פורום אוצר החכמה

עזריאל ברגר כתב:ראה לדוגמא בשו"ע הרב שכתב בפירוש שכל הדין של שתי חצרות הוא דווקא כשאינן רואין זה את זה.

זו לשונו

במה דברים אמורים כשהעומדים בחוץ אינם נראים להעומדים בפנים אבל מי שמראה פניו להעומדים בבית הכנסת אפילו הוא עומד אחורי בית הכנסת ומראה להם פנים דרך חלון שביניהם אפילו גבוה כמה קומות אפילו אינו רחב ד' מצטרף עמהם לעשרה אבל מי שאינו מראה פנים להם אפילו עומד על גביהן מלמעלה על גג בית הכנסת אינו מצטרף עמהם בין שעומד על הגג ממש בין שעומד על עובי הכתלים של בית הכנסת שגם עובי הכתלים אינם נגררים אחר תוכם להיות נידון כלפנים אף על פי שאינו מראה פניו להם.

וזה מוזר ביותר, מהיכן הוציא זאת, וכי תימא שבמקרה הגמ' של חצר קטנה שפרוצה לגדולה אין רואים את פניהם?
ולכאורה פשוט שמה שהרב לובין סמך על זה היא כסניף לפיקו"נ כדי שאנשים לא יסתכנו בצירוף למניינים, וחשש פיקו"נ דוחה גם איסור אמירת דברים שבקדושה ללא עשרה, וראוי לבר דעת שלא להצטרף לכזה מניין, ויכבד ויתפלל בביתו.

יואל שילה כתב:

עזריאל ברגר כתב:ראה לדוגמא בשו"ע הרב שכתב בפירוש שכל הדין של שתי חצרות הוא דווקא כשאינן רואין זה את זה.

זו לשונו

במה דברים אמורים

וזה מוזר ביותר, מהיכן הוציא זאת, וכי תימא שבמקרה הגמ' של חצר קטנה שפרוצה לגדולה אין רואים את פניהם?

ולכאורה פשוט ..., וראוי לבר דעת שלא להצטרף לכזה מניין, ויכבד ויתפלל בביתו.

האם על ציטוט מביאור הגר''א היית מתנסח כך?

אמר לי חכם א' שליט"א שהגאון בעל יביע אומר זצ"ל אמר לו שלבני ספרד אין לסמוך על רואים אלו את אלו

הרב צבי רייזמו (החולה בקורונה ל"ע ומצבו קשה השי"ת ישלח דברו וירפאהו כתב מאמר ממש לאחרונה עם פרוץ המגיפה על צירוף למנין, והביא מעשה רב שמספיק שהש"צ רואה את כולם והוא מצרפן

חיים פ. כתב:שאלה נוספת: מניין שאין אפשרות לציבור לשמוע את החזן, האם ניתן להתפלל בלא חזרת הש"ץ או שהציבור מתחייב בחזרת הש"ץ?
והאם אפשר לעשות תפילה קצרה?

חייבים, אבל אין אפשרות לקיים. מה יועיל תפילה קצרה כשא"א לשמוע?

ואולי עדיף לא להתחייב?
אפשר להתאמץ לצעוק שלש ברכות.

יש ב' דברים, א' תפילת הלחש ביחד עם ציבור שמתקבל טפי. ב' תקנת חז"ל לחזור על התפילה לצורך מי שאינו בקי. אין טעם שמי שאנוס ולא יכול לקיים את הענין השני, שגם לא יקיים את הענין הראשון.
אם הוא יכול לצעוק אז הוא לא אנוס.

פורסם היום באתר דין:

שאלה:
האם בזמן הזה להצטרף למניין ממרפסות שונות?
אשמח לפירוט ומקורות

תשובה:
שלום וברכה הפוסקים נחלקו אם די בכך שרואים אלו את אלו כדי להצטרף, ואפילו הם נמצאים בשתי רשויות שונות, או שדין זה מועיל רק כאשר באחד מהמקומות יש עשרה, כדי שגם האחרים שנמצאים במרפסות האחרות יחשבו כמתפללים במנין, אבל כשאין עשרה במקום אחד אין מנין. בשעת הדחק יש להקל כדעת הסוברים שמצטרפים גם כשאין עשרה במקום אחד. החזן יכוון שאם הלכה כדעה החולקת תהיה תפילתו נדבה. אלא שכבר העיר בשו"ת מנחת יצחק ח"ב סי' מד על פי דברי הפרי מגדים שם, שאין לרף אלא אנשים שאין ביניהם שביל או רשות הרבים, אלא הם במרפסות שונות באותו בנין וכדומה, וכדאי להזהר בזה.

מקורות:
ראה שו"ע סי' נה סעי' יג-יד ומשנה ברורה שם ס"ק מח, נב. וראה ערוך השלחן שם סעי' כ שחולק וסובר שכאשר כל אחד נמצא ברשות אחרת זה לא מועיל, וכו כתב בשו"ת משכנות יעקב סי' עה. גם המשנה ברורה הביא את דעת המחמירים אלא שנקט לעיקר כדעה הראשונה.

יואל שילה כתב:

עזריאל ברגר כתב:ראה לדוגמא בשו"ע הרב שכתב בפירוש שכל הדין של שתי חצרות הוא דווקא כשאינן רואין זה את זה.

זו לשונו

במה דברים אמורים כשהעומדים בחוץ אינם נראים להעומדים בפנים אבל מי שמראה פניו להעומדים בבית הכנסת אפילו הוא עומד אחורי בית הכנסת ומראה להם פנים דרך חלון שביניהם אפילו גבוה כמה קומות אפילו אינו רחב ד' מצטרף עמהם לעשרה אבל מי שאינו מראה פנים להם אפילו עומד על גביהן מלמעלה על גג בית הכנסת אינו מצטרף עמהם בין שעומד על הגג ממש בין שעומד על עובי הכתלים של בית הכנסת שגם עובי הכתלים אינם נגררים אחר תוכם להיות נידון כלפנים אף על פי שאינו מראה פניו להם.

וזה מוזר ביותר, מהיכן הוציא זאת, וכי תימא שבמקרה הגמ' של חצר קטנה שפרוצה לגדולה אין רואים את פניהם?
ולכאורה פשוט שמה שהרב לובין סמך על זה היא כסניף לפיקו"נ כדי שאנשים לא יסתכנו בצירוף למניינים, וחשש פיקו"נ דוחה גם איסור אמירת דברים שבקדושה ללא עשרה, וראוי לבר דעת שלא להצטרף לכזה מניין, ויכבד ויתפלל בביתו.

א. כמה מגדולי ישראל כתבו שכל הדיון של הצירוף ממקומות שונים (כולל החצרות שנפרצו וכו') הוא אכן רק כשלא רואים אלו את אלו - ראה לדוגמא במגן-אברהם סימן נ"ה ס"ק י"ב. וחבל שאתה כותב בסגנון כזה, שאינו מתאים לסגנון דיבורך הרגיל.
ב. אם מעיקר הדין יש על מי לסמוך - מדוע לא להצטרף לכזה מנין?!
ג. אם זה שאני לא אצטרף לכזה מנין יגרום לאנשים אחרים ללכת ולהתקהל עשרה במקום אחד (ומהניסיון - לא מדובר על עשרה אלא על חמשה עשר, ובלי המרחקים הראויים וכו') - אז אני מתחייב בדמם לכאורה...

חגי פאהן כתב:

הוה אמינא כתב:

ונתנו ידידים כתב:בסימן נה סעיפים יג-יט כתוב כל ההלכות האלו של צירוף ושל ב חצירות וכו', ועי' מג"א ס"ק י"ב ובעיקר בפרי מגדים שם דברואין אלו את אלו בכל ענין מצטרפין ואפי' בב' בתים, וכן בפר"מ אות יד.
וכתב המשנה ברורה ס"ק נ"ז וז"ל 'כתב הפר"מ וכו' ויש מחמירין אפי' ברואין ובמקום הדחק אפשר שיש להקל'
והרי ליכא שעת הדחק גדול מהמצב שלנו.

אה"נ, אבל בפשטות בהלכה שהבאת רואין אלו את אלו הכוונה כולם את כולם לגמרי, ומה הדין במקצתן רואים אלו את אלו? לדוגמא כל אלו שבאותה חזית לא רואים מקומה לקומה, אבל הבנין הסמוך כולם מכל החלונות מכל הקומות רואים אותם [ולא את כל עצמם, כמובן] ויש ש"ץ באמצע על גזוזטרא בולטת שרואה את כולם. ומה המקור לזה?
ע"ז יש תשובת הרשב"א ח"א סי' צ"ו שמדמה שמש בסעודה שמצרף לזימון במקצתן רואין וכו' לש"ץ. וע"ז מביא הביה"ל שלכתחילה טוב להחמיר.
וזמננו אינו אלא בדיעבד וודאי גם לביה"ל אפשר לסמוך לכתחילה על הרשב"א, ולומר כל דבר שבקדושה.

יש לציין שהרשב"א כתב זה רק בדרך אפשר, ולכן המשנ"ב כתב שראוי להחמיר.

אני לא מבין , כולנו אומרים אותו דבר שלכתחילה אין ראוי לסמוך ע"ז ובשעת הדחק כהמצב דידן אפשר להק3ל ולסמוך על הרשב"א וכמבואר בפר"מ ומפורש במ"ב, שמדמה לזימון דמהני גם במקצתן רואין אלו את אלו.
ולכאורה גם במפסיק רה"ר או שביל הרבים איתא שם דהוא מחלוקת וא"כ בשעת הדחק אפשר להקל.

יואל שילה כתב:

עזריאל ברגר כתב:ראה לדוגמא בשו"ע הרב שכתב בפירוש שכל הדין של שתי חצרות הוא דווקא כשאינן רואין זה את זה.

זו לשונו

במה דברים אמורים כשהעומדים בחוץ אינם נראים להעומדים בפנים אבל מי שמראה פניו להעומדים בבית הכנסת אפילו הוא עומד אחורי בית הכנסת ומראה להם פנים דרך חלון שביניהם אפילו גבוה כמה קומות אפילו אינו רחב ד' מצטרף עמהם לעשרה אבל מי שאינו מראה פנים להם אפילו עומד על גביהן מלמעלה על גג בית הכנסת אינו מצטרף עמהם בין שעומד על הגג ממש בין שעומד על עובי הכתלים של בית הכנסת שגם עובי הכתלים אינם נגררים אחר תוכם להיות נידון כלפנים אף על פי שאינו מראה פניו להם.

וזה מוזר ביותר, מהיכן הוציא זאת, וכי תימא שבמקרה הגמ' של חצר קטנה שפרוצה לגדולה אין רואים את פניהם?
ולכאורה פשוט שמה שהרב לובין סמך על זה היא כסניף לפיקו"נ כדי שאנשים לא יסתכנו בצירוף למניינים, וחשש פיקו"נ דוחה גם איסור אמירת דברים שבקדושה ללא עשרה, וראוי לבר דעת שלא להצטרף לכזה מניין, ויכבד ויתפלל בביתו.

דין זה מפורש במג"א ס"ק י"ב וע"ז ביסס הפר"מ את דבריו, וגם המ"ב שם כתב דבשעת הדחק אפשר דיש להקל הכל כנ"ל, וא"כ למה לא להתפלל במנין כזה.

הגמרא היא ברורה - חצר גדולה מופרדת מהקטנה, ועם סברא זו הגמ' מתירה איסורי דאוריתא של לזרוע כלאי הכרם, לקרוא ק"ש בסמוך לצואה, וכיו"ב.
החידוש הוא שכל הגמ' מיירי בציור מוזר ולא מציאותי שלא רואים אלו את אלו.
חידשו - חידשו, מה אעשה, אבל עדיין זה מוזר ולא הופך להיות הפשטות.
תפילה במנין מוגדרת ע"י השו"ע בסגנון של 'לעולם ישתדל', לא יותר.
פוק חזי שהמהרי"ל רצה להגדיר שזה אפילו לא מספיק מצוה כדי להתיר לעשות עירוב תחומין עבורה [נכון שהסכימו המג"א ועוד להתיר, אבל פוק חזי שהמהרי"ל הסתפק בזה].
הגמ' מוכנה לוותר על תפילה בציבור למי שמגיע באיחור ואם יתחיל כעת י"ח עם הציבור - יפספס קדושה וכדו', ואפילו אם יפספס אמן של שומע תפילה או כריעת מודים עם הציבור - ש"מ שמצוה זו לא כל כך גדולה, כשהיא מתנגשת עם משהו אחר.
מה שרוב ככל הפוסקים מזרזים על תפילה במניין - הוא כי כך צריך לקבוע את צורתו של העם היהודי, שמתנסים בכל יום בבית הכנסת, אך אין בזה כדי להתיר במקום חשש איסור.
הלהיטות להתפלל במנין מובנת, אבל אין לה לבוא על חשבון ספיקות הלכתיים.
איש לא היה מעלה על דעתו באופן רגיל ללא הקורונה לשלוף מהבוידעם את החיי אדם הזה, ולהתפלל במניין כזה, למשל שלש מכוניות התקועות בפקק זמן רב - להתפלל מתוך המכוניות.
וממילא מה שכעת שלפו את החיי אדם מהבוידעם - הוא כי הכירו את להיטות האנשים להתפלל במנין וראו שמסכנים את עצמם ואת סביבתם, ואמרו מוטב יאכלו בשר תמותות שחוטות, ויפה עשו בהוראה הזו.
אבל לא ראוי להסתמך על זה, ולומר דברים שבקדושה באופנים שעל פי פשטות הגמ' והמקובל בעם ישראל - לא מצטרפים.
בקיצור, תרגיעו עם העניין הזה של המנין, תתפללו בבית ואל תכנסו לפרצות דחוקות, ושהשם ישמור על כולם.

החיזור אחרי תפילה למנין לא בהכרע קשור לחיוב שיש בזה אלא הרבה יותר לתועלת שיש לתפילה מכך שרק באופן כזה יש לה סיכוי, הנה ציטוט מרוח חיים של ר' חיים וולאזינר פ"ב משנה י"ג

כבר כתבתי שמה שהפוסקים הרבו להזהיר על כך - הוא מפני צורת היהודי
אבל כשבוחנים חשיבות אמיתית של דבר - צריך לראות מה כתבו עליו כשהוא מתנגש בדברים אחרים
וכאן התמונה ברורה, כפי שהבאתי לעיל שהמהרי"ל הסתפק אם זו מספיק מצוה בשביל להתיר עירוב תחומין, והגמ' היתה מוכנה לוותר על תפילה בציבור כדי שלא יפסיד כריעה במודים עם הציבור או אמן של הקל הקדוש, כך שהפרופורציות ברורות.
וכן הורה לי פוסק חשוב בתקופה מסויימת שהייתי חייב לבחור בין תפילה במניין ובין עצירת הלימוד לפני הזמן - להתפלל ביחיד.
וממילא כשהכל חלק - בודאי צריך לרוץ להתפלל במניין, אך כשכל המנין הזה על כרעי תרנגולת, חושבני שאין להתיר אמירת דברים שבקדושה רק מפני הלהיטות להתפלל.
אם הייתם מציעים שכל שוכני המרפסות יתאמו שעה מדוייקת לתחילת תפילת י"ח יחד, ויתחילו יחד ללא קדיש וקדושה וחזרת הש"צ - לחיי, הלואי עלי שכבר שבועיים מתפלל בבידוד בשל האסתמה שלי.

יש, כידוע, עשרות הלכות כאלו שהם לא מסתדרים עם פשטות הסוגיא, אבל כולנו לומדים להתאזר בענווה ובמקום שגדולי האחרונים סמכו לדחוק - הרי כולנו תלמידיהם. שרבינו המשנה ברורה סומך ע"ז בשעת הדחק, ה

אדון שילה, עם כל הכבוד, ויש הרבה כבוד, החוצפה שלך פשוט מרקיעה שחקים! הביאו כאן דין פשוט שפוסק המ"ב, לא הכרת אותו ולכן שאלת מגמרא, לא נורא ולא סוף העולם. אבל, כשכבר העמידוך על טעותך והראו מקור הדין ממג"א ופמ"ג שועה"ר וחיי"א אתה ממשיך לזלזל והכל כי לא נכנס לך בגמרא??!

השפלתי את ראשי בבושה, וכשכשתי בזנבי בהכנעה.
לאחר הבושה והכניעה, ישבתי לסכם מעט את הנושא [נמחק כאן, והובא בהמשך עם תוספות].

יתכן ולו יהי שהרב שילה צודק בהבנת הרשב"א וכולנו טועים, (וגם צודק במה שירד לניתוח עומק מה שמאחורי הוראת הגרממ"ל שלא שמעתיה בלתי הלום, וקיים ע"ז להרב שילה דין הפה שאסר וכו'.)

אבל אחרי שרבינו פוסק הדורות הביאור הלכה עומד מנגד להבנתו והבין מה שהבין הוא ברשב"א והורה למעשה שרק "יותר טוב" "להחמיר" "לכתחילה" לא לצרף מנין כזה,
מי שאומר דברים שבקדושה במנין שצורף על פי הרשב"א כהבנת הביאור הלכה אינו נכנס בפירצה דחוקה, אלא בפתח מרווח כפתחו של אולם.

בשכונתי ב"ה יש כבר לפחות 4 מנינים קבועים כאלו.

ונתנו ידידים כתב:ולכאורה גם במפסיק רה"ר או שביל הרבים איתא שם דהוא מחלוקת וא"כ בשעת הדחק אפשר להקל.

איפה איתא שזה מחלוקת?
עכ"פ בשו"ע הרב (קצה,א) פסק שדרך הרבים מפסקת לזימון, ללא דעה חולקת.

עזריאל ברגר כתב:

ונתנו ידידים כתב:ולכאורה גם במפסיק רה"ר או שביל הרבים איתא שם דהוא מחלוקת וא"כ בשעת הדחק אפשר להקל.

איפה איתא שזה מחלוקת?
עכ"פ בשו"ע הרב (קצה,א) פסק שדרך הרבים מפסקת לזימון, ללא דעה חולקת.

צירוף מנין דרך מרפסות

בדבר השאלה עקב התפשטות מחלת הקרונה והחשש הגדול מהידבקות בתפלת הציבור בבתי כנסיות, רוצים כמה שכנים להתפלל במרפסות בתיהם כאשר הם רואים זה את זה כל אחד ממרפסת ביתו. אלא שבין שתי עמודות הבנין עובר חדר מדרגות פתוח המשרת את הדיירים שמשני הצדדים. ושואל מעכ"ת האם מצטרפים הם למנין.

הנה מבואר באו"ח (סימן נ"ה סי"ד):

"מי שעומד אחורי בהכ"נ וביניהם חלון, אפילו גבוה כמה קומות, אפילו אינו רחב ארבע, ומראה להם פניו משם, מצטרף עמהם לעשרה".

ומקור הלכה זו בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' צ"ו), והרשב"א למד הלכה זו מדיני זימון בברכת המזון דאם רואים זה את זה מצטרפין, והוא הדין לגבי צירוף למנין עשרה בתפילה.

הרי לן דכל שרואין זה את זה מצטרפין אף אם אין עשרה במקום אחד, ואף שיש קיר מפריד ביניהם

אלא שיש לדון דהלא להדיא כתב המחבר (סי' קצ"ה ס"א) די"א דאם דרך הרבים מפסקת בין שני הבתים אינן מצטרפים. ויש לעיין בני"ד אם מעבר המדרגות הוי כדרך הרבים.

והט"ז (סי' קצ"ה ס"ק ב') כתב דלאו דוקא דרך הרבים אלא הוא הדין בשביל של יחיד, דהלא מקור הלכה זו במס' פאה (פ"ב מ"א) "ואלו מפסיקין לפאה הנחל והשלולית ודרך היחיד ודרך הרבים ושביל הרבים ושביל היחיד הקבוע בימות החמה ובימות הגשמים והבור והניר וזרע אחר והקוצר לשחת מפסיק דברי ר' מאיר וחכמים אומרים אינו מפסיק אלא אם כן חרש".

הרי שדין שביל היחיד כדין רשות הרבים, עי"ש.

ולכאורה דבריו תימה, דהלא מקור הדברים בתלמידי רבינו יונה (ברכות ל"ז ע"ב מדה"ר), ולהדיא כתבו "ואם רשות הרבים מפסקת ביניהם נראה שאינם מצטרפות בשום ענין". וכך העתיק הבית יוסף, וכן הוא גם לשון השלחן ערוך, ואם איתא דכך הדין גם בשביל היחיד, תימה למה לא כתבו אלא ברשות הרבים, ומדשתקי רבנן שמע מינה לא ניחא להו.

וראיתי במגן גיבורים (אלף המגן סק"ב) שדחה את דברי הט"ז וכתבו שאין לדמות הא דהלכות פאה לצירוף לזימון עי"ש, ולכאורה צדקו בדבריהם כמבואר.

אך באמת יש לעיין בכוונת המגן גיבורים, ואפשר שלא באו לחלוק על דברי הט"ז שהחמיר בשביל של יחיד אלא כוונתם לפקפק בדברי האליה רבה שכתב דאם אין השביל קבוע גם בימות הגשמים אינו מפסיק כמו שכתב הרמב"ם לגבי פאה, שהרי תחילה ציטטו את דברי הט"ז דגם שביל של יחיד מפסיק, ושוב הביאו את דברי האליה רבה, ועל זה כתבו: "ולפע"ד אין עניינו לשם דכאן הקפידה בשביל שהוא רשות אחרת כנ"ל ועיין בהשגות הראב"ד שם".

וכדי להבין את דבריהם נביא את דברי הרמב"ם והראב"ד.

הנה כתב הרמב"ם (הל' מתנ"ע פ"ג ה"ג):

"וכן אם היה מפסיק דרך היחיד שהוא רחב ארבע אמות או דרך הרבים הרחב שש עשרה אמה אבל שביל היחיד והוא פחות מארבע או שביל הרבים פחות משש עשרה אמה אם היה קבוע בימות החמה ובימות הגשמים מפסיק, ואם אינו קבוע בימות הגשמים אינו מפסיק אלא הרי הוא כשדה אחת".

והשיג הראב"ד:

"אבל שביל היחיד וכו'. א"א לא כי אלא אפילו יש לו ארבע אמות אלא שהשביל הוא דרך שבין השדות והכרמים ואינו דרך עוברי דרכים".

הרי שלדעת הראב"ד אין הדבר תלוי אם יש בו ד' אמות, אלא כל שאינו דרך עוברי דרכים אלא דרך שבין שדות וכרמים אינו מפסיק.

ויסוד הדבר לדעת הרמב"ם תלוי אם יש לשביל ד' אמות, ולדעת הראב"ד אין הדבר תלוי אלא במהות השביל ודרך תשמישו.

ועל זה כתבו המגן גיבורים דלגבי זימון מסתבר דלכו"ע אין הדבר תלוי אלא במה דהוי רשות אחרת בפני עצמו, ולא בקביעות דימות החמה וימות הגשמים.

אך לא ברור לי במה כוונתם להיתלות בדברי הראב"ד ולמה ציינו לדבריו, ואפשר שאכן כוונתם להשיג על עיקר דברי הט"ז, סו"ד לא ירדתי לסוף דעתם בזה.

והנה בשו"ע הביא שיטה זו בשם י"א, אך אין ללמוד מזה שספק יש בדבר, דהלא ידוע שזה דרכו וסגנונו של השו"ע, דשיטה שלא מצינו אלא בדברי אחד הראשונים או מעט מן הראשונים נהג השו"ע לכתוב בשם י"א, וכ"כ הסמ"ע (חו"מ סי' ט"ז ס"ק ח'), עי"ש.

ומ"מ נראה להלכה שאכן יש לצרף את כל אלה שמתפללים במרפסות, ואבאר.

הנה בבאר היטב (ס"ק ו') ציין לשיירי כנה"ג, סתם ולא פירש. ובשערי תשובה (ס"ק ט"ו) הביא שנחלקו בזה גדולי הדורות, בשיירי כנה"ג פקפק בפסק השו"ע עפ"י הרשב"א, אך בשו"ת מטה יוסף (ח"ב סי' י"ג) כתב להקל "וכן עמא דבר ולית דין צריך בשש".

ועוד הביא בשערי תשובה את דברי החיד"א במחזיק ברכה בענין שדומה ממש לנידון דידן בבני אדם שלא יכלו לצאת מביתם בגזירת המושל מחמת עיפוש האויר, וכתב דכל כה"ג מסתבר יותר דמצטרפין לכו"ע כיון שהם מראין פניהם זה לזה ואינם יכולים להתקבץ יחד.

ועוד כתב שם דאף כשיש קצת טרחה לרדת לבית הכנסת יש להקל לצרף אותם כל שמראין פניהם ורואים זה את זה, כ"ש בנידון דידן שבגזירת מלכות אין זה בידם, וכדי שלא יבטלו מקדיש וקדושה כל ארבעים יום כתב להקל, עי"ש.

וכל הגדולים הנ"ל, כנסת הגדולה, מטה יוסף והחיד"א לא טרחו להדגיש שאם שביל מפסיק ביניהם אינם מצטרפין, וכבר כתב הפרי מגדים (סי' נ"ה א"א סקי"ב) דצירוף למנין קיל טפי מזימון, שהרי בזימון צריך רואין זה את זה אפילו בחדר אחד, ובתפילה לא צריך.

ומ"מ לא ראיתי מי שחולק על הט"ז להדיא, אך מ"מ נראה דבחדר המדרגות שאינו אלא משמש את דיירי הבית, אינו דומה אף לשביל יחיד, ומשו"כ נראה דמצטרפין.

ומ"מ נראה בני"ד דכיון דבשעת הדחק עסקינן וכדי למנוע סכנה נוראה רצוי להימנע מקיבוץ אנשים בקירבה יתירא, נראה להקל שיכולים להצטרף למנין ולומר קדיש וקדושה.

ביקרא דאורייתא

אשר וייס

יישר כח.

יואל שילה כתב:

אדון שילה, עם כל הכבוד, ויש הרבה כבוד, החוצפה שלך פשוט מרקיעה שחקים! הביאו כאן דין פשוט שפוסק המ"ב, לא הכרת אותו ולכן שאלת מגמרא, לא נורא ולא סוף העולם. אבל, כשכבר העמידוך על טעותך והראו מקור הדין ממג"א ופמ"ג שועה"ר וחיי"א אתה ממשיך לזלזל והכל כי לא נכנס לך בגמרא??!

השפלתי את ראשי בבושה, וכשכשתי בזנבי בהכנעה.
לאחר הבושה והכניעה, ישבתי לסכם מעט את הנושא.

גם כדאי להביא את מה שכתב הערוה"ש (נה:כ) בנדו"ד:

"וכתב רבינו הבית יוסף בסעיף י"ד:

מי שעומד אחורי בית הכנסת, וביניהם חלון אפילו גבוה כמה קומות, אפילו אינו רחב ארבע ומראה להם פניו משם – מצטרף עמהם לעשרה. עד כאן לשונו. כן הביא בספרו הגדול בשם גאון, עיין שם. וסבירא ליה דראיית הפנים בענין זה הוי ככל הגוף. ואפשר דכיון דכל בי עשרה שכינתא שריא, ועיקר השראת השכינה היא על הפנים, כדכתיב: "כי קרן עור פניו".

ויש מי שכתב דאף על גב דעליות אינן מצטרפות להעומדים בבית, מכל מקום אם העליות אינם במחיצות גמורות אלא בכלונסאות, באופן שרואין אלו שלמטה אותן שלמעלה, וקשה עליהם לירד למטה – מצטרפין זה עם זה. ויש מגמגמין בזה (עיין אליה רבה סעיף קטן י"ב, ושערי תשובה סעיף קטן ט"ו). ואולי בשעת הדחק יש לסמוך ולהתיר.

מיהו זה וודאי העומדים בעזרת נשים לא יצטרפו עם העומדים בבית הכנסת, אף שיש חלונות מעזרת נשים להבית הכנסת, ורואים אלו פניהם של אלו, כיון שמחיצות גמורות הן – הוויין שתי רשויות. ולא דמי לעומד אחורי בית הכנסת דמצטרף בראיית פנים, דהתם אינו עומד בבית בפני עצמו אלא בחצר או ברחוב, ולכן חשבינן ליה כאילו עומד בבית הכנסת. אבל לא בעומד בבית בפני עצמו.

(כן נראה לעניות דעתי. וגם בהעומד אחורי בית הכנסת – אינו מצטרף אלא אחד ולא יותר, דכן משמע לשון השולחן ערוך, והבו דלא לוסיף עלה. כן נראה לעניות דעתי בדינים אלו.)"

עזריאל ברגר כתב:

ונתנו ידידים כתב:ולכאורה גם במפסיק רה"ר או שביל הרבים איתא שם דהוא מחלוקת וא"כ בשעת הדחק אפשר להקל.

איפה איתא שזה מחלוקת?
עכ"פ בשו"ע הרב (קצה,א) פסק שדרך הרבים מפסקת לזימון, ללא דעה חולקת.

נכון טעיתי כי ראיתי במחבר שכתב י"א וחשבתי שיש בזה דיעה החולקת.
וראה את כל דברי הרב הניק יוסף משה מה שהביא מר' אשר וויס להתיר.
וחשבתי להוסיף סברא להתיר, כי ראיתי בט"ז שם דבסעודת חופה שמשני צידי הכביש אוכלים מאותו סעודה דהיינו סעודת החתונה מצטרפין אפי' כשיש הפסק דרך הרבים, ולכאורה הכונה משום דבאמת הצירוף בזימון ברואין זא"ז הוא קשה ביותר כי הרי לא אכלו יחד אלא שרוצין לברך יחד וסומכין על רואין, ולכן כל שיש דרך הרבים ביניהם אינן יכולין לזמן, וע"ז כתב הט"ז דכל שבאמת אכלו יחד אפי' משני צידי הרחוב מצטרפין, ויש להוסיף דהרי אין כונת הט"ז דאכלו יחד בפועל דהרי בב' בתים היו בב' צידי הרחוב אלא דכיון דמטרת הסעודה א' דהוא אותו חופה יש ביניהם צירוף.
ונראה דבתפילה שונה מזימון דכל שקבעו להתפלל יחד הרי זה כאכלו יחד ומצטרפין גם בשני צידי הרחוב, ואיני מן הראויין לפסוק אבל אולי זהו ההסבר בהני פוסקים שהביא הגר"א ווייס שלא חילקו בענין תפילה בכי האי גונא.

אמנם ברצוני לשאול אם נחמיר ולא נצרפם מה הדין כשהרחוב הוא קצת מעוקם והמרפסות הם על צד א' של הרחוב וא"כ דרך הבנינים ליכא דרך הרבים מפסיק אבל בקו אוירי יש דרך הרבים מפסיק?
עוד יש לי לשאול אם יש בין הבנינים דרך הרבים שסגרו אותו כגון גינה שסגרו לרגל המצב האם זה מפרידם?

בעניין צירוף למניין במרפסות, מה הדין בקריאת התורה?
דעת התוס' וכמה ראשונים שבדבר שבקדושה נחלקו רב וריב"ל אם יכול לענות ממקום אחר שאין בו עשרה כשיש במקום האומר עשרה. והקשו שמפורש במשנה שאם שמע מגילה מחוץ לביהכנ"ס יצא, ומגילה צריכה עשרה וא"כ מבואר כריב"ל שיכול לצאת.
והרשב"א בר"ה כז: תירץ שמגילה צריכה עשרה משום פרסומי ניסא ולא משום דבר שבקדושה, ולכך כשיש עשרה במקומו יכול לשמוע במקום אחר [שאינו צריך להיות חלק מהציבור בשביל לשמוע, בשונה מקדושה וברכו שצריך להצטרף בשביל לענות].
ואמנם הוא מיירי רק לרב שאף אחר שיש עשרה, בשביל לענות צריך שיהא עשרה במקום העונה, וכן הוא בר"ן, אבל בריטב"א נראה שסובר שע"פ זה אי"צ גם עשרה במקום הקורא, שכתב בסיכום הדינים וז"ל "וכל דלא בעינן עשרה כגון שופר ומגילה וכיוצא אפי' אינם ברשות אחת יצאו לעולם", וכיילינהו בחדא מחתא לשופר ומגילה, ובשופר ודאי אי"צ עשרה במקום התוקע, וגם משמע כן מלשונו.
האם קריאה"ת היא דבר שבקדושה? ואמנם ברכו א"א לומר בלא צירוף, אבל שמא עצם הקריאה ניתן לקרוא בעשרה שומעים אף בלא צירוף?

חיים פ. כתב:בעניין צירוף למניין במרפסות, מה הדין בקריאת התורה?
דעת התוס' וכמה ראשונים שבדבר שבקדושה נחלקו רב וריב"ל אם יכול לענות ממקום אחר שאין בו עשרה כשיש במקום האומר עשרה. והקשו שמפורש במשנה שאם שמע מגילה מחוץ לביהכנ"ס יצא, ומגילה צריכה עשרה וא"כ מבואר כריב"ל שיכול לצאת.
והרשב"א בר"ה כז: תירץ שמגילה צריכה עשרה משום פרסומי ניסא ולא משום דבר שבקדושה, ולכך כשיש עשרה במקומו יכול לשמוע במקום אחר [שאינו צריך להיות חלק מהציבור בשביל לשמוע, בשונה מקדושה וברכו שצריך להצטרף בשביל לענות].
ואמנם הוא מיירי רק לרב שאף אחר שיש עשרה, בשביל לענות צריך שיהא עשרה במקום העונה, וכן הוא בר"ן, אבל בריטב"א נראה שסובר שע"פ זה אי"צ גם עשרה במקום הקורא, שכתב בסיכום הדינים וז"ל "וכל דלא בעינן עשרה כגון שופר ומגילה וכיוצא אפי' אינם ברשות אחת יצאו לעולם", וכיילינהו בחדא מחתא לשופר ומגילה, ובשופר ודאי אי"צ עשרה במקום התוקע, וגם משמע כן מלשונו.
האם קריאה"ת היא דבר שבקדושה? ואמנם ברכו א"א לומר בלא צירוף, אבל שמא עצם הקריאה ניתן לקרוא בעשרה שומעים אף בלא צירוף?

קריה"ת הוא דבר שבקדושה (מגילה כג ע"ב). וגם לענין מגילה הדיוק לא מוכרח כלל.

כמ''ש כאן לעיל דעת הגרע''י לאסור תפילה באופן זה בחשש ברכה לבטלה ואף שלא לענות אמן אחר הברכות. כן הורה היום גם בנו הגר''ד יוסף שלא להתפלל באופן זה ולא לענות אמן אחר המתפלל כך, לתשובה צורף קובץ (מהאוצר) מספרו הלכה ברורה בעניין ומצ''ב כאן.

הרב הגאון מאיר ערבה שליט"א שלח לי את דברי שבט הלוי (ט' כ') - ואצרף את הקובץ המחודש

בענין השאלה של הלומדים בעזרת נשים בשעה שהצבור מתפללים, אכתוב בקיצור בלי עיון הרבה, הנה לענין קדושת עזרת נשים בעצם יש וכוח בין גדולי האחרונים כידוע ורובם סוברים דהיא דרגא פחותה של קדושת בית הכנסת, אשר כידוע יש מחלוקת הראשנים אם קדושתה מן התורה או מדרבנן, וגם אני הארכתי בעניי בכמה תשובות, ועיין תשובה נפלאה בזה בתשובת בית שלמה או"ח סי' כ"ח, וגם בתשובת מהרש"ם ח"א ואכמ"ל, ועזרת נשים נעשה למקום שיכולים להתפלל ולענות יחד עם הצבור כמו מתפללים יחד ואעפ"י שמחויבים הנשים בתפלה מכ"מ מספיק להו לענות משם, אעפ"י שנפרד מעיקר בית הכנסת.
אבל פשוט מאד דלענין צירוף עשרה נחשב רשות אחרת לגמרי כיון שיש מחיצות גמורות מפרידות, וע"כ לא פליגי קדמונים אלא בתיבה (בבימה) שבאמצע בית הכנסת באו"ח סי' נ"ה סי"ט אם מחיצות מגיעות לתקרה אם גם זה נחשב רשות אחרת לצירוף, והמקילים שם משום דהבימה תשמיש בית הכנסת ממש, לא כן עזרת נשים דנעשה ממש רשות אחרת.
ואחרי שעלה זה על לבי ראיתי בס' ערוך השולחן סי' נ"ה ס"כ, שכ' וז"ל מיהו זה ודאי העומדים בעזרת נשים לא יצטרפו עם העומדים בבית הכנסת ואף שיש חלונות בביהכ"נ של נשים וראים פניהם של אלו כיון שמחיצות גמורות יש ושתי רשויות וכו' והיינו דנדון לענין צירוף כעומד בבית אחר וכן משמע לי מתשובת הגאון בית שלמה הנ"ל, ואין זמן להאריך.

יוצא פוניבז' כתב:

חיים פ. כתב:בעניין צירוף למניין במרפסות, מה הדין בקריאת התורה?
דעת התוס' וכמה ראשונים שבדבר שבקדושה נחלקו רב וריב"ל אם יכול לענות ממקום אחר שאין בו עשרה כשיש במקום האומר עשרה. והקשו שמפורש במשנה שאם שמע מגילה מחוץ לביהכנ"ס יצא, ומגילה צריכה עשרה וא"כ מבואר כריב"ל שיכול לצאת.
והרשב"א בר"ה כז: תירץ שמגילה צריכה עשרה משום פרסומי ניסא ולא משום דבר שבקדושה, ולכך כשיש עשרה במקומו יכול לשמוע במקום אחר [שאינו צריך להיות חלק מהציבור בשביל לשמוע, בשונה מקדושה וברכו שצריך להצטרף בשביל לענות].
ואמנם הוא מיירי רק לרב שאף אחר שיש עשרה, בשביל לענות צריך שיהא עשרה במקום העונה, וכן הוא בר"ן, אבל בריטב"א נראה שסובר שע"פ זה אי"צ גם עשרה במקום הקורא, שכתב בסיכום הדינים וז"ל "וכל דלא בעינן עשרה כגון שופר ומגילה וכיוצא אפי' אינם ברשות אחת יצאו לעולם", וכיילינהו בחדא מחתא לשופר ומגילה, ובשופר ודאי אי"צ עשרה במקום התוקע, וגם משמע כן מלשונו.
האם קריאה"ת היא דבר שבקדושה? ואמנם ברכו א"א לומר בלא צירוף, אבל שמא עצם הקריאה ניתן לקרוא בעשרה שומעים אף בלא צירוף?

קריה"ת הוא דבר שבקדושה (מגילה כג ע"ב). וגם לענין מגילה הדיוק לא מוכרח כלל.

ייש"כ.
מה באמת הסברא לחלק במגילה בין ענייה לרב לעשרה במקום הקורא לריב"ל?

יוסף משה כתב:צירוף מנין דרך מרפסות

בדבר השאלה עקב התפשטות מחלת הקרונה והחשש הגדול מהידבקות בתפלת הציבור בבתי כנסיות, רוצים כמה שכנים להתפלל במרפסות בתיהם כאשר הם רואים זה את זה כל אחד ממרפסת ביתו. אלא שבין שתי עמודות הבנין עובר חדר מדרגות פתוח המשרת את הדיירים שמשני הצדדים. ושואל מעכ"ת האם מצטרפים הם למנין.

הנה מבואר באו"ח (סימן נ"ה סי"ד):

"מי שעומד אחורי בהכ"נ וביניהם חלון, אפילו גבוה כמה קומות, אפילו אינו רחב ארבע, ומראה להם פניו משם, מצטרף עמהם לעשרה".

ומקור הלכה זו בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' צ"ו), והרשב"א למד הלכה זו מדיני זימון בברכת המזון דאם רואים זה את זה מצטרפין, והוא הדין לגבי צירוף למנין עשרה בתפילה.

הרי לן דכל שרואין זה את זה מצטרפין אף אם אין עשרה במקום אחד, ואף שיש קיר מפריד ביניהם

אלא שיש לדון דהלא להדיא כתב המחבר (סי' קצ"ה ס"א) די"א דאם דרך הרבים מפסקת בין שני הבתים אינן מצטרפים. ויש לעיין בני"ד אם מעבר המדרגות הוי כדרך הרבים.

והט"ז (סי' קצ"ה ס"ק ב') כתב דלאו דוקא דרך הרבים אלא הוא הדין בשביל של יחיד, דהלא מקור הלכה זו במס' פאה (פ"ב מ"א) "ואלו מפסיקין לפאה הנחל והשלולית ודרך היחיד ודרך הרבים ושביל הרבים ושביל היחיד הקבוע בימות החמה ובימות הגשמים והבור והניר וזרע אחר והקוצר לשחת מפסיק דברי ר' מאיר וחכמים אומרים אינו מפסיק אלא אם כן חרש".

הרי שדין שביל היחיד כדין רשות הרבים, עי"ש.

ולכאורה דבריו תימה, דהלא מקור הדברים בתלמידי רבינו יונה (ברכות ל"ז ע"ב מדה"ר), ולהדיא כתבו "ואם רשות הרבים מפסקת ביניהם נראה שאינם מצטרפות בשום ענין". וכך העתיק הבית יוסף, וכן הוא גם לשון השלחן ערוך, ואם איתא דכך הדין גם בשביל היחיד, תימה למה לא כתבו אלא ברשות הרבים, ומדשתקי רבנן שמע מינה לא ניחא להו.

וראיתי במגן גיבורים (אלף המגן סק"ב) שדחה את דברי הט"ז וכתבו שאין לדמות הא דהלכות פאה לצירוף לזימון עי"ש, ולכאורה צדקו בדבריהם כמבואר.

אך באמת יש לעיין בכוונת המגן גיבורים, ואפשר שלא באו לחלוק על דברי הט"ז שהחמיר בשביל של יחיד אלא כוונתם לפקפק בדברי האליה רבה שכתב דאם אין השביל קבוע גם בימות הגשמים אינו מפסיק כמו שכתב הרמב"ם לגבי פאה, שהרי תחילה ציטטו את דברי הט"ז דגם שביל של יחיד מפסיק, ושוב הביאו את דברי האליה רבה, ועל זה כתבו: "ולפע"ד אין עניינו לשם דכאן הקפידה בשביל שהוא רשות אחרת כנ"ל ועיין בהשגות הראב"ד שם".

וכדי להבין את דבריהם נביא את דברי הרמב"ם והראב"ד.

הנה כתב הרמב"ם (הל' מתנ"ע פ"ג ה"ג):

"וכן אם היה מפסיק דרך היחיד שהוא רחב ארבע אמות או דרך הרבים הרחב שש עשרה אמה אבל שביל היחיד והוא פחות מארבע או שביל הרבים פחות משש עשרה אמה אם היה קבוע בימות החמה ובימות הגשמים מפסיק, ואם אינו קבוע בימות הגשמים אינו מפסיק אלא הרי הוא כשדה אחת".

והשיג הראב"ד:

"אבל שביל היחיד וכו'. א"א לא כי אלא אפילו יש לו ארבע אמות אלא שהשביל הוא דרך שבין השדות והכרמים ואינו דרך עוברי דרכים".

הרי שלדעת הראב"ד אין הדבר תלוי אם יש בו ד' אמות, אלא כל שאינו דרך עוברי דרכים אלא דרך שבין שדות וכרמים אינו מפסיק.

ויסוד הדבר לדעת הרמב"ם תלוי אם יש לשביל ד' אמות, ולדעת הראב"ד אין הדבר תלוי אלא במהות השביל ודרך תשמישו.

ועל זה כתבו המגן גיבורים דלגבי זימון מסתבר דלכו"ע אין הדבר תלוי אלא במה דהוי רשות אחרת בפני עצמו, ולא בקביעות דימות החמה וימות הגשמים.

אך לא ברור לי במה כוונתם להיתלות בדברי הראב"ד ולמה ציינו לדבריו, ואפשר שאכן כוונתם להשיג על עיקר דברי הט"ז, סו"ד לא ירדתי לסוף דעתם בזה.

והנה בשו"ע הביא שיטה זו בשם י"א, אך אין ללמוד מזה שספק יש בדבר, דהלא ידוע שזה דרכו וסגנונו של השו"ע, דשיטה שלא מצינו אלא בדברי אחד הראשונים או מעט מן הראשונים נהג השו"ע לכתוב בשם י"א, וכ"כ הסמ"ע (חו"מ סי' ט"ז ס"ק ח'), עי"ש.

ומ"מ נראה להלכה שאכן יש לצרף את כל אלה שמתפללים במרפסות, ואבאר.

הנה בבאר היטב (ס"ק ו') ציין לשיירי כנה"ג, סתם ולא פירש. ובשערי תשובה (ס"ק ט"ו) הביא שנחלקו בזה גדולי הדורות, בשיירי כנה"ג פקפק בפסק השו"ע עפ"י הרשב"א, אך בשו"ת מטה יוסף (ח"ב סי' י"ג) כתב להקל "וכן עמא דבר ולית דין צריך בשש".

ועוד הביא בשערי תשובה את דברי החיד"א במחזיק ברכה בענין שדומה ממש לנידון דידן בבני אדם שלא יכלו לצאת מביתם בגזירת המושל מחמת עיפוש האויר, וכתב דכל כה"ג מסתבר יותר דמצטרפין לכו"ע כיון שהם מראין פניהם זה לזה ואינם יכולים להתקבץ יחד.

ועוד כתב שם דאף כשיש קצת טרחה לרדת לבית הכנסת יש להקל לצרף אותם כל שמראין פניהם ורואים זה את זה, כ"ש בנידון דידן שבגזירת מלכות אין זה בידם, וכדי שלא יבטלו מקדיש וקדושה כל ארבעים יום כתב להקל, עי"ש.

וכל הגדולים הנ"ל, כנסת הגדולה, מטה יוסף והחיד"א לא טרחו להדגיש שאם שביל מפסיק ביניהם אינם מצטרפין, וכבר כתב הפרי מגדים (סי' נ"ה א"א סקי"ב) דצירוף למנין קיל טפי מזימון, שהרי בזימון צריך רואין זה את זה אפילו בחדר אחד, ובתפילה לא צריך.

ומ"מ לא ראיתי מי שחולק על הט"ז להדיא, אך מ"מ נראה דבחדר המדרגות שאינו אלא משמש את דיירי הבית, אינו דומה אף לשביל יחיד, ומשו"כ נראה דמצטרפין.

ומ"מ נראה בני"ד דכיון דבשעת הדחק עסקינן וכדי למנוע סכנה נוראה רצוי להימנע מקיבוץ אנשים בקירבה יתירא, נראה להקל שיכולים להצטרף למנין ולומר קדיש וקדושה.

ביקרא דאורייתא

אשר וייס

איפה אפשר להשיג תשובה זו במקורו?

שמש כתב:כמ''ש כאן לעיל דעת הגרע''י לאסור תפילה באופן זה בחשש ברכה לבטלה ואף שלא לענות אמן אחר הברכות. כן הורה היום גם בנו הגר''ד יוסף שלא להתפלל באופן זה ולא לענות אמן אחר המתפלל כך, לתשובה צורף קובץ (מהאוצר) מספרו הלכה ברורה בעניין ומצ''ב כאן.

יותר חשוב העמודים הרצו"ב

על דעת הרמב"ן שהביא יש להוסיף גם את המאירי שם

יוצא פוניבז' כתב:

עזריאל ברגר כתב:אכן בפסקי-תשובות כתב שאין מצטרפים אנשים משני צידיו של שביל העשוי להליכה. והביא מקורותיו מכמה ספרים, וביניהם:
שו"ת משנה שכיר ח"א סימן יב, שו"ת מנחת יצחק ח"ב סימן מד, שו"ת רבבות אפרים ח"א.
ובדקתי בשלשתם ואכן שלשתם כתבו כך בפשיטות, לא כחומרא אלא כעיקר הדין!

יש"כ על המ"מ. ובאמת במנח"י מביא שכ"ה להדיא בפמ"ג בסי' נה א"א ס"ק יב: "וכן מה שכתוב שם רשות הרבים מפסקת אין מצטרף, הוא הדין כאן".
ופלא קביעתו של הפסק"ת שם שכל זה הוא רק זהירות לכתחילה, ומה שציין משו"ת שרגא המאיר, לא איירי שם באופן שדרך מפסיקה בין הרשויות.

יצויין כי גם בעלון מתיקות ההלכה (פסקים מהגרי"א דינר) שגו בזה, שנראה שם שבשעת הדחק יש לצרף אפילו יש שביל באמצע. ולהאמור ליתא.
(גם אין במקורות שהביא מי שיאמר כן).

הוה אמינא כתב:סימן נ"ה סעיף י"ד במחבר משמע שהראת פנים הוי צירוף, והרמ"א חולק, ואעפ"כ בנוגע לזמן מגפה מביא בשע"ת סקט"ו [בשו"ע הגדולים, סקי"ד בשו"ע עם המשנ"ב] מחלוקת גם אליבא דהרמ"א.
ושם בביאור הלכה כותב "ולכתחילה יותר טוב להחמיר", עי"ש לגבי צירוף מקצת רואין מקצת וכו'.

וזמננו ברוב הבנינים אינו מצב שאפשר לעשות "לכתחילה", והוא ממש בדיעבד יבטלו כל המנינים לדבר שבקדושה.

לא הבינותי איפה ראית במחבר וברמ"א מחלוקת בענין צירוף בראיית פנים.
ז"ל השלחן ערוך:
שולחן ערוך אורח חיים סימן נה סעיף יד
ח) יד') מי שעומד אחורי בהכ"נ יב טז] ו} וביניהם חלון, אפילו גבוה כמה קומות, אפילו אינו רחב ארבע, ומראה להם פניו משם, (נב) מצטרף עמהם לעשרה. הגה: (נג) גגין ועליות אינן בכלל [טו] בית, והעומד עליהם אינו מצטרף (ר"י נ"ג ח"ז).
ובמשנה ברורה:
(נב) מצטרף עמהם - דאף דיש הפסק מחיצה ביניהם [נא] כיון דמראה להם פניו דומה למה שמבואר לקמן בסימן קצ"ה לענין זימון דאם מקצתן רואין אלו את אלו דמצטרפין וא"כ לפ"ז פשוט העומדים בעזרת נשים ובמחיצה המפסקת יש חלון ומראה להם פניו משם מצטרף עמהם לעשרה וכ"ש דאם יש בלעדו עשרה נחשב תפלה בצבור עי"ז ואעפ"כ יותר טוב [נב] אם בנקל הוא לו לירד לבהכ"נ שירד [נג] דיש מהאחרונים שחולקין על עיקר הדין וסוברין דענינינו אינו דומה כלל לזימון:
(נג) גגין ועליות - בכה"ג [נד] שאין רואין אלו את אלו רבותא היה לו לומר אפי' חלונות רחבות ונמוכות כל שאינן שוות לקרקע בהכ"נ ואף אם הוא עומד בתוכם אינו מצטרף:

הרמ"א לא הזכיר ראיית פנים, ומדבר באופן שאין ראיית פנים, וכפי שמבואר במשנה ברורה סקנ"ג. רק בסקנ"ב הביא המשנ"ב אחרונים שחולקים על עיקר העניין, והם השכנה"ג המובא בשערי תשובה ועוד, אך לא הרמ"א.

גם כדאי להביא את מה שכתב הערוה"ש (נה:כ) בנדו"ד:

"וכתב רבינו הבית יוסף בסעיף י"ד:

מי שעומד אחורי בית הכנסת, וביניהם חלון אפילו גבוה כמה קומות, אפילו אינו רחב ארבע ומראה להם פניו משם – מצטרף עמהם לעשרה. עד כאן לשונו. כן הביא בספרו הגדול בשם גאון, עיין שם. וסבירא ליה דראיית הפנים בענין זה הוי ככל הגוף. ואפשר דכיון דכל בי עשרה שכינתא שריא, ועיקר השראת השכינה היא על הפנים, כדכתיב: "כי קרן עור פניו".

מיהו זה וודאי העומדים בעזרת נשים לא יצטרפו עם העומדים בבית הכנסת, אף שיש חלונות מעזרת נשים להבית הכנסת, ורואים אלו פניהם של אלו, כיון שמחיצות גמורות הן – הוויין שתי רשויות. ולא דמי לעומד אחורי בית הכנסת דמצטרף בראיית פנים, דהתם אינו עומד בבית בפני עצמו אלא בחצר או ברחוב, ולכן חשבינן ליה כאילו עומד בבית הכנסת. אבל לא בעומד בבית בפני עצמו.

(כן נראה לעניות דעתי. וגם בהעומד אחורי בית הכנסת – אינו מצטרף אלא אחד ולא יותר, דכן משמע לשון השולחן ערוך, והבו דלא לוסיף עלה. כן נראה לעניות דעתי בדינים אלו.)"[/quote]
חילוקו של הערוה"ש בין עומד ברחוב לעומד בבית אחר לכאו' מוכח בארחות חיים, שכן הב"י הביא בשם הארחות חיים בשם רה"ג שאפשר להצטרף מאחורי ביהכנ"ס במחזיר פניו. ובמחזיק ברכה כתב דליתא לפנינו, ולפנינו בסוף דין הקדיש כתב להיפך בשם הגאון וז"ל "מי שביתו קרוב לבהכ"נ אעפ"י שחלונו פתוח לבהכנ"ס ושומע קול ש"ץ אינו מצטרף עמהם". וסיים המחז"ב דלהשוות הדעות נאמר דהתם מיירי באינו מחזיר פניו.
ואמנם במהדורה החדשה מביאים את הדברים המצויינים בב"י שהיו בחלק מהכת"י הארחות חיים דיני תפלה סע"ה.
ותירוץ המחז"ב דחוק קצת, שדברי הגאון בדין הקדיש הביא הארחות חיים יחד עם דברי הרמב"ן, ודעת הרמב"ן שאפי' החזרת פנים אינה מועילה.
אמנם לחילוק הערוה"ש בין עומד ברחוב לעומד בבית אחר אין סתירה בגאון, שבדין הקדיש הרי כתב מפורש שמדובר בבית אחר ולכך אינו מצטרף אפי' בהחזרת פנים, ובדיני תפלה מדבר באחורי ביהכנ"ס ולכך מצטרף בהחזרת פנים.
אמנם את עיקר החילוק לא הבנתי כ"כ, הרי יש כאן שתי אפשרויות לצרף. א' דקיי"ל אפי' מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים. ב' בזימון מועיל צירוף בראיית פנים אפי' בשני מקומות ומ"ש תפלה. לעניין אינה מפסקת נחלקו הראשונים, לדעת הרמב"ן (חי' פסחים פה:) היינו דוקא במקום אחד ומחיצה מפסקת, ולדעת תוס' (שם) והרשב"א (ר"ה כז: עירובין צב:) אפי' בשני מקומות אחר שיש עשרה אפשר להצטרף מכל מקום. ולעניין צירוף בראייה ג"כ נחלקו, דעת הרמב"ן (שם) לעיקר שאין מועיל צירוף בדבר שבקדושה ורק בזימון שתלוי בקביעות עיי"ש, ודעת הרשב"א (בתשו' ח"א סצ"ו) שאפשר שמועיל צירוף בראייה גם בדבר שבקדושה.
ומעתה, הסברא לחלק בין בית אחר למחיצה באותו בית הינה בדין הראשון ובאמת נחלקו בזה הראשונים, אבל צירוף בראייה אינו ע"י חיבור המקום אלא הראייה מצרפת, ומה אכפ"ל אם הם באותו בית בשני חדרים באופן שא"א להצטרף או בבית אחר, בין כך ובין כך רואים זא"ז.
גם אינו מובן מ"ש ברחוב מבית אחר, ובחדר אחר יש לחלק מבית אחר כדעת הרמב"ן, אבל הרחוב הוא מקום אחר. אמנם בערוה"ש כתב גם בחצר, ושם החצר טפלה לבית וכמקום אחד ומחיצה מפסקת, אמנם השו"ע סתם בזה. וצ"ע.

לא קראתי ממש הכל, אבל ממה שעברתי מהר כמדומה שלא העירו ההערה באה

(אקדים שבאמת זו הערה להבנה ולא למעשה אחר שסו"ס גדולי הדורות והפוסקים הנו"כ של השו"ע לא הבינו כך)

נראה שהכותבים פה הניחו בפשטות (ואולי יודעים כל הנ"ל ורק הסתמכו על דעת הפוסקים) שהמקור של הסעיף (יד) בשו"ע לגבי מראה פנים מהחלון הוא מתשובת הרשב"א, אך באמת בב"י מבואר לא כך, וז"ל "תנן תו בפרק כיצד צולין (שם) החלונות ועובי החומה כלפנים ופירש רש"י החלונות שבחומות ירושלים ועובי ראש החומה בגובה כלפנים ואף על גב דבעובי השערים לא אמרן הכי התם כדמפרש טעמא בגמרא מפני המצורעים וגם בזה כתב הרמב"ם (שם) דלענין קרבן פסח קאמר ואיתא תו התם בגמרא גגין ועליות לא נתקדשו וכתב רבינו ירוחם (שם כח ע"א) שנ"ל שבכל זה הוא הדין לבית הכנסת דגגין ועליות אינם בכלל בית והחלונות ועובי הכתלים כלפנים. ומשמע לי דהאי דחלונות ועובי הכתלים כלפנים כשראשו ורובו בחלון או על עובי הכותל הנראה מתוך הבית ומצאתי שכתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב בשם גאון דמכניס ראשו בחלון מצטרף עמהם למנין עשרה ולא חילק בכך. וכן כתב בארחות חיים וזה לשונו כתב רבינו האיי מי שעומד אחורי בית הכנסת וביניהם חלון אפילו גבוה כמה קומות אפילו אינו רחב ארבע ומראה להם פניו משם מצטרף עמהם לעשרה עכ"ל:

ובאמת לקמן גבי תיבה רק שם הביא הב"י את תשובת הרשב"א להתיר צירוף העומד על התיבה אך הביא רק את סברתו הראשונה מצד שהתיבה תשמיש ביהכנ"ס ובטלה אליו וע"כ לא חולק רשות לעצמו (ולא הביא המשך דברי הרשב"א לדון מצד רואין).

ע"כ לענין דעת הב"י. אכן במג"א ובעקבותיו עוד נו"כ הקשו דבגמ' בפסחים פו. מסיק דבחלונות שוים לעזרה מיירי, ומכח זה הסיק דהכל בראיית פנים תליא, ואף שבאמת בדברי השו"ע היה נראה שלא הצריך להיות בעובי החלון והכל תלוי בראיית פנים (וכ"נ שדייק גם המג"א) אך מה נעשה ובב"י להדיא כתב דעתו והסתמך על דעת רבו מהר"י אבוהב (מובאים במלואם בסוף טור שירת דבורה) וכתב שכן הוא בארח"ח ושם הוא ממש לשון השו"ע. ולפי דברי המג"א הוצרך הפמ"ג ועוד פוסקים להכנס לדוחק להעמיד דברי השו"ע בכמה סעיפים דמיירי דווקא שאין רואים זא"ז אף שהשו"ע סתם בכל זה.
ושו"ר שהרמב"ם פסק שהעובי החלונות כלפנים והשמיט הא דמיירי בשוין לעזרה והשיג עליו הראב"ד שם, ושו"ר במגן גיבורים שבאמת דחה קושיית המג"א ע"פ דברי הרמב"ם ועיי"ש מש"כ לבאר, ובכן בגר"א ציין לדברי הרמב"ם אלא שנראה מדבריו שהבין פשט לשון השו"ע שמיירי רק במראה פניו.
אני מניח שהנושא להשליך מדברי הב"י על הבנת השו"ע תלוי במחלוקות.

שוב שמתי לב למה שהביא הב"י מהמהר"י אבוהב ש"לא חילק בכך" והיה אפשר להבין כוונתו של"צ להיות בחלון כלל אך פשטות כוונתו לענין של"צ ראשו ורובו ומספיק רק ראשו שכ"ה להדיא לשון המהר"י אבוהב שמכניס ראשו לחלון (וכן מבואר בדברי המהר"י אבוהב שאח"כ דן להתיר בתיבה מצד שבטלה לביהכנ"ס ולא דן מצד רואין). וממילא כצ"ל כוונת מראה פניו מ'שם' הכוונה מעובי החלון.

ראה במחזיק ברכה מה שהעיר בזה

[ח] דין יד. וביניהם חלון וכו'. מרן הבית יוסף כתב שרבינו הגדול מהר"י אבוהב כתב בשם גאון דמכניס ראשו בחלון מצטרף עמהם למנין עשרה. וכ"כ בארחות חיים כתב רבינו האי מי שעומד אחורי בית הכנסת וביניהם חלון וכו' ומראה להם פניו מצטרף. עכ"ל מרן.ובארחות חיים הנדפס שבידנו דף י ע"ב אין כתוב כן אלא סתם קאמר בשם גאון מי שביתו קרוב לבהכ"נ אעפ"י שחלונו פתוח לבהכ"נ ושומע קול ש"ץ אינו מצטרף עמהם וכו' ע"ש. אמנם ודאי דלהשוות הדעות נאמר דזה שכתב הגאון אע"פ שחלונו פתוח אינו מצטרף היינו באינו מראה להם פניו, אבל אם מראה להם פניו יודה הגאון דמצטרף:
והנה שלשה מדות כתב מרן בב"י, ברישא הביא דברי רבינו ירוחם וכתב דמשמע ליה דצריך ראשו ורובו בחלון וכו'. ושוב כתב דמהר"י אבוהב בשם גאון אמר דמכניס ראשו בחלון מצטרף. והדר קמאר משם א"ח בשם רבינו האיי דכשמראה להם פניו מצטרף. ולכאורה יש להרגיש דנראה דמראה פניו בציר ממכניס ראשו ואיך מרן כתב על דברי מהר"י אבוהב בשם גאון דמכניס ראשו, וכ"כ בארחות חיים משם רבינו האיי דמראה פניו. והרי יש הפרש ביניהם:
ותו יש להרגיש קצת דאמאי מרן פסק הכא בש"ע בדין זה דמראה להם פניו דהוי השיעור הקטן מכלם. והו"ל למנקט מציעתא דמכניס ראשו דהוי כמו הכרעה בין מאי דהוה משמע ליה למש"כ אורחות חיים בשם רבינו האיי:
לכן נראה לפום ריהטא דסבר מרן דמכניס ראשו דכתב מהר"י אבוהב לאו דוקא דכיון שמראה פניו סגי ומיירי בחלון דלא אפשר להראות פניו אם אינו מכניס ראשו, אבל אם הוא בענין דבלא הכנסת הראש יכול להראות פניו סגי. והיו לאחדים דברי הגאונים שהביאו מהר"י אבוהב וארחות חיים. ומשו"ה פסק הכא דמראה להם פניו דסבר דכלהו מודו בזה ולא חש למאי דהוה משמע ליה ברישא כלל:
וראיתי להרב מהריק"ש בהגהותיו שכתב על זה דחלון וז"ל ואפשר דלא דמי עומד מן האגף ולחוץ דהתם יכול ליכנס בלי טורח ולא נכנס, א"נ הכא במכניס ראשו מן החלון. עכ"ל. והנה דעת הרב בתירוצו השני נראה דסבר דמראה משם פניו לאו דוקא והכונה מכניס ראשו מן החלון, וכפי זה כונת מרן בבית יוסף שכתב על דברי מהר"י אבוהב וכ"כ בא"ח, הוי הפך ממאי דכתיבנא בעניותין דסבר הרב דנראה פניו משם היינו מכניס ראשו בחלון. אמנם לי ההדיוט לא משמע הכי דאי לא סגי בהראות פניו אלא בעי להכניס ראשו וראיית פניו לא סגי, הדבר קשה על או"ח בשם רבינו האיי דאמאי לא פירש דבריו דמיירי במכניס ראשו ולא לכתוב סתמא ומראה להם פניו, ותו קשה על מרן בב"י דהו"ל לפרש דברי או"ח דלאו דוקא נקט ומראה פניו, וכל כי הא איבעי ליה לאודועי. ותו בשו"ע לא הו"ל למימר ומראה להם פניו, והו"ל לפרש דהניח ראשו דזהו עיקר ההתר:
וחזה הוית להרב מלכי בקדש דף קי ע"ד דכתב דמראה להם פניו משם שכתב באו"ח היינו מכניס ראשו והיינו דכתב משם. ע"ש באורך. ועדיין במקומי אני עומד דלדעתי הקצרה לא שמיע לי דפירושו מכניס ראשו דאין דרך הפוסקים לסתום בעיקרו של היתר ולהניחו ברמז. ויראה המעיין דמה שהקשה שם הרב הנזכר למש"כ הרב מגן אברהם שכתב דהגם דפ' כיצד צולין (דף פה ע"ב) משמע דחלונות ועובי החומה דין גגין ועליות יש להם סברי הפוסקים דלגבי דין צירוף בבית הכנסת כיון שמראה פניו סגי, ועל זה הקשה לו מדברי רבינו ירוחם ע"ש באורך. לא קשיא מידי דרבינו ירוחם נקט לישנא דמתניתין וסמך על מה שפירשו בגמרא דבשוים לקרקע העזרה מיירי. אי נמי דרבינו ירוחם והרמב"ם (פ"ז דבית הבחירה, ופ"ט דקרבן פסח ה"א) ס"ל להוא דלא קי"ל באוקמתא דפרק כיצד צולין דף פו על דרך שכתב הרב פרי חדש בדין זה. אי נמי כמ"ש הרב מרכבת המשנה ח"ג פ"ו דבית הבחירה עש"ב. אמנם דעת הגאונים שהביאו מהרי"א וא"ח היינו דמראה פניו סגי לצירוף כמ"ש הרב מג"א. ומה שהאריך עוד הרב מלכי בקדש שם לאוכוחי מיניהו ומדברי מרן להפך. הדבר פשוט דאין הוכחה מהם הפך הרב מגן אברהם כאשר יראה הרואה:
ואחרי כתבי ראיתי להרב בית דוד א"ח סימן לג דפשיטא ליה דבמראה פניו לחוד סגי ומש"כ מהר"י אבוהב מכניס ראשו לאו דוקא. וזהו שהשוה מרן ב"י דברי הא"ח עם דברי מהר"י אבוהב, ומייתי תניא דמסייע ליה דברי מהרימ"ט י"ד סימן ד ע"ש באורך. ועתה שאני הצעיר מעלה בדפוס קונטריס זה עולה גם כן על הדפוס ספר שו"ת זרע אמת להרב המפורסם מהרי"ך נר"ו וכרגע נראה לי הדף שמדפיסים וראיתי דפשיטא ליה שמכניס ראשו מן החלון והאריך בזה ולית בחילי על רגל א' להתבסם מתורתו אך ראיתי שלא הזכיר דברי האחרונים וכמו שאכתוב בסמוך:

תשובה שנכתבה לאחרונה בעניין זה ע"י ר' צבי רייזמן שליט"א
שבנתיים נפל גם הוא למשכב ומצבו לא קל
יה"ר שיתקיים בו כל משכבו הפכת בחליו
שמו לתפילה: צבי חיים בן הלינה שיינדל

צירוף דרך המרפסות כשיש שביל היחיד בקומת קרקע

יואל שילה כתב:אם הייתם מציעים שכל שוכני המרפסות יתאמו שעה מדוייקת לתחילת תפילת י"ח יחד, ויתחילו יחד ללא קדיש וקדושה וחזרת הש"צ - לחיי, הלואי עלי שכבר שבועיים מתפלל בבידוד בשל האסתמה שלי.

ואז מה הרווח, זה נקרא בשעה שהצבור מתפללים - כשכל אחד מתפלל לעצמו?

בחידוש שהביאו כאן מהערוך השלחן פלא שלא הביא דברי הלבוש (סט"ו) דכתב, ואם תשעה במקום אחד ואחד הוא בחדר או בבית הסמוך לאותו בית הכנסת שהתשעה שם, וביניהם חלון אפילו גבוה כמה קומות אפילו אינו רחב ארבעה ומראה להם פניו משם, גריר בתרייהו ומצטרף עמהם לעשרה. הרי מפורש דלאו דוקא כשעומד ברחוב הדין כן רק אפילו אם הוא עומד בבית וחדר אחר מהני לצירוף.

וגם מה שחידוש דגם בהעומד אחורי בית הכנסת אינו מצטרף אלא אחד ולא יותר, לכאורה לפי הפוסקים שסוברים דגם בתפלה הכל תלוי אם רואין זה את זה כדין דזימון, נראה שאין נפקא מינה בין אחד ליותר, וכמו שבזימון לא חלקו בזה הפוסקים שאין מצטרפין יחד רק אחד ולא יותר, וע"כ לא מצינו בשאר הפוסקים שיכתבו תנאי זה.

456456 כתב:

יואל שילה כתב:אם הייתם מציעים שכל שוכני המרפסות יתאמו שעה מדוייקת לתחילת תפילת י"ח יחד, ויתחילו יחד ללא קדיש וקדושה וחזרת הש"צ - לחיי, הלואי עלי שכבר שבועיים מתפלל בבידוד בשל האסתמה שלי.

ואז מה הרווח, זה נקרא בשעה שהצבור מתפללים - כשכל אחד מתפלל לעצמו?

'בשעה שהציבור מתפללים' - נאמר על יחיד שמכוון תפילתו בשעה שהציבור מתפללים, כלומר, יש ציבור במקום אחד, והוא מתפללל במקום אחר לחלוטין, ואפילו לא שומע אותם.
כאן, מדובר שהוא חלק מהציבור, לשיטתם שסוברים שיש צירוף כזה, ועל זאת חששתי שצירוף כזה לא מועיל להחשב במנין, וממילא טענתי שלומר קדיש וקדושה וחזרת השץ - לא יוכלו, אך עכ"פ להתפלל באותו רגע כדי להחשב כתפילת ציבור, לפי הדעות שניתן להצטרף בכה"ג - שפיר דמי, מאחר ואין בזה חשש ברכה לבטלה או חשש אמירת דברים שבקדושה ללא מנין.

הרב מאיר ערבה הראני כעת אג"מ (יו"ד ב' קכ"ז) שהבין שההיתר של רב האי אמור רק באחד המצטרף לרבים, לאפוקי בצירוף של רבים עם רבים

וגם אם נימא כסברת כתר"ה דאין הב"ד צריכין לראות הטבילה אלא סגי במה שיהיו שם בשעת הטבילה, הרי כיון שהיו בחדר אחר אין להחשיב שהב"ד נמצאים שם, דמ"ש ממה שלא מצטרפין חמשה מחדר זה וחמשה מחדר אחר לעשרה לאמירת דבר שבקדושה ואף בקטנה שנפרצה לגדולה איתא בעירובין דף צ"ב שרק ביחיד בקטנה מצטרף ואיתא שם בתוס' דאף יותר מאחד אם הם המיעוט אבל חמשה בקטנה אין מצטרפין ואיפסק כן בש"ע סימן נ"ה סעיף ט"ז, וכן לכל הדינים נחשבו שני מקומות כמפורש בעירובין שם שחשב הרבה דברים, ואף במראה פניו שמצטרף אף דרך חלון לרב האי גאון ואיפסק כן בסעיף י"ד הוא רק לצירוף לתפלה וגם רק יחיד דביותר לא מצינו, ועיין בערוך השלחן שכתב כן וגם חידש שם שדוקא מחצר או מרחוב ולא בעומד בבית בפני עצמה שלא יצטרף אף לתפלה אף במראה פניו כגון מעזרת נשים ובמ"ב סי' נ"ה ס"ק נ"ב אינו מחלק, עכ"פ הוא דבר חדוש רק לתפלה ולזימון אבל לכל הדברים לא יועיל אף מראה פניו. ונמצא שכיון שהב"ד היו בחדר אחר אף שהדלת היה פתוח לחדר המקוה אין להחשיבם להב"ד שעמדו במקום הטבילה, ולסברת כתר"ה אין להועיל אף כשיראו ב"ד הטבילה דרך הפתח כיון דהקפידא דב"ד אינו בהראיה אלא במה שנמצאים במקום הטבילה דכיון שהם בחדר אחר הרי אינם שם, ואם נימא שהקפידא היא בראיית הב"ד את הטבילה יש להועיל כה"ג, אך אולי תרוייהו צריך שיהיו הב"ד במקום הטבילה וגם שיראו את הטבילה.

הוראות והנחיות בענין תפילות במרפסות מאת מרן רה"י נשיא מועצת חכמי התורה חכם רבי שלום כהן שליט"א