הודעהעל ידי חכם באשי » ד' אוגוסט 15, 2012 1:30 pm
[טז] ועשרה דברים נימנו בחסידות: תורה, מעשים טובים [וכו'].
תורה מביאה לידי מעשים טובים - שמתוך שאדם עוסק בתורה ופונה מכל עסקים, נוטה לבו למעשים טובים.
מעשים טובים מביאים אותו לידי זהירות - מתוך שעסוק במעשים טובים נוטה לבו להיות זהיר ונזהר מכל רע ודברים שאינם טובים.
זהירות מביאו לידי זריזות - מאחר שהוא זהיר מלעבור ונזהר במצות ובמעשים טובים, נוטה לבו להיות זהיר ולרוץ ולמהר פעמיו בכל דבר לעשות מצוה, ולהיות זריז ונשכר.
זריזות מביאו לידי נקיות - מאחר שהוא זריז בעשיית המצות, כדפרישית, נוטה לבו [...] להתגמל ולטהר עצמו ולטבול לקירוייו, שלא יהא גופו טמא.
נקיות מביאו לידי פרישות - מאחר שנותן לבו להיות טהור ונקי, אז נוטה לבו לפרוש מכל דבר המביאו לידי טומאה במחשבה ובמעשה.
פרישות מביאו לידי טהרה - מאחר שהוא פרוש ונבדל מכל דבר המביאו לידי טומאה נוטה לבו להיות טהור, ושלא ליגע בשום דבר טמא [... ... ...]. וזהו יותר מנקיות. דאילו נקיות, אם יטמא - ינקה את עצמו; אבל [...] טהרה [...], שהוא נזהר בנגיעה וכו'.
טהרה מביאו לידי קדושה - <מכיון שהוא> טהור וחש אפילו מנגיעה, אם כן הטהרה מביאו לידי קדושה. ומהו הקדושה? <לפרוש> אף מדבר המותר, וזש"ה: "והתקדשתם והייתם קדושים". קדושה מביאה לידי יראה - מתוך שמתקדש בקדושה, לפרוש אף מדבר המותר, כמו שמצינו ברבוותא דלא אכלי במאי דאורו [עי' חולין לז ע"ב], אם כן, אותה הקדושה מביאתו ליראה יתירה, שאפילו דבר הברור לו שאין בו שום פיקפוק ונידנוד מתיירא הוא להשתדל בו.
יראה מביאו לידי ענוה - מאחר שהוא ירא השם כל כך, אפילו בדבר המותר לו בלי להשתדל בו, אותו היראה מביאתו לידי ענוה, להיות עניו ושפל ברך בפני כל, ומשים עצמו כמי שאינו, וכא"ח [=וכן אמרו חכמים] שהעולם מתקיים במי שמשים עצמו כשיריים.
ענוה מביאו לידי חסידות - כי יראה עניים ושפלים ומדוכאים וישתעי עמהם בנעימות ויסביר להם פנים ונהנה במה שיכול להשתדל ולדבר עמהם בפנים מסבירות, אז ינטה לבו לעשות [...] חסידות, והוא הדין לכל אדם, להתחסד עמהם, שאף מי שידבר נגדו קשים ימחל בלב ויתחסד עמו. ומזה ענייני חסידות יש, ובכולן הענוה גדולה יביאנו להתחסד עם כל, כדאיתא בהילכות דרך ארץ, שאם יעבור אדם לעשות נגדו דבר שלא כהוגן, יאמר: מעט מחובי נגביתי, ויותר הייתי ראוי, ולא עשה לי אותו האי<ש> מאומה, אך עוונותיי הטו את אלה. וזהו מדת חסידות גדולה, לתלותו בעצמו.
חסידות מביאו לידי רוח הקודש - מאחר שיש לו מעלה יתירה, כדפרישית, להתחסד במריעים לו ועם הפושעים נגדו, לדונם לכף זכות, כדפרישית, אותו החסידות מביאו לידי רוח, שרוח הקודש שורה עליו מחמת הפרישות. <שכן> ומאחר שרוח הקודש שורה עליו, ויתעסק בסיתרי תורה ובסתומות הנסתרים מבני אדם, כדאיתא <בכמה> דוכתיה בתורה: "וירא מלאך השם"; "ויאמר אלהים אל יעקב: קום עלה בית אל". ובנביאים: "והמה עשו כוונים" וגו'; "שמעו אלי איים ולאומים הקשיבו", בתרי עשר. בכתובים: "לחם אבירים אכל איש" וגו'; "והחכמה מאיין תמצא". ובכמי' דוכתיה בתלמוד, שאפילו רבני עולם אינם מבינים ויודעים טעמייהו, אלא לאותן שהצור רוצה לגלותן וחפץ בהם. ואותן בני אדם היודעים, מוסרין אותם להם בלא מחיר, כדאיתא בכתובות: שלש שבועות הללו למה? אחת שלא ידחקו (שלא ירחקו), ואחת שלא יגלו טעמי תורה. אמרי לה טעמי תורה, ואמרי לה סוד העיבור. וכן התם: "לחם אבירים אכל איש", מאי "לחם אבירים"? לחם שמלאכי השרת וגו'. וכן בסוף אחד דיני ממונות, דמייתי התם בסנהדרין: "עד די כורסוון רמיו", מאי "עד די כורסוון רמיו", אחד לו וכו'. וכמה וכמה איתנהו בתלמוד, במקרא, במשנה, באגדה, בתפילה, וכולם מורים בינה ודיעה להבין סתומות וסתירות הנסתרים לעולם, ואינם נגלים אלא לחסידים שראויין שתשרה עליהם רוח הקודש, אלא שאין הדור ראוי לכך, ופי'[רושו]: לגלות לאחרים, כש"ה: "כי אין חזון נפרץ".
ורוח הקודש מביאו לידי תחיית המתים - מאחר שרוח הקודש שורה עליו, לגלות סתרים ולפענח צפונות, בברור שהוא בן העולם הבא וזוכה לתחיית המתים, עולם המתוקן לצדיקים גמורים, שנבראת באות עשרה. פירוש, שמניינה עשרה ואין מניין אחריה.
וכולן נפקא לן מקראי, מזו גורמת את זו, וזו מביאה את זו. כדאיתא בספר רב אלפס. ומעט הארכתי בזה כדי לברר הדברים והטעמים.
- - -
'הילכות דרך ארץ' הוא מסכת דרץ ארץ רבה.
רוח דברי הכותב בעניין חסידות מזכירים את משנתם של חסידי אשכנז.