מפרשי האוצר
חיפוש גוגל בפורום:

עבודת השם מחוץ ל'מלומדה'

יהי רצון מלפני אבינו שבשמים לרחם ועלינו ועל פליטתינו ולמנוע משחית ומגפה - מעלינו ומעל כל בית ישראל ונאמר אמן
אחינו כל בית ישראל הנתונים בצרה, המקום ירחם עליהם ועלינו ויוציאם ויוציאנו מצרה לרווחה השתא בעגלא ובזמן קריב
עושה חדשות
הודעות: 8716
הצטרף: ו' ספטמבר 18, 2015 9:23 am

עבודת השם מחוץ ל'מלומדה'

הודעהעל ידי עושה חדשות » ד' מרץ 18, 2020 6:50 pm

העתקתי מ'פורום לתורה'

רוב הציבור החרדי, נולד לתוך עולם של עבודת השם.

אולם 'עולם של עבודת השם' שנולדנו לתוכו, הוא עולם מסודר, סגור מארבע פינות, בנוי על מהלך קבוע, מוכתב, צפוי וידוע מראש.

הדוגמא הבסיסית היא מוסדות הלימוד - חיידר, ישיבה קטנה, ישיבה גדולה - כולל/שיעורי תורה וכו', כאשר בכל מוסד מאלו יש קודים ידועים וסדרים ברורים, מאיזה שעה עד איזה שעה, מה לומדים בבוקר מה אחרי צהרים, איזה ספרים לומדים ובאיזה גיל וכו' וכו'.

אולם הצורה והתבנית המוגדרת כיצד עובדים את השם, כמובן לא נוגעת רק למבנה המוסדות, אלא לכל ענין וענין מהעבודה, הגישה אליו כאילו יש תבנית ידועה מראש כיצד ואיך הוא מתנהל. כל מצוה ומצוה, כל זמן וזמן, מצבים שונים בחיים וכו' וכו', לכל אחד יש תבנית וכללי התנהגות, ומיד כאשר מתחלף מצב עוברים כולם בבת אחת למצב החדש.
רק באופן זה, ניתן להבין איך ציבור ענק של מליוני בני אדם בעולם, עוברים בבת אחת מל' באב לא' באלול משני מצבים המנוגדים ביותר במהלך השנה, וזה בלי שום הקדמה והכנה, כמו בלחיצת כפתור.
כמו כן, במצבים של שמחה ולהיפך, ידוע מראש מה ואיך צריך לנהוג וכו' [לדוגמא - נישואין: פגישות, סגירה, ווארט, אירוסין, שבת אצל הכלה, שבת אצל החתן, פגישות, פגישה אחרונה, חתונה וכו' וכו'', ידוע גם איזה דרשה תאמר על ידי מי ומתי ומה יגידו פחות או יותר בדרשה. איזה מתנה יתן מי למי ומתי וכו' וכו'. והוא הדין בבית אבל, בלידת בן ובלידת בת, וכו' וכו'].

הדבר הזה הוא חיוני וחיובי בהחלט, כי רק כאשר המערכת החיצונית מתפקדת מעצמה, היא לא מתפרקת כאשר עוברים ממצב למצב, וכך גם יש פניות להתבונן בתכנים שלה. אין לנו יותר מתרי"ג מצוות שכולם מכוונים ללבו של האדם, להיותו עבד השם, והן הנה החוקים היותר מדויקים ויותר מוכרחים בלי הרבה מקום לתמרון. וזה מה שאנחנו מתפללים ומבקשים - 'תרגילנו בתורתיך', שאחרי שהפעילות החיצונית שגורה וקלה עלינו, יקל עלינו יותר למלא אותה בתוכן ובכוונת הלב.

- - -
אולם, דא עקא, שענין זה עצמו, יכול לגרום שבמקום שנשען עליו כדי להתבונן פנימה, נישען עליו כדי לצאת על ידו ידי חובה בעבודתנו.
ולא זו בלבד - וזה כבר נוגע לעכשיו - נחשוב שהתבנית והמסגרת היא היא עבודת השם עצמה, ובלעדיה הרי אנו אבודים בעולם חול וטמא.

רק כך ניתן להבין, למה דוקא אנחנו החרדים, בשעה קשה זו, בונים במה לעצמנו, בתוך עולם הזהירות והחרדה העוטפת את כל. ואיננו ממהרים לסגור עצמנו חדר לפנים מחדר, כנדרש במקרים כאלו. ואדרבה, ממשיכים בהרבה מקומות, בצורה שנראית כמו 'צדקנות' מעושה או 'בטחון' שלא במקומו, תוך כדי צחקוק טיפשי של מי שמרגיש יותר חכם מכולם.

הרי בשעה זו, הנוגעת לחיים ומות, התנהגות כזאת על ידי בני תורה, אין לך חילול השם גדול מזה.

ההרגשה היא, שבעומק הלב יש כאן נסיון אחיזה נואש בקרנות עבודת השם, הנובע מקושי מהותי לעבור ממצב למצב, גם כאשר עבודת השם עצמה דורשת זאת. והשערוריה היא, שאנחנו חושבים שהכוללים או החיידרים במתכונתם הם 'עצם עבודת השם', ולא הכניעה עליו יתברך.

- - -
נתבונן מעט:

מעצם עצמה של 'מגפה', שהיא 'אינה מבחנת בין צדיקים לרשעים', זה עצם הענין של מגפה, ולכן לא עוזר אז כלום חוץ מלברוח או להסתתר, וכבר אמרו על זה חז"ל 'לך עמי בא בחדריך', ובזמן שמלאך המות בעיר יש ללכת בצידי דרכים, ורבא היה סוגר אף את חלונות ביתו - שנאמר 'עלה מות בחלוננו'. וברחובותנו מסתובבים שאננים כאשר המות עולה למול עינינו.

המחשבה הזאת, שהמוסדות הם כל היהדות, מתנפצת לנו למול העינים, כאשר אנו מחויבים כעת לשבת בביתנו, ללמד את ילדנו תורה, לשאת אותם על כפיים יום יום, ללמוד עם הקטנים פרשת שבוע ולדרבן את הגדולים לקבוע עתים לעמל התורה, להיות נכונים לערוך סדר פסח בבית גם מי שלא רגיל בזה, לדבר עם בני הבית [ועם עצמנו] עניני אמונה ובטחון, להחדיר בהם את הערך של 'קדושת החיים' בשעה זו, לחנכם לאחריות והקנות להם הרגש בסיסי בערבות לציבור וליחיד.

כמובן, הדברים הללו, מספיק חשובים כדי להיקרא עבודת השם, רק צריך לעשות סוויץ' במוח, ולהשתחרר מהחשיבה התבניתית הילדותית, הכל כך רחוקה מעבודת השם, שרק אופן אחד יש לעבוד אותו.

נמצינו למדים, שאי היכולת להיות גמיש למול רצון השם, יכול להגיע לסכנת חיים, ואולי זה בדיוק הנקודה שאליה מכוונת ההשגחה בשעה זו ללמדנו.

'ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום' - אמן.

נוטר הכרמים
הודעות: 6450
הצטרף: א' אוקטובר 17, 2010 8:19 pm
מיקום: בני ברק

Re: עבודת השם מחוץ ל'מלומדה'

הודעהעל ידי נוטר הכרמים » ד' מרץ 18, 2020 7:59 pm

דברים כדרבנות.

נכונים מאוד בתור רעיונות וחומר למחשבה, ועבודה עצמית.

אולם אין ספק שבמציאות יש הבדלים גדולים בין התיאוריה היפה כפי שהיא נכתבת למציאות כמות שהיא.

אם לא היה כך, לא היו מתעקשים רוב ראשי הישיבות והתתי"ם (בהוראת לפחות חלק מגדו"י) שלא להתפנות עד שמפנים אותם, פחות או יותר.

דווקא כאשר מפנימים את המציאות יש מקום בתוכה, וגם לאור הנסיבות, לקיים 'מזה ומזה אל תנח'.
וכמו שנוהגים המחנכים לומר, צריך להתרגל גם ללמוד כשאין חברותא וכשאין חשק וכד'.

מסר דומה להפליא הופיע היום במאמר בנוי לתלפיות באחד העיתונים, הפחד מהקורונה - הפחד מפגישת האדם את עצמו...

שומע ומשמיע
הודעות: 2181
הצטרף: ג' ינואר 19, 2016 9:57 pm

Re: עבודת השם מחוץ ל'מלומדה'

הודעהעל ידי שומע ומשמיע » ד' מרץ 18, 2020 8:03 pm

בלי להביע דעות על הציבור, אני חייב לשתף שאני לומד עם ילדיי בימים האחרונים כמו שלא למדנו אף פעם.
אנחנו לומדים את פרשת החודש עם כל ריבוי הנושאים שיש שם על כל פסוק בהלכה ובאגדה. ובחלק השני לומדים משניות זבחים, שזה בכלל לא קשה אבל זה פותח לילדים עולם חדש שלא לומדים בחיידר והאוירה נפלאה.

דרופתקי דאורייתא
הודעות: 1149
הצטרף: ה' דצמבר 20, 2018 2:05 pm

Re: עבודת השם מחוץ ל'מלומדה'

הודעהעל ידי דרופתקי דאורייתא » ד' מרץ 18, 2020 8:22 pm

נוטר הכרמים כתב:דברים כדרבנות.

נכונים מאוד בתור רעיונות וחומר למחשבה, ועבודה עצמית.

אולם אין ספק שבמציאות יש הבדלים גדולים בין התיאוריה היפה כפי שהיא נכתבת למציאות כמות שהיא.

אם לא היה כך, לא היו מתעקשים רוב ראשי הישיבות והתתי"ם (בהוראת לפחות חלק מגדו"י) שלא להתפנות עד שמפנים אותם, פחות או יותר.

דווקא כאשר מפנימים את המציאות יש מקום בתוכה, וגם לאור הנסיבות, לקיים 'מזה ומזה אל תנח'.
וכמו שנוהגים המחנכים לומר, צריך להתרגל גם ללמוד כשאין חברותא וכשאין חשק וכד'.

מסר דומה להפליא הופיע היום במאמר בנוי לתלפיות באחד העיתונים, הפחד מהקורונה - הפחד מפגישת האדם את עצמו...


המסירות לשמור על היכלי התורה, היא בגלל היחידים שבודאי לא יכולים להכיל את השינוי הזה, ועלול להביא רפיון מתורה.
[וזה לבד מענין לימוד בציבור דוקא]

נוטר הכרמים
הודעות: 6450
הצטרף: א' אוקטובר 17, 2010 8:19 pm
מיקום: בני ברק

Re: עבודת השם מחוץ ל'מלומדה'

הודעהעל ידי נוטר הכרמים » ה' מרץ 19, 2020 11:03 pm

עוד נקודה לחיזוק פנימי.

כל אדם בחייו עובר תקופות שונות של התמודדות וקשיים, והרי הם משמשים לו כמבחן וכנסיון בבנינו הרוחני והאישיותי.
כעת עובר על כולנו תקופה לא פשוטה שאנו חווים אותה ציבורית. בס"ד, בקרוב נהיה מאחוריה, נקוה שעם בשורות טובות ובלא שום פגע רח"ל, ישמור ד' על עמו ועל נחלתו. יהיה איך שיהיה, התקופה הזאת תשאיר עלינו רושם חזק. אחרי הכל, יש כאן טלטלה ורעידת אדמה מצד שיגרת החיים, ירחם ד' שאנחנו לקראת גמר טוב. כעת יש לנו 2 אפשרויות, האחת, להתבוסס בבוץ הנייעס והדיווחים, הביקורת והויכוחים, להתעצבן ולדאוג, להתעדכן כל חצי שעה ולהשתגע. השניה, לנצל את הקושי ואת הסיטואציה לכיוון חיובי ככל האפשר של התעלות בלימוד תורה, בתפילה, אמונה ובטחון וכו', ולמעט במידת האפשר את העיסוק האובססיבי במה שקורה.
בידינו לקבוע איך נצא, אי"ה, מתקופת הקורונה, ואיך היא תיחרט בתודעתינו. כשבועות של שממון ודאגה והתעסקות בהבלים וקונספירציות כאלו ואחרות, או כתקופת זוהר ועליה ובנין עוד יציקה באישיות, חישול רוחני ואמיתי.

בברכה המשולשת
הודעות: 11172
הצטרף: ג' ינואר 24, 2012 9:00 am
שם מלא: רועי הכהן זק

Re: עבודת השם מחוץ ל'מלומדה'

הודעהעל ידי בברכה המשולשת » א' מרץ 22, 2020 11:40 am

מאמר יפה (באנגלית) בעניין זה של ת"ח שעלה ארצה לא מזמן
(אמנם, אינני מסכים עם הת"ח הנ"ל שליט"א בסוגיא חשובה אחרת, אבל אין קשר בין הדברים)
קבצים מצורפים
מאמר באנגלית על לקחים מהקורונה.docx
(20.09 KiB) הורד 33 פעמים

נוטר הכרמים
הודעות: 6450
הצטרף: א' אוקטובר 17, 2010 8:19 pm
מיקום: בני ברק

Re: עבודת השם מחוץ ל'מלומדה'

הודעהעל ידי נוטר הכרמים » א' מרץ 22, 2020 10:38 pm

עוד כמה מחשבות לא מעובדות כל הצורך שכתבתי לידיד.

המושג של מגיפה בתורה מבטא חרון אף ד'. מהי מגיפה? סוג של 'ניתנה רשות למשחית לחבל', אין כאן גזר דין פרטי על כל יחיד, אלא 'אינו מבחין בין צדיק לרשע', ומידת הדין מתוחה בעולם. הסגולה הכי קדומה והכי מבוססת היינו הענין של הקטורת – הרז שמלאך המוות גילה למשה רבינו שקטורת עוצרת מגיפה. ובזוה"ק פר' וירא מופיעה הסגולה על אמירת פרשת הקטורת.

(ואמנם בדברי הזוה"ק מופיע שאמרו רב אחא וחבורתו את הפרשה דמיירי מעצירת המגיפה ע"י הקטורת בפרשת קרח שאהרן הכהן עצר את המגיפה, ואילו בספר קב הישר איתא הסגולה שיאמר פרשת הקטורת קח לך סמים וברייתא פיטום הקטורת, וכן נראה בזוה"ק פר' ויקהל שהסגולה היא לקרות כל יום 'עובדא דקטורת'. ועי' בערוך השולחן סי' תקעו סעיף ט.

ובאליה רבה (סי' קלב): כתב פסקי תוס' בזמן המגפה ח"ו יש לומר פטום הקטורת. גם קודם תפלת מנחה אחר פרשת התמיד קודם אשרי, ובלילה אחר תפלת ערבית).

ואין לנו עסק בסתרי תורה, אבל במאמר מזבח מקטר קטורת נתבאר ענין הקטורת שזה כנגד כח הנשמה, ניצוץ הטוב שיש בכל יהודי, נשמת ישראל, יעו"ש באורך.

וננסה לתרגם הדברים הלכה למעשה לעבודה שלנו.

היתה לי שיחת נפש ארוכה עם החברותא רבי ... שליט"א, הוא תיאר בפניי באריכות את מסכת החיים הקשה עמה התמודד אביו שליט"א, עם כל הרפתקי דעדו עליה, וכאשר נשאל על ידו פעם מה הכח שהחזיק אותו 'מעל המים', ששמר על המאור פנים וכו' בכל המצבים. והשיב שזכות נתגלגלה לידו באורח פלאי לשמוע את לקחו הטוב של רבי מאיר חדש בסוף ימיו, ואחד היסודות הגדולים שהיה חוזר ושונה עליהם ללא הרף היה הענין של 'עין טובה'.

בניגוד למקובל, עין טובה אין פירושה רק לפרגן לשני ולא לקנא, ולראות המעלות ולא החסרונות, אלא מידה וטבע הוא באדם. עין טובה פירושו לראות את הטוב שבבריאה. לראות את הטוב שהקב"ה העניק לו, לראות את הטוב שבאישיות שלו (שזה ג"כ מעשה ידי ד' כמו דאיתא 'לך לאומן שעשאני'), וממילא גם להסתכל על הפנים היפות והצדדים הטובים של כלל הברואים.

היסוד של הכל זה אמונה וההכרה העמוקה שכל מאן דעביד רחמנא לטב עביד, אבל העבודה המעשית היא להפוך את עצמו לאדם שרואה חיובי, לאדם שמרגיש שמקבל כל הזמן מתנות וטוב מאת הקב"ה.

ויתירה מזו, ההרגשה שכל אדם לא בא כאן לעולם להגשים איזה תוכנית שהוא רואה אותה כטובה ומוצלחת בעבורו – גם מבחינה רוחנית, אלא בא למלאות תפקיד ושליחות שהטיל עליו הקב"ה, וככל שמלא את התפקיד בשלימות לפי הנסיבות שקובע הקב"ה – הצליח. ללא קשר לאיזה תוצאות והספקים והשגים הגיע.

ואלו הם דברי רבינו יונה בספר שערי תשובה (שער ב פיסקא כא): ומי שחננו השם יתברך דעה ישיב אל לבו, כי השם יתברך שלחו בעולם הזה לשמור משמרתו ותורתו וחוקותיו ומצותיו, ולא יפקח עיניו זולתי לעשות שליחותו, ולקץ הימים אם עשה שליחותו באמונה, ישוב ובא ברנה, ושמחת עולם על ראשו, כעבד אשר שלחו המלך לעבר הים, שאין עיניו ולבו זולתי על דבר שליחותו עד שובו אל אדוניו. וכן אמר שלמה עליו השלום (משלי כב, יט - כא): "להיות בה' מבטחך וגו' - להודיעך קשט אמרי אמת להשיב אמרים אמת לשולחיך".

לולי ה'קנאת איש מרעהו' וההסתכלות כל הזמן ימין ושמאל, היינו מרגישים הרבה יותר בעוצמה את רגשי ההודאה והמחוייבות האין סופית להקב"ה על כל מכלול הטובות והחסדים שהוא משפיע עלינו. בגלל שאנחנו רואים זאת כמובן מאליו – מאחר שרוב הסביבה שלנו גם מקבלת את הטוב, וגם ובעיקר בגלל שאנחנו מקנאים בכל מיני דברים שאנחנו מרגישים שאחרים מקבלים יותר וכו', אנחנו לא מעריכים את מה שיש, ובודאי לא מודים מספיק.

יצייר אדם את עצמו אילו היה נולד עם התנאים שלו לפני כמה עשרות שנים (קרוב למאה), מה שייך יותר מזה, יש לו אפשרות לשבת ולהגות בתורה בלי סכנות של אויבים ומלחמות, הוא לא סובל מעניות ודחק במובן הפשוט שלהם שהוא רעב ממש, אשתו עזרתו בכל המובנים ומאפשרת לו לשקוד על תלמודו, ב"ה ילדיו הולכים בדרך הישר, יש לו חברה שלמה ותנאים סביבתיים להישמר מבחינה רוחנית ואף להתפתח ולגדול עוד ועוד. ודא קנית מה חסר?

בעוכריו - התיסכולים שלו מהצלחת אחרים יותר ממנו (ולפעמים הדמיון מעצים את הפערים, ולפעמים למרבה האבסורד לא חלי ולא מרגיש שאחרים מקנאים בו), והלחץ והחשיבה כל הזמן על העתיד ועל התכלית, כאילו כל רגע ורגע מחייו והתורה והמצוות שהוא זוכה לקיים בהם אינם התכלית האמיתית והבלעדית, 'וזולת זאת אינו אלא שווא והבל נתעה'.

נוטר הכרמים
הודעות: 6450
הצטרף: א' אוקטובר 17, 2010 8:19 pm
מיקום: בני ברק

Re: עבודת השם מחוץ ל'מלומדה'

הודעהעל ידי נוטר הכרמים » ב' מרץ 23, 2020 9:04 pm

'מחדרים אימה'. למעשה, הפחד והדאגה מפני העתיד הלוטה בערפל משותפים לכל מי אשר דעה לו בקדקדו ולב מרגיש לו. מי שאינו חושב במבט מצומצם על גורל גופו, ממונו ומשפחתו הקרובה, ושיגרת חייו ומצבו שלא יפגעו, אלא מיצר בצרת עמו, ומבין אל נכון כי זמן הסתר פנים הוא זה, עת צרה היא ליעקב, ד' מרגיז עמים ומטה ממלכות בשביל לפשט עקמימיות שבלב.

ומהי אותה עקמימיות? תחושת ה'שלום יהיה לי' שממאנת לסור מן האדם. בתת מודע האדם משכנע את עצמו כל הזמן שהוא 'מסודר' איכשהו, ואין הוא צריך להיכנע לפני בורא עולם. להרגיש את אפסיותו, לחוש את ה'אין אונים', ולחסות בצל כנפיו של הקב"ה בלא חציצה של ישות וגאוה. לחדול מלבטוח על משענת קנה רצוץ אשר לא יועיל.

------


למדנו היום בשילהי מסכת ראש השנה (לב, ב): מדקאמר בשעת הלל מכלל דבראש השנה ליכא הלל, מאי טעמא, אמר רבי אבהו אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם, מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה וביום הכפורים. אמר להם אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה.

וצ"ב, חדא, הלא בודאי המלאכים יודעים מאימת יום הדין כמו דאמרינן ומלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון אלמא דגם המה יפחדו ביום הדין ומהו שאלתם ותשובת הקדוש ברוך הוא אפשר מלך יושב על כסא דין וכו'. וכן הקשה בפי' כתר המלך על הרמב"ם הל' תשובה פ"ג ה"ג.

ועוד הקשה, הרי בד' פרקים העולם נידון על התבואה פירות ומים שחיי אדם קצובין בם ומ"מ אומרים שירה בחג הפסח ובחג הסוכות ובשבועות, יעו"ש.

ועוד יש להעיר מדברי הגמ' בברכות (ס, ב): אמר רב אחא משום רבי לוי, מאי קרא חסד ומשפט אשירה לך ה' אזמרה, אם חסד אשירה, ואם משפט אשירה.

אכן נראה לבאר בהקדם לשונו הזהב של הרמב"ם בפירוש המשנה כאן: שלא היו קורין הלל לא בראש השנה ולא ביום הכפורים לפי שהם ימי עבודה והכנעה ופחד ומורא מהשם ויראה ממנו ומברח ומנוס אליו ותשובה ותחנונים ובקשה כפרה וסליחה ובכל אלו הענינים אינו הגון השחוק והשמחה.

ולשון המאירי: מפני שהוא זמן הכנעת הלב ולא זמן שירה.

ונראה שהמלאכים תמהו על כך שלא אמרו שירה, מאחר שגם זמן של דין ומשפט אינו מופקע מאמירת שירה, אם משפט אשירה, ואין רע יורד מלמעלה, כל מה דעביד רחמנא לטב עביד, ואולם תשובת הקב"ה אינו שמצד עצבות או פחד בעלמא אין ראוי לומר שירה, אלא שבראש השנה ויוה"כ הזמן הוא זמן מיוחד של 'עבודה והכנעה' 'הכנעת הלב', ולמצב זה לא מתאים והגון השחוק והשמחה.

וביאור הדברים, שהפקעת השירה אינה מצד מצב הרוח הקודר של משפט, אלא מצד העבודה של הכנעה ותשובה המוטלת בימים אלו במסוים, וזה סגולת הימים הנוראים במסוים, ואינו אמור בימי המועדים שאף שנידונים בהם, מ"מ הם ימי שמחה וששון, ולכן אומרים בהם את ההלל.

[וענין העבודה היא לשנות את גזר הדין לטובה, ולא מצב של צער ועצבות, והמלאכים אינם מורגלים בכגון דא].

ונראה שהדברים אמורים גם במצבינו בשעה זו, אין מקום לעצבות ולדכדוך, [רק להשתתף ולישא בעול צער הציבור], אלא לעבודה של הכנעת הלב, וכאמור, להתחזק בתפילה ובהכרה שאנו מסורים בידיו יתברך.

נוטר הכרמים
הודעות: 6450
הצטרף: א' אוקטובר 17, 2010 8:19 pm
מיקום: בני ברק

Re: עבודת השם מחוץ ל'מלומדה'

הודעהעל ידי נוטר הכרמים » ד' מרץ 25, 2020 9:06 pm

בא בחדריך

(מועתק מ'פורום לתורה' מאותו כותב שבפתיחת האשכול)

בכל עת צרה, מזהירים חז"ל בהזהרה חמורה שישתף אדם עצמו עם צער הציבור - [תענית יא]: תניא, בזמן שהצבור שרוי בצער, אל יאמר אדם אלך לביתי, ואוכל ואשתה, ושלום עליך נפשי. ואם עושה כן, עליו הכתוב אומר וכו'.
אמנם זה נאמר בשעת הרעב, וכשם שיש במקום אחר בחז"ל [בבא קמא ס:]: רעב בעיר - פזר רגליך.
אולם בהמשך שם כתוב: דבר בעיר - כנס רגליך.
ומקורם ברוך בכמה פסוקים: 'ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר'. ואומר – 'לך עמי בא בחדריך וסגור דלתיך בעדך'. ואומר – 'מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה'.
ומביאה הגמרא אף את הנהגתו של רבא בשעת המגיפה – 'רבא בעידן רתחא הוי סכר כוי דכתי' – 'כי עלה מות בחלוננו'.
-
וכל הוראה זו תמוהה לכאורה, איך יתכן שנצטווה להשאיר את החרב בחוץ ולהסתגר בבית, וטענת – 'שלום עלי נפשי' להיכן הלכה?
- - -
שני עניינים יש בכל חי, חיים ומזון.
'מאן דיהיב חיי יהיב מזונא'.
התכונה של המזון, שהוא בא מבחוץ פנימה, כל גוף חי ניזון ממה שחוצה לו, וכאשר יש רעב, אין מה להכניס פנימה.
ועל כן מי שיש לו עדיין בפנים, ובהשענו על מזונו שיש לו הוא מתעלם מהעובדה שבחוץ כבר אין כלום, אין 'שלום' זה אלא אחיזת עיניים, כי אף הוא סוף כל סוף חלק בלתי נפרד מהכלל, וזקוק הוא לאותו מזון הבא מן החוץ.
ואדרבה – ככל שירחיק האדם נדוד, עוד ועוד חוצה, כך גדלה האפשרות שימצא לעצמו מקור מחיה חדש.
ועל כן, ההוראה בשעה זו של 'רעב בעיר' - פזר רגליך!
אולם, התכונה של החיים לכשעצמם - הוא להפך, החיים עצמם נובעים מבפנים, נשמה שנתת בי טהורה – אתה נפחת בי ואתה משמרה בקרבי, ואותם חיים הנובעים מבפנים, מתפשטים כלפי חוץ, וברבות ההמון בחוצות – שוקקים הרחובות חיים.
בחיות זו - פוגעת מכת הדבר.
מכת הדבר - מות היא לחיים בהתפשטותם, אף התפשטות המכה עצמה מאדם לאדם רוכבת היא על התפשטותם היסודית של החיים.
אולם כל אלו הדברים אמורים - בהתפשטות החיים מפנים חוצה, אולם בשורש החיים עצמם, החיים שבפנים – שם אין לו מגע.
דבר בעיר – כנס רגליך!.
- -
בא בחדריך!
לכל אדם יש חדרים בתוכו, על זה נאמר בפסוק: 'בדעת - חדרים ימלאו'.
החדרים של האדם - אין בהם משהו שאין בחוץ, 'פנימיות' איננה עוד איבר מאברי האדם, אלא היא 'מהדורה' שלימה שלו, כל מה שקורה בחוץ מופיע במהדורה נוספת - פנימית.
החיים החיצוניים, בהתפשטותם, מזקיקים כוחות נפש רבים מהאדם לעמוד לקראתם ולענות על דרישותיהם. משום שהחיים בחוץ, בנויים הם לתלפיות, וכל ענין וענין שהאדם רוצה להתמזג בו וליטול בו חלק, מוכרח הוא לדרוך את חושיו וכוחותיו כולם לקראתו.
ובעוד שהחיים הפנימיים הטבעיים של האדם, מורכבים מנקודות רבות, נקודות של חיפוש, של השתוקקות, של יכולות של חכמות ושל תכונות, כל אחת נקודה לעצמה, המתמזגת עם שאר הענינים הנוגעים בעצמו של האדם ומרכיבים יחד את אישיותו.
אולם, כאשר כל אלו יוצאים אל הרחוב, ומקבלים את ביטויים בציבור, כל מה שעמד כנקודה באדם נבנה כמציאות שלימה בחוץ, מציאות של כללים וחוקים, בעלי מבנה ברור וקבוע, וכדי לעמוד בהם, זקוק האדם לבנות אף הוא את נקודות אלו של חייו לכדי בנינים מפוארים – ובניה זו, היא היא התפשטות החיים שלו.
אולם פעמים – הצו האלוקי, מוציא כרוז ואומר – 'עת כנוס', או אז האדם צריך לעזוב לשעה את התפשטות חייו חוצה, ולאסוף את כל כליו ולהבריחם ביתה. או אז מתגלים בפניו, כל אותם נקודות נפשיות שבנה ושכלל בחוץ – אצלו פנימה.
דוגמא לדבר: התפילה שלנו מתנהלת בדרך כלל על מסלול קבוע. אם זה המתפלל הרציני, אשר לו מקום קבוע בבית הכנסת, אותו הסידור, תנועות קבועות, וכו' וכו' הכל ברצינות ובהתמדה. ולאידך, המתפלל המאחר, ש'אוסף' את התפילה שלו מתוך כמה מניינים וכדו'. וביניהם מאות ואלפי דרגות שונות.
כאשר מוצא האדם את עצמו, מוכרח לערוך את תפילתו בביתו יום יום, והוא חוזר ועושה שוב ושוב את המעשה הכל כך מוכר, אולם נטול כל הופעה חיצונית, ללא הדריכות אל הנהגת התפילה הציבורית, כמעט ללא התפשטות החיים חוצה, אלא התפילה עצמה לבד מופשטת וערטילאית, או אז פוגש הוא את התפילה 'בתוך החדר'.
גם המתפלל הרציני, עלול לשים לב שפסוקי דזמרה יש בהם מגע פשוט יותר, אישי יותר, עם רגשותיו הפשוטים. לא אלו הכוחות שדרוכים החל מהקימה בבוקר אלי כל החיובים אשר השתרגו עלו על צווארו, כוחות שמתוחים לעמוד במחויבותו של העולם היציב, השוקק, הקשוח. אלא אך ורק את עצם הדבר כפי מה שהוא אצלו, מקום מפגש כל העבודה וחלקי החיים – אצלו בנפש.
כאשר אוספים את החיים הביתה – 'החדרה', זה בדיוק מה שעומד למבחן, כמה התחושות הפנימיות האותנטיות שלמות עם מה שאנחנו עושים.
רגילים אנו לנהל את חיינו בתוך שגרה של מעשים טובים ונכונים, אולם כמעט אף פעם לא יוצא לנו לפגוש את המגע באדם שנמצא בפנים.
אנחנו לומדים תורה - באמת, שומרים שבת - באמת, מתפללים - באמת, מחנכים את הילדים - באמת, מדברים דיבורי אמונה וכו' וכו', אולם מרוב שעסוקים אנו בחיים בהתפשטותם, ממעטים אנו לחוש כמה פשוטים הדברים מצד עצמם ונוגעים בנו.
כעת, כאשר המבנה החיצוני, המוכר, סדוק לחלוטין, אין שום דבר מוכר ואין שום גורם חיצוני המעורב בחיים, אנחנו מוצאים את עצמנו ערטילאים מכל הבנינים שבנינו בעמלנו – אלא אך ורק עם מה שנגע בנו באמת.

עם מה שחדר אלינו.

- -
זוהי עניינה של מגיפה.
המגיפה מחסלת את כל מוסדות העם, באשר העם יסודו – ציבור, וציבור מתקיים על הרשות המשותפת, החיצונית, והיחיד בביתו אין בינו ובין הציבור כלום.
וכאשר המגיפה משביתה את הרחבות, מחוץ תשכל חרב, את כל המוסכמות היא מבטלת, ואת כל האזורים אשר לשם נבעו החיים הפנימיים היא סוכרת.
וממילא העם – חרב.
אמנם כן הוא בכל 'עם', אולם - 'עמי', העם השייך אלי, אף בתור 'עם', 'ציבור' אינו קיים רק ברובד העולמי ואפילו של הדת, כי גם מבפנים אנחנו שייכים אליו, בתור עם!
ועל זה נאמר 'לך עמי - בא בחדריך', בא ותתקיים עם מה שחדר אליך פנימה. יש לך לאן לברוח, הפנים – אצלך אינו נקודה בעלמא – חלל גדול יש בו, מקום לחיות, חדרים, וחדריך מלאים, 'בדעת חדרים ימלאו'.
תתפלל אמנם בבית, אין שגרה של תפילה, אבל אדרבה – תעלה מלבך תפילה שנגעה בך באמת, תגלה את השייכות האמתית שלך, מהצד שלך, לתפילה.
תפילה זו תפתח בפניך שערים לעולמות טמירים ונעלמים, עולמות של שייכות לקדושה, אולמות והיכלות מלאים כל טוב באמונה, ברצון לטוב, בתשוקה לבורא עולם, חיים שוקקים בלבך פנימה.
תורה, שבת, מידות טובות, רצינות, אחריות, כובד ראש, שמחה וכו' וכו' – כל מה שחרב בחוץ, ימצא תמורתו בפנים, עולם של חיות, של לב, של השגות, והכל מכח הנגיעה הפשוטה במעיינות החיים הנובעים בפנים - לא מחיים המתקיימים על החוץ.
- -
ואכן - דוקא במצב כזה, כאשר שאון ההמון נח מזעפו, ניתן לבחון את עצמנו, כמה האנשים שסביבנו נגעו בנו, והכו שורש בלבנו.
כשמתנתקים מהשגרה, ומתנהלים בינינו לבין עצמנו, זה הזמן לבדוק כמה האנשים שסביבנו מעניינים אותנו, כמה אולמות הם ממלאים בלבנו, והעם כולו מה הוא בשבילנו. גם ובדוקא בשעה זו, שאין העסק בהם העיקר, אלא המחשבה והרהור הלב, כאשר יונקים אנו את חיינו מבפנים.
נמצא, שאין עיקר העבודה בשעת מגפה - לחפש חסדים בחוץ, אלא לחפש את מקור החיים הנובעים בבית פנימה, שם בנקודה הפנימית ביותר – למצוא את אשר כל ישראל אחים הם, ושורש נשמתם אחד - 'צור לבבי וחלקי אלוקים לעולם'.
- -
ובבית פנימה – הלא אין נביעת קדושת החיים בישראל חלה אלא משפחות משפחות, ומה לנו זמן גדול מזה - להשיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם.
נסיט את שאון החיים הצידה, ונזכה בהארת הפנים בתוך משכן אוהל מועד, קדושת החיים, איש אשה, בן ובת – יחד סביב למשכן אוהל מועד יחנו, איש על דגלו באותות לבית אבותם.
ויהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידינו.
- -
מכל עניני העבודה, יש ל'תורה' מקום מיוחד בתוך חדרי הלב - 'אין לך תלמיד חכם שאין לו חדרי חדרים בתורתו'.
תלמיד חכם אמיתי, יש לו את היכולת לפגוש את דברי תורתו בצורה בלתי אמצעית, ללא תיווך ה'נוסחאות' והשו"ט החיצוני שבסוגיא - גם אם כולם קודש. כי הלב בתורה - קודש קודשים.
בכל דבר מדברי התורה יש פנימיות, סוד פנימי שנמצא בלב הסוגיא או הענין התורני, שם יש רק הבנת הלב, ללא מילים הגיגים ומחשבות, ואל הסוד הזה טרודים רעיוני לבו של החכם, למצוא אותו ולגלותו - 'טרודים לדעת סודה'.
אל החדרים הללו, צריכים אנו לשים מבטנו ומגמתנו בשעה זו, בברחנו מפני הרעה, לבדוק כמה דברי התורה נוגעים בנו באמת, בהבנת הלב בעמקי קפלי הנשמה - לא בשכל לבד.
ומסתבר, שמסגולת הזמן, למצוא כעת את שאהבה ליבנו, נאחז בו ולא נרפה, עד שנביאו אל בית אימנו ואל חדר הורתנו.
ולכשנמצא את שאהבה נפשנו, נדע באמת כי 'שלום לנו'.
אולם יחד עימנו, באותו שלום שנמצא לנפשנו – 'שלום עלי נפשי', נמצא יחד עימו את הכלל כולו.
- -
וכאשר נברח פנימה, החדרה, ונשיב את נשיבת רוח החיים הלזו בתוכנו, מי יתן וימצא הסדק, ותנשב הרוח חוצה, וישב אלוקים רוח על הארץ, וחמת המלך שככה – ותעצר המגיפה.

- -
עוד הארה אחת נוספת לעומק - בשולי הדברים.
מקור המגיפה, הוא באויר אותו אנו נושמים, כך גם מקום פגיעתה באדם - בדרכי הנשימה.
האויר הוא כוחה של הנשמה להחיות את הגוף, היא מתפשטת בכולו וממלאת אותו – 'כל אשר נשמת רוח חיים באפו' [אי אפשר לחתיכת בשר בלא מלח וכו'].
אולם נקודת התורפה שבאויר, הוא במה שלעולם הוא ממוזג מכל מרכיביו. אם באויר אחד ובחלל משותף יהיו גורם חום וגורם קור שולטים בו יחד, יהיה האויר ממוזג משניהם, כי לא ניתן ליצור אזור קר בתוך אזור חם ולהפך בתוך אותו החלל.
ובנמשל - כאשר הרע והטוב נוכחים יחד ברחובה של עיר, ברשות הרבים, האוירה היוצאת מבין שניהם היא אוירה אחת הכלולה משניהם, ומתמזגת מרעתו של זה וטובתו של זה – לאויר אחד.
זה הסיבה שכאשר גברה הרעה, וזוהם האויר עד כדי מות [מגפה], אין מקום לנסות להיאחז בצדקות הצדיק, ובשעה שניתנה הרשות - אינה מבחינה בין צדיקים לרשעים.
כי כאשר האויר מלא זוהמה, לא יועיל לצדיק צדקו שלא לסבול את זוהמת האויר, שהרי לא יתבצר לו מקום בחללו של עולם, ואין אפשרות ליצור אזור נקי ברשות הרבים, אי של טהרה בים של זוהמא, באשר האוירה שיש ברחוב היא אחת.
ועל כן, רק הקטורת בסגולתה המיוחדת, שהיא מטהרת את האויר כולו בריח הטוב והטהור - עוצרת מגיפה.
-
אולם למרות זה, מפלט יש לנו - בבית פנימה.
האויר והאוירה שם תלויים בנו, אנחנו יוצרים אותו, ומאיתנו הוא נובע.
וכפי שיעור קדושת החיים הנובעת מבפנים, כך יתמלא הבית כולו מענן הקטורת, יפזר את ריח המות, וימלא את חדרינו בדעת אלוקים – 'בדעת חדרים ימלאו'.
ובכן - יש בכוחנו להנשים את חדרינו באויר מסוג שונה, טהור, נוגע לעולם גבוה יותר, זך יותר, נקי יותר.
הבה נשמור עליו מכל משמר.
'לך עמי - בא בחדריך'.


חזור אל “מנע מגיפה מנחלתך - הקורונה והשלכותיה”

מי מחובר

משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 4 אורחים