מהרמב"ם איני מכיר, אבל זה לשון הראב"ד (פ"ו מהל'' שבועות ה"ט):אליהוא כתב:ופלא שלא הובא הפתגם הידוע [מהרמב"ם עצמו?] שהמתרגם צריך שידע על בוריו השפה שממנה מתרגם, והשפה שאליה מתרגם, והענין עצמו, ואם תחסר ידיעתו באחת מהם לא ימלט מטעות.
ועתה ראיתי שר' שרגא אברמסון מעיר (סיני צ"ד) שמש"כ ראב"ד 'אותם שאמרו' המכוון לדברי ר' יהודה ן' תיבון בהקדמת חובה"ל.מכיר אני האמת עם אותם שאמרו המעתיק מלשון ללשון צריך שיהיה בקי בדבר מאד ושיהיה בקי בשתי הלשונות,
ובספר מבוא שערים לגרמ"צ ברגמן (יכנס בקרוב לאוצר), מביא ששמע כמה פעמים בשם מרן החזו"א שהדיוק בלשון פיה"מ הוא למותר משום שאין לדייק בתרגום. והוא כעין המובא כאן מלשונו בספר 'אין לסמוך על ההעתק'.ועוד, כי המעתיק, אפי' יהיה בקי בשתי הלשונות, אי אפשר שלא ישנה הענין קצתו
אותה תקופה, בשליש הראשון של האלף השני לסה"נ, היתה תור הזהב ליהדות בבל, ספרד וצפון אפריקה, והיא גידלה את מרבית גדולי האומה באותה עת.
חשיבות הכרת השפה הערבית אינה מוגבלת לצד הבלשני בלבד. לא ניתן לרדת לעומקו של טקסט בלי הכרת השפה, השימושים השונים במילים מושאלות ובהומונימים, וכללי התחביר ומשמעותם.
ובכת"י של הגרא"ד המצוי ברשות ידידינו הרב מותיב ומפרק הנזכר כאן, רשם הגרא"ד כך:ונבוך אני בהבנת דברי הרמב"ם ז"ל בפירושו לסיפא דמתני' [פרה פ"י מ"ג], נגע באוכלין ומשקין ובכתבי הקדש טהור, נתנו על גביהן ר"י מטהר וחכמים מטמאין, וכתב הרמב"ם ז"ל וז"ל: וכבר ביארנו בפתיחת זה הסדר שאוכלין טמאין ומשקין טמאין אמנם יטמאו הכלי מדרבנן כו' ואמרו חכמים שכלי זה אשר לא יטמא אלא מדרבנן אם הגיע הכלי באפר הפרה על גביהן אין זה מקום טהור ונטמא האפר ור' יוסי לא ישמור זה בטומאה דרבנן עכ"ל. ודבריו ז"ל קשה מאד להבין. א) במ"ש שאוכלין טמאין יטמאו הכלי מדרבנן והלא הלכה רווחת היא שאין אוכלין מטמאין כלים. ב) למה הזכיר כאן מטומאת הכלי ואיזה צורך הוא בזה, הרי גם ברישא שנתנו ע"ג שרץ נמי אין הכלי טמא שאין כ"ח נטמא מגבו ואפ"ה נטמא האפר שאין הכלי חוצץ בפני טומאת המקום בחטאת ואינה נצולת בצמיד פתיל או בבסיס כמ"ש בפנים, והני נמי הרי לא יטמאו מגבו. ואלו ניתנה רשות לשבש את הספרים הי' נדמה לי שט"ס נפל כאן מהמעתיקים וצ"ל אמנם יטמאו מדרבנן ומלת הכלי מיותר או שצ"ל הכל וכוונתו היא שיש באוכלין ומשקין טומאות דרבנן ובהני מיירי מתני', ואח"כ במקום שכתוב ואמרו חכמים שכלי זה אשר לא יטמא אלא מדרבנן צ"ל שכל זה אשר לא יטמא אלא מדרבנן ר"ל אשר יטמא לאחרים, ואפשר שהי' כתוב שכ"ז בר"ת ופתרוהו לכלי זה. אבל קשה לשבש הספרים ולשנות הגירסות מנפשנו.
אח"ז בא לידי העתקת פיה"מ לטהרות ע"י ה' דירינבורג שיצאה לאור ע"י חברת מקיצי נרדמים בשנת תרמ"ז בברלין, ושם הנוסח הוא כך: וכבר בארנו בפתיחת זה הסדר שאכלין טמאין אינם מטמאין מה שיטמאו אלא מדרבנן. וכן משקין טמאין אינם מטמאין כלום אלא מדרבנן כו' . הנה החכמים אומרים אע"פ שהם אינם טמאין אלא מדרבנן, אם הונח הכלי באפר הפרה על גביהן אין זה מקום טהור ונטמא האפר. ור' יוסי אינו מקפיד ע"ז בטומאה דרבנן.עכ"ל. הרי שכונתי ב"ה באמרי שט"ס נפל בהעתקתינו.
אזכיר לך כלל אחד, והוא: שכל מי שירצה להעתיק מלשון אל לשון ויכוון לתרגם המילה האחת במילה אחת וישמור גם כן סדר המאמר וסדר הדברים, יטרח מאד, ותבוא העתקתו מסופקת ומשובשת ביותר. ואין ראוי לעשות כן. אבל צריך למעתיק מלשון אל לשון, שיבין העניין תחילה, ואחר-כך יספּר ויפרש במה שיובן ממנו העניין ההווה בלשון ההיא ויבאר היטב; ואי אפשר לו מבלתי שיקדים ויאחר ויספר מילה אחת במלות רבות, או מלות רבות במילה אחת, ויחסר תיבות ויוסיף תיבות, עד שיסודר העניין ויבואר יפה, ויובן הלשון לפי הלשון ההיא, אשר יעתיק אליה.
עט סופר כתב:א. אחד הוא הקדום, שתורגם בימי הרשב"א.
החסרון הוא שלא ברור מתחת מי יצאו מלבד אבות שיצא תחת יד הר"ש אבן תיבון ששבחו הרמב"ם. א"כ לכאורה ארבעת הסדרים הראשונים נעשו במצות הרשב"א, ואם אכן הרשב"א השגיח על בחירת המתרגמים יש בזה עדות נאמנה. לגבי קדשים וטהרות לא ידוע מהות המתרגם, וגם מצוי בהם יותר שיבושים.
החסרון השני שלכאורה אין בידנו את התרגום המקורי, המצוי בש"ס הוא ע"פ דפוס נפולי [שלא הצטיינו בדייקנות], וכן מצוי במאירי כת"י פארמא. בכל אופן יש בספריות גירסאות נוספות המוכיחות לכאורה שכמה ידים חלו, והמעתיקים תיקנו את הדברים כבתוך שלהם, כך שגם אין בידנו לכאורה את התרגום המקורי.
החסרון השלישי שלא היה לפניהם מהדורא בתרא של הרמב"ם.
עט סופר כתב:ב. תרגום הרב קאפח מהדורת מוסד הרב קוק.
מצד אחד הוא היה מוכשר מאד, ומלבד שהוא דובר שפת אם ערבית תימנית הדומה לערבית העתיקה, למד היטב את הערבית הספרותית העתיקה. מאידך יש הרבה מאד חידושים ע"פ ערבית ספרותית גם כאשר לדעת מומחים אין הכרח, ועוד מספר הערות בכגון זה שאיני רוצה להכנס לזה כאן. כמו"כ הוא ניסה לשכתב מחדש כדי שיהיה קריא בעברית מדוברת שוטפת, מה שמפחית מאד את היכולת לדייק מהלשון. [המטרה היתה כדי שהמון העם ילמדו את פיה"מ במקום קהתי כרצונו של הרמב"ם].
עט סופר כתב:לאחר כל זה עדיין צריך לקחת דיוקים מערבית בערבון מוגבל, אם כי כאשר מתרגמי זמנינו הסכימו לתרגום הקדום נוטים הדברים שזה מדויק.
עט סופר כתב:החסרון השני שלכאורה אין בידנו את התרגום המקורי, המצוי בש"ס הוא ע"פ דפוס נפולי [שלא הצטיינו בדייקנות], וכן מצוי במאירי כת"י פארמא. בכל אופן יש בספריות גירסאות נוספות המוכיחות לכאורה שכמה ידים חלו, והמעתיקים תיקנו את הדברים כבתוך שלהם, כך שגם אין בידנו לכאורה את התרגום המקורי.
ודע שאסור לישראל שישתמש לו עובד כוכבים בבציר לכתחילה בשום פנים ואפי' להביא לו הענבים לגת כ"ש זולתו וכן ביאר התלמוד משום לך לך אמרין נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב.
ודע שאסור לישראלי שיתעסק עמו גוי בענבים הנדרכים לכתחלה כלל, ואפילו להוליך לו הענבים לגת, כל שכן זולת זה, וכך באר התלמוד משום לך לך אמרין נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב.
ודע שאסור לישראלי שיתעסק עמו גוי בעשיית היין לכתחלה בשום פנים, ואפילו להוליך לו את הענבים לגת, כל שכן זולת זה, וכך ביאר התלמוד משום לך לך אמרין נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב.
ודע שאין מותר לישראלי שגוי יתעסק לו במיץ הענבים לכתחילה בשום פנים, ואפילו לשאת לו את הענבים לגת, כל שכן למה שזולת זה, וכך ביאר התלמוד, משום לך לך אמרין נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב.
ואעלם אנה [לא יג׳וז] לישראלי אן יתצרף לה גוי פי אלעציר לכתחלה בוג׳ה, ולו לינקל לה אלענב ללמעצרה נאהיך ממא סוי ד׳לך, וכד׳א בין אלתלמוד משום לך לך אמרין נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב.
הוגה ומעיין כתב: תרגומו של הרי"ש אינו מילולי ואינו מעביר את הנקודה שהנידון כאן על הענבים הוא בהיותם "נדרכים"
ככל שהטומאה מצויה יותר ההיטהרות ממנה קשה יותר ומאוחרת יותר. הימצאות עם מתים - במיוחד קרובים ושכנים - תחת גג אחד מצויה יותר מכל טומאה (אחרת). ואין מיטהרים ממנה אלא באפר הפרה שנדירה מציאותו, ולאחר שבעה ימים.
הזיבות והנדות מצויות יותר מאשר מגע טמא. לכן צריכים אלה שבעת ימים (כדי להיטהר), והמתקרב אליהם - יום אחד. ההיטהרות של זב וזבה ויולדת לא תשלם אלא בקורבן, מפני שהם קורים פחות מהנדות.
וכלמא כאנת אלטומאה אכת'ר וג'ודא כאן אלטהר מנהא אעסר ואבעד זמאנא... אכת'ר וג'ודא מן כל טומאה. ואלזיבות ואלנדות אכת'ר וג'ודא מן מלאמסה' טמא, פלד'לך יחתאג' דלך שבעת ימים, ואלדי ידנו בהם יומא ואחדא. ולא יכמל טהר זב וזבה ויולדת אלא בקרבן לאן ד'לך אקל וקועא מן אלנדות.
הוגה ומעיין כתב:ומכאן ששורש "עציר" משמש גם ככינוי למיץ. אך לא מצאנו כן אלא בשם עצארא, ולא בכינוי עציר.
מרחביה כתב:הוגה ומעיין כתב:ומכאן ששורש "עציר" משמש גם ככינוי למיץ. אך לא מצאנו כן אלא בשם עצארא, ולא בכינוי עציר.
מתוך מילונו של אלמליח שבאוצר:
[וככל הידוע לי זו גם המילה המשמשת בערבית המדוברת למיץ.]
לומד כתב:הוגה
נפלאים דבריך, אולי תוכל להציע תרגום מלא לכל המשפט?!
הוגה ומעיין כתב:...
א. העקרון סותר את הסיפא, לפיה זב וזבה חמורים מנדה בכך שהם צריכים קרבן, כיון שהם מצויים פחות מהנדה, נמצא שכאן העובדה שהנדה מצויה יותר משחקת לטובתה, שלא תצטרך קרבן, היפך הרישא! מונק, הובא על ידי שוורץ, עמד בכך, ומיישב ששני העקרונות נכונים, ויש בשכיחות הן כדי להחמיר והן כדי להקל, והוא דוחק, שהכל סתום ברמב"ם.
...
תרגומו של רשב"ת "יותר נמצאת" אפשר לפרשו כדרך זו: יותר מציאותית.
איש_ספר כתב:ג.
הרמב"ם כותב: "גג גדול וגג קטון, אד'א כאן [=כשיש] חיט' דאיר באל סטוח [=גג שטוח, בלאו, מילון, 295]".
המילה הגורלית לענייננו היא חיט', והיא נזכרת במשנה גם קודם, לענין מחיצת החצר שנפלה בשבת. הר"י קאפח מתרגם מילה זו בחוסר עקביות: בפעם הקודמת הוא מתרגם "קיר", וכאן, כפי שהיה רוצה החזון איש: "מחיצה" (!). המתרגם הקדום ויתר בפעם הראשונה כליל על תרגום המילה, ואילו בפעם השניה תרגם, כאמור, "כותל".
בלאו (מילון, 153) מתרגם חיט: 'קיר, חומה', 'wall'. ניתוח פילולוגי של המילה מוביל לשורש 'חוט', שמשמעותו היקף סביב, ובהשאלה – היקף הנועד לשמירה. כשהרמב"ם מדבר על "חיט דאיר באל סטוח", הוא מדבר על קיר או חומה המקיפים את הגגות, וכדעת החזון איש, ולא על כתלי הבתים שלמטה שנחשבים כאילו הם מקיפים את הגג. היכרות עם השפה מובילה איפוא באופן חד-משמעי לפרשנות המצדיקה את פסיקת החזון איש, בניגוד לפסיקת ה"שערי ציון", המסתמכת על התרגום הישן!
תרגום, טוב ככל שיהיה, יבחר במילה מחיצה, קיר או כותל, אך לא יוכל למצות את השאלה אם מדובר בכתלי הבתים או בגדרות שעל הגג, ובפרט כשאינו מודע לפולמוס ההלכתי העלול לצמוח מתוך בחירת מילה זו או אחרת. רק היכרות עם המקור, המאפשרת לבחון באופן עיוני-פילולוגי כל מקרה לגופו, יכולה להכריע שאלה כזו באופן חד-משמעי.
הוגה ומעיין כתב:לגוף דברי הרמב"ם כאן, כבר העירני החו"ב יחיאל קארה (מעורכי "עדה ולשון") שנראה שהקריאה הנכונה בכתב היד היא "חאיט", והיו"ד תלויה, והעד שהיא יו"ד ולא גרש הוא גודלה, שכן הגרשים שלו הם משוכים ודקים ולא עגולים. מדובר איפוא בحَائِط, ועליו צודק הניתוח הפילולוגי וההיסטורי שלמעלה, המוביל למסקנה שמדובר בקיר וכותל המקיפים את השטח (למרות שבזמננו, כמו במילון איילון-שנער, התרגום הוא: קיר, כותל).
ומה שאמר וכולם שעשו משעלה עמוד השחר כשר, למי שעבר ועשה בעת הצורך הגדול, אבל המעשה הגמור הוא אחר הנץ החמה.
וכל זה למי שעבר ועשה ובשעת הדחק, אבל לכתחלה אחרי עלות השמש.
וכל זה למי שעבר ועשה ובשעות הדחק, אבל עשייה לכתחלה היא לאחר הנץ החמה.
והד׳א למן תעדי ופעל ופי אוקאת אלצ׳ראיר, ואלפעל אלכאמל בעד טלוע אלשמס.
יש מי שתרגם [במקום 'הנץ החמה']: עלות השמש. ועי' ברש"ש (על משנתינו) דכתב, דמש"כ המשנה כאן 'שתנץ החמה' אינו הנץ החמה של כל הש"ס שהוא ד' מילין אחר עה"ש, אלא כאן הפירוש הוא האיר המזרח, ע"ש. ולפי התרגום הנ"ל 'עלות השמש' לכאורה נשללת אפשרות זו.
אליהוא כתב:יפה מאוד.
ופלא שלא הובא הפתגם הידוע [מהרמב"ם עצמו?] שהמתרגם צריך שידע על בוריו השפה שממנה מתרגם, והשפה שאליה מתרגם, והענין עצמו, ואם תחסר ידיעתו באחת מהם לא ימלט מטעות.
ואני מצייר עכשיו הצורה הזאת שהגביעים צורת דבר משולש והכפתור עגולה והפרח חצי עגולה כדי שיהיה קל להצטייר שאין הכוונה בצורה הזאת להודיע בה צורת הגביע על אמתתו לפי שכבר בארתי אותו לך אבל הכוונה להודיע בה מספר הגביעים וכפתורים והפרחים ומקומותם והשיעור הנשאר מעמוד המנורה שאין בו שום דבר והמקומות שהיו בהן הפרחים והכפתורים וכולה איך היתה וזו היא צורת כל זה.
אני אצייר לך עתה בצורה זו הגביעים תבנית משולש, והכפתורים עגול, והפרח חצי עגול, כל זה כדי להקל על הציור, כיון שאין המטרה בציור זה שתדע ממנו תבנית הגביע בדקדוק, כיון שכבר בארתי לך אותו, אלא הכוונה בו ידיעת מנין הגביעים והכפתורים והפרחים ומקומותם ושעורי מה שהיה בקנה המנורה שאין בו כלום, והמקומות שהיו בהם הכפתורים והפרחים, וכללותה היאך היתה, וזו צורת כל זה.
הרי הרמב"ם כותב להדיא שאינו מדייק רק בתבנית הגביעים והפרחים והכפתורים, אך הציור בכללה בוודאי מדויק כלשונו "וכללותה היאך היתה" (מהר' קאפח).
צורת רחים אלו היתה כמו שאבאר לך, והוא, [א] שהרחים עצמה שטוחנת [ב] סובב אותה כעין נפה שדרכה יורד כל מה שנטחן, [ג] ותחתיה צלחת קטנה שמתקבץ בה כל היורד מן הנפה, [ד] ופחית של ברזל סובבת את הכל ועושה הכל גוף אחד. והרי [א] הרחים של מתכת הטוחנת היא כלי מתכות ומתטמאה בפני עצמה. [ב] והנפה שמנפה כל היורד לתוכה מן הדבר שנטחן מתטמאה בפני עצמה לפי שהיא כלי בפני עצמו כמו שמתטמאת הכברה. [ג] והכלי שהדבר המתנפה מתקבץ בו מתטמא בפני עצמו כשאר כל כלי קבול.
וקערית ברזל מקיפה את הכל ועושה את הכל גוף אחד.
וטס של ברזל סובבת בכל ותחזור הכל גוף אחד.
וצחיפה חדיד דאירה באלג׳מיע תרד אלכל ג׳רם ואחד.
חזור אל “מטפחת ספרים ועיטור סופרים”
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 274 אורחים