יענקלה הכונס כתב: . . במסיכה כיון שהדרך לקושרו וכמו שכתבת (וכך מסתבר), לכאורה יש לחוש ביה שמא יקשור והוי מוקצה. ופשוט.
אֶשְׁנֶה דבריי.
כך לשונו הזהב של כ"ק אדה"ז נ"ע בסי' שיז ס"ה
(ע"פ שו"ע הרב"י שם ס"ב. ועוד):
נִשְׁמְטוּ לוֹ רְצוּעוֹת מִנְעָל וְסַנְדָּל – מֻתָּר לְהַחֲזִירָן לִמְקוֹמָן, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה קֶשֶׁר בְּרֹאשׁ הָרְצוּעָה כְּדֵי שֶׁלֹּא תִשָּׁמֵט מִן הַנֶּקֶב, מִפְּנֵי שֶׁהוּא קֶשֶׁר שֶׁל קַיָּמָא.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּמְקוֹמוֹת שֶׁאֵין רְגִילִין שָׁם לִקְשׁוֹר קֶשֶׁר זֶה, אֲבָל בִּמְקוֹמוֹת שֶׁרְגִילִין לְקָשְׁרוֹ – אָסוּר אֲפִלּוּ לְהַחֲזִיר, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִקְשׁוֹר.
היינו, דבמקומות שהרגילות לקָשרו - אסור להחזיר הרצועה למקומה אף בלא קשירה, שמא ישכח ויקשור; והוא ממש כעובדא דקמן.
ובסנדל גופי' נפסק הדין לעיל סי' שח
(בשו"ע הרב"י סט"ו, ובאדה"ז - סמ"ג):
כ"ק אדה"ז נ"ע כתב:וְאִם נִפְסְקָה אַחַת מֵהֶן אִי אֶפְשָׁר לֵילֵךְ בּוֹ עַד שֶׁיְּתַקְּנֶנּוּ, וְאַף עַל פִּי כֵן מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ אַף אִם נִפְסְקָה עִם מְקוֹם קְבִיעוּתָהּ, מִפְּנֵי שֶׁעֲדַיִן יֵשׁ תּוֹרַת כְּלִי עָלָיו, הוֹאִיל וְהוּא רָאוּי לַחֲזוֹר וּלְתַקְּנוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁנִּפְסְקָה הַפְּנִימִית שֶׁל בֵּין הָרַגְלַיִם, שֶׁאִם יְתַקְּנוּהָ – אֵין תִּקּוּנָהּ נִרְאֶה.
כלומר: לא גזרו בו משום מוקצה, כל־עוד אפשר ורגיל לתקנו
(משא"כ כשנפסקה החיצונה, שאין רגילים לתקנה, כמבואר שם).
והרי גם מסכה, כמדומני, רגילים לקשרה; וא"כ, משום מוקצה אין לגזור בה, דהא ממקום שבאת - בקשירת סנדל - נמי לא אמרינן דהוי מוקצה!