירתו של מרע"ה שהיה ודאי קרוי מת ונפטר מהעולם משהפשיטו. אע"פי שלא גמר סילוקו עדיין, דבר זה מחויב בלי ספק ע"פ דרכו של הזוהר פ' וילך דאיתא התם דאמר הקב"ה למשה חמית מן יומך שמשא פלח לסיהרא וסיהרא לא נהיר בעוד שמשא קיימא הרי בהדיא מוכח מניה דלא הי' מקום לזה שאמרו רז"ל במ"א שמרע"ה שימש ליהושע כתלמיד. שבעוד שהוא קיים ממשלת השמש הוא, והרי א"א להיות לירח שום שליטה, ע"כ לומר שלא קיבל יהושע שום שלטנות ורבנות בהיות מרע"ה בחיים חייתו, אלא דבר ה' בפי רמ"ע ז"ל אמת ברור מוכרח בלי ספק, ואע"פ שאין הכרח שהיה זה בע"ש, מ"מ מה המונע מעתה לומר כן שלא להרבות במחלוקת.

ועוד בלי ספק שזהו שאמרו במדרש שלא רצה היום לשקוע ומשה בעולם שדברים אלו עולים בקנה אחד עם דברי הזוהר לענ"ד, דמשו"ה לא רצה השמש לשקוע משום שהוא לממשלת היום של משה דאיהו שישמא, וכל זמן שהוא בעולם, דין הוא שלא ישקע השמש וזה נכון מאוד וכפתור ופרח, ועל כן שקע מיד עם מיתתו של מרע"ה שהיא התחילה על כרחנו מאותה שעה שנעשה יהושע רב לו כדברי הזוהר הנ"ל אע"פ שלא הי' עדיין גמר סילוקו, כ"ש לפמ"ש במדרש השכים משה לפתחו של יהושע, שצ"ל שכבר מת מבערב שבת, וכדעת הרמ"ע ז"ל, שהדברים עוזרים זה את זה. ומאירים כספירים, ואין להאריך יותר בזה, עכ"פ הרמ"ע ז"ל ח"ו לא בילבל עלינו פרט זה ולא כיוצא בו, ולא אוכל לדעת מדוע לא יאמין מעכ"ת, לייתי מר ספר וליחזי, והוא מצוי ביד הכל. יראה שנשנו דברים אלו פעמיים במועצות ודעת, ואף אנו נקבל דבריו בסבר פנים יפות, שכל דבריו צדקו יחדיו אין בהם נפתל ועקש, ולא מוץ ותבן וקש. רק סולת נקייה ומנופה בי"ג נפות. אחר הכתישה במכתש אשר בלחי החמור דאורייתא בתוך

ותוקף גדולת חכמתו נודעת בס' המאמרות שהם ודאי אמרות טהורות עם כי מ"מ לא מלאך הי' אף שחכם עדיף מנביא כבר הוא אפשרי השגיאה ככל המון החכמים ז"ל די מדרהון עם בשרא כאשר הקדמתי שאין זה מפחיתות החכם אך לנמנע יחשב בחק הב"ו לזכור כל הפרטים אשר לא יכילם ספר. אף כי לבות בני האדם קצרה ידם מהקיף בכולן. וכ"ש לאדם כרמ"ע ז"ל שיש לו הקפה גדולה בכל מיני עיונים שונים, ובחכמות רמות וספרים צבורים צבורים המונים המונים (כאשר יצטרך הלימוד בדורותינו אלה בעונותינו אשר העמיסו כל זה עלינו עד שא"א לאדם מבלעדי ספרים רבים הממעיט אסף עשרה חמרים, למלא מהם מחסורו כולי האי ואולי אם יחרוש בבקרים) וכבר ראיתי אני את המראה הזה עם חולשת ראותי. איך נעלם דבר מעיני העדה. אוצר בלום לתורה ולתעודה. הרמ"ע ז"ל בספר המאמרות פכ"ז מח"ב במאמר ח"ה האריך להוכיח שה"ר =שהושענא רבה= הוא יום הדין שאין נראה כן מהזוהר שהביא הוא ז"ל. והרבה והפציר להסכימו אל המקובל בישראל. ולא הי' צריך לאריכות ההוא כי הדבר מפורש בזוהר בשני מקומות אלא שנעלם ממנו ז"ל. גם בספר תשובותיו זה ימים רבים שראיתים ובקוראי בהם ואמצא שנים שלשה גרגרים המה נפלאו ממני. ושלא להאריך יותר כעת לא ארשום אותם כאן. כ"א אחת בלבד דלא תלי בסברא רק בגירסא וגמרא ששאלוהו במקום שנזכרו במשנה ג' תנאים בהדדי מ"מ לא נשנו בשם חכמים. והשיב שהוא מעולם לא שנה אלא שנים שנים הן שנחלקו (עיין בסי' פ"ה שאלה ד') ויראה מעכ"ת שדבר זה אינו ונסתר מכמה מקומות בש"ס כמו בשיטת ברירה במשנת הלוקח יין מבין הכותים המוזכרת בגיטין (כ"ה) ובמקומות רבים בש"ס ויעוין נדה (ט') ואיברא אע"ג דאיהו ז"ל לא חזי מזליה חזי דזימנא חדא אשכחן לה בהדיא בתלמודא דעולא קאי כוותיה דזוזי זוזי קתני כדאי' בפב"מ (ל"ז) ויחידאה הוא ובז' מקומות משמע בפשיטות דהאחד חלוק עם השלשה ושביק מר סוגיין דעלמא ואזיל בתר איפכא, ולא דכיר מר לגמרי לא סייעתא ולא פירכא. לא מנה ולא מקצתה, ועיין כתובות (ע"אא) תמצא כמו כן ב' האופנים דוגמתה, והשאר אניח לע"ע בשגם הספר איננו אתי וכלל גדול בידינו אין משוא פנים בתורה ולא בשמים היא, אלא מונחת בקרן זוית לכל מבין עם תלמיד שאומר דבר הלכה אין מזניחין אותו (ע"כ ערב לבי לכתוב לפעמים בעיוני על גדולים חקרי לב דאשתמיט להו לזימנין, אף שטובה צפרנן מכרסי וחלילה לי לעשות בנפשי שקר. ה' יודע כי לא רמו עיני ולא גבה לבי ומה אדע ולא ידעו. אך אהבת האמת פרצה גדר המוסר שכבר קבלנו מזקננו ואבותינו ורז"ל. שכך היא דרכה של תורה. והרב בעל חות יאיר ז"ל הרחיב הדבור בזה. וכאשר כל הספרים מלאים מפה לפה. וכדבר הרא"ש ז"ל בתשובה תורה היא ואין מחניפין בה וע"כ לא מנעתי עטי מלהעלות על ספר אשר אתי וכדרך אותה ההשגה שכתבתי על בתי"ט בשקלים אשר כתבתי למר בתחנה. ומר מוקי להגאון בתי"ט אחזקתיה. דלא יתכן שנשמט ממנו דבר זה. ואי דייקינן כהאי לא תנינן ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות, וגם אינו דבר מבואר ומחויב כל כך. אלא שנכון הדבר ליישב בכך דעת הרע"ב ז"ל. ואין ספק בעולם שאם לא שנעלם מהרב בתי"ט לא הי' מניחו בקושיא ונוח לו לזוכרו. והם דברים ברורים ופשוטים ראוים ליכתב. והלואי יהו כל שמועותי ברורין כזו ולא זו בלבד אבל באמת לא בלשון גוזמא אומר לאדוני שיש לי כמה טענות ותשובות חבילות בחיבורו של הגאון בתי"ט. עם כי רב גדול בישראל הי' ז"ל וחזק הוא ממני וידעתי בעצמי שאינני כדאי לתפוס עליו ולהשיגו. ולא יועיל לי התנצלות הנז' אשר למחברי' ז"ל. מ"מ לזימנין באפרקסותא דעניא תשתכח מרגניתא. ועוד צריך אני להודיע צערי לרבינו כי יש לי מעות ואין לי שולחני להרצותן. אולי יכשר בעיניו להעתיק אל ענין אחר ויעמידני על האמת כאשר חפצתי) וכבוד הרמ"ע ז"ל עכ"ז במקומו עומד כן נראה לי ולא הורע כחו ח"ו. אבל דילידא אמיה כהרמ"ע תליד בריכו מעיא דהכי אפיקו. וחדיי דהכי אניקו. כנראה מפלאות תמים דעים בספר המאמרות מיופי ציוריו וערבות הרכבותיו. ולמה ידבר אדוני כדברים האלה על פה קדוש יאמר דבר בשטת רבותיו. זהו שיעור מה שראיתי לכתוב בענין זה כפי תואר הנושא. ולפי משא הטרדות הנועדות עלי ולא כתבתיו אלא פסקי פסקי כי הפסיקוני עוברי דרכים עוד זה מדבר וזה בא השליח מחברון אשר הי' אתנו בשבוע שעברה. והרבה טרחתי בשביל עסק מצוה שבידו כל ימי היותו פה עמנו ממש לא נחתי ולא שקטתי ולא מזיגנא רישי אבי סדיא עד דמהפיכנא בזכותא דרבנן דחברון לחושבי לדבר מצוה גדול. מה גם בראותי עדות מעכ"ת השתדלתי מאד לגבות כל האפשר. אף לאשר הי' כבר אחר היאוש. וממון שאין לו בעלים כי כבר מתו כמעט כל האנשים אשר חתמו בימום /בימים/ ההם בפנקסו של החכם מהר"א קונקי נר"ו. ובאמת הרבה לפנים משורת הדין עשינו עד שפייסנו בדברים וסיבבנו בכמה אופנים עד שעלה בידינו בעז"ה שפרעו הבנים בעד חתימת אביהם מה שלא היו חייבים כלל וכלל מכמה טעמים. והדין פשוט ואין מפרשין לחכם כמותו י"ב. אף שזה החכם השליח כמדומה לי לאו בר הרגשה הוא כל כך זכרה לי אלהי לטובה אשר עשיתי בזה. ות"ל גבה כאן על ידינו כשלש מאות וחמשים שוק, והשי"ת ישים חלקנו עם מצדיקי הרבים, זה וזה גורם שאחרתי עד כה. ועתה הנני משתטח על אפי מלא קומתי. נגד כסא כבודו דמעכ"ת ותפל נא תחנתי, יעביר נא אדוני את חטאתי ושגגתי. אם אולי במרוצת הלשון אנוס הייתי ע"פ הדבור וברוב דברי נכשלתי, לא להקל בכבודו ח"ו נתכוונתי, כי אני בתומי הלכתי וכאשר את לבבי דברתי, מי יאמר זכיתי לבי טהרתי מחטאתי, בשגגת הקולמס עמוס התלאות לו שקול ישקל מעשי והותי, בלי ספק ידינני לכף זכות, ומכיר אני את רבוני, ביודעי אדוני, אוהב האמת ולא לפניו חנף יבא. כאשר מעשיו מוכיחים בספריו, אשר לא נשא פני שרים. בתור' ללחום לחם שערים. ובגלל זה נקשרה נפשי בו מנעורי, ויהיו דברי אלה לו למנוחה. ולששון ושמחה. וכאשר יביאו בני ישראל את המנחה, בכלי טהור ולב נכון וליבונה זכה בהלכה, כדי לעמוד על האמת בלי שום נטיה אין פרץ ואין צווחה. ולפי אל לא אגרע שיחה ואשפוך את נפשי בתפלה לעני יגדיל יאדיר יתדיר שלות מעוזו סלע ישכון ויתלונן שלו ושאנן בהשקט ובבטח'. כאשר את נפשו החסיד' והטהור' ברה וצחה, נדיבה ונוחה. ונפשי עלי תשתוחח ומול כבודו שחה לו רוחה. הטרוד מאד יעקב בן לא"א מארי הגאון החסיד המפורסם כמהור"ר צבי אשכנזי זצללה"ה.

[הבונה]

תשובת הר"מ חאגיז
כתב הודאה שכתב לי החכם הרמ"ח על תשובתי הנז' שעל גבי הכתב.

ליד אלופי לראש גאון ישראל והדרו הרב הגדול הבקי וחריף וממלא מקום אבותיו הקדושים המפורסמים אשר בארץ המה. אב"ד ר"מ נר ישראל וקדשו כמהור"ר יעקב אשכנזי נר"ו בן ה"ה הגאון החסיד המפורסם מוהר"ר צבי זצוק"ל.

בעזה"י אקרא לשלום רב לאחיעזר ואחי רם דלעי כולי יומא ולא לאי ועל שפתיו יוסיף לקח מאן יהיב לן נגרי דפרזלא ונשמעיה ה"ה אדוני אהו' נאמני הרב הגדול אור ישראל גאון יעקב אשר אהבתי סלה זרע קדש אב"ד ור"מ נ"י עה"י פה"ח כמוהר"ר יעקב אשכנזי נר"ו אתה ה' תשמרהו תנצרהו כאישון בת עין הוא ובניו וכל יושבי בצלו יחיו דגן ויפרחו כגפן ברוב עוז ושלום מעתה ועד עולם אנס"ו.

הנה לשלום אין קץ כמשפט אהבתי את אדוני כו' כתב מעלת אדוני מי"א העבר קבלתי ונאמנים פצעי אוהב קריתי שניתי ושלשתי ולא הי' לו למעלת אדוני להתארך כל כך בהתנצלות כו'. כי ידעתיו רב חילו לאוריתא ידיו רב לו כמוהו ירבה בישראל, אשרי שזה ילד אשרי שזה גדל כו'. ובזה אצא לשלום ואקוד ואשתחוה לאדוני נאו' אהובו לנצח מוכן לשרתו ולברך בשמו הוא משה זעירא דירושלים תוב"ב חאגיז נר"ו. ט"ו תמו"ז דהאי שתא תפט"ל.

[חכם באשי]

עתה מצאתי כי ר"ג אובלנדר דן בענין בקצרה (מנהג אבותינו בידינו, שבת, מונסי תשע, עמ' רה-רז).

משה רבינו נפטר בשבת.pdf

(52 KiB) הורד 292 פעמים

[אליעזר מארקס]

והב"ח כתב בשם ספר עשרה מאמרות, דמשה מת בע"ש וקבירתו הי' בשבת במנחה, ובין מיתה לקבורה הי' מונח בכנפי השכינה.
החתם סופר שו"ת ח"ו סי' כ"ט מביא תירוץ בשם הרמ"ע מפאנו, דאותו היום שמת משה נתארך ולמעלה בשמים היה שבת ולמטה ערב שבת והיה מותר בכתיבה.
אמנם החתם סופר הקשה עליו מטר של שאלות, וסיים שם דברים הללו אסורים לשמוע ולהעלות על לב וכו' ישתקע הדבר ולא יאמר וכו' עכ"ל.
בשו"ת מנחת אלעזר ח"ד סי' מ"ב, כתב על דבריו נשתוממתי על המראה איך יכתוב הגאון חתם סופר זצ"ל דבר כזה נגד קדוש ישראל חד מן קמאי רבינו הגאון האלוקי הרמ"ע זיע"א.
וביאר את דברי הרמ"ע עפ"י פירוש יד יהודה, יום שישי קודם פטירת משה נתארך שעות ולא שקעה החמה עד שמת משה במנחה של שבת וכיון שנתארך היום שישי היה מותר למשה לכתוב כי יום שישי הוא ומותר בעשיית מלאכה, אמנם כיון שעפ"י השעות היה צריך להיות שבת ולמעלה שבת הוא נחשב שמשה מת בשבת ואומרים צדקתך באותה שעה.

[בן_אליעזר]

בענין האשכול, ראה גם כאן:
viewtopic.php?f=7&t=22574&hilit=%D7%A9%D7%91%D7%98+%D7%94%D7%9C%D7%95%D7%99

[אבןטובה]

מנחות ל. תוד"ה מכאן ורא"ש פרק ערבי פסחים

[אפשר]

לא היה אפשר לעיין בכל האריכות, אבל חשבון פשוט, בסדר עולם פי"א איתא דהתחילו הסיבוב בכ"ב ניסן, ובשבת כבשו, וזה היה כ"ח ניסן, וא"כ צא וחשוב מעתה ויוצא שיום ז' אדר היה ביום שישי, ערב שבת, ואולי נפטר עם דמדומי חמה, ובזה יתפרש המשנה באבות עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות קבורתו של משה רבינו.