פורום אוצר החכמה

בחזון איש שביעית סי' י'ב ס'ק ו' תוך כדי באור שיטת הרמב'ן למהותו של ביעור שהוא הפקר, הוסיף וכתב: כשזכה הבעלים לעצמו לאחר שעשה ביעור, אין הפירות קדושים יותר בקדושת שביעית, כמו שכתב הר'ש שביעית פרק ט משנה ז והרא'ש שם.
ולמעשה חזר על זה רבינו החזו'א זצ'ל בסימן י'ג ס'ק ה, שם חזר על דברי הר'ש, והוסיף שלא רק שהותרו הפירות לאחר הביעור/הפקר ב'הפסד' אלא גם בסחורה.
וראיה לדבר מתבן שנסרח בשדה לאחר רביעה שניה, שאפשר למלאותו בתערובת הטיט ולמלאות בו את הכר, לאחר הביעור.

אז לאן נעלם היתר זה, שהותרה קדושת שביעית לאחר הביעור? ומדוע לא נוהגין כן למעשה?
או לכל הפחות להתחשב בו כצד להקל במקרים מסויימים.
לדוגמא: להקל בסחורה ביין שהיה ברשות אוצר בי"ד בשעת הביעור. (בשמיטות שעברו, נמצאו במרכולים הרגילים יינות מיקב ידוע בצפון הארץ של אוצר בי"ד הרבה זמן לאחר הביעור)

אני לא מונח בסוגיא, אבל אני זוכר שאין הכרח בדברי הראשונים לפרש במשנה כפי שרצה לפרש החזו"א, והפשט הפשוט שם הוא שאין קדושה בכלל בדברים הנזכרים במשנה, וכ"כ האור שמח.

ואף החזו"א בעצמו אומרים שלא סמך על כך, בסדר השביעית. עיין משפטי ארץ.

והרחבה בעניין כתב הגרשז"א במעדני ארץ