הודעהעל ידי אוצר החכמה » ה' אוגוסט 23, 2012 12:47 am
לא כ"כ מובן לי לסוברים שבהרהור לא צריך לברך (הגר"א לשיטתו שצריך לברך) מה בכך שמצוות צריכות כוונה, ואולי לדעתם כיוון שיש כאן מעשה מוכיח על מחשבתו לא מיקרי הרהור בעלמא, אבל אם כך צריך להבין מצד אחר, דהגאון דן לא על כוונת המצוות בעלמא, אלא ע"ז שצריך להזהר בכל מיני דינים וא"כ היה מקום לומר שזה נחשב כהרהור בהלכה ואסור וקמ"ל שלא, אבל להסוברים שהרהור מותר והמעשה רק מוכיח שמכוון למצווה ולא שהרהר בפרטי הדינים, ומנין לן שהרהור במצווה ייחשב כד"ת, הלא יש צד בגמרא שלא כל ד"ת חייבים בברכה"ת (מקרא משנה וכולי), וא"כ מניין שכוונת המצוות נחשב מספיק ד"ת לחייב בברכה"ת.
(עוד קשה לי לדבריהם למה לא יוצאים בכוונת המצוות ידי והגית בו יומם ולילה, כלומר למה הגמרא במנחות לא אומרת שכיוון שהניח תפילין יצא ולא דווקא קרי"ש, ואפשר לתרץ שאע"פ שביום עושה עוד מצוות, אין בעצם מצווה דאורייתא שאדם עושה כל לילה מלבד ק"ש, עוד אפשר לומר שאע"פ שמיקרי ד"ת ידי והגית לא יוצאים בזה דההוא והגית לשיטתם הוא דווקא בדיבור ודלא כהגר"א. (זה אפשר להקשות גם להגר"א אע"פ שלדידיה אפשר לתרץ גם באופן אחר).