הודעהעל ידי צופה_ומביט » ד' מאי 01, 2024 11:05 am
יש מפרשים [שיבלי הלקט בשם אחיו] שהפתיחה להגדה "ברוך המקום ברוך הוא" הוא כעין / במקום ברכה [בשם ומלכות, שממנה פטורים כבר עיי"ש] על אמירת ההגדה / מצות סיפור יצי"מ.
וכל הרואה רואה שנוסח ברכה זו הוא כברכת התורה: "ברוך שנתן תורה לעמו ישראל ברוך הוא".
בנוסף, ההגדה עצמה פותחת בלימוד תורה כפשוטו, קטע ממכילתא דרשב"י [שנאמר, יכול, תלמוד לומר]:
וְשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל - אַתְּ פְּתַח לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. יָכוֹל מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ, תַּלְמוּד לוֹמַר בַּיוֹם הַהוּא, אִי בַּיוֹם הַהוּא יָכוֹל מִבְּעוֹד יוֹם, תַּלְמוּד לוֹמַר בַּעֲבוּר זֶה - בַּעֲבוּר זֶה לֹא אָמַרְתִּי אֶלָא בְּשָׁעָה שֶׁיֵּשׁ מַצָּה וּמָרוֹר מֻנָּחִים לְפָנֶיךָ.
וגם ארבעת הבנים יכולים להיחשב תלמוד תורה. ואכן כתבו כמה ראשונים [פירוש קדמון, רי"ד, רשב"ץ, שבלי הלקט, מובא באוצר מפרשי ההגדה] שברוך המקום ברוך הוא הוי כברכת התורה לפני התחלת הלימוד של ארבעת הבנים.
ועוד ראיתי באוצר מפרשי ההגדה, שהגרי"ד סבר שאחד מגדרי/תנאי המצוה המיוחדת של סיפור יציאת מצרים [בשונה מזכירה של כל השנה] הוא שצריכה להתקיים בדרך לימוד [תורה, מכאן "דורש כל הפרשה כולה", וכל הפסוקים "שנאמר" שמובאים לכל אורך ההגדה], ולכן מקדימים לפניה כעין ברכת התורה.
באגב הנ"ל, כתוב אצלי מכבר [החלק הראשון לקוח מאחרים ובתוספת]:
את ההגדה של פסח – יסוד היהדות, סיפור יציאת מצרים, עם כל האמונה והעניינים וההפנמות – מתחילים קודם כל בלימוד תורה, בפלפול תלמודי ודברי הלכה. היהודי תמיד מתחיל בהלכה. בלי הלכה אין תורה, ובלי תורה אין יהדות. אנחנו אמנם לפעמים עצלים ולא רוצים להתעמק בבעיות הלכתיות, אבל ההלכה היא הפעולה המרכזית של לימוד תורה ושל היהדות בכלל. ובפרט זהו הסדר הראוי בליל פסח שבו עלינו להראות ולראות עצמנו יהודים בני חורין, שהרי "לשעבר כשהיתה הפרוטה מצויה היתה נפש אדם מתאווה לשמוע דבר הלכה. עכשיו שאין הפרוטה מצויה נפש האדם מתאווה לשמוע דבר אגדה" (מסכת סופרים טז, ד), לכן בלילה זה בוודאי יש להתחיל בדברי הלכה. (עפ"י הגרי"ד סולובייצ'יק, והרב עמיאל בתחילת המבוא לחקר ההלכה, בתוספת)
גם כניסת היהודי ליהדות (הן בגיל והן בנפש) תמיד היא להלכה לפני האגדה, באמונה וקיום בפועל לפני טעמי המצוות. לכן בליל יסוד היהדות מתחילים בלימוד תורה ודברי הלכה ורק אז עוברים לאגדה וטעמא דקרא. ליל הסדר הוא לילו הגדול של ה"טעמא דקרא". מה העדות? - עבדים היינו ויוציאנו ה' (...ויצוונו ה' לעשות את כל החוקים האלה לטוב לנו כל הימים). מה העבודה? - זבח פסח הוא לה' אשר פסח. פסח על שום מה. מצה על שום מה. מרור על שום מה. אבל היסוד נשאר: לפני הטעמא דקרא בא הקרא. הכתובים ודרשתם להלכה. וממילא - החלטתיות הקיום. מצה זו *שאנו אוכלים* - בכל מקרה, נבין טעם או לא נבין, וכבר מוכנה לפנינו - על שום מה. לא אמרתי (לספר ביציאת מצרים) אלא בשעה שמצה ומרור (כבר) מונחים (מוכנים) לפניך על שולחנך (מכילתא).
באגב, השבלי הלקט בשם אחיו הנ"ל כותב שהסיבה שלא מברכים על ההגדה ברכת המצוות ממש היא כי כבר יצאנו את עצם המצוה בקרי"ש של ערבית ובירכנו עליה לפניה ולאחריה. וכעי"ז יש שכתבו שכבר יצאנו את המצוה בהזכרת יצי"מ בקידוש. וכמובן קשה הרי מה שקיימנו שם הוא זכירת יצי"מ של כל השנה ולא סיפור יצי"מ של פסח, שהוא מצוה מיוחדת עם תנאים מיוחדים כידוע. וחזינן מדברי מפרשים אלה שסברו שהגם שאכן כך - אבל הכל מצוה אחת, וכמפורש בתורה לגבי קרבן הפסח והמצה: "לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ". ואכן הרמב"ם לא מנה כמצוה בתרי"ג את זכירת יציאת מצרים של כל השנה, אלא רק את סיפור יציאת מצרים של ליל פסח [וכתב עליו במו"נ ג, מג שהוא כדי שנזכור (תמיד) את מופתי יציאת מצרים], ובפשטות זו הסיבה. זו מצוה אחת: בתחילת השנה [היהודית, מועד צאתך ממצרים] תספר ותשריש את מה שאירע ומה שהיה - וממילא / ומכאן תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך ויהיה די לך בהזכרה בעלמא כל השנה. כך משמע גם ממה שמביאים בהגדה של פסח את דברי בן זומא העוסקים בהזכרה של כל השנה.
ביאור נוסף יותר עד"ז [ויותר פשוט] למה לא מברכים בשם ומלכות על ההגדה אפש"ל כי יצאנו כבר סיפור יציאת מצרים של דרך שאלה ותשובה במה שהבן שאל על השינויים וענינו לו עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם, וַיּוֹצִיאֵנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה. וְאִלּוּ לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרָיִם, הֲרֵי אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם. וַאֲפִילוּ כֻּלָּנוּ חֲכָמִים, כֻּלָּנוּ נְבוֹנִים, כֻּלָנוּ זְקֵנִים, כֻּלָנוּ יוֹדְעִים אֶת הַתּוֹרָה, מִצְוָה עָלֵינוּ לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם. וְכָל הַמַּרְבֶּה לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח.
ועשינו זאת כשפסח מצה ומרור מונחים לפניך - שהוא הוא מה שעורר את שאלות הבן כמפורט במה נשתנה.
ועל הא גופא אין להקשות מדוע לא בירכנו לפני מה נשתנה או לפני שענינו לו - כי כל העניין [בשינויים] הוא שהבן יתעורר לשאול מעצמו [ויהיה לפחות בגדר תם ששואל מה זאת], שהרי שלושה מארבעת הבנים בתורה שואלים, ואם הבן שואל - יש לענות לו, ולא לעצור ולברך על קיום מצוה מדאורייתא שביני למקום. אלא כך היא צורך המצוה הזו, שהבן שואל ועונים לו, כדבר איש אל רעהו, אב אל בנו. ממילא אין מתי לברך עליה [עכ"פ עובר לעשייתה, ויל"ע לפי"ז מדוע לא נברך עליה לאחר עשייתה כמו טבילת גר וכיו"ב, ואכן יש האומרים (שבלי הלקט) שברכת אשר גאלנו בסוף ההגדה היא כברכה על ההגדה, רק שאינה ברכת המצוות אלא ברכת השבח, והטעם ששונה מטבילת גר יש לחלק ששם המניעה מקודם היא מצד הגברא ולא מצד המצוה, משא"כ כאן המניעה מקודם היא מצד צורת קיום המצוה בעצמו, ועיין].